התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
מה בדיוק אמור לעניין אותנו בסיפור הנ"ל? הרי לא קורה בו שום דבר…
את הניטפוקים אני משאיר לשלמקו. אני בטוח שהוא ישמח. יש פה המון.מאגר מידע. דותן ואני עובדים בשיתוף פעולה – לעתים הוא מעביר לי מאמרים ולעתים להיפך. בדרך כלל אין חפיפה במאמרים בזמן אמת (למעט ניר הזועם), אך חלק מהמאמרים עולים לאתר במועד מאוחר יותר, כחלק מפרויקט תיעוד המימד המתבצע על ידי בימים אלה (בכלל זה אתר "נפרד" למימד).
באשר להבדלים: המימד, בהיותו מודפס, יכול להכיל בנוחות מאמרים ארוכים יותר מאלה המופיעים באתר. פרט לכך איני רואה הבדל עקרוני בגישה למאמרים. עם זאת יש לזכור שלמימד יש זכות לתרגום חומר מתוך Fantasy & Science Fiction, ושחלק ניכר מתוכנו הנוכחי הוא אכן סיפורים כאלה, שלא יכולים להופיע באתר מטעמי זכויות יוצרים.
ואחרון חביב: לדעתי מטרת המימד להיות נגיש לאוכלוסיה גדולה יותר, כזו שאינה מעוניינת לקרוא טקסט מעל מסך המחשב. נכון, כיום מטרה זו לא מושגת במלואה, אך אני בטוח שהועד יתן דעתו על כך בישיבתו הקרובה.
ואסיים בהצעה: האם אפשר למצוא דרך בה יחולק המימד לבתי ספר, תוך שיתוף פעולה עם משרד החינוך?אני סבור שיש מקום גם למימד וגם לאספמיה, כשני כתבי עת שונים מאד באופיים. גם ה"תחרות" ביניהם, כביכול (ובמצב הנוכחי היא לא יכולה להיות אמיתית, שכן המימד לא נמכר אלא מחולק חינם לחברי האגודה ותו לא) יכולה להועיל לשני הצדדים.
וכעת, לאחר הצד הרעיוני – הצד המעשי:
א. איחוד בין המימד לאספמיה דומה, לשם המשל, לאיחוד בין האגודה לבין הוצאת "אופוס". הדבר פשוט לא הגיוני. חלומות באספמיה הוא, כעת, עסק לכל דבר, ולמטרת רווח (לא רק, כמובן, אך בין השאר – ואני בין המקווים שהשועל ירוויח הרבה מאד על העזתו).
ב. ביטול המימד יגרום, באופן חד למדי, להקטנת ההצטרפות לאגודה. אנחנו יכולים לדבר על מניעים נאצלים עד בוא המשיח – אנו חייבים אחוז נכבד מחברי האגודה לקימו של כתב העת.
ג. אספמיה, בהיותו מפעל כלכלי פרטי, יכול (חס וחלילה!) להעלם מחר מסיבות שאינן תלויות באגודה. ומה אז? האם נוציא כתב עת רק על פי קיומו או אי-קיומו של "מתחרה"? הזו התחייבותנו לתמיכה במד"ב בארץ?לסיכום: כבר התקיימו בארץ שני כתבי עת מד"ביים במקביל (ואפילו יותר, כמדומני), ואין כל סיבה שלא יתקיימו עכשיו. הדבר הראוי לעשותו הוא למצוא כל דרך אפשרית להגדיל את המימד ואת מספר הכותבים והמשתתפים בו.
נו, מתי ישיבת המערכת הבאה?ובכן, זכותך לעשות כראות עיניך, כמובן, ואני יכול רק להצר על שאין לך רצון בביקורת, אבל רק דבר אחד *באמת* טרד את מנוחתי בהודעתך שלמעלה: הרעיון כאילו כבר אינך בגיל ההתבגרות המוקדם…
מדוע כדאי להוריד את שתי השורות האחרונות?
