התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
הסגנון מחפה מעט על חוסר העלילה, אך בסופו של דבר נותרתי עם טעם של "נו, אז?"
הפואנטה ו/או הכוונה – תהיה אשר תהיה – חלפה מעל ראשי בחטף ולא נודע כי באה. אמנם חיבבתי את הסגנון רב הפסיקים מעט יותר ממך, אך עדיין אין הדבר מחפה על הבעיתיות במבנה.א. כללי: חיבבתי את הסיפור.
ב. אני לא בטוח ביעילות הטריק של הסיפור לאחור, אם כי אני לא מצליח להחליט האם מדובר בבעיית ביצוע או בפגם קונספטואלי. הייתי מנסה לשחק עם זה.
ג. יש בעיה קלה של אי בהירות לגבי שמות הגיבורים. לדעתי נתן לשפץ זאת בקלות יחסית.
ד. כמה ענייני סגנון: "עסק בלהוציא את הגבר" צ"ל "עסק בהוצאת הגבר" או פשוט "הוציא את הגבר"; הייתי כותב "הרופא" במקום "הדוקטור"; "הוא לקח כמה צעדים מהססים לכוון איילת" – "הוא צעד בהיסוס כלפי איילת"; "שהסתכלה עליו עם פרצוף מלא אושר" – עדיף פשוט "באושר"; "מה אתה אומר שתניח לזה" – לא מתאים במיוחד להתנסחויותיו הקודמות של הרופא (מעט חבר'המני מדי…); כנ"ל "אנחנו נשאיר אתכם" – אולי עדיף ללא ה-"אנחנו". "'אתה מוכן?' איילת שאלה אותו" ו-"'אתה בסדר שם מאחורה?' איילת שאלה" – עדיף לשים את הפועל *לפני* שם המדבר, ולא תמיד חייבים להדגיש כי מדובר בשאלה, היות וסימן השאלה עושה את העבודה. בפעם הראשונה הייתי כותב "שאלה איילת", ואילו לאחר מכן אפשר אפילו להשמיט את שמה ולהסתפק ב-"אתה בסדר שם מאחורה?", כאשר עצם אזכורו של רון נותן לקורא את הרקע; "באותו זמן" – עדיף "בו-זמנית" או "באותה דקה"; "מתה על המקום" – "מתה במקום"; "אדם באלונקה מכוסה בדם כשהצוות עובד קשה בשביל להחזיק אותו בחיים" – מבנה משפט בעייתי. עדיף, אולי, "אדם באלונקה מכוסה בדם, סביבו אנשי צוות המיון הנאבקים על חייו", אם כי יש גם אפשרויות אחרות (יש להמנע, בהקשר זה, מ-"*כש*הצוות" ומ-"בשביל"). כמו כן – לפני כל שימוש במלה "הוא" כדאי לשקול את נחיצותה (מקומות בולטים: "הוא משך באפו", "הוא בכה", וכל פעם בה מופיעה המלה לאחר משפט בדיאלוג – אם כי לא רק).
ה. עלה והצלח, ובבניין ציון ננוחם!היות ואתה מתעקש לענות שלא ממין העניין, אסכם:
א. שיעורי אזרחות נוגעים למדינה דמוקרטית. כאן לא דמוקרטיה, ו*אני* הוא הקובע את חוקי הפורום (דבר המעיף את דוגמת הרצל שלך למקומה הראוי – הפח). הדבר קרוי, בדרך כלל, *דיקטטורה מושחתת*. פתח את ספר האזרחות היקר שלך בערך זה. גישתי מתבטאת בחוקי הפורום וקשורה אליהם קשר הדוק. קרא אותם שנית, והפעם – *הבן*.
ב. כל המלל והלהג שלך לא ישנו את עובדת היות הסיפור נדוש על אימה ולא מושקע. זעק לשמים על היחס המחריד לו אתה זוכה, קפוץ באויר ועשה סלטות (כמנהגך בימים האחרונים). *זה* סיפורך, *זה* פרצופך, *זה* מה יש. כל השאר – לפח.
