התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
לקרוא – ולהבין. פשוט.
נתתי ארבע דוגמאות ליצירות שהנן נטולות זכות קיום כיצירות אמנותיות, וזאת כדי לשלול את גישת "הכל הולך" שלך. מישהו אמר שאתה מעתיקן? ובכן, מישהו מעט פחות רחום ממני היה אומר "על ראש הגנב", אבל אני לא מלמלתי מאומה בכוון זה.
שיטה טובה המסייעת בהבנת הנקרא היא – נסה לזכור *על מה דיברנו*. קשה – אך אפשרי!אני אוהב חלוקה לנושאים. יפה. אם כן:
1. כי יש לי, כקורא מנוסה מאד וכעורך, נסיון רב מאד עם טקסטים. אני יודע מהו טקסט שנכתב בחפזה, כרעיון גלמי, ומהו טקסט בו הושקעה מחשבה רבה בפיתוח הרעיון. אפילו לא הייתי עורך – הייתי יודע.
2. הקוראים שהגיבו לסיפורי טעו. גם הם, מה לעשות, בני אדם.
3. איני בטוח כי זו היתה התבטאותי המדויקת, אבל, למען הסר כל ספק, הבה ואבהיר את עצמי במדויק. לא בזמן ההווה האשם, כי אם ב-"סגוננך" האישי. הסגנון הספציפי, המקובע, הנ"ל, הוא המשעמם.
4. חברי הפורום ילדים גדולים היכולים לדאוג לעצמם. כשיבקשו את הגנתך, אתה מוזמן לתת להם אותה.
5. קרא את הודעתי שנית, נראה לי כי לא הבנת אותה. אתה טענת בזכות קיומם של כל הסיפורים בכל הסגנונות באשר הם. אני שללתי זאת ע"י דוגמה. אתה מוזמן להפריך את שלילתי, אך לא באמצעים דמגוגיים מטופשים (סמים? נו, באמת)
6. יקירי, אתה מעמיד אותי במצב לא נעים. אין לי דרך מהותית להבהיר לך מה גדול הפרש הקריאה בינינו (אותו אני יכול ללא כל בעיה להסיק מקריאת סיפוריך בלבד) ללא עלבונות קשים מנשוא. על כן עצתי לך – בפני חכמים החרש. אולי גם תלמד משהו.
7. אתה אף מוזמן לקרוא את סיפורי שוב, זה שנכתב כתגובה אליך. אולי תלמד דבר או שנים על השימוש בשפה.
8. אם תפסיק לראות כל ביקורת שלילית כהתקפה אישית עליך, ותנסה לרגע לחשוב, שמא טעות בידך, אולי יקרו לך דברים טובים…כן, יש הרבה סגנונות. כן, לכולם זכות קיום. לא, *לא* לכל "יצירה" ספרותית או יצירה בכלל יש זכות קיום.
דוגמאות ל-"יצירות" נטולות זכות קיום:
1. עותק של המונה-ליזה
2 . פלט של מחולל מילים אקראי
3. אלפוני
4. הסיפור "היאפי וההיפי" – "בן המלך והעני" תוך שינוי שמות הגיבורים הראשיים, שנת ההתרחשות והביגוד, כאשר כל השאר זהה לחלוטיןיצירת אמנות כלשהי *חייבת* להיות תוצר של חשיבה מקורית, ועובדה זו *אתה* תאלץ להפנים אם תרצה לזכות לקהל קוראים אחר מאשר כתה א' 2 של מעלות תרשיחא (ע"ע).
זוהי הטבלה שנתתי למעלה. היא משמשת להדגמה, כמובן.
גיבוב המילים: אם הכל תופס, כדבריך, מה ההבדל העקרוני בין סיפור(י)ך לבין –
"גילבוע מזלג אלכסנדריה מלך הקמח, שאלו בני סיסרא וישיב גרבר מעלן שלוש. זרח חוטר רמץ ברוז אבולעפיה!"
?
מה ההבדל, לצורך העניין, בין סיפורך לבין להגו של ילד בן שלוש?
אמנות טובה, הרשה לי לספר לך, מקורה כמעט תמיד במגבלה אותה שם האמן לעצמו. אם בציור – מגבלת גודל, שימוש בצבעים מסוימים (או צורות מסוימות) בלבד, זוית ראיה מסוימת, נושא מוגבל מסוים וכולי; אם במוסיקה – מגבלת גודל ההרכב וסוג הכלים, טווחי גובה, מערכת הרמונית מסוימת, שימוש בנושא מוסיקלי מסוים בלבד ועוד; אם בספרות – שפה נכונה (או לא נכונה במכוון על פי פרמטרים מסוימים מאד), אורך, זוית הראיה של המספר, טכניקות סיפור כאלה ואחרות וכולי.
