התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
להוציא ממני מלה טובה, זאת אומרת. ואת קיבלת את זו שלך מיד בתחילת הודעתי, למען לא יהיה ספק. שערוריה!
מענ"מ (מישהי עם ניק וגו') הגדירה את בעיית הזמנים והרציפות באופן טוב למדי. אני יודע שמשמעות הדבר היא שינוי קיצוני במבנה הסיפור, אך לדעתי יש בכך צורך.יש לי גשר קטן שאני מוכן למכור לך, בזיל הזול, קילומטר או שניים מערבית לטיילת ת"א.
באשר לשאר – חוששני כי את, בדומה מאד למחבר הסיפור (המממ… מעניין!), לא תדעי שפה נכונה מהי גם לו תיפול זו על ראשך מגובה חמש קומות. ^שפה נכונה^ להבדיל מ"שפה מתנשאת" או "שפה של אבשלום קור". אך אל חשש – מסתבר כי גם אנשי הוצאות הספרים זיהו ללא קושי את מהות (וכמות, אללי) כישוריו של כותב הטקסט שלמעלה, ולראיה יחסם הידוע והקבוע ליצירתו.
ולסיום – תמהני מי בדיוק סיפר לך שאיני מיליונר.
ראשית – למרות האמור מטה – חיבבתי את הסיפור.
וכעת, כשנתתי לחשדך סיבה ראשונה להבשיל ולהפוך לכעס סתם, הרי השאר:
א. כעקרון, השאיפה להיות מובנת היא דבר טוב מאד, כמובן, אך יש להזהר מלהאכיל את הקוראים בכפית, או "לזלזל" באינטליגנציה שלהם. אני אישית משתדל בדרך כלל לכתוב עם מינימום "הסברים", ולהוסיף לאחר מכן רק במקומות בהם החוסר ממש זועק לשמים. גם כאשר ההסברים דרושים, הרי שיש דרכים פחות בוטות מאשר "ואז היא הבינה ש…".
ב. הדבר שהפריע לי בסיפור, בעיקר, היה רוחב/קוצר היריעה לעומת העלילה והפואנטה. מדוע רוחב/קוצר? ובכן – אם מדובר בסיפור פואנטה, הרי שהוא ארוך הרבה יותר מדי. אם, לעומת זאת, מדובר בסיפור בו הפואנטה היא רק אחד מהרעיונות אותם מנסה המחברת להעביר (וזה המקרה כאן, כך אני חושד), הרי שהוא קצר וחפוז מדי, והקצב מוזר: את מתארת סצינה בפרטי פרטים, ואז קופצת שנה קדימה. הדבר מערער, לטעמי, את ה"אמונה" של הקורא בסיפור. אם בחרת בקצב איטי – מצוין! אך דבקי בו, פרטי עוד על הגיבורה שלך וקורותיה, וכו'. אם בחרת לחלוף על פני השנים – צמצמי את הסצנות המפורטות.
ג. כמה הערות אסתטיות קלות (ומועילות, אני מקווה) לסיום: לא חייבים לחזור על שם הגיבורה כל כך הרבה פעמים – "היא" עובד יופי; "מאז אותו יום מיכל התחילה להבחין" – אני ממליץ: "מאז אותו יום החלה מיכל להבחין" (שימי לב גם לשינוי המילה וגם לשינוי המיקום, החשוב אף יותר); "במקום לשרבט שירבוטים במחברת" – אני מציע "במקום לשרבט במחברת" או "במקום לשרבט סתם במחברת" (כעקרון, למעט מקרים מכוונים מאד, רצוי להמנע מחזרה על אותו שורש בצמידות – "נפלתי נפילה", "נשך נשיכה" וכו'); כדאי למעט בשימוש בסוגריים – אך ורק כאשר אין שום פתרון אחר ("גם אם החלון היה סגור" יכול להפתר בפסיק); "היתה ארוחת ערב אחת שבה…" – אולי כדאי "במהלך ארוחת ערב אחת, למשל, היא שמה לב כי בכל פעם שנעצה את מזלגה באפון ירוק, הרים אביה את גבותיו" – מעט פחות מסורבל. מיד לאחר מכן "זה נמשך במשך" – שוב, שורשים חוזרים (אולי "למשך כמה דקות שעשע אותה הדבר מאד", אם כי יתכן שאני מליצי מדי לעת ערב, שלא לדבר על הארוחה שאכלתי כרגע…); בכל הפיסקה שתוארה כרגע אין שום סיבה להזכיר את שמה של מיכל, שכן אנו כבר יודעים אותו ואין לה מתחרות שם; "ושההרצאות הפתוחות הן ברמה שהוא מאמין שהיא תוכל…" – חבל. אולי "ושההרצאות הפתוחות יהיו מובנות גם לה, לדעתו" (או "אפילו לה"); מדוע צריך לחזור על שמו ותארו של פרופ' צבי שביט כל הזמן? אפשר להסתפק ב"הפרופסור" או "צבי" או איך שאת רוצה…טוב, זהו להיום. כולי תקווה שנתן להפיק תועלת מהערות אלה, שנרשמו על קיבה מלאה מעט יותר מדי (ולמרות חברה שאכלה מעט יותר מדי, ועכשיו היא מכה את כותב שורות אלה בעזרת מלוא החופן כלי מיטה ובית בתואנה האוילית שהוא מטריד את שנתה. אללי! קשים חיי המבקר!)…
כעת, בטובך, עיין בכללי הפורום, ובפרט באלה הנוגעים לתגובות לסיפורים כאן. רמז: התגובות צריכות להיות *מפורטות*.