ג. סיפורי צבא רובנו שמענו וחווינו כשעוד היית בחיתול, על כן אתה יכול לוותר עליהם בלב שקט. הם לא עושים רושם על אף אחד.א. הפורום הזה *לא* הוקם בשביל הכיף *נקודה*. סיפורים "בכיף" תפרסם במקומות אחרים. כאן זה "והגית בו יומם ולילה" – והכוונה למחבר ולפרי עטו, כמובן.
ב. גישתך מעניינת את הנהלת הפורום כקליפת השום העבשה דאשתקד. הגישה כאן היא זו שצוינה על ידי. לא טוב? החוצה. "הסיפור הטוב ביותר אותו מסוגל המחבר להוציא תחת ידו", קרי – המחבר ידאג בשבע עיניים לתקן כל פגם בסיפור *לפני* הפרסום, ולא יפרסמו סתם כך, מיד לאחר הכתיבה, כדי לקבל ביקורת זריזה וגמרנו. את זאת תאלץ להפנים, או לא להיות כאן יותר.
ג. איני יודע כמה אנשים כתבו את ספרי הדת ההם – אני יודע כמה אנשים כתבו את כתבי טולקין. באשר ל-"כל עורך ספרותי" – הדבר מהווה משל ודוגמה לאי הבנתך אותי ו/או את רוח הפורום הזה.
ד. הבדל בין "לא אוהב את הסגנון" לבין "סיפור לא מושקע ולא מקורי". על ההבדל הזה תיכון הבנתך מה מתרחש כאן בעתיד. אם לא – כבר הסברתי לך.
ה. מאדם נטול נסיון על פי הודאתו הייתי מצפה ליתר ענווה בבואו לקבל דבריהם של המנוסים ממנו. אף הייתי מרחיק ודורש כי לפני קפצו לשלול דבריהם באופן כה מוחלט וגורף (ראה תגובתך להודעתי הראשונה, שהיתה, אגב, בונה ביותר ונעימה לחיך), יהרהר מעט ויתן מרגוע לגאוותו הפצועה. באשר לדגש החוזר שלך על הרמב"ם וטשרניחובסקי – מן הסתם הרבה המשוררים לא קראו את *כל* כתביהם של אלה, אך סביר להניח כי רובם המכריע קרא *הרבה* שירה בטרם יגש לכתוב.
ו. הפורום כלל לא רחוק מאותו חזון שלי, יקירי. אנשים כאן, בניגוד לך, משקיעים מאמץ רב בכתיבת הסיפורים ובחשיבה עליהם, בניכוש טעויות ובהגהה, בטרם יפרסמו. לעתים התוצאה לא טובה במיוחד ולעתים (רבות והולכות) כן – אך ניכר כי הכותבים *השקיעו* בסיפור ולא זרקו את ביאושי מקלדתם בעולם חמים בפרצופו של קהל הקוראים.
ז+ח. מצוין!
ט. האם נראה לך כי עלינו להתרגש מנסיונו של כל כותב מתחיל מתוסכל להשאר על צמרת העץ הגבוה אליו טיפס בנסיון להוכיח את "צדקתו"? נו, באמת…א. הוא קיבל ביקורת נחמדה, לא ארסית מדי, בונה מאד (כולל הסיפור המצורף!), מושקעת. הוא בחר להתיחס אליה בזלזול, ו*אז* קיבל את אשר מגיע לו.
ב. לא טענתי כי אנו כאן מקצועני מד"ב, אך זו *השאיפה*, ולראיה המלה *כאילו* בה השתמשתי. ג. עם זאת, אנו בהחלט *הרבה* יותר מנוסים מהכותב הממוצע, ודאי שהמתחיל, ועל כן טוב יעשה זה האחרון אם יתייחס לדברינו כדברי אלוהים חיים, באין לו מקור טוב יותר.