לדעתי, שתי השורות הנ"ל מהוות מעין "האכלה בכפית" של הקורא. במשך כל השיר נרמז לנו מצבה של המספרת – "מתו בתוכי השאלות", "קול זעקתי נדם", "ובאימת אהבה אני שותקת", "שקטה ודמומה כעכבר". שתי השורות האחרונות לא מחדשות דבר לקורא העירני, והן לוקות בחוסר עידון רעיוני ומבני גם יחד. רעיוני – הרגשות שתוארו קודם בעדינות מגיעים לכלל הצהרה קשה וולגרית – "אין בי הכוח… לצרוח" – ביטוי ההולם רומן אימה זול הרבה יותר מהיצירה שלפנינו. מבני – שבירת המבנה נטולת סיבה אמיתית (דוגמאות לסיבות אמיתיות: א. פואנטה, ב. מידע ההופך את כל משמעות הקטע עד עתה על פיה, ג. מעבר לדמות מספרת אחרת), והחרוז לא משהו, בלשון המעטה. פרט לכך, הבית הקודם לשתי השורות הנ"ל יכול לתפקד כסיום מוחץ ואפקטיבי הרבה יותר מהן – הוא מלודרמטי אך לא גולש לקיטש מיותר, ויש בו מעין סתימת הגולל על השיר: "מת מזמן ונקבר". זו סגירה הולמת הרבה יותר, סגנונית בכלל ובהתחשב באופי השיר שקדם לה בפרט.שפה נמוכה בהחלט יכולה לשמש למטרות רבות, ותמצאי אותה גם בחלק מיצירות הספרות הגדולות ביותר. ההבדל הוא שנתן לראות כמעט מיד האם השימוש בשפה כזו הוא נעשה באופן מודע, כבחירה של המחבר, או פשוט כיוון שאין ביכלתו להתעלות אל מעבר לה (או שלא עלה בדעתו לנסות). כנ"ל חריזה, כנ"ל כל מרכיב אחר ביצירה.
באשר לביקורתיות: יש הרבה מאד סיפורים שאין לי משהו "רע" להגיד עליהם, אם כי בדרך כלל (לא תמיד!) כותביהם מוכרים מעט יותר משוכני פורום זה. ביקורת היא *מטרתו* של פורום זה. כל הרעיון הוא השאיפה להגיע ליותר. אם עודף ביקורת מרתיע אותך – חבל, אבל ההפסד כולו שלך.מפורטים ככל האפשר. שימי לב שאפילו התגובה שלך, שטוענת במודע כי את "לא יודעת למה", מפורטת יותר ממה ששלמקו נתן לנו (הקמצן…
)
בכל מקרה, תגובות שאינן כוללות כל מידע פרט ל"אהבתי"/"לא אהבתי" אינן רצויות. לא רק כותב הסיפורים צריך להתאמץ כאן – גם למגיבים יש עבודה.אני מצטער, אבל "בעיני זה מצא חן" לא עובד. הרי מחר יבוא לכאן מישהו שיכתוב, נניח (ולהבדיל אלף אלפי הבדלות ממך) בשפה עילגת, רעועה ונמוכה ויטען במצח נחושה כי "זה מוצא חן" בעיניו. מה תאמרי לו?
מצטער – החרוזים רופפים, ואלף אלתרמנים לא יוכלו לשנות זאת.שהרי אותו "גול עצמי" לא יהיה עצמי כלל – כולנו נוכל לעזור לך לתקוע גולים לעצמך. אתה יודע, הרי, שאנחנו אוהבים לעזור…
על כל פנים, תמיד קיימת האפשרות של אי-תגובה. אבל אם כבר בחרת להגיב – פרט, נמק, הבהר ובאר.תוכן – אהבתי מאד. קצר, קולע, ברור אך לא ברור *מדי* (ולא מאכיל את הקורא המסכן בכפית, תופעה נפוצה כאן ובכלל), רגש מובע בצורה חדה וחלקה אך בהחלט לא משתפכת. עם זאת, שתי השורות האחרונות פוגמות מעט באמור לעיל, וחבל. אולי כדאי לוותר עליהן – הבית שלפניהן אפקטיבי בהרבה.
צורה – יש לתת תשומת לב רבה יותר למשקל, לסדר המילים ולחריזה (אם בחרת בחריזה כאופן הביטוי). חרוזים רבים כאן רעועים ולא מוקפדים (להבין – להאמין, תחזור – בכפור, המת – שקט, בכפור – הבכור וכו' וכו' – למעשה כל החריזה בשלושת הבתים הראשונים ורוב השאר. באשר למשקל – נסי לדקלם את השיר בקול, ללא הנחות, ותשמעי במה מדובר. באם לא תגלי זאת לבד, הזכירי לי ואכתוב כאן בעניין.
וכעת אני הולך לאכול.
בהצלחה!
