התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
כי אם מדובר בטקסטים המלווים ב-10 תמונות לכל היותר, נתן לעשות זאת באתר האגודה, כקטגוריה נפרדת. הבעיה כאן היא זו: לא נתן, במנגנון זה, לאחסן קבצים אחרים, אך גם על זאת נתן להתגבר ע"י מציאת מקום אחסון אחר לקבצים הנ"ל וכלילת קישורים בדפים המדוברים.
בקיצור:
ב. מעולם לא טענתי כי אגריפס הוא דמות *עמוקה*. יש הבדל בין "עמוק", "זכיר", ו-(למרבה הפלא) "מעורר הזדהות". אגריפס שטוח בכוונה, כמובן, כמתבקש מאופי הסיפור התזזיתי במכוון. אז מה? פעולותיו הפשוטות, הבהירות והמובנות עושות אותו, לטעמי, *זכיר יותר* מאשר עוד ישראלי מצוי ודהוי. שים לב לדגשים: *זכיר* – לא "עמוק", ו-*יותר*, כלומר – יחסית. כלומר – איני משווה עצמי לסימאק או לק. סמית' – ההשוואה הנה בין שני הסיפורים בלבד.
ג. טענתי בעינה עומדת, ועל מנת להשלים – את הסיפור שלך קראתי כבר בכמה וכמה גרסאות – באחת מהן היה זה אפילו הטלפון שקישר בין העולמות המקבילים. הפוסל במומו…
ד. רמיזות הקורס שלך לפילוסופיה מודרנית לא תורמות לך מאומה. אם הסיפור לא גרם לך לחשוב – חבל, אבל אל תתן לזה להפריע לך. אולי בפעם הבאה. ההשוואה בין סיפור של 600 מלה (שלי) לבין ספר (של פראצ'ט) אומללה מאד, אגב.
ה. עודף מידע בסיפור אינו קריטריון לאיכות (למעט, כדבריך, אם דרך ההצגה לא שגרתית). אך *קיום* מידע בסיפור, לעומת זאת, ובניגוד לסיפור שלך…
ו. היות ו-"גז" הוא, בין השאר, פרודיה מד"בית על "ז'אנר" מסוים מאד של מד"ב (איני יודע אם יש לו שם – אני קורא לו "נטול דיאלוגים"), בחרתי בכוונה להשתמש במדען המטורף ה(כמעט) קלאסי. לא כדאי להסיק מכאן על דרך הכתיבה הכללית שלי. אני, אגב, *חיבבתי* את הישראליות בסיפור שלך – אני *מחפש* כאן, בין השאר, סיפורים עם גוון ישראלי. הבעיה שלי היא שהישראלי שלך נדוש עד מוות – לא במד"ב – *בכלל*, ושמבחינתי לא קורה כמעט כלום בסיפור. אני משתמש באלמנטים נדושים בכוונה, לשם הפרודיה, ואילו אתה משתמש בהם ברצינות מלאה וקורא לזה "רגש". אוי-י-ברוך…
ז. אין לי שום בעיה לדון בפודל, כלל וכלל לא. למעשה, הסיפור לא נדון מעולם כאן או בכל מקום אחר. אין לי שום בעיה, אגב, לדון גם בכל סיפור אחר שלי שתמצא לנכון לקרוא… אם זה חפצך, אתה מוזמן אל גוב האריות. אני מוכן אפילו לפרסם חלק מהם, שלא פורסם כאן, בעץ נפרד על מנת לתת לך מקום לויכוח. Just say the word…בדואר האלקטרוני ולא כאן. נתן לשלוח דואר אלקטרוני לכל כותב כאן ע"י לחיצה על שמו כפי שהוא מופיע בראש ההודעה (זאת, כמובן, במדה והנ"ל טרח להכניס את כתובתו בשדה המתאים בעת הכתיבה). כל ההודעות מסוג "מה מספר הטלפון שלך", "מה מספר הפקס שלך", "מה המספר האישי שלך" וכולי – לא כאן. שם. בדואר האלקטרוני.
כנ"ל הודעות מסוג "משה, אנ'לא תופס אותך ב-ICQ", "שיפרה, צלצלי אלי" ושאר ירקות בהם אנו נתקלים מדי פעם כאן.
תודה.פרט לכך, אם תקראי היטב יתחוור לך כי אני עשיתי שימוש (לא מופרז, אמנם) במלה "לטעמי" בשתי ההודעות שכתבתי בנושא. באשר למנהגיו של הצד השני, ובכן, קובי…
כל אחד מהם טען כי השני לא יוכל לכתוב כהלכה גם אם חייו יהיו תלויים בכך.
באשר לחלוציות: ולס המציא, חד וחלק, את מכונת הזמן (ולא שום דבר אחר, למיטב זכרוני – חייזרים היו כבר קודם. הרבה קודם). ורן הביא את רעיון השימוש בטכנולוגיה לפתרון בעיות לרמה גבוהה ביותר ולפופולאריות, אך הוא לא המציא קונספט או רעיון חדש לחלוטין. יש הטוענים כי צוללת פרימיטיבית כבר היתה קיימת עת נכתב "20,000 מיל מתחת לפני המים", המסע אל הירח נכתב מנקודת ראות מדעית של בן התקופה, ועל כן לא היה ישים (וורן ידע זאת) – מה עוד שהוא לא היה הראשון לכתוב על מסע שכזה, ושאר ההרפתקאות שלו אמנם מכילות כמות רבה של מדע פופולארי או מומצא, אך לא שום דבר חדש או חריג לגבי מדעני והוגי התקופה.א. אני תמיד שמח לביקורת קטלנית מנומקת (גם אם איני מסכים אתה, כמובן).