ד. כתה ז' בקרית אתא שייכת (או היתה שייכת, בזמנו), ליסודי.כי *אתה* תפנים דבר או שניים:
א. *אני* יסדתי את הפורום הזה, ילד, אז הואל בטובך לא לספר לי מה מטרתו. למעשה, *אני* אספר *לך* מה מטרתו: הוא מיועד ל*שיפור* כתיבתם של המשתתפים בו, וזאת תוך שימוש ב*כל* אמצעי מילולי העולה על דעת הקוראים ואשר אינו חרפות וגידופים סתם.
ב. כל סיפור המפורסם כאן נדרש להיות המושלם ביותר, המצוין ביותר אותו מסוגל המחבר להוציא תחת ידו – אם מבחינת עריכה וסגנון, ואם מבחינת רעיון, עלילה ודמויות. *אין תירוצים*. אין "זה הסיפור הראשון שלי", אין "כתבתי את זה מזמן ושכחתי", אין "אני לא מכיר את הז'אנר". אתה רוצה דברים כאלה – יש ברשת כל מיני פורומי כתיבה יוצרת, שם יסבירו לך אנשים כמה אתה חמוד. *לא כאן*. הקוראים כאן מתבקשים להתייחס לסיפורים כאילו היו הם (הקוראים) עורכים במגזין מד"ב/פנטסיה מכובד הנדרשים לשקול האם לפרסם את הסיפור. *זו* הגישה, *זו* הרמה. קשה? באסה.
ג. "נדוש" *לא* תלוי בפירוש במי שקורא – זהו תירוץ זול ומוכר של כותבים מתחילים. ברוך הבא לעולם האמיתי. "נדוש" הוא מה שנטחן כבר לעייפה *וגם* אינו מציג כל זוית חדשה ומעניינת. נושא זה הנו בעל חשיבות עליונה *לך*, היות ועוד כמה "סיפורים" כגון זה המצוי למעלה יגרמו לקוראים לדלג בשאט נפש על סיפוריך הבאים, נדושים או לא.
למשל, אם להשתמש בדוגמאותיך אתה: בני-לילית וגמדים כיכבו, אמנם, באגדות ובסיפורים בזמני קדם, אך *אף אחד* לא יצר עולם שלם ומפורט כזה של טולקין לפניו (או אחריו, אגב), וזאת עוד בטרם נזכיר את שימושו העילאי של זה בשפה האנגלית. או, למשל: מכונת הזמן הומצאה ע"י ה. ג'. וולס ומאז נלעסה לעייפה, אבל מדי פעם עדיין כותב מישהו סיפור *מקורי* על מכונת זמן – "האיש שרצח את מוחמד" של בסטר, למשל, או היינליין, בסיפור ששמו פרח מזכרוני, שהיה הראשון להדגים "לולאת זמן". *אפשר* לכתוב על נושא "לא מקורי" ולמצוא בו דברים חדשים, אבל *אתה* לא עשית זאת. לא היה ולו שמץ מקוריות בסיפור שלך, האם אתה מבין? *כלום*. *גורנישט*. אתה יכול לצעוק מכאן ועד הודעה חדשה שלא אוהבים אותך, שסגנון התגובות לא יאה לך, שלא נותנים לך רספקט – העובדה היא כי *הסיפור לא טוב, לא מקורי ולא מעניין*, נקודה. כל עורך ספרותי מתקבל עד הדעת היה מעיף את הסיפור משולחנו לאחר פסקה או שתיים.
ד. האחרון היכול להעביר ביקורת על סיפורך הוא אתה עצמך. פרט לאי היותך אובייקטיבי, הרי שבמקרה הספציפי הנ"ל אתה גם חסר נסיון מספיק (ע"פ הודאתך) לשיפוט כללי של יצירת מד"ב או פנטסיה. מה מוזר הוא הדבר, כי במקום להגיד תודה ולבקש "תנו לי עוד מהמר, המר הזה", אתה מעז לזקוף ראש ולספר לנו כי אתה "אוהב את הסגנון"! ואללה! במצבך, כמשתקף בכתיבתך, כדאי לך מאד *לשתוק*, *לאמץ* את התגובות הקשות אל לבך ו*ללמוד*.