תגובתי שלי בוא תבוא, אגב.א. המספר מנסה להשתמש בשפה נמלצת אך נכשל. ביחוד בולטות צרימות כשימוש תכוף מדי (ולאו דוקא נכון) במלה "אשר", משפטים מסורבלים ומעברים חדים בין סגנון נמלץ ליומיומי.
ב. ליקוי זה האחרון מופיע רבות גם בדיאלוג של הגיבורים.
ג. שימוש מסורבל ולא נכון בזמנים – ביחוד בפסקת הפתיחה. תחליט – או הווה, או עבר.
ד. הראה – אל תסביר. כולנו קראנו ספרים הרבה, וגיבור שפיו מתייבש מרוב תדהמה לא בדיוק מרגש אותנו. ספר לנו משהו מדהים ומפתיע, בכיף, אבל כל רגשות התדהמה של הגיבורים לא יעזרו אלא להגחיך אותם אם הדבר שקורה לא ממש מפתיע אותנו, הקוראים.
ה. למעט מקרי חירום, אל תשתמש ב-ו' החיבור בתחילת משפט. במקום זאת תוכל לעשות שני דברים: לשים פסיק (במקום נקודה) לפניה, או לוותר עליה.
ו. אל תחזור על תיאורים. זה נורא. בהתחלה מתייבש פיו של הראשון, ואז של השני, ואז ההוא מחוויר, ואז השני… גם אם נעזוב את הקלישאתיות, זה מעצבן. חזרה על מוטיבים היא דבר שראוי לעשות בזהירות יתרה, וגם אז רצוי שהם לא יהיו קלישאות.
ז. בעיות פיסוק.
ח. על הרעיון לא אכביר מילים – גל הביע את דעתי במדויק. עם זאת, כסיפור שכל מטרתו היא הפואנטה בסוף, הסיפור ארוך בערך פי שלוש מהרצוי לו.דוגמאות מחכימות:
"אלון… כבר מספר שבועות מתעורר" ("זה מספר שבועות היה אלון מתעורר" או "במשך השבועות האחרונים היה אלון מתעורר"); "לא כזה שעלול לגרום לאיזושהי בעיה" (מסורבל. אפשר: "לא כזה העלול לגרום לבעיה כלשהי"); "והחליט לא לחכות" ("והחליט שלא לחכות"); "אור שסביר להניח שהיה מעיר אותו" (אולי "אור שהיה אמור להעיר אותו, מן הסתם"); "ובזאת שני הנערים עזבו את בית הספר" ("ובזאת עזבו שני הנערים את בית הספר"); "וכשחלי ראה את הקלטת, גם הוא יכול היה להרגיש… והוא גם יכול היה לחוש…" (מסורבל! אולי: "חלי צפה בקלטת ולא אמר דבר, אך אלון הבחין שפניו החווירו." ניסוח שנמנע מסרבול ומחזרה על מוטיב הפה המתייבש, ומעביר את החוורון באופן אחר מעט, כדי לגוון); "ואחרי הצהריים חלי באמת הגיע אל חברו" (מסורבל. אולי: "בא אחר הצהריים ואיתו, אכן, רלי" או "אותו אחר צהריים אכן הגיע רלי אל אלון" – והמהדרין יוסיפו "ובידו משהו" או משהו…); "ולבסוף, לאחר תקופה שנראתה" וכו': "לבסוף, לאחר תקופה שנראתה" וכו'. בלי ו' החיבור); "חברו שקע עוד ועוד במיטתו" (ביטוי שחוזר פעמיים כמעט במדויק. דבר כזה עושים אך וקר באם יש לו משמעות כבירה כלשהי לגבי הסיפור – דבר שלא קורה כאן); "ואז הוא הבחין כי חור מוזר עדיין היה במיטה" ("ואז הבחין כי החור המוזר עדיין היה במיטה"); "זה נראה כמו ים שחור" ("הוא נראה כמו ים שחור"); "הוא מצא עצמו נופל ישר לאדמה…" ("הוא מצא עצמו נופל לאדמה"); טוב, די. יש גבול.בסיפור נראה בערך כמו פתיחה של ספר (או נובלה) שהדביקו לה "בדיחונת" בסוף. המון מידע נשפך על יבש – מוצג בפנינו מצב מסוים, אך ללא שום התרחשות שתפגין את השלכותיו או שתעניין באמת. אני מציע למחברת לקרוא את כל המאמרים המצורפים לכללי הפורום.
