התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
א. מצוין, אני שמח לשמוע.
ב. אני אמרתי לא אינטליגנטי? מישהו אמר לא אינטליגנטי? ודאי שהוא אינטליגנטי, אחרת הוא לא יכול לספר את הסיפור. אבל, מצד שני, סביר להניח שמוחו *לא* יעבוד כמו זה של בן אדם. במילים אחרות – הוא תבוני אבל *זר*. הוא ימדוד מרחקים ביחידות משל עצמו ולא במטרים. עולם הדימויים שלו יהיה שונה מזה של אדם. הרגשות שלו יהיו קצת שונים, וגם התחושות הפיסיות. כשאתה מתאר את עולמו הפנימי וחשיבתו של יצור זר, אתה לא יכול לתת לו להתנהג כמו אדם רגיל (או אדם בכלל) – אתה חייב לנסות לתפוס את הזרות ולהדגים אותה. אחרת האמינות של הסיפור נפגעת אנושות.
ג. קיבלתי.בסיפוריך *ובהודעותיך*, נודה לך כולנו. אנו מבינים היטב טקסטים ללא סימני קריאה, ולמעשה הסימנים הנ"ל לא גורמים לנו להערכת יתר של המשתמשים בהם.
כעת, לגבי הביקורת, אני מעוניין להבהיר כאן פעם אחת ולתמיד: כאשר אנחנו נותנים ביקורת, אין לנו כל כוונה להתווכח אתך, לשמוע מה דעתך עלינו ועל העולם וכו'. יעל קראה את הסיפור ונתנה לך ביקורת – תגיד תודה. אל תעז להגיד לה שהיא קטנונית. אם אתה לא מסכים למשהו, אמור זאת בפשטות ו*אך ורק* בצורה *מנומקת*. ככלל, אף ביקורת כאן לא קטנונית. הביקורות כאן פרטניות מטבען – זהו אופי הפורום, והוא מיועד לכאלה המעוניינים להשתפר ואפילו, חס וחלילה, להפוך למקצוענים בזמן זה או אחר. If you can't stand the heat…א. סטראוטיפים? איפה? נתתי לך דוגמאות לתיאור אופי החשיבה של יצור ש*אינו* אנושי. אתה יכול לתאר אותו באופן אחר – בכל אופן אחר *פרט* לאופן בו תיארת אותו.
ב. ואללה? אם כל מה שהולך בסיפור זה מה שאתה רוצה, אני מציע לך לחדול מיד מכתיבת מד"ב ולעבור לנגרות. שם תוכל לעשות מה שאתה רוצה. כשאתה עוסק במדע בדיוני אתה *חייב* לפעול תחת כללי *ה ה ג י ו ן*. ואם הסיפור שלך לא הגיוני, אף אחד לא ירצה לקרוא אותו פרט לאמא שלך. אולי. יש מבין?
אסביר אחרת: הרעיון שלי הוא שאתה הכותב ואני הקורא, ועם כל הכבוד, אם משהו בסיפור נראה לי מטופש ואווילי אין לי שום סיבה להמשיך לקרוא – לא לי ולא לאף אחד אחר. אתה, הכותב, עובד בשבילי, הקורא – *לא* להיפך. אתה, הכותב, צריך להשביע את *רצוני*, הקורא – לא להיפך. ואם אני, הקורא, אומר לך שמשהו בסיפור לא הגיוני, אתה מנסה להסביר לי למה הוא *כן* הגיוני או, לחילופין, אתה משפץ את הסיפור כדי *שיהיה* הגיוני. אתה לא מספר לי ש"ככה אתה רוצה", כי אז אני מפסיק אוטומטית לקרוא סיפורים שלך, ובפורום הזה אני אפילו טורח למחוק אותם, כדי לוודא שמה ש*אתה* רוצה לא יקרה. בפורום הזה אתה לא עונה לביקורת "כי ככה אני רוצה". ככה זה עובד. קפיש?
ג. אני מכיר היטב את ההקדמה ל"שקיעה". ההבדל בין הסיפור ההוא לסיפור הזה הוא ששם *אין* אנשים "אמיתיים" – יש שם רק סוג אחד של יצורים תבוניים, חברה אחת, ולה המוסכמות שלה. אצלך, לעומת זאת, קיימים *שני* סוגים תבוניים – *היצור* ו*האנשים* – אנשים רגילים בתכלית, אנשים כפי שאנו מכירים אותם. לכן אין זה הגיוני שהיצור, שהנו *שונה* מהאנשים באופן בולט למדי, יחשוב כמוהם ובמונחים שלהם. זו לא דיעה אלא עובדה – הסיפור שלך לא עומד במבחן ההגיון הפשוט. עכשיו שפץ אותו או כתוב חדש.
