התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
(ואני בוגר, פחות או יותר, של צופי-ים חיפה)
על כל פנים – אני חיבבתי את התיאורים אם כי ה"עלילה" באמת קלושה במקצת. התיאור עשה לי את זה, אך אני חושש כי הסיבה העיקרית לכך היא היכרותי הטובה מאד את האיזור האמור.ואני חייב לציין שגישתך החיובית לעניין הביקורת משמחת אותי מאד. אני בטוח כי היא תביא לך תועלת רבה – וגם לנו (הרי מגיע לנו לקרוא סיפורים טובים ומושקעים, לא?!)…
א. אף אחד לא מאשים אותך בשום דבר. אשמח אם תתייחס למה שכתבתי למעלה כאל, נניח, הוראות בימוי. כתבתי מה לא טוב בסיפור – ואין לי כל כוונה להתווכח על כך. הדרך הנכונה היא לא לספר לי מדוע הדברים הם כך או אחרת, אלא לנסות וללמוד מהבעיות עליהן הצבעתי (לא רק אני – כל מי שנותן לך ביקורת). למשל – אף אחד לא מאשים אותך בהעתקה, אבל העובדה היא שהרעיון כבר נכתב כמה וכמה פעמים קודם לכן, וששאר הסיפור (סינדיקט וכו') גם הוא ממש לא מקורי, והופיע בהרבה מאד סרטים וספרים. אז מה עושים? מחפשים נושא אחר, או משהו שיגרום וסינדיקט *שלך* להיות *ממש* מיוחד ומעניין, מעורר מחשבה. למשל.
ב. מותר לפרסם בפורום זה תסריטים *עלילתיים שלמים* בלבד. *לא* סצנות, *לא* קליפים. אך ורק תסריטים שיש להם *עלילה* והמאופיינים ב*התחלה*, *אמצע* ו*סוף*.
ג. אף אחד לא יעשה לך הגהה. שוב – *הגהה* ולא "הגייה". יש לכולנו סיפורים משלנו לדאוג להם, תודה. הדרך היחידה היא לשבת וללמוד את חוקי השפה, התחביר, הפיסוק והאיות של השפה העברית ולבצע את ההגהה *בעצמך*. אנשי הפורום כאן יכולים להעיר, אבל דע לך שלרובנו אין כוח לקרוא סיפורים הכתובים בשגיאות, והנטיה הטבעית כאן היא פשוט לנטוש אותם לאנחות, אם לא למחוק אותם.הנה רשימה קצרה של הבעיות העיקריות בסיפור, כפי שאני רואה אותן:
א. *רעיון* – אין. לא נמצא כאן כל רעיון חדש או זוית ראיה חדשה על רעיון ישן. דוגמאות שימושיות לרעיון שהבאת: "הנסיכה הקסומה", "פני מועדות לכוכבים".
ב. *הגיון* – אין הרבה. החל מהבחירה התמוהה של הארגון בפקחית, המשך בשינוי האופי שלה, שאינו מוסבר ונראה כאילו הוא שם לצרכי העלילה בלבד, וכלה בעונש המטופש למדי.
ג. *דרמה* – מינון-יתר. "המילים שבקעו מגרונה בצורה כה קרה גרמו חלחלה", למשל (גם אם לא נעסוק במבנה הבעייתי, השגוי והמסורבל של המשפט), לא יהיה לעולם תחליף לקטע כתוב היטב *המראה* לנו את רגשותיה של הגיבורה במקום *לספר* עליהם.
ד. *קלישאתיות* – קשה. הסיפור רצוף קלישאות מסוגים שונים, בדרך כלל כאלה שאינן קשורות למד"ב דוקא אלא לספרות ולקולנוע. סינדיקט, עונשים אכזריים למתמרדים, בחירת מתנקשים ומוציאים לפועל – את כל אלה כבר ראינו מאות ואלפי פעמים, ואין כאן כל שוני מהדוגמאות הקלישאתיות ביותר של כל אלה.
ה. *הגהה* – ולא "הגייה". יש עוד הרבה לעבוד גם בתחום הזה.לאור העובדות, כפי שהובאו בפתיל זה, הריני לדרוש כי אספקת הבוטנים של ועד האגודה תועבר מיידית אל מעוני הצנוע לשם בחינה מדוקדקת ומו"מ נמרץ במקרה הצורך.
