התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
אני מצטרף לדבריהם של קודמי המכובדים. כרגע אין לי מה להוסיף. קחי את הביקורות לתשומת לבך, איילית.
ועוד דבר – אנא המנעי מפרסום יותר מסיפור אחד ליום, עדיף לשבוע. ככלל – אנו מעדיפים סיפורים *חדשים*, כיוון שכך יכולים הכותבים להשתפר.
(איך אני יודע שהם לא חדשים? ובכן, יש לי מקורות משלי…
)מהמשתתפים כאן להמנע מספקולציות באשר לגורמים מהם נובעת ביקורת כלשהי. על כותבי הסיפורים כאן לדעת כי הם חשופים לביקורת, גם אם היא *לא* מוצאת חן בעיניהם.
קיבלת ביקורת שנראית לך שגויה מהיסוד? לא רלוונטית? מטומטמת, אפילו? אתה מוזמן לענות ולהפריך את הביקורת סעיף אחר סעיף, תוך שאתה מתייחס לתוכן הביקורת בלבד, ו*לא* להערכותיך הפרטיות מדוע נכתבה הביקורת כפי שהיא. במילים אחרות, *אל* תזכיר בהודעותיך כי לדעתך מחבר הביקורת שיכור/אנאלפבית/אויל/סובל מליקוי מנטלי/פסיכולוגי כלשהו.
תודה.לכל המעוניינים בדיוק מהו ינטפוק, בלווי ציטוטים מובחרים ודוגמאות מחכימות.
תודה!
(פרט לכך – טרי רוז מתבקש בזאת לשמור על מוצא מקלדתו ולחסוך מאתנו קללות ושאר קולות נהי וילל. שוב – תודה)הרי שזו לא הדרך הנכונה להביע אותו. לי, על כל פנים, העניין נראה כבעיית ניסוח ותו לא, ביחוד לנוכח חוסר העקביות בשימוש במרכאות וכן לאור השמתן גם במקומות שגויים באורח מוחלט אבסולוטית, כגון שמה של האחות.
ראה, למשל, איזכורים למרכז הבקרה המפורסם המצוי ביוסטון, טקסס – חפש מקום רשמי *אחד* בו כתוב "מרכז הבקרה המפורסם המצוי ב"יוסטון", טקסס". לא תמצא, בדיוק כמו אזכורים לכרמלית הנמצאת בעיר "חיפה" וכו'. אין כל סיבה לשים את שמו של המקום במרכאות, כנ"ל החפץ. הנה כמה דוגמאות מחכימות:
א. הגענו למה שתואר בעיתונות כ-"תחנת החלל ע"ש ניר יניב", במסלול גיאוסינכרוני מעל הירקון. (*נכון* – המרכאות מציינות ציטוט)
ב. הגענו אל תחנת החלל של "ניר יניב", במסלול גיאוסינכרוני מעל הירקון. (*לא נכון* – המרכאות נטולות תפקיד, מעיקות על הקורא וגורמות לו לחשוב על עודף משמעות שאינו קיים באמת)
ג. הגענו אל תחנת החלל של ניר יניב, במסלול גיאוסינכרוני מעל הירקון. (*נכון* – אין מרכאות, אין בעיות!)
ד. הגענו אל תחנת החלל של ניר יניב, במסלול גיאוסינכרוני מעל "הירקון". (*לא נכון* – ראה ב')
ה. הגענו אל "תחנת החלל" של ניר יניב, במסלול גיאוסינכרוני מעל הירקון. (*נכון* – המרכאות משמשות להטלת ספק או שלילה. מובן כי המשפט הנ"ל שקרי, שכן התחנה אמיתית לחלוטין, אך בנייתו נכונה)אני מסכים עם שאר הכותבים כאן בעניין הבעייתיות של הנושא, בהיותו לא הגיוני לנוכח טכנולוגיה הקיימת אפילו כיום – וזאת למרות היות הסיפור כתוב לא רע.
באשר להשפכתך, בן – כולי תקווה כי יש בכוחך להבדיל בין סיפור לתגובה, ודי לחכימא.איילית,
הנה הביקורת שלי על הסיפור. יתכן כי תמצאי אותה קשה, אך הריני להבטיחך מראש כי אין הכוונה לפגוע בך בכל אופן שהוא, אלא רק להצביע על בעיות על מנת לעזור לך.אם כן:
הסיפור, לדעתי, בעייתי מאד – ברעיונות, בדרך העברתם וברמה הטכנית.