ושכח בזריזות את המשפט "ככה אני רוצה", אם אתה מעוניין שמישהו יתייחס אליך אי פעם ברצינות.א. הגיבור אמור להיות יצור לא אנושי כלשהו, אבל משום מה הוא חושב בדיוק כמו בן אדם. הוא מודד את תאו במטרים, מקלל באופן אנושי לחלוטין ("מזוין"), יודע מהו ראש חודש ומשתמש במונחים כמו "פסיכוטי". ומהיכן יודע היצור מה פירוש "מלך" ו"מלכה"?
נסה לדמיין איך יחשוב יצור לא-אנושי, ללא מסגרת ההתייחסות האנושית. יצור כזה יכול, למשל, למדוד דברים בהשוואה לעצמו או לחפצים מוכרים לו, לקלל באופן המושפע ממבנהו וממבנה החברה בה גדל (אפילו על פני כדור הארץ לא כל חברה אנושית מגדירה "מזוין" כדבר רע) ולהגדיר זמנים תוך שימוש במונחים משל עצמו.
ב. פיסוק וחלוקה למשפטים. המשפט הראשון, למשל: "שוב אני לבד בחושך סגור בחדרי האטום רק5 על 5 מטר שטחו ו 6 מטר גובהו, הם בטח ציפו שיהיה לי כוח לעמוד". גם אם נניח כרגע לבעיתיות של המידות והמשקלות (ראה סעיף א'), הרי שהמשפט עוסק בכמות רבה מדי של נושאים. הנה נסיון לחלוקה אחרת, כולל תיקון לגבי יחסו של היצור למידות החדר:
"שוב אני לבד בחושך, סגור בחדרי האטום. לגבי היצורים שבנו אותו החדר ענק – ארבעה מהם העומדים אחד על השני לא יגיעו למלוא גובהו, ורוחבו רק מעט פחות מכך. אך לי החדר קטן וצפוף, וממילא אין לי כוח להזדקף למלוא גובהי."
או המשפט הבא: חוקי הקרב היו פשוטים, בעצם החוק היה אחד, "אין שימוש בכלי נשק מתקדמים אלא רק כפי שנלחמו הקדמונים!" צעק הקריין והורה להתחיל.
(אגב – מהיכן יודע היצור את שפתם של בני האדם? ואם הוא יודע, מדוע הוא לא מתקשר איתם?)
הנה הצעה לתיקון: "חוקי הקרב היו פשוטים. למעשה היה רק חוק אחד: "ללא כלי נשק מתקדמים…" וכו'.
"אבל הפעם לא יצאתי להגן על עצמי הפעם רציתי דם!" – חסר פסיק או מקף: "אבל הפעם לא יצאתי להגן על עצמי – הפעם רציתי דם!"
ג. סגנון: "זה היה נראה שהוא הולך ליפול" – עדיף "נדמה היה כאילו הוא עומד ליפול" או "הוא נראה כאילו הוא עומד ליפול"; "ורק אחרי מספר תנועות עם הראש הקשת התעופף…" – עדיף "ורק אחרי מספר תנועות ראש התעופף הקשת…"; "וחור התגלה לי בבטני" – עדיף "וגיליתי חור בבטני" או "וגיליתי שבטני חוררה". יש עוד, אולי אחר כך.
ד. כפי שנאמר למעלה: *בטל* סוגריים, *בטל* סימני קריאה.זהו להיום.