ה. נסיון בז'אנר הוא *חיוני* לכתיבה בו, *נקודה*. אתה בפירוש *לא* יכול לכתוב פנטסיה טובה ללא היכרות *מעמיקה* של התחום, כנ"ל מד"ב, כנ"ל ספרות ככלל. כאן אין כל ויכוח – מדובר בעובדה שרירה וקיימת. אתה יכול לצעוק על קיפוח ואי הגינות עד מחר, אבל עובדתית – סיפורים של כותבים המכירים את הז'אנר יצליחו, יתפרסמו, יזכו להערכה, ואילו סיפורים כגון הדבר העצוב ההוא מלמעלה יזכו, במקרה הטוב, לחיבתה של כתה ז' 4 בביה"ס היסודי בקרית אתא.
ו. אם סגנון הכתיבה בפורום זה קשה עליך – מה חבל. אלה הן עובדות החיים, ועמן תאלץ להתמודד. אין רספקט, אין כבוד, אין קרדיט. יש סיפור *טוב* או *לא טוב*. זהו.
ז. מבטא נכונה את הרגשתי לנוכח טענותיך המבעיתות מלמעלה.
ח. הסיפור שכתבתי לצורך ההדגמה הוא *מתנה* גדולה ונדירה, ממני אליך. קרא בו, שנן אותו, הגה בו יומם וליל, ואולי תבין.חברים בעלי נגיעה לעניין זה או אחר – אני, על כל פנים, זוכר לפחות מקרה אחד מעין זה (אהרון שיר התארח, בקשר לארמגדון קון). נראה לי כי חברי הועד יכולים להזמין אורחים מבחוץ על פי שיקול דעתם.
מצד שני, אני ממליץ מנסיוני *לא* לאפשר לכל בעל רעיון זה או אחר להשתתף בישיבות האלה. לצורך זה המציאו את הדואר האלקטרוני…
אבל זו דעתי בלבד.כך אתם קוראים לגעיה האיומה שקבלה את פני? הרי היה זה אוסף מבהיל של נהימות, חרחורים, קרקורים וזעקות, שלא לדבר על "הצילו" ו-"זה לא ניר, לא יכול להיות, אני קראתי את כל מה שהוא כתב והוא לא נראה ככה".
השמרו לכם, מועמדים-לעתיד יקרים, אתם ובני ביתכם, מפני "אנחת רווחה" אשר כזו! דעו, הו אתם ההולכים על עברי פי פחת: "אנחת הרווחה" של חברי האגודה, גרועה היא מכל נשיפת דרקון או להט כבשן. ואם נחושים אתם בדעתכם לעמוד בפרץ, הביאו אטמי אזניים ומעיל אסבסט.
מוסתרת כה טוב עד כי אתה נאלץ להסביר אותה השכם והערב לכל קורא – וגם אז ההבנה לא בטוחה. להבא, כאשר מישהו אומר לך "אין פואנטה", כוונתו היא כי *הוא* לא הצליח לראותה. הרבה פעמים, במקרים כאלה, האשמה היא במחבר.
לתשומת לבך.א. הנושא של דמויות D&D והיחס בינן לבין השחקנים נטחן ונדוש לעייפה עוד הרבה לפני שנת 1998. ניתן, כמובן, להשתמש ברעיון שוב, אבל *רק* אם יש לך משהו מקורי לומר עליו או להציג באמצעותו. מה היית חושב על סיפור המציג המצאה מופלאה – מכונת זמן! – ותו לא? רע מאד.
ב. שינויי הסגנון לא מדהימים. אתה חייב להחליט באיזה סגנון אתה כותב. אם רם ונעלה – יפה, אך זרוק לפח את ראשי התיבות הצה"ליים ואת כל הביטויים המודרניים. אם מודרני – מצוין, אבל אז גזור את כל התיאורים הכתובים בסגנון "עתיק" (יעני). השילוב מחריד למדי.