ברעיונות – שכן משלחת בין כוכבית התלויה במנורות שמן נשמעת מגוחכת במקרה הטוב וסיבת חזרת האותות בזמן לא מוסברת ולא תואמת לכל הגיון פנימי כלשהו. וכמובן – הרעיון כי אנו היחידים ביקום היה יכול להיות נהדר לו היה מוסבר בדרך כלשהי. כפי שהוא – אין בו דבר מלבד דכאון.
בדרך העברתם – שכן היות הגיבור האבוד חסר שם גורמת לבלבול גדול ולקושי בהבנת הסיפור, וזאת *להבדיל* מתחושת המסתורין המושגת, בה אין כל רע. למעשה, המשפט היחיד הברור מעבר לכל ספק כאן הוא האחרון (משפט יפה מאד, למרות שהרעיון עצמו נראה לי, ככה, מופרך משהו).
ברמה הטכנית – הסיפור מלא בשגיאות קטנות ובבעיות הגהה. יש להזהר בשימוש במרכאות, ואין לעשות בהן שימוש כאשר מציינים שמות אנשים או מקומות. כלומר: ^נסעתי לחיפה^ ולא ^נסעתי ל"חיפה"^; ^שמה היה מאריקה^ ולא ^שמה היה "מאריקה"^. גם המלה "חפץ" אינה דורשת מרכאות (למעט משפט זה.. ) במקרים בהם דרוש סימון מיוחד להיות השם חריג באופן כלשהו נתן להשתמש ב^הטיה (Italics)^ או ב*הדגשה (Bold)*.
עוד שגיאות: "התנפל לרגלה" (על רגלה? על רגליה?), "מתקרבת אליו בריצה על שפת האגם צוחקת" (פסיק לפני "צוחקת" – או שמא זה שמו של האגם?…), "שישובו כלעמת" (שישובו כלעומת), "ככלי אין חפץ" (ככלי אין חפץ בו), ועוד הרבה מקרים של חלוקה לא נכונה של משפטים ובעיות פיסוק.ועוד דבר – למה האמריקניזציה? מדוע ג'ים ומאריקה ויוסטון? (האחרונה המפורסמת, אגב, כתחנת בקרה של משלחות חלל, ועל כן מהווה, כנראה, את השם הבלתי סביר ביותר לרכב או תחנת חלל כלשהם…)
נכון, שמות הגיבורים לא חייבים להיות "חיים" ו"שושנה", אבל הנטיה הכל-אמריקאית בולטת כאן, וחבל.זהו להיום. אשמח לראות כאן סיפורים נוספים פרי עטך.
זה הייתי אני כל הזמן…
אמנם יש סיפורים, לא רבים, שכולם השפכה, אם כי את אלה שציינת איני מכיר (אם אחד מהם מופיע ברשת – אשמח לכתובת), אך ממילא כל זה לא רלוונטי לענייננו, שכן הסיפור בו אנו דנים בהחלט אמור להיות עלילתי. אלא מה? הסיפור הנ"ל מנסה, באופן בולט מאד, להעביר מידע אודות אותו גזע מסתורי, ולכך נופלת כל שאר העלילה קרבן.
ובנוסף אזכיר, כבהודעות קודמות,
שכדאי ללמוד ללכת, לפני קפיצה במוט!ואוסיף לכך את "עדן" של לם. בשני הספרים האלה נתקלים גיבורים אנושיים בתרבות חייזרית ו/או תוצריה. בשני המקרים אין לקורא את כל המידע הנוגע לתרבות זו ולסיבות המדויקות לכל תופעה בה נתקלים הגיבורים, אך עדיין הוא יודע בדיוק מדוע *הגיבורים* פועלים כך או אחרת. אם תעיין בתגובתו הראשונה של שלמקו לסיפור ובזו של המחבר לה, תבין בדיוק מה חסר כאן. איני קורא להכללת כל המידע האפשרי בסיפור, ואני בהחלט מסכים כי יש להשאיר דברים מסוימים לדמיונו של הקורא, אך יש לכך גבול, והוא כאשר המידע החסר גורם להתרחשות עצמה להיות מפוקפקת או נטולת הגיון פנימי. ודאי שמת לב כי גם אצל לם וגם אצל קלארק ההתרחשויות, על אף שאינן מובנות, מתאימות בפירוש להגיון עקבי מסוים כלשהו. זו תחושת המסתורין האמיתית, לטעמי – הידיעה כי *יש* הגיון בשגעון והנסיון לפענח אותו בעצמך.
