התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
א. ובכן, סבלנות היא בהחלט תכונה קשה להשגה, אצל כותבים ובכלל. גם אני, כשסוף סוף יוצא לי איזה סיפור, צריך להלחם נואשות עם עצמי כדי שלא להוציא אותו מיד. אחת השיטות שאני נוקט בהן: להראות את הסיפור למישהו, אדם *בודד*, כזה שאני באמת סומך עליו, לחכות בקוצר רוח לתשובה שלו, לנצל את הזמן לעריכה חוזרת או שתיים, לבכות כשאני מקבל את התשובה סוף סוף, להתווכח איתו, לערוך שוב תוך קללות נמרצות, לשקוע בדיון לוהט אודות ביטוי חריג זה או אחר, להשבע כי זה הסיפור האחרון שאני כותב, לערוך שוב, בכלל זה מחיקת קטעים אהובים אך מיותרים, לשקוע במרה שחורה, לספר לאיש שזו הפעם האחרונה שאני מראה לו סיפור, להכין שוקו ולפרסם. וחוזר חלילה.
ב. ראיתי, אבל זה לא עזר. אני מבין את רצונך העז לפרסם בחו"ל, אבל בסופו של דבר אני, כקורא, מתעניין אך ורק בתוצאה הסופית שרואות עיני. והתוצאה הזו לוקה, מה לעשות, באמריקניזציה חמורה, כפי שהסברתי למעלה. פרט לכך, הקלישאתיות החמורה של הדמויות והרקע לא תגרום לאמריקאים להתלהב מהסיפור יותר ממני. הנה עוד כלל נחמד: *אל תנסי לרצות אף אחד* (קמץ ב-ר').
ג. על לא דבר.
ד. לטעמי הדבר שובר את זרימת הסיפור. רווח, מבחינתי, הוא שבירה, לאמור: כאן מסתיים חלקו הראשון של הסיפור ומתחיל חלקו השני, או כאן מסתיים החלק העוסק ב-X ומתחיל החלק העוסק ב-Y, וכו'.אני חושב שהסיפור היה יכול להיות ארוך יותר.
שימי לב איך הכל דחוס, אין שום דיאלוג, אין זמן להכיר את הדמויות ולבחון לעומק את השפעת הסיטואציה – וחבל. בסופו של דבר, התוצאה מזכירה תקציר של ספר.
ההצעה שלי: נסי לקחת את הסיפור, לבחון את נקודות המפנה והמשבר בו, ולבנות לכל נקודה כזו פרק המוביל אליה. הפרק הראשון, למשל, יכול לכסות את נושא גן הילדים, כשבסופו מסתבר כי מטרתו של המלאך לחבר בין המספרת לרינה.
כמובן, הוספת מלל סתם לא תשביח את הסיפור – יש לתת עומק לדמויות ולהתרחשויות, ולמצוא עוד רעיונות לשלב פנימה. אבל זה בהחלט יכול להיות תרגול טוב מאד, ומי יודע מה תהיה התוצאה?…א. יתכן שהסיפור הזה הוא, כפי שאת אומרת, קדימון לסיפור אחר. הבעיה היא, למרבה הצער, שהוא אינו עומד בפני עצמו. אין כאן שום *סיפור*. אין כאן שום עלילה קוהרנטית (או בכלל), שום מסקנה, שום התפתחות של הגיבורים. הכל נעשה כדי להביא אותם לנקודת הפתיחה של הסיפור האחר. אז מה עשינו בזה?
ב. האמריקניזציה כאן פשוט מבהילה. מה יש לך מאמריקאים, את? כמה אמריקאים את מכירה באמת, אגב? כי הדמויות כאן נראות כסטראוטיפים, וגם הסיטואציה. עצה – נסי לכתוב, לפחות חלקית, על אנשים ומקומות שאת מכירה. הדבר יתן אמינות לסיפור.
ג. הסגנון חביב. ליטוש קל לא יזיק, אבל בהחלט חביב.
ד. למה יש רווח של שורה או שתיים בין הפסקאות? לא חראם?אני רק מביע כאן את דעתי, כמו כולם. כולי תקווה כי הדבר לא מעורר רגשי קיפוח במישהו, ואם כן, זה מה יש…
כמו כן, איני רואה כל סיבה לכנות את הגישה שהצגתי "נקמנית". אין כאן כל עניין של נקמה, אלא (להבדיל) של חלוקת זמן נכונה מצד חברי הועד, ושל דרך הפעולה אותה הייתי אני, כחבר אגודה, שמח למצוא אצלם. אם לחבר ועד X יש Y שעות בשבוע להקדיש לענייני אגודה, הייתי מאושר לדעת כי הן עברו עליו באופן אינטליגנטי ומועיל מעט יותר מחיטוט חוזר בפתילי הפורום.אף חבר ועד לא אמר, כחלק ממצע הבחירות שלו או בכלל, "אני אהיה קשוב לכל מה שנאמר בפורום האגודה בלי יוצא מן הכלל". לו עשה זאת מישהו מהם, הייתי מייעץ לו לוותר על הרעיון המופרך במהירות.