עד היום, אבל בפורום *הזה* אתה תתן לאנשים שטרחו והגיבו לסיפורך את מלוא הכבוד המגיע להם, ובכלל זה ההנחה האוטומטית כי הם קראו את סיפורך עד תום – גם אם זה לא נראה לך כך, וגם אם נדמה לך כי הסיפור אינו ראוי להקרא עד תום. זו רוח הפורום הזה, וכך נוהגים בו, אם לא שמת לב עד עכשיו.
אם אתה חולק על דיעותיו של מישהו מהמגיבים כאן, לגבי סיפורך ובכלל, אתה מוזמן לעשות זאת באורח תרבותי והגיוני, ולא באמצעות הטחת "עובדות" נטולות יסוד. אתה חושב ש"הואשמת" ללא צדק בחיקוי סופר זה או אחר? באר, נמק, הדגם והדגש. נראה לך כי יש בסיפור יותר משמעות מזו שאנו (לא) מצאנו? הסבר, פרט, הראה ופרש. את הבדיחות ואת התירוצים תשמור למקומות אחרים. תודה.ושוב (כבר כתבתי זאת פעם) – חבל שאתה משחת את כשרונך ואת זמננו בהפלצות כגון זו שניפקת להלן. אני יודע שאתה מסוגל ליותר, אבל אתה נותן לעצמך הנחות. חבל מאד.
המלצת היום: בבואך לכתוב סיפור, אם קראת אי פעם בכתבי אחד או יותר מהסופרים הבאים:
א. אתגר קרת
– שכח מהם.אם כך, הרי שאנו אמורים לשפוט את היצירה כמד"ב, כן? אללי, הברווז היוצא מחדר האמבטיה הורג אפשרות זו עוד בטרם החלה. נניח, עם זאת, שאנו מסוגלים לוותר לברווז – מה אז? כלום, כמובן. אנו נחשפים למצב נתון כלשהו, ללא נימוקים, ללא הגיון בסיסי או פנימי, ללא רקע, ללא שום דבר. בקיצור – מד"ב זה לא.
אז מה נשאר לנו? קובץ הזיות סוטות-עלק, ללא משמעות, ללא פואנטה, ללא שום רווח לקורא. 'תם יודעים מה? גם במיינסטרים הסיפור הזה לא משהו.ז'אנר הפנטסיה, בשונה מהמלה "פנטסיה" ובניגוד להתרשמותך הראשונית, בפירוש *לא* כולל "כל דבר שאינו יכול להתרחש במציאות". למשל, סיפור שיפרט כיצד בועל מישהו עשרים ותשע זונות קוריאניות, יחמור, גמל ואתון, וכל זאת בפרק זמן של שתי דקות ושלושים שניות, לא יכלל בז'אנר, למרות שאינו מציאותי ביותר, מן הסתם (אם אתה חושב אחרת, אני בטוח שיש פורומים שישמחו בך מאד מאד – לא כאן, בבקשה).
האמת – הגיע הזמן שמישהו יכתוב מאמר המגדיר היטב (בגבולות הסביר) מהו ז'אנר הפנטסיה.
מתנדבים? (לא אתה, חתול… )עוד לפני ששוגר. הבל ורעות רוח. וגם לו היו – הרי שלייקה ושות' היו קודם.
באשר לניסויים וכו': היות וכבר הוכחת שלפחות עקרונית אתה יודע לכתוב, אני מאמין שיש לך גם חוש כלשהו של ביקורת עצמית. אי אפשר לכתוב טוב ללא חוש כזה. על כן אשמח אם תפעיל אותו על מה שאתה כותב, וכך נצא כולנו נשכרים – וביחוד אתה.
אנחנו לא עשינו שום דבר שבגינו מגיע לנו לחוות אותו.
ואם כבר מדברים על הסובייטים – הם לא שלחו אנשים, הם שלחו *כלבים*. שמעת על לייקה פעם? אז אם אתה רוצה לעשות ניסויים במתכונת הסובייטית, הקרא אותם לכלבים. לנו תביא את הדבר האמיתי.
א. העדר *עלילה* ראויה לשמה. הסיפור הוא אוסף של הגיגים מתחכמים ותו לא, ואין לו כל מסקנה מעניינת. כל עניין "זרם המחשבה" הוא למעשה טפיל מאוס על גוף הספרות האמיתית, אבל לזכותם של כמה מהחוטאים בשימוש בו יש לומר כי היה להם מסר *מעניין* להעביר – מה שלא קורה כאן.
ב. הסיפור מתאמץ להיות מצחיק – והוא ממש לא. נסה לכתוב סיפור ללא *שום* התחכמות, ללא סוגריים, ללא בדיחות, כלום. רק עלילה, דמויות, רקע, כל הדברים הטובים החשובים באמת. אם יש בסיפור מוטיב מצחיק כלשהו, הוא יצוץ גם כך. אם לא, סימן שהסיפור צריך להיות רציני ממילא. בדיחות מאולצות הן דבר איום ונורא, ואחד מהחטאים הזוועתיים ביותר של כותבים צעירים.
ג. בנימה אישית יותר: לא נמאס כבר לכולם מסיפורי "העולם חרא"?