על טיבם של ספרים, סרטים וכו'. אבקשך לקרוא את כללי הפורום ולהפסיק את הויכוח כאן, בטרם איאלץ למחוק פתיל זה על כל אשר בו.
(המקום הנכון לויכוח הנ"ל הוא, כמובן, פורום אורט, ולכן טרחנו לספק קישור אליו בראש הדף.)למשל, אני יכול לכתוב:
^"פורקן נפשי מלאה, זימה ותועבה!" סלסלתי אל מול שמש העמים, "רמבו" קראנו לו בצבא.^
כעת אוכל להסביר לקוראי המבולבלים כי מדובר במשה "שמש העמים" כהן, לו קראנו "רמבו" בצבא, כי הסלסול מבטא את תחושת החופש של המספר לנוכח הפגישה המחודשת, וכי הפורקן, הזימנה והתועבה הם סמלים לאורך רוח (או כל איבר אחר). הסבר מצוין, נכון?
אלא מה? לו הייתי אחד הקוראים, לא הייתי טורח לברר מהו המשפט הבא בסיפור – ודי לחכימא.בקיצור – כשאתה כותב, המטרה הראשית היא *להיות מובן לקורא*. הקריאה הדחופה שלך לא מועילה, לא מזרזת את הקריאה ולו כזרת, ותורמת רק לבלבול ולחוסר ההבנה של הקורא.
ככלל, כדאי לך מאד להמנע מהתחכמות "סגנונית" מיותרת ולתת למעשים, להתרחשויות ולדיאלוגים לדבר בעד עצמם.א. גם סיפורים הנסמכים על רקע חיצוני *חייבים* בשלמות פנימית. לו לא הייתי קורא את "הקורס" הייתי מסביר לך כי אין בסיפור מספיק הסברים וכי הוא חפוז – בדיוק כפי שעשיתי. השוני היחיד היה בכך שלא הייתי יכול לדעת היכן הם, אם בכלל, הפרטים החסרים. מילת המפתח כאן, על כל פנים, היא *חסרים*.
ב. העלילה קלושה, קרי – אין הרבה ממנה, בייחוד ביחס לאורך הסיפור ולכמות המידע המועברת. ההשוואה לסיפורו של קרת אינה במקומה – באותה מדה הייתי יכול להשוות את סיפורך ל-"פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו" ולטעון (בצדק, אגב) כי לאחרון יותר עלילה מלראשון. בשני המקרים ההשוואה לא הוגנת. באשר להעברת הרעיונות – לו לא היה הבדל בין סיפור לבין מאמר מדעי/רעיוני, מה לנו משחקים כאן?
ג. אם המלה "הרצאה" לא מוצאת חן בעיניך, הבה נמציא מונח חדש לתאור המושג: "השפכה". השפכה, לצורך העניין, הריהי העברת כמות אינפורמציה גדולה בבת אחת ללא שום התקדמות עלילתית. שתי הדוגמאות שהבאת עונות להגדרה זו, ושתיהן מצטיינות בתכונה הבולטת של השפכה מוגזמת – *שעמום הקורא*. באשר לשעמום האוחז בך לנוכח כתיבה לינארית – אני מתנצל מראש, אך מי שאינו מסוגל לכתיבה כזו לא יוכל לכתוב שום סיפור אחר ברמה מתקבלת על הדעת. גם אם העלילה קופצת ומדלגת בזמן ובחלל, הרי שכל אחד מחלקיה לינארי בזכות עצמו (כל פרק, או פסקה, או משפט). על כן תיאלץ להסתגל לכתיבה מסוג זה (במאמר מוסגר – למד ללכת לפני שתנסה לקפוץ במוט). לסיום סעיף זה – נראה לי כי התעלמת לחלוטין מעצתי הנוגעת למבנה העלילה – וחבל.