נכון, הועד אמור להיות קשוב. אבל, אללי *עד כמה* קשוב? לדעתי מידת הקשב שהופגנה כאן היא הנכונה: לנהל דיון בפורום ואז, *לאחר מכן*, לבקש מהמשתתפים הרציניים לסכם את דעתם ולשלוח בדוא"ל.
כפי שאמרת – המצב אינו סימטרי, אך אבקש לתקנך מעט: *חובתם* של חברי הועד לפעול למען קידום האגודה. *זכותם* של חברי הועד להתעלם בשלווה מכל אדם, חבר אגודה או לא, שנראה להם כלא רציני מספיק. כזה, למשל, שמשתתף בדיון אך מתעצל לשלוח דוא"ל. זכותם? למעשה, לדעתי, *חובתם*. אני, כחבר באגודה, מעוניין שחברי הועד יוציאו את זמנם על נושאים חשובים, ולא על כל אחד שקוטל או מברבר בפורום אבל "לא שם לב" לבקשת הועד לאחר מכן, או סתם פתאום "אין לו זמן".
ולמען הסר כל ספק – אני לא מדבר כאן על מישהו ספציפי אלא על מקרה כללי.אני שמח לשמוע שאתה, לפחות, מתייחס ברצינות לנושא ומתכוון לסכם את הערותיך.
אם לסכם את דעתי בנדון: הביטוי "אמצעי קשר רלוונטי" הנו מעורפל משהו. הפורום הנו אמצעי לגיטימי לשאלות, הערות ותשובות, אך, לדעתי, במקרה בו מבקשים חברי הועד או היו"ר לרכז את התשובות בדוא"ל, זכותם המלאה לעשות כן.
מי ש*באמת* מעוניין להשפיע לא ימצא בכך, אני בטוח, מחסום ליכולת הביטוי שלו.אני, בהודעתי המקורית, *לא* הזכרתי Copy&Paste, וזאת באופן מכוון למדי. *אל* תעתיקו את תוכן הודעותיכם. כל הרעיון הוא לכתוב את ההצעות מחדש, *לאחר* שנדונו בפורום, *לאחר* שראיתם מה דעתם של אנשים אחרים, שאולי (חס וחלילה!) השפיעו עליכם, גרמו לכם לחשוב שנית על חלק מההצעות.
ובנוגע לשאלתך "למה שאני אעשה את זה" – אין שום סיבה, כמובן. עם זאת, במצב זה של העניינים יכולים חברי הועד לשאול את אותה שאלה לגבי הערותיך ולקבל את אותה תשובה. Two can play this game…
התחולל כאן, למיטב זכרוני, דיון גדול למדי ובו הערות, הערות נגד, דיונים, חילופי האשמות וכו'. אני חושב שהבקשה מהמעוניינים בשינוי לרכז את טענותיהם ולשלחן בדוא"ל היא סבירה בהחלט, ואיני רואה כל סיבה כי אדם המתייחס לנושא ברצינות והמעוניין שדיעותיו ישמעו בישיבת הועד לא יקדיש חמש דקות מזמנו היקר לכתיבה ולמשלוח של הודעה אחת.
נכון – הפורום מיועד לדיונים בנושאים הקשורים לאגודה. אך אני חושב כי אין לצפות מחברי הועד שישחיתו את זמנם במיון וסינון הודעות כאן – אני בטוח שיש להם, במסגרת תפקידם, דברים חשובים יותר לעשות. האופן הראוי, לדעתי, הוא משלוח דוא"ל *לאחר סיום הדיון*, כדי שכל השולחים יהיו מודעים לנקודת המבט של שאר חברי האגודה והועד.מכל נקודות המבט האפשריות, עזבי את הכתיבה ועברי לנגרות…
הרבה רעיונות נכתבו, אך רעיונות חדשים אפשריים. פרט לכך, לא לחינם הדגשתי את נושא זוית הראיה החדשה לרעיון מוכר.
אין לי כל התנגדות לעלילה – להיפך, אני אוהב מאד עלילה, וסובל רבות מסיפורים המגיעים לכאן שהנם רעיון מזוקק ותו לא, ללא עלילה או שום דבר אחר. למרבה הצער, אני לא מסכים כי הסיפור בו אנו דנים כרגע הוא "סיפור עלילה" יותר מ-"סיפור רעיון" – שני התחומים לוקים בו, לדעתי. עלילת הסיפור, בקצרה: שלושה ילדים יוצאים להתגרות במפלצ(ו)ת, אחד מהם מוצא אותה(ן) ומגלה כי השד לא נורא כל כך. על פי כל קנה מדה, אין כאן מספיק עלילה על מנת לפצות על שאר המגרעות.