אם אין מגבלות אין אתגר, אם אין אתגר אין עניין, אם אין עניין – אין זכות קיום. אמת – יש אנשים שסיגלו לעצמם, לאחר כמה שנות נסיון, את היכולת הטכנית לכתוב סיפור בקלות – בדיוק כפי שיש כאלה הכותבים מוסיקה סימפונית בקלות. עדיין – אין פירושה של "קלות" זו "חוסר השקעה" או "חוסר מאמץ".
באשר לספרות ילדים – אם נראה לך כי ספרות ילדים טובה לוקה בחוסר תחכום ובקוצר יריעה, הרי שאינך יודע דבר וחצי דבר.
ולסיום – אם אתה מעוניין לכתוב סיפור שיתאים לכתה א' 2 של מעלות תרשיחא – מצוין. רק בריאות שתהיה לך. אני, לעומת זאת, מעדיף לקרוא (ולכתוב!) סיפורים מעט יותר… חכמים…יש להעלות על המוקד, וזאת בניגוד לחברי האקדמיה, אותם יש להעמיד אל מול הקיר עם פרוץ המהפכה.
באשר לסגנון – צמצום הוא דבר נהדר (באמת!), יש להבדיך בין סיפור הכתוב בקיצור נמרץ (דבר שאותו עדיין אינך עושה, כפי שהדגמתי אי אז) לבין סיפור הקצר פשוט כי אין בו הרבה תוכן. זמן ההווה נחמד, אבל לאחר קריאת שניים או שלושה סיפורים כאלה הבנו את העסק והשעמום קפץ עלינו. ואז מה?
לגבי סיפור זה ולגבי סיפוריך האחרים, שתי הערות:
1. נסה להחלץ ממלתעות קיבוע הסגנון האוחזות בך. נסה לכתוב בכוונה משהו אחר, ללא זמן הווה, ללא דווח יבש. קיבעון הוא *רע*.
2. המילים "צוהוריים" ו-"צוהריים" אינן קיימות בעברית. הדרך הנכונה היא "*צהריים*".אבל תן דעתך כי קל מאד ליצור גיבוב מילים חסר משמעות, או לתרץ כל דבר כ-"זה סגנוני וזהו".
אם התנאי היחיד ההכרחי לסיפור הוא "קהל קוראים כלשהו", הרי שיכול אדם, לכאורה, לכתוב סיפור של "רמה קמה רמה נמה רמה ראתה צלחת מעופפת" (בניקוד!) ולטעון בחדווה כי יש לו קהל קוראים נלהב – כל כתה א' 2 ממעלות תרשיחא!
בקיצור – שני אלה הם *תירוצים*. אין קהל, אין פוסטמודרניזם, אין כלום. יש סיפור *טוב* וסיפור *לא טוב* או *חסר*. על מנת להבהיר את דברי שלמעלה – סיפור צריך להכיל *לפחות* אחד מהבאים:
1. רעיון *מדהים לחלוטין*
2. רעיון "בסדר" + דמויות מעניינות/מדהימות/משעשעות/טראגיות
3. רעיון "בסדר" + עלילה סוחפת/מדהימה/מותחת/משעשעת/טראגית
4. רעיון "בסדר" + רקע מעניין
5. רעיון "בסדר" + ניתוח מעניין/חדשני של השלכותיו
6. במקרים חריגים (ההולכים ומתרבים בימים אלה) – רעיון "בסדר" + אוירה נטו
רצוי מאד לשלב בין כמה מהסעיפים למעלה (יתכן גם ששכחתי משהו – קמתי הרגע), אך הנקודה היא – כן, נתן לכתוב סיפור מעניין ללא ניתוח ובדיקת ההשלכות על החברה, אך אז צריך להיות משהו אחר שיתן לו בשר – עלילה, דמויות או רקע, למשל. אבל *משהו* צריך להיות.באשר לקיצוץ – הרבה סיפורים בפורום נתנים לכתיבה במעט פחות מילים, אך רובם לא יוכלו להכתב כהלכה בפחות מרבע(!) מארכם המקורי, כפי שהדגמתי. מדוע? הרבה מהם משתמשים באורך לצרכי מתן מידע או אוירה החיוניים לסיפור, ואילו אתה מספק מידע בלבד ומחכה שהרגש או העניין יבואו מעצמם. ובכן…
(תיאורטית) לקרוא סיפור *כסיפור*.