ג. פרטים לא נחוצים: לפח. שם העיר, למשל. אגב – מתי נסעת לאחרונה לעיר "חיפה"? אני אישית גר בעיר "תל אביב", אבל שמעתי שיש גם אנשים שגרים בעיר "באר שבע". הבנת את כוונתי, או שמא אאלץ לכתת רגלי לעיר "ירושלים" כדי להסביר?…
ד. החשוב ביותר: לפני שאתה בא לכתוב מד"ב, או פנטסיה, או כל דבר, *קרא הרבה*. רק כך תחסוך מעצמך בושות ותירוצים זולים (מה שלא מקורי למישהו אחד מקורי למישהו אחר… נו, באמת). הדרך היחידה לדעת מה מקורי ומה לא היא להכיר היטב את הז'אנרים האמורים. אם המקום היחיד בו ראית מציאות וירטואלית הוא "מאטריקס", מצבך קשה. אני מציע לך לבלות מספר שנים בקריאה נמרצת. הרבה אנשים, כאן ובמקומות אחרים, ישמחו להמליץ לך.
ה. לא רק זאת: לאף אחד לא ממש אכפת אם כתבת את הסיפור ב-98, בחטיבה, בצבא, בגשם או בשמש. אנחנו רוצים סיפורים *טובים*, בלי תירוצים.
לשם ההמחשה, ומתוך שעמום, הרי לך דוגמה לסיפור "מקורי" כסיפורך. נסה ותהנה:_*מכונת הפלאים של פרופסור שווינצל*_
פרופסור שווינצל חי במערה מרווחת, כשני קילומטרים דרומית לעיר "חיפה". יום אחד קרא הוא לעוזרו הנאמן, ד"ר פטסי, ואמר: "ראה, פאטי, המצאתי המצאה חדשה!"
"מצוין!" אמר פטסי. "מה העלה מוחך הגאוני, הקודח, הפעם?"
"מכונה מופלאה מעין כמוה," אמר שווינצל בגאוה. "ראה!"
ואכן, במבט שני, הבחין פטסי כי שולחן העבודה של הפרופסור הנכבד מלא עד גדותיו בצנצנות מוזרות, מבחנות, צלוחיות וקעריות מוזרות, ובתוכן חומרים משונים, חלקם מבעבעים, בוהקים בזוהר זרחני או בצבעים ארסיים, חלקם שחורים כעין האפר.
"מרשים," אמר עוזר המחקר. "מה זה עושה?"
"זה?" אמר הפרופסור הכבוד בהדרת כבוד. "הו, זה, כן. אלו הן שאריות ארוחת הצהריים שלי. לא, לא, הבט מעלה!"
ושם, על תקרת המערה, ראה פטסי סליל בוהק אחד, וחוט מוליך ממנו הישר אל קופסה שחורה קטנה הנתונה ביד הפרופסור.
"הו!" אמר פטסי.
"כן כן!" אמר פרופסור שווינצל. "מכונה מופלאה זו, פרי המצאתי, יכולה לקחת אותך אל העבר או אל העתיד! חושבני כי אשלח אותך אל העבר, לשם הניסוי."
"רגע," אמר פטסי, "אולי ננסה קודם חפץ דומם?…"
אך שווינצל כבר לחץ על הכפתור, ופטסי מצא את עצמו מתבונן בפליאה על סביבותיו למשך רגע ארוך של קסם, עד שנדרס תחת רגלי ברונטוזאורוס ענק.
