התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
אני חייב להודות שההמשך מאכזב אותי מעט. במקום לפתח את הנושא המעניין, הלא הוא זהותו של הדובר (שים לב – לפתח אין משמעו *לגלות*, להיפך – אפשר אפילו להעמיק את המיסתורין), אתה גולש לקלישאת האלוהות-הנשית-כדבר-מיוחד-או-יוצא-מן-הכלל, שהפסיקה לעניין מעט לפני שהמציאו אותה, אלפי שנים בעבר.
חבל. ציפיתי למשהו מעניין יותר.כלומר – יתכן שהתכוונת לומר שדמות הקוסם על החפיסה צחקה *בפועל*, אך לא זה הרושם המתקבל. האם זה באמת הרעיון?
טוב, אבל קשה מאד להבין את זה מהפתיחה שכתבת.
ז'תומרת, גם לי מתחשק הרבה פעמים לשרוף את השכנים או לירות בהם. אז מה, אז זה עושה ממני פסיכופאת?
(שאלה רטורית, אבקש לא להשיב…
)מה כאן אמור להיות יוצא מגדר הרגיל? מעניין? מותח? למה אמור הקורא להרגיש מחויב להמשיך לקרוא?
אתה מקדיש, שוב, יותר מדי מילים לתיאורים שלא יעניינו את הקורא במיוחד – דימוי הכביסה המקופלת וריח הרצפה. נסה, במקום זאת, לתאר מצב לא שגרתי, מותח, מעניין, מוזר, משונה, חריג. יש כמה דוגמאות טובות בעץ זה – למד מהן.אחד במילה "להרשות". הם יכולים להרשות לאחרים, למשל…
(ובמילים אחרות: כן, המילה "לעצמם" הכרחית כאן)
2. נתתי לך כמה אפשרויות חד-מילתיות. פרט לכך, רבים מחובבי המד"ב כבר שבעו עד תום את כל המילים המוקרצות שהכותבים שופכים עליהם (בכלל זה עבדך הנאמן). לכן כדאי מאד לתת משמעות חדשה ושונה למילה מוכרת, ולהשתמש במילים חדשות רק כאשר אתה ממש *חייב*. למשל: אם משום מה מופיעה בסיפור שלך טלויזיה תלת-מימדית, עדיף לקרוא לה פשוט "טלויזיה" ולא "היפרסופרתלתויזיה-X2". את התכונות שלה אתה יכול להזכיר לאחר מכן: "דמותו של קריין החדשות בטלויזיה נראתה אמיתית ממש. הוא ישב על ספת העור שלי והכריז בקול על אסונות היום", למשל.
4. אז מה? לא, אל תענה לי… "את" היא מילה, גם אם היא ניתנת להשמטה. כל צירוף אותיות בעל רווחים ו/או תחילת/סוף משפט או סימני פיסוק משני צידיו הוא מילה.לכתוב כך ש*כל* משפט יהיה מעניין, בין אם הוא מפתח את הרעיון או מביא רעיון או מידע חדש. אני גורם לך לחלק את הסיפור לחתיכות באורך של 20 מילים לשם האתגר והתרגול, *לא* כשיטה האולטימטיבית לכתיבה, אבל התוצאה תהיה, בסופו של דבר (כולי תקווה), שתוכל לעניין את הקורא בכל משפט שאתה כותב, ללא קשר להיותו קשור לנושא או משהו חדש. אני רוצה לגרום לך להרהר, לפחות פעם אחת, ב*כל* מילה שאתה כותב בלי יוצא מן הכלל. המספר 20 הוא שרירותי (כלומר – הייתי יכול לבחור 15 או 30), ומטרתו פשוט לתחום את המאמץ ולמקד אותו.
דוגמה? בבקשה:
היינו חמישה – מלווין, קלווין, המפקד, ישעיהו האידיוט ואנכי. המפקד פיקד, מלווין וקלווין היו רובאים, אני התעסקתי בנווט וישעיהו עלוב הנפש היה המאגיסט, זאת אומרת – הוא סחב את מכונת הזמן."שימו לב," אמר המפקד. "זה פשוט מאד. אנחנו מגיעים למקום – זה אמור להיות גבעה או הר קטן או משהו – יש שם כמה אנשים צלובים. אנחנו מגיעים לטווח – מה הטווח?"
אורך הפסקאות אמנם גדול מעט מהמוצהר כאן, היות והן לא נכתבו לצורך אתגר זה (ע"ע ח. באספמיה גליון 2). עם זאת, הן מדגימות היטב (לדעתי, בחוסר צניעות מוחלט) את העקרונות שמאחוריו.
ניתוח:
פסקה 1: יצירת עניין באמצעות אזכור מכונת הזמן במקום לא צפוי – שתי המילים האחרונות משנות לחלוטין את התמונה שנוצרה בראשו של הקורא. שימוש מכוון במילים "אידיוט" ו"עלוב נפש" כדי ליצור אפקט קומי ולאפיין באופן גס את אחת הדמויות.
פסקה 2: תחילת תיאור המשימה, שימוש מכוון במילה "צלובים" כדי ליצור אסוציאציות אצל הקורא ולגרום לעליית העניין. כמו כן אפיון סגנון הדיבור של המפקד, שימשיך באופן זה לאורך כל הסיפור.האם השורה הזו באמת *תכריח* אותך, כקורא, להמשיך לקרוא את הסיפור?
(מה עוד שהיא מציאותית מאד גם לימינו, כידוע…)