נכון, יש כאן כמה מנטפקים, אך נראה לי כי רוב הנוכחים כאן, למרות ביקורתיותם הרבה (והמבורכת!), יודעים לראות את *הסיפור*, הרבה לפני הפרטים הטכניים (קרי – אופן כתיבה, סגנון, הגיון).
הבעיה היא, כמובן, ריבוי המקרים בהם אין מדובר בסיפור אלא ברעיון גלמי, בהתחלה ללא סוף או בסתם חיקוי עצוב של משהו אחר. או אז נוטים חלק מעמיתי להתייחס לרעיון בלבד (שהרי אין דבר מלבדו), וכך יכול הכותב למצוא ביקורות "מעודדות" – הרי אמרו לו שהרעיון נחמד! אבל הסיפור עצמו…דעתי (האליטיסטית במוצהר) היא כי ביקורותיהם של אנשים שאינם קוראי-ספרים, או כאלה הרגילים לקרוא סיפורי חובבים בלבד, אינן שוות מאומה. *מאומה*. אנשים אלה יכולים, כפי שהוזכר למעלה, להתפעל אפילו מעצם הרעיון של כתיבת סיפור. כדי להשתפר (וזו מטרת פורום זה – לשפר את איכות הכותבים) הכותב זקוק לביקורות כבדות עד רצחניות – החל בענייני כתיב וסגנון וכלה ברמה הרעיונית והסיפורית.
מומלץ מאד לקרוא את כל המאמרים הנוגעים לכתיבה המופיעים בכללי הפורום שלנו. הם מועילים גם לאלה המעוניינים לכתוב ספרות בכלל – לאו דוקא מד"ב או פנטסיה.(אולי בחוסר הצלחה) "סיפור" שאינו נותן לקורא מאומה. הילד עף למעלה – So What? למי אכפת? מה זה משנה? הרי לא זכינו אפילו להכיר את הילד או את אמו.
אם כל מטרת הסיפור שלך היא להעביר את ה-"פואנטה" (המפוקפקת ביותר), הרי שנתן לעשות זאת באופן קצר בהרבה. אם לא – מה רצית להעביר לקורא? הפתעה? אימה? תמיהה קלה? אדישות?
ככלל – אם יש לך רעיון בודד, עדיף, אולי, לא לכתוב סיפור. או לנסות לפתח את הרעיון ורק אז לכתוב. רעיון מזוקק, אפילו אם הוא טוב, פשוט *לא מספיק* לכתיבת סיפור – מד"ב או אחר. אתה חייב לחשוב על *דמויות* (רצוי שהן לא יהיו השתקפויות שלך, במקרה), רקע (כנ"ל), השפעות הרעיון או התופעה על הפרט ועל החברה, השלכות – מעשיות או פילוסופיות, וכולי. לקחת רעיון סתם כך ולעשות ממנו "סיפור" – בזבוז זמן. שלך ושל הקורא.
לסיום, אדגים כיצד נתן לתמצת את סיפורך ללא כל פגיעה ממשית בו:—-
האם מפילה את המצרכים שבידיה ויוצאת במרוצה החוצה בעוד קול בכיו של בנה, התלוי בין ענפי העץ, נישא בחלל האויר. "מה קרה?" היא שואלת, מתנשמת.
"אני נופל!" זועק הילד.
האם נושמת לרווחה, שכן הילד נמצא רק מרחק פעוט מהקרקע. "די, חמודי, אל תבכה," היא אומרת. "הכל יהיה בסדר!"
"אני נופל!" חוזר הילד בעקשנות.
האם, נטולת סבלנות לשגיונותיו של בנה, אוחזת בו ומניחה אותו על הקרקע.
או אז, לתדהמתה, ניתק גופו של בנה מן האדמה ומתחיל ליפול בכוון ההפוך – למעלה.
"אני נופל! אני נופל!" הוא זועק, והאם ההמומה עוקבת אחריו בזוועה בעוד קולו נחלש והולך וגופו הקטן נעלם אל בין העננים.
—-אך מי אני שאפגע בהנאתכם?
בבקשה:
_*ספונטני*_ברומפיוס פרמז'ן החל להתנפח מיד לאחר שסיים את ארוחת הצהרים. ידידו מנשה הפגין מורת רוח מסוימת, שכן הוא טרם הגיע לפרפראות.
"מה קורה לי?" אמר ברומפיוס בחשש.
"מה אכלת?" שאל מנשה בעודו פוסח על שני הסעיפים אל מול ערימת המגדניות המתריסה שעל השולחן.
"אני מתנפח," אמר ברומפיוס שלא לצורך, שכן ברגע זה הזיחה אותו כרסו המתפוקקת ממקומו ודחקה אותו אל הקיר.
