התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
(בשיא הרצינות, ואין כאן שום לעג או ציניות) מדוע נראה לך ששתי הפתיחות שהבאת מרתקות. הפתיחה הראשונה היא קלישאתית מאד ולא עוסקת בשום דבר מיוחד או מעניין מבחינת חובב המד"ב הרצוי. השניה, לעומתה, תתקשה לעניין אפילו מישהו שלא קרא פסקת מד"ב מימיו.
הן כתובות בסדר, אין כל בעיה מבחינה זו, אך הן נכשלות ביצירת עניין מיידי אצל הקורא. נסה שנית, בבקשה.
(ואחת בלבד – אבל מושקעת!)אני מציע לך לקרוא כמה מהמאמרים שסיפקנו לטובת הכותבים. כל הקישורים נמצאים בדף כללי הפורום. בייחוד אני ממליץ על לקסיקון טרקי סיטי.
א. כפי שנאמר כאן, יש בסיפור הסברים ארכניים ומפורטים מדי לגבי הסיבות למצבו של הגיבור. אין לי מה להוסיף בנושא זה, אך כדאי לך מאד לקחת אותו לתשומת לבך.
ב. התיאורים הארכניים לא גורמים לקורא לרצות להמשיך לקרוא. למעשה, במהלך רוב הסיפור נאלצתי להאבק ברצון לנטוש את הסיפור וללכת לעשות משהו אחר. מדוע? כי בהתחלה לא קורה כמעט כלום, ותיאורי דיכאון הם לא דבר מעניין באמת.
ג. השימוש בשפה גבוהה לא מושלם, שגוי לעתים קרובות, ועל כן בעייתי. "החלב יתכן שהחמיץ" הוא דוגמה טובה. עצתי לך: הורד בזריזות את המשלב, תאר כל דבר באופן הפשוט *והקצר* ביותר האפשרי, והשאר רק את התיאורים *החיוניים ביותר* (ע"ע ב').
ד. מוטו או ציטוט בפתיחת הסיפור הוא רעיון סביר וקביל, אך אם אתה כותב סיפור בעברית לקהל עברי, הואל ותרגם אותו.
סיכום: פוטנציאל טוב, ביצוע טעון שיפור.
המלצה: קרא את "ההסגר" של גרג איגן.גדי אלכסנדרוביץ' כתב/ה:
>
> עשרים המילים הראשונות אמורות לעורר עניין, דהיינו לגרום לקורא
> לקרוא את עשרים המילים הבאות. הסברים (צריכים להגיע) שם.
נכון, אבל הן גם צריכות להיות הגיוניות – הגיון פנימי של הסיפור. במהלך עשרים המילים הראשונות שלך הגיבור חושב משהו שלא הגיוני שהוא יחשוב. הנה ההסבר:> על כל פנים, לא הבנתי בדיוק מה הכוונה ב"הסבר מזוייף", כי די ברור
> שאלמלא החוקים לא היה הגיבור יורה בו (ומטרת היריה היא לקבל גלגול
> חדש ומשופר).
*ברור* שהוא לא היה יורה בו אלמלא החוקים! אבל בפתיחה כתוב שאלמלא החוקים *ידו היתה רועדת* – וזה *לא* נכון! היא *לא* היתה רועדת כי הוא *לא* היה יורה. זה העניין. כשל לוגי פנימי.> באשר לנושא לעוס – מקבל, אבל קשה לפתח עלילה מקורית בפתיחה
> (ולמעשה, דווקא נחמד להתחיל ממה שנראה כמו קלישאה ואז לשבור אותה).
נכון, אבל אם תגרום לזה להראות כמו קלישאה גם לאחר שנגמרו עשרים המילים, יוסטון, יש לנו בעיה…אכן היה הגיבור יורה בסבו?
במילים אחרות: צריך להזהר מהסברים מזויפים.
גם הנושא לעוס במקצת, אבל אם נניח שיש עניין מסוים ברעיון הגלגולים, הרי שכדאי לך לשים את הדגש עליו.אולי הייתי מוותר על ה"נחרדתי", כי לטעמי הוא בא לחזק אך למעשה מחליש. עדיף לתאר משהו מחריד מאשר להגיד "זה מחריד".
אבל:
א. המתמחה וה"אמיצה" – אני ממליץ להמנע מפעולה מלווה בסיבותיה. בדרך כלל הדבר גורם לסרבול הקריאה ולפגיעה ברצף. להשוואה:
1. "לעזאזל ולכל הרוחות," אמרתי, כי השוקו בדיוק נשפך על מכנסי החדשים ואמא שונאת לכבס ואוי איך אני אחטוף על זה בערב. "נו, טוב," מלמלתי לאחר כמה רגעי מחשבה, כי נזכרתי שאני יכול להאשים את הכלב.