התוצאות ידווחו בהקדם לועד ויפורסמו באתר האגודה.אם לדקלם השיר תרצה,
אבוי, תחוש שלא בטוב,
וכשתגיע לקצה
תבין מה המכאובהוא לא זורם, הוא מסורבל
והמילים לא מתחברות,
כי יש בו בעיות משקל
וחריזה מרותלכן, בטרם סתם תפיץ
שיר או הגיג מפרי עיטך(1)
הקפד על כל אות, פסיק וציץ
מתוך מקלדתךואם תשאל, כמו כל שועל
מה למד"ב ולזה שיר
אודה כי אין מושג לי כלל
נמוג הוא באוירכי לא כל חלל יש לו זוהר,
ולא כל ספינה היא מד"ב
מרמץ יצא העורך כאן,
יכה הכותבים בקרב-רב!(2)(1) הנשר בחופשה
(2) המחבר מתנצל בפני טולקין וחובביו, בכלל זה הוא עצמושמע, שנינו רוצים שתשתפר. אם זה כך, למה לשחת את זמנך היקר על שטויות? כתוב סיפור – שיהיה גם מצחיק, למה לא? – ופרסם אותו כאן. בהחלט! בכיף! אבל, לפחות לגבי הפרסום כאן, יש להתייחס לכתיבה עצמה במלוא הרצינות. עד כמה שלא השקעתי בפודל, עדיין הוא היה סיפור שעורר בלב הקורא (כך אני מקווה) שאלות כלשהן, רעיונות כלשהם. היה לו תוכן מעבר להיותו מצחיק או משעשע, ואף מעבר לקריצה הברורה למדי אל עבר דיימון ראניון. הייתי יכול לקלף ממנו את ההומור ועדיין היה נשאר שם משהו מעניין. וזה לא בא לי משום מקום – אני לא קוסם. בסיפור בהחלט הושקעה עבודה, פשוט מעט *פחות* מסיפורים אחרים (כמו "צמחוקר" ו"מכונת אהבה", נניח, שזכו כל אחד למחקר מעמיק אצל אנשי מקצוע עוד בטרם נכתבה שורה אחת). "פחות השקעה" אומר, במקרה שלי, שעברתי רק פעמיים או שלוש על ההגהה ועשיתי רק שכתוב אחד.
בקיצור – כתוב סיפורים ותשקיע בהם…ללא כל ערך מוסף, אינו סיפור כי אם בדיחה. בדיחות זה טוב, בדיחות זה נחמד, אבל כאן פורום *סיפורים*. השימוש בקלישאה יבוא רק אם יש לך משהו *לחדש* עליה – גם אם החידוש הוא פואנטה של בדיחה. במילים אחרות – גם לו היה זה פורום בדיחות, להבדיל מסיפורים, עדיין היה הטקסט שלמעלה יוצא בשן ועין.
כאן אביא מעט מראיית העולם שלי, כאדם שרוב כתיבתו הומוריסטית באופן זה או אחר, לגבי הנושא: הומור טוב, לגבי, קשה בהרבה לכתיבה מדרמה טובה (או בכלל). קל מאד לעשות לגיבורים שלך דברים איומים ולתאר אותם בטכניקולור ודולבי סראונד, עם דם יזע ודמעות, שאלות קיומיות מעמיקות, רגש עז ו-"I'll Be Back". נכון – גם כאן דרושה רמה מינימאלית כלשהי, אבל לכתוב משהו שהנו בעת ובעונה אחת מצחיק ומעורר מחשבה – זה אתגר גדול בהרבה. הומור הוא עניין עדין של תזמון, של סדר, של דיוק, של משקל, של זרימה. אי אפשר לכתוב הומור אמיתי "סתם ככה". זה לא עובד. במקרה הטוב זה מגוחך קלות, ובמקרה הרגיל זה סתם מעורר רחמים. הסתכלי בכתביהם של סופרים וכותבים שידעו הומור מהו, ותראי כיצד כל מילה שקולה ומדויקת – דבר שלא ניתן להגיד על רוב שאר הכותבים (כולל כמה זוכי פרס נובל). דיקנס, ג'רום, מרק טווין, או הנרי, דיימון ראניון, או, אם את מעוניינת במשהו שנכתב במקור בשפה העברית, אפריים קישון – כולם שקולים ומדויקים, כולם מתעתעים בשפה ברמה זו או אחרת, כולם אשפי התזמון. כל אחד מהם יכול לתאר את הדברים היומיומיים ביותר באופן משעשע ומעורר מחשבה. אפשר ללמוד מהם הרבה, ואולי הגיע הזמן שכמה מאתנו יעשו זאת…
אפשר, הרי, לעשות הכל. השאלה היא – *מה עושים* עם הקלישאה? אם יש למחבר זוית ראיה חדשה ושונה, או פואנטה חדשה ומוצלחת על הקלישאה הישנה – מברוק. למרבה הצער, לא זה המקרה כאן. למעשה, אין כאן סיפור של ממש – לא גיבורים, לא עלילה, לא שום דבר שאפשר להתייחס אליו. סיפורים מסוג זה חייבים להיות בעלי פואנטה מהממת ממש, אחרת אין בהם כל טעם.
סיפור ללא טעם הרי אפשר לכתוב ברגע. הנה, ברוח הרצון הטוב השורה עלי, אתן לך דוגמה:
מר א. קרופניק היה האחרון שנותר לפליטה, לאחר האסון שהשמיד את האימפריה הגלקטית. תקוע על כוכב לכת לא ממופה בשוליה הבלויים של הגלקסיה, הוא ישב והמתין. לפתע יצאה ממעבה היער נקבה מקומית, לבושה בעלה או שניים.