ד. למעשה היתה כוונתי לכל הגורמים הקשורים לצד הטכני של הכתיבה: החל בפיסוק ואיות, המשך בתחביר ובמבנה משפט וכלה בסגנון. ביחוד מציק מנהגך לחבר כמה משפטים יחדיו באמצעות פסיקים: "בהתחלה לא הייתי בטוח שהיא מדברת אלי, השפתיים שלה לא נעו, צמודות זו לזו, אפילו לא סדק." (צ"ל נקודה לאחר "אלי")
בעיות הסגנון בסיפור נובעות בעיקר ממשפטים מסורבלים: "יתכן מאד שהאזהרה שלו מצד אחד הצילה את חיי, אבל מצד שני האריכה את שהותי במוסד."
עוד דבר – זה סיפור ולא דו"ח, אל תשתמש בקיצורים ובראשי תיבות אלא אם כן הם נאמרים כפי שהם נכתבים – "קמב"ץ", "דו"ח", "כנ"ל", "ד"ש". אלה הנאמרים במלואם – "בד"כ", "ז"א", "ע"פ" וכו' – חייבים להכתב במלואם גם כן: "בדרך כלל", "זאת אומרת" וכו'.
ה. עוד בעניין השגיאות: הבעיות והטעויות בסיפור נראות לי כתוצאה של חפזון וחוסר הקפדה. בהיותי עורך, אני מסוגל לראות ברוב המקרים מתי הטקסט עבר עריכה והגהה בסיסיות ומתי לא. סיפורך לא עבר כל הגהה שהיא – או אולי כדאי לך לפטר את העורך שלך…
ו. הואל בטובך וחסוך מאתנו את ניתוחי האופי, תודה. פסיכולוגים בגרוש יש עשרה מיליון בשקל (חדש).אבל עדיין יש כאן כמה בעיות:
א. אסור לו, לסיפור, להסתמך על נתונים הנמצאים במקום אחר. סיפור חייב לעמוד בפני עצמו. במילים אחרות – אם אתה מוצא את עצמך אומר למישהו "אה, כן, את הנתון החסר הזה תמצא בסיפור/ספר/סרט ההוא והזה" – סימן שנכשלת במלאכה. הסיפור חייב להיות *מובן*.
ב. ניכר כי כל מטרת הסיפור היא להציג את רעיונותיך לגבי הגזע של רודין וסביבת קיומו. העלילה, למרבה הצער, קלושה וחפוזה מדי לשם כך.
ג. העברת כל קורותיה של הקפטן, ולפיכך רוב המידע בסיפור, כסיפור פנימי בפי הקפטן היא שיטה בעייתית מאד – כל הסיפור נראה כהרצאה חפוזה. טכניקה זו של דחיסת אינפורמציה מעייפת מאד את הקורא. לדעתי הסיפור היה יכול להיות טוב בהרבה אילו התמקדת בעלילותיה של הקפטן באופן לינארי תוך תיאורן בזמן שקרו. לחילופין, תוכל לנקוט בשיטה בה נכתב הספר "הדרור" – שני קווי עלילה מקבילים, האחד בזמן התרחשות המאורעות הנזכרים בפלשבקים – נקרא לו *קו א'* – והשני בזמן השהיה בבית המשוגעים (אשר, אגב, לא מוסברת די צרכה) – נקרא לו *קו ב'*. כך תוכל ליצור מתח אצל הקורא, תוך שתילת רמזים ב*קו ב'* לגבי ההתרחשויות העומדות לקרות ב*קו א'*.
ד. הסגנון דורש ליטוש קל. שים לב לתאימות בין מין למספר, למשל, הקפד לפסק כראוי (חלק מהמשפטים ארוכים מדי וראוי לחלקם לשניים, חסר פיסוק בדיאלוגים – ועוד על פיסוק תוכל למצוא בכללי הפורום, שם נתתי קישור לעמוד האקדמיה).בקיצור – לדעתי תוכל, עם מעט (או הרבה) השקעה להוציא סיפור רחב יריעה ומעניין מאד תחת ידיך. רק זכור – החפזון מהשטן!