"מה אכלת?" חזר מנשה ביתר שאת, בעודו תוהה האם קציפת התרד היא שעשתה זאת, או שמא יש לתלות את האשמה, כרגיל, בקרם הצנובר.
"מה לא אכלתי?" גנח ברומפיוס. "אולי היה זה סופלה הבקר, או צפיחית העגבניות ברוטב קממבר, מי יודע?" הוא נאנח בנוסטלגיה לזכר כל המאכלים המופלאים הללו. "בעעעע," הוסיף, בנסיון נואש להפטר מהגזים הממלאים את בטנו.
"שאלה טובה," אמר מנשה והתרחק בזהירות מן השולחן, מתעכב רק על מנת לחטוף לעצמו עוגיית טונה.
"תהיתי," אמר ברומפיוס בנימוס, "שמא תוכל לעזור לי מעט. חוששני כי אני… דחוק מעט. גם העוגיות מצוינות, אגב. אכלתי תריסר מהן, כמדומני."
מנשה שמט את העוגיה. "בהחלט," אמר ופנה אל הדלת.
"ראה," אמר ברומפיוס, "הרי אנו ידידים ותיקים…"
אך מנשה כבר טרק את הדלת מאחוריו.
"אולי היתה זו גלידת הכרוב?" אמר ברומפיוס לעצמו ולא יסף, שכן הגזים בבטנו הגיעו למסה קריטית.*בום*.
FIN
הסיפור חפוז.
אפשר לנטפק פרטים אלה ואחרים, אפשר להשתעשע בויכוחים תאולוגיים, אך שורש העניין הוא – אין בסיפור מספיק… סיפור. הדמות הראשית קלושה ונטולת מניע, העלילה כמעט ולא קיימת, הפואנטה לא מספקת.
מה לעשות? כמה עצות:
1. לא כל רעיון יכול לשמש, לבדו, כבסיס טוב לסיפור. לפעמים, כבמקרה זה, הרעיון "רזה" מדי. נסה לאגור רעיונות ולהשתמש, בכל סיפור, בכמה מהם.
2. לפני פרסום סיפור כאן (או בכל מקום אחר), חכה יום יומיים. *בלי* לקרוא אותו שוב ושוב. קריאה לאחר פרק זמן ארוך תזכה אותך, אולי, במעט פרספקטיבה.
3. המנע ככל האפשר מדמויות ונושאים נדושים. למשל – מדוע כומר, דוקא? מה מעניין יותר בו מאשר באימאם או, ירחם אללה על נשמות החוטאים, רבי?זהו להיום.
לראיה אביא את הקטע הבא:
ובחלומי אכלתי ארוחת בוקר. זו כללה, בין השאר, ביצה רכה, לחם שחור, עגבניה, שוקו וקנקן מיץ תפוזים. לאחר מכן צחצחתי שיני והלכתי לעבוד.
ואז התעוררתי, שטוף זיעה קרה.
נו, מה? פנטסיה, אה?ואין האחד דומה למשנהו. יכול אדם לכתוב משפטים ארוכים ונאים עד למאד, תוך הקפדה על סגנון, פיסוק, משמעות וכל השאר, ועדיין תהיה כתיבתו מרתקת. דיקנס, למשל. לעומת זאת יכול מישהו לכתוב משפטים ארוכים ארוכים ללא, כל הקפדה על (או ידע, של) סימני, פיסוק ואיך מתבטאים, ככה, ואז באמת זה באסה נורא כי אי אפשר לקרוא את, זה והסגנון זוועה וממש ממש קשה, כאילו.
הסטנדרט אליו שואף פורום זה הוא *כתיבה טובה*. אם מישהו כאן יודע לכתוב ארכני ויפה – מברוק. בינתיים עוד לא זכו עיני לקרוא סיפור אשר כזה כאן, וכל המקרים הארכניים היו, ללא יוצא מן הכלל, מיותרים ורזי שפה.
ואף פעם לא אהבתי את עגנון, אך זה כבר סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת…
כלומר, אם השורש הוא י.י.נ , הבניין יכול להיות יתפעל (קמץ או פתח ב-צ', כדוגמת "יתפעל את המכונה" או "קדימה, חבר'ה, תתפעלו את הטנק!" – עברית צה"לית במיטבה…)
על כל פנים – אם נניח כי "מיינן" פירושו "הופך נוזל כלשהו לדמוי-יין", הרי שפירוש המלה הוא "יהפוך נוזל כלשהו לדמוי יין"."שלמה, אם לא תשתוק אני שופך את דמך ומיינן אותו!"
או לא.