נראה לי כי יש כאן פוטנציאל טוב, אך יש גם כמה בעיות חמורות יותר או פחות. הנה הן:
א. עלילה: אין. זהו תיאור מצב בלבד. הגיבור כמעט לא *עושה* שום דבר, רק נזכר. אפילו כחלק מסיפור הדבר יכול לעצבן, לא כל שכל כסיפור העומד בפני עצמו. נכון, אפשר לכתוב סיפור טוב שיהיה תיאור מצב בלבד, אך בדרך כלל הדבר דורש רעיון מבריק ממש, משהו שעדיין לא נשמע כמוהו. מה שמוביל אותנו אל –
ב. רעיון: משומש. נכון, עניין התאומים מוסיף מעט, אך אם זה כל תוכנו ועניינו של הסיפור, חבל על המאמץ. סיפור זקוק לרעיון חדש או לדרך חדשה ושונה לתיאור רעיון מוכר – או לדרך חדשה ושונה לתאר את השלכותיו. במקרה הזה אני ממליץ על הבחירה האחרונה. הסיפור מפסיק, הרי, בדיוק ברגע בו הוא אמור להתחיל להיות מעניין. נניח שזכרונותיו של בתאום שבספינה אכן זלגו מתאומו – מה קורה אז? מה קורה במפגש? מהי מערכת היחסים בין התאומים? האם היתה זליגה גם בכיוון ההפוך? אם כן – איך השפיע הדבר על התאום השני? האם זליגה כזו תהיה אפשרית, בתנאים מסוימים, בין אחים סתם? אנשים סתם?
ג. ניסוח מסורבל: אמנם הבנתי את הסיפור, אך הדבר עלה לי במאמץ. סיבת המאמץ לא היתה תחכום כלשהו או רעיון מורכב באמת, אלא ניסוח בעייתי ומסורבל. הסיפור לא זורם, לא שוטף, לא מעורר בקורא חשק להמשיך ולקרוא – וחבל.
ד. מסלקת מידע, "הראה, אל תסביר" (ע"ע לקסיקון טרקי סיטי, המצוי בכללי הפורום): אתה מוסר לקורא המון מידע באופן יבש מאד, ומסביר כל מחשבה של הגיבור באמצעות זכרונות מן העבר. הדבר מייגע לקריאה. הראה לי איך הגיבור מתנהג ותן לי להסיק לבד מיהו ומהו. יתכן שהדבר ידרוש אורך יריעה גדול יותר, אם כי לא בהכרח.לסיכום – יש פוטנציאל, אך צריך להשקיע הרבה עבודה.
שמתי גם תמונה שלך.
הוספתי לגלריית הפרצופים עוד בערך 20 תמונות. כולי תקווה שעכשיו כבר מספיק. גם ככה חלק מהפרצופים יכולים לגרום לסיוטים אצל בני הדור הצעיר או החלשים בנפשם…1.
א. אם לזאת יקרא עלילה, כי אז קיר ללא גג יקרא בית (פראפרזה על מה זה, חברים?). יש התחלה ואמצע, אבל אין שום דבר שדומה לסוף. אפילו לא קצת.
ב. גם כתבה בעיתון העוסקת בתאונת דרכים מתארת רצף של אירועים. גם מאמר מדעי העוסק בתגובת שרשרת או בהתחלקות התא מתאר רצף של אירועים. עדיין אין בכך כדי להפוך אותם לסיפורים.
ג. אם לזאת יקרא מסר חברתי, כי אז… טוב, הנקודה הוברה. לגבי ה"עמוק" אני מסרב להגיב, כדי שלא להגרר למילים ארוכות מדי.2.
א. בכל שלולית מצויה.
ב. היום, אתמול ובשבוע שעבר. צא החוצה והבט סביב. לא תאמין כמה מהם תוכן למצוא ברחוב, אם רק תחפש.
ג. להשתלט? איפה אתה חי? העיריות היום *מוכרות* את השטח היקר שלהן לכל המרבה במחיר. וביתר פירוט, עיריות העונות לקריטריונים שלך: תל אביב-יפו, ירושלים (כולל שטחים הנמצאים בשליטת *לאום* אחר), חיפה. מספיק, או שאגלוש לקטנות?
ד. אני מנהל הפורום, ואני היחיד לו מותר.מה כאן מד"ב בדיוק? העובדה שהסיפור מתרחש בישראל עתידית? הרי, באופן כללי, התנהגות כזו ומצבים כאלה קיימים גם כיום, ולמעשה היו קיימים לאורך תקופות רבות בהיסטוריה. במילים אחרות: עיבוד סיטואציה קיימת לסיפור המתרחש בעתיד לא תמיד הופך את התוצאה למד"ב ממש (דוגמה מוכרת לכך היא תת הז'אנר הידוע כ"מערבון בחלל").
הערה קטנה נוספת: הגיבור קורא עיתון בזמן נסיעה לעבר מחנה הפליטים, מעביר אותו לאסי ואז לפתע מופיע הש"ג, ללא כל אזכור של עצירה, הגעה או כל דבר אחר. בעייתי.