"אני חושב," אמר שווינצל לעצמו," שאקרא להמצאתי 'מכונת זמן'. כן. שם טוב."— סוף —
בישיבת האגודה ב-ICon99 ישבנו, דידי חנוך ואני, במקומות סמוכים. הישיבה היתה מהנה למדי (לנו, על כל פנים), ביחוד כאשר נשמע קולו של המועמד מס' 7 לועד – ילד מוזר ביותר שהציע, אם זכרוני אינו מטעני, להפוך את האגודה למחתרת לוחמת. השעשוע הפך לזוועה כאשר הבנו כי אותו עוף משונה הנו האחרון להציע מועמדות, וכי אין מועמד שמיני. תוך פחות משלושים שניות הצליח דידי לשכנע אותי להגיש את מועמדותי, למרות מבטו המפקפק של יו"ר ועדת הביקורת דאז. ואכן, תוך דקות מספר נבחרתי בעליצות לועד האגודה.
במהלך הכהונה הרמה, שהיתה ארוכה מגדר הרגיל, נוכחתי לדעת כי אני יכול למלא את תפקידי (הרבים) היטב בלי להיות חבר ועד ממש, וכי הדבר החשוב לביצועם הוא אוירה טובה של שיתוף פעולה בין ממלא התפקיד לבין לפחות אחד מחברי הועד (אני שמח לומר כי, לפחות במקרה שלי, לא נתקלתי בחבר בועד הנכחי מולו לא יכולתי לעבוד, וכי שיתוף הפעולה היה מצוין). ועם זאת, אני שמח על שהייתי חבר ועד, שכן הדבר נתן לי פרספקטיבה טובה לגבי דרך פעולת האגודה והבנת הדברים "מבפנים".לדעתי, מספר אנשי הועד הנהוג כרגע הוא הנכון, אפילו אם אחד או שניים מהם מתמקדים בנושא יחיד. מדוע? כי אני מאמין שרבים מאותם חברי ועד, גם לאחר סיום כהונתם, ירגישו קשר חזק יותר לאגודה (ולו בגלל היכרותם האישית עם חברי הועד הפעיל), וימשיכו לעסוק בפעילותם ביעילות יתר ובמשנה כח. גם אם לא תמיד זה המקרה, הרי שנראה לי כי הדבר מצדיק (מעבר לנימוקים המצוינים המופיעים בפתיל זה) את המספר הנוכחי של חברי הועד.
א. ההודעה הראשית בפתיל זה *לא* הכילה תוכן הפוסל אותה מהופעה בפורום, וביחוד בולטת עובדה זו לנוכח *אי אזכור השמות* בהודעה. פרט לכך – מחיקתה הכוללת תגרום להעלמת כל ההודעות בעץ, שרובן דוקא בעלות עניין ונטולות השמצה.
ב. ההודעה הלא-ראשית, הבוטה, בפתיל זה (העונה לשם "Oh Yeah"), *נערכה* על ידי אישית, והושמטו ממנה הביטויים הפוגעים.
ג. הסיבה לאי-מחיקת ההודעה ההיא על קרבה וכרעיה ולשינוי שנעשה בה במקום זאת (דבר המהווה, סתם לשם הידע הכללי, ניג'וס בשבילי – הרבה יותר קל למחוק), היא *התגובות* לה, אשר חלק מהן ראיתי צורך לשמר.
ד. פורום זה *לא* ישמש במה לדיון באופי ניהול הפורום *נקודה*. המעוניינים למחות מוזמנים לעשות זאת בדואר אלקטרוני, שם אשמח להביא בפניהם בפרטי פרטים את דעותי המשכילות בנושאים השונים שעל הפרק. *לא כאן*.
ה. ובמאמר מוסגר – דיעותיך כפי שהובאו בהודעה "תגובה אחרונה…" מקובלות גם עלי, אם כי דבר זה לא יגרום לי לנהוג ביתר רכות כלפי הודעות סורחות בפורום (כלומר: יד המוחק הארוכה פועלת במדה שווה כלפי כל המשתתפים הסורחים, בין אם הם אנשי ועד, פעילים, יו"רים, פריפריאליים, תזונאים, צופים מהצד, ביולוגים, תינוקות שנשבו או אפילו, ירחם השם, חברי אגודה).