2. השוקו נשפך על מכנסי החדשים, ובדיוק אז נזכרתי כמה אמא שונאת לכבס ואיך אחטוף על זה בערב. "לעזאזל ולכל הרוחות, "אמרתי. לאחר כמה רגעי מחשבה נזכרתי שאני יכול להאשים את הכלב ומלמלתי "נו, טוב."
שתי הפסקאות מתארות את אותה התרחשות, אך מספר 2 זורמת ומובנת הרבה יותר, כיוון שהאירועים מובאים בסדר בו הם התרחשו.ב. אזכור ההריון התלת חודשי עדיין מסורבל משהו . אולי: "הגניקולוג לא היה מופתע. ודאי לא יותר משהופתע מכל שאר המוזרויות של ההריון החריג הזה." – ולהשאיר את המשך המדויק לפירוט מאוחר יותר.
דברים כאלה כבר לא עובדים על אף אחד.
פרט לכך – סביר, אם כי היה יכול להיות טוב יותר:
א. יש בעיית זהות מסוימת: האם הדבר שזז הוא "היא" או מה שבגרון?
ב. העניין בפסקה הראשונה בא בעיקר בגלל הניגוד בין "משהו שעיר" לזהות הנקבית שלו ("משהו תקוע *לה* בגרון"). הפסקה השניה מאבדת את האפקט הזה, וחבל.כתבת שורת פתיחה מצוינת, אך ההמשך הפך אותה לקלישאה סתם. חבל!
X עומד לירות ב-Y, נשמעת יריה, ואז מסתבר ש-X נורה ע"י Z… את זה כבר קראנו וראינו אלפי פעמים. אבל שורת הפתיחה שלך יכולה לרמז על משהו אחר – על כוחות נסתרים של הנערה, על תכונה מיוחדת של האקדח, על משהו *מעניין*!לעתים היא יכולה לגרוע.
סיפור לא צריך להיות רצף של רעיונות שכל מטרתם להפתיע את הקורא. דבר כזה לא יוצר עניין אלא דוקא מגחיך. למשל:
קמתי בבוקר וראיתי פיל אפריקני בחדרי.
זינקתי מיד מהמיטה, אבל לפני שהספקתי לצרוח הוא דרך על המיטה ושנינו נפלנו אל המרתף.
בעודי מנער את ראשי ראיתי שם דלת שלא הבחנתי בה קודם ופתחתי אותה.
אור זהוב אפף אותנו, והפיל זינק דרת הדלת ונעלם, בעודו קטן בהדרגה לגודלו של חרגול.
עמדתי והבטתי על סביבותי בתדהמה, אך לפתע נשמע קול רעם ואלוהי היהודים ניצב לפני.
"משה," הוא אמר, "אינך מקיים מצוות פרו ורבו כהלכתה!"
"מצטער, אדוני," אמרתי, "אבל בכלל קוראים לי חיים."
וכו'.יתכן שיש לך רעיון מגובש, אך התיאור שלו לא מעביר זאת כראוי. צריך להזהר מהעברת מידע "בדרך אגב" שכזו (כמו ההריון התלת-חודשי כאן). "דרך אגב, אני הוא המשיח". "אפריים שיחק בארגז החול והשמיע צחקוקים שונים. דרך אגב, הוא היה בן שבעים וחמש." וכו'.
הפתיחה רמזה על משהו מאד מעניין – קוים מקבילים (באויר?) מעל ראשה של נבחנת, ואז יריה. ההמשך מוריד את המתח, אם גם מערפל מעט את הסיטואציה. אולי כדאי למצוא משהו מרתק יותר, מעניין יותר. אולי זה לא סילון מים – אולי זה אקדח נוירונים שמוריד לה את האינטליגנציה? או אקדח הולוגרמות שמשבש לה את הולוגרמת הקוים המקבילים? או משהו?
חבל, ההתחלה היתה מבטיחה יותר. אתה הופך את הפסקה הראשונה, שהיתה מעניינת למדי, לתחילתו של תיאור יבשושי. אני דוקא הייתי מצפה להצגתו של גיבור או לרעיון חדש. או, אם כבר, להרחבת משמעותית ומעניינת של התיאור.
אגב, השימוש ב"XXX, הם קוראים לזה" מאד לא חינני. זוהי מעין הכרזה, כאילו הסופר אומר: *מישהו* קורא לזה כך, אבל אני לא יודע מי בדיוק, ועוד לא חשבתי על מה שקורה כאן עד הסוף, ותעזבו אותי, זה כולה פתיחה של סיפור…
אתה יכול להחליף את הביטוי הנ"ל ובאותה הזדמנות לתת לנו רמז על העולם, הסביבה או הגיבור. נניח: 'מוח בקופסה', כך קרא לזה רופא המשפחה שלי, שלמה. "צירוף אומלל של…" הוא אמר, בעודו מחבר אלי את האלקטרודות.
או משהו.