"אווו! אווו!" אמרה הנקבה.
"הו," אמר מר קרופניק. "שלום לך. אני מר קרופניק."
"אווו!" אמרה הנקבה, וחבטה בו נמרצות בנבוט גדול שהחביאה מאחורי גבה.
"אה, נעים מאד," אמר מר קרופניק ונפל אפיים ארצה. לפני שאיבד את הכרתו, בעודו נגרר אל עבר המערה הקרובה, עוד הספיק למלמל – "אווה, אה? נעים מאד. קראי לי אדם…"*FIN*
מחוכם, נכון? לא בעיה לקחת רעיון משומש ולא לעשות אתו כלום. רק מה? לא כאן…וידעתי זאת עוד כשכתבתי את הביקורת. העובדה שאתה יודע לכתוב טוב לא נותנת לך לגיטימציה לכתוב לא טוב, אם אתה מבין את כוונתי. להיפך – היא רק מכעיסה עוד יותר. העובדה שניכר כי לא הושקעה הגהה רצינית (המלה הראשונה בסיפור שגויה – לא בדיוק התחלה ברגל ימין) לא תורמת גם היא. גם אם PKD ז"ל היה מפרסם כאן סיפור עלוב בשגיאות הוא היה חוטף ממני על הראש – ובצדק. מי שמזלזל בקוראים – שלא יתפלא שמזלזלים בו.
(האמת – לא הייתי בטוח שזה אתה. הסיפור כל כך מחורבן שתהיתי שמא יש לך אח קטן המשתמש במחשב שלך כשאתה לא שם לב. אתה רואה? נתתי לך קרדיט…)בכותבים שלא הכינו שיעורי בית.
כללי הפורום שלנו (ראה לינק גדול ומהבהב בראש העמוד) כוללים כמה מאמרים לתועלתם של כותבים מתחילים. אחד מהם הוא רשימת קלישאות המד"ב, וחשיבותו, כמסתבר, רבה מאד. לתועלתם של הצעירים מבינינו אוסיף כי כל סיפור שהפואנטה שלו היא "וואו, זה היה כדור הארץ!" או "וואו, הדבר שהחייזרים מצאו/חטפו/לעסו הוא בעצם משהו רגיל לגמרי כמו, אה, כמו מטריה! או בלון! או טמפון!" הוא קלישאי ברמה כה גבוהה עד כי יתכן שהגיע הזמן למצוא מילה חדשה לתיאור התופעה.
זהו להיום.
בתכניתנו הבאה: "וואו, הם בעצם אדם וחוה!" בראי הסייברפאנק. תודה לכם על ההאזנה.(התכנית מוגשת בחסות "א. קארד את ג. פורנל – תעשיות פורנוגרפיות ומשחה נגד טחורים בע"מ")
גם אני, כקודמתי, תוהה מה בא הסיפור להביע. כפי שהוא כרגע, נראה כאילו המחבר החל לכתוב את הסיפור בלי לדעת מה בדיוק יהיה בסופו, או באמצעו, או בכלל. אין כאן שום דבר מפתיע, חדש או מרתק במיוחד – וחבל.
הרבה פעמים יש כאן ירידה לעומקם של דברים, אם כי – נכון – בעיקר מהבחינה הטכנית. אין לי שום התנגדות לדיונים עמוקים על משמעויותיהם של סיפורים, להיפך – אני מצדד בכך בכל לב. עם זאת, רבים מהסיפורים שהופיעו כאן פשוט לא מסוגלים לעורר דיון שכזה.
באשר לסיפור הנדון כאן: הוא נראה לי כתיאור מצב דחוס מאד ונטול עלילה ממשית. כעת אני עומד לכתוב משפט נטול הגיון, לכאורה: אני מסוגל להבין את הרגש אותו את מנסה להעביר, אך לא לחוש בו באמת. מצד אחד, הכתיבה סבירה, טכנית. מצד שני, היא לא טובה מספיק על מנת לגרום לי לרגש אמיתי, להזדהות כלשהי. נראה לי שאת *מציגה* את השאלות במקום *לעורר* אותן. לשם ההדגמה: יכול אדם לכתוב "מה ההבדל בין אדם מלאכותי לאדם ילוד אשה? האם אין לאחד רגשות בדיוק כשל השני?" – ולעומת זאת יכול PKD לכתוב את "האם כבשים חולמים" וגו'.
מד"ב, לדעתי, מתחיל בשאלה "מה אם" – אך זו רק ההתחלה. לאחר מכן מגיע שלב הצגת השאלה או תוצאותיה, וזה לדעתי החלק הלוקה בסיפורך. אולי כדאי לך לחשוב על עלילה ממשית הקשורה בשאלה, על גיבורים משכנעים, כל אחד וסיבותיו של להתנהגותו, וכמובן על סיום שישאיר את הקורא מהרהר בשאלות אותן רצית לעורר.