ב. טכנית, הגיבור ב-"גז" מאופיין פחות מזה שלך, אמת. אבל, אללי, הוא זכיר הרבה יותר. לטעמי, אגב, הוא גם מעורר הזדהות בהרבה, היות והוא מועבר באמצעות פעולותיו ולא באמצעי דיאלוג ורגש.
ג. מצטער, יקירי, אך ל-"גז" יש הרבה יותר עלילה מאשר לסיפור שלך. הפרטים, כפי שהסברתי והדגמתי, אינם מגובבים אלא סדורים מראש ומקושרים, כאשר לכל אחד מהם סיבה ותרומה לעלילה ולאוירה (רעיונות רבים שעלו במוחי בעת הכתיבה ולפניה נפסלו בדיוק מסיבה זו – הם לא תרמו מספיק). יתכן, אף, כי כדאי לך ללמוד להבחין בין סוגים שונים של פרטים – ויזואליים, רעיוניים, עלילתיים, ולנתח השוואתית את שני הסיפורים כך.
ד. אני פוסל מכל וכל את גישתך המתנשאת בכל הנוגע ל-"להגיע לקורא", היות והגעה כזו פירושה אינו דוקא "כניסה לתוך החוויה". צחוק גם הוא רגש, אולי לא ידעת. וסיפור שלי, קצר ככל שיהיה, מצחיק (או לא) ככל שיהיה, בדרך כלל יגרום לקורא גם *לחשוב*. תחשוב על זה, קובי.
ה. ההטפלות שלך לביטוי "בדרך אני מספיק" קטנונית משהו. זו היתה הדגמה פשוטה של כמות המידע שהכנסתי בסיפור, ולא רמיזה כאילו אני משתמש באלגורתמים של דחיסה על מנת לכתוב… היות ואתה חכם מספיק על מנת לדעת את זה, עשה טובה לכל המעורבים ונהל את הויכוח על בסיס הגיוני.
ו. מהם הקוים המאפיינים הלא סטנדרטיים של הגיבור שלך, בדיוק? עוד ישראלי נפוץ, רגיל, משעמם עד מוות, שהלך לתקן את הפלפון שלו. איזו אוירה בדיוק אני אמור לקבל מזה? את הרעיון נתן להבין שלוש שניות לתוך הסיפור, ואז רק צריך לחכות בשלווה לסיומו. ואז? כלום. לא מרגש, לא מצחיק, לא מפחיד. ה-"חוויה הרגשית" שם במובן של: הבנתי שאתה מנסה להעביר כאן איזה רגש – נסה שנית ותענה לפי התור. בקיצור – היה רעיון וחלף. *נו, אז?*
ז. באשר לסיפור על הפודל – הייתי מציע לך לא להתלות באילנות גבוהים מכפי מדתך, והמבין יבין.מאמרים רגילים מוצגים *בדיוק* כפי שהם נראים בעמוד הפתיחה, כולל התמונות.
מאמרי "חדשות" מוצגים ללא שם מחבר ותמונה, כמובן, היות ורובם ככולם נכתבו ע"י "המערכת".סיפור הוא, אכן, *גם* חוויה רגשית – אך לא רק. לא חיפשתי הסברים ארכניים (בדרך כלל הם מעצבנים אותי) או פירוט יתר (כנ"ל) – חיפשתי משהו, גורם כלשהו, ניצוץ, שביב שיגרום לי לזכור את הסיפור דקה לאחר קריאתו. לא מצאתי. יש לך רעיון כלשהו, ואתה כותב עליו תשע-מאות-ומשהו מילים עד לסיומו *וזהו*. אין כל תוכן אחר לסיפור, לטעמי. החוויה הרגשית שם, אך היא פשוט לא מספיקה. אופן הכתיבה אינו מחדש שום דבר, לא במד"ב ולא בכלל, והרעיון (הנחמד!) פשוט לא מחזיק מעמד, לטעמי. *הבנתי* את נושא היקומים המקבילים כמה מילים לאחר פתיחת הסיפור – חיכיתי לעוד משהו – תוכן, עושר, משהו.
אני שמח שהבאת את "גז השכל הישר" כדוגמה. אני אמנם לא מחדש שם דבר באופן הצגת העלילה, אך עדיין הסיפור מכיל (לטעמי המשוחד, כמובן) שני גורמים ההופכים אותו ל-"זכיר" יותר: גיבור ועלילה. בדרך אני מספיק גם להתעמת עם מושג האמונה, לדחוף מסר פוליטי קטן, לבוא חשבון עם תעשיית המזון, הרשויות והדת הממוסדת, ולסיים באופן דו משמעי המשאיר את הקורא תוהה – "מה *בדיוק* קרה כאן?", שלא לדבר על האלמנט הקומי, וכל זאת בסיפור שארכו כשני-שליש משלך…
גם לי היה רעיון אחד ומוטיב אחד לסיפור, אך בניגוד לך לא הסתפקתי בכך והעשרתי את הסיפור ככל יכלתי – לא באופן מלאכותי אלא באמצעות הצגת רעיונות הקשורים זה בזה.
לסיום, אתן לך דוגמה ממחישה מעולם הקונדיטוריה: הסיפור שלך משול בעיני לעוגה יבשה בעלת שכבה אחת: העוגה טעימה, עשויה היטב, אבל מהר מאד נמאס לאכול אותה. לעומת זאת, עוגה בעלת שכבות ולחלוחית וקצפת – כזו אני יכול לאכול עד שאתפוצץ.