עכשיו, בעניין סיפורים הנכתבים בלהט של רגש (או רגע…) – דעתי האישית כי סיפורים כאלה, באם הבנת שאין בהם מקוריות רבה, אכן ראויים לגניזה. כך אני עושה בסיפורים שלי שאינם עומדים (מכל סיבה שהיא) ברף שאני מציב לעצמי. סיפור, כמו כל יצירת אמנות אחרת, הוא דבר הדורש השקעה. הגיגים והרהורי רגע הם עניין אחר, ולדעתי אין להם מקום כאן או בכל מדיום אחר.אבל זו רק אחת מהבעיות הרבות שהסיפור לוקה בהן. הנה עוד כמה:
א. עלילה פשטנית. ידעתי מה יהיה הסוף בשלב מוקדם ביותר. המשכתי לקוות להפתעה אמיתית עד לרגע האחרון ממש – אך לשוא.
ב. אין כל רעיון מעניין או מקורי, או אפילו זוית ראיה חדשה לרעיון ישן. זה רעיון ותיק המבוצע באופן שגרתי וסתמי לחלוטין, ללא שום אלמנט שיעורר מחשבה בקורא.
ג. דמויות שטוחות שאינן מעוררות עניין או הזדהות. לכל אחד מהילדים מאפיין אחד – ותו לא. אין זאת אומרת שעליך להעמיס טונות של תיאורים מיותרים, אבל כאשר נכתבים הדיאלוגים, כדאי לקחת בחשבון עוד תכונות של כל דמות – אפילו כאלה שאינן נמסרות ישירות לקורא.
ד. פחדן של הדמויות מוקצן. במקום לספר לקורא מה מפחיד, הסיפור טורח רק בחששותיהן של הדמויות. הבעיה היא, כמובן, שלאחר שתי הדגמות כאלה קצה נפשו של הקורא בעניין, והוא כבר לא חושש לדמויות. למעשה, הקורא הממוצע ישמח לראות את אחת הדמויות מתפגרת בהקדם, ולו כדי לסתום את פיה, שלא לדבר על קצת אקשן.
ה. בעיות סגנון, דקדוק, פיסוק, תחביר וכו' – הנה מדגם:"או מה שהיה הרבה יותר מפחיד בשבילו, שהם יתגלו על ידי השומרים" (ניסוח מסורבל); "אבל בינתיים, הכל היה שקט" (פסיק מיותר); "הוא קוריק ושפי" (צ"ל "הוא, קוריק ושפי"); "הם הביטו בו עם עיניים גדולות…" (בכלל – שימוש מופרז ולא נכון במלה "עם" לאורך כל הסיפור. צ"ל: "הביטו בו *ב*עיניים גדולות…"); "איך הוא יכל עכשיו" (המלה "יכל" אינה קיימת בשפה העברית. *יכול* או *יכול היה*); "הם אף פעם לא יסתכלו עליו כך יותר אם יסובב…" וכו' (ניסוח מסורבל מאד); "המורה שלהם סיפור שזו הסיבה היחידה למה הכנסיה…" (צ"ל "הסיבה היחידה לכך שהכנסיה"); "המילים היו צריכים להכתב" (המילה "מילה", בשפה העברית, הריהי נקבה, מה לעשות. צ"ל "המילים היו *צריכות* להכתב"); "הניד עם ראשו לכוון הדלת…" (שוב ה-"עם" הזה. הניד *ב*ראשו); "…היו השומרים שנשמתם נמכרה לחיה. הם יצאו החוצה… וירחיקו את החיות" (חייבים להחליט – עבר או עתיד. לא ביחד); "פעם ראשונה מאז שהם תכננו…" (צ"ל "בפעם הראשונה מאז תכננו את החבלה"); וכו' וכו' וכו' וכו' וכו' וכו' וכו'.ההצעה שלי לסדר היום:
1. לפני כתיבת סיפור – למצוא רעיון *טוב* – רצוי חדש – או לפחות זוית *מ ק ו ר י ת* לכתיבה על רעיון מוכר.
2. למעט מקרים קיצוניים או מכוונים, רצוי שהדמויות לא יהיו פיתות.
3. לעבוד קשה והרבה על נושא הסגנון.
4. *ה ג ה ה*. לנוכח רמת הכתיבה שהופגנה כאן, אני ממליץ מאד לא לפרסם את הסיפור בטרם עבר לפחות שבוע ממועד סיום כתיבתו, כאשר בכל אחד משבעת הימים נערכת הגהה חדשה.או אולי – *אז* מה?
יש כאן רעיון (לא מקורי במיוחד) גולמי, מזוקק, ללא דמות, ללא עלילה, ללא שום ציפוי, הסבר, רקע, או כל דבר שיעורר בקורא עניין.
טרי פראצ'ט כתב המוני מעברים כאלה בשיתוף דמותו של המוות, אך עשה זאת בחן רב בהרבה ובדרך כלל תוך העברת רעיונות מעניינים פה ושם. כאן, למרבה הצער, אין כלום.
הסגנון סביר – וכעת הגיע הזמן להתחיל לכתוב תוכן…
