התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
ההערות שלי דוקא שונות מהחזויות על ידך, למעט הסוגריים (ראה בהמשך). הבעיה העיקרית שלי כאן היא העברת מידע "בדרך אגב" (היה כאן דיון בנושא, בעץ זה או בעץ שלפניו. ע"ע). רואים שאתה מתאמץ להעביר את המידע בכוח, ובכך אתה פוגע באמינות שלך מול הקורא.
הנה נסיון שלי להביע את אותו תוכן, שאולי ידגים לך דבר מה:האחרים ודאי האשימו בכך את המאורע הטמפורלי האחרון, אך הרופא שלי, עוד בטרם דיברתי איתו, אמר לי לי שהגורם למצבי לא התרחש עדיין.
ההבדלים:
1. "המאורע הטמפורלי האחרון" (או כל קשקוש אחר) במקום "האנומליה שנחתה על עירנו אשתקד". מדוע? כי זוהי מעין חשיפה של מחשבתו של הגיבור, גם אם הדבר לא נאמר במפורש. והגיבור לא יחשוב במונחים המסבירים לעצמו את מה שהוא כבר יודע. למשל, אתה לא תחשוב לעצמך "שמעתי שראש הממשלה הנוכחי, מר אריאל שרון, הממלא את תפקידו מזה חודשים מספר, חזר זה עתה מפגישה מכרעת בעקבה." סביר להניח שתאמר לעצמך "שמעתי ששרון חזר מעקבה."
2. "עוד בטרם דיברתי איתו" במקום "(שטרם פגשתיו)". כפי שציינתי קודם, סוגריים הם אמצעי חירום בלבד, וכמעט תמיד ניתן להסתדר בלעדיהם. שים לב איך המשפט החדש זורם, בעוד הישן מעכב את הקריאה. פרט לכך, הרופא יכול להגיד לך דברים בלי *לפגוש* אותך, אבל נראה אותו עושה את זה בלי *לדבר* אתך…
בהערת אגב: הזהר מהטיות עבר של "יכול".
המון פתיחות מתרחשות כך, כאשר הגיבור קשור, המום, מוכה או סתם חלש מכדי לקום. פתיחה כזו אולי היתה מסקרנת לפני חמישים שנה. היום… Been there, done that, bought the T-shirt.
נסה שנית.זה בהחלט יותר מעניין, אבל האם יש לך מצב יותר גרוע מכולם כדי להמשיך בו את הסיפור? מצב *באמת* יותר גרוע מכולם, שיהיה משכנע, אמין ובעל קשר מהותי לבעיותיהם של השניים האחרים? אם כן – המשך לשלב הבא. אם לא…
הערה קטנה נוספת, סגנונית: במקום "אני, שמכולנו היה מצבי הגרוע ביותר" עדיף "אני, שמצבי היה הגרוע ביותר" או "אני, שמצבי היה הגרוע מכולם".א. אתה צריך לדעת להסביר – אבל *בקיצור* ובאופן ה*טבעי* ביותר האפשרי. מספר "כללי אצבע" (כלומר – כדאי לנהוג לפיהם, ואפשר להפר אותם רק אם אתה יודע *בדיוק* מה אתה עושה; כמו כן לא כולם קשורים ישירות דוקא לסיפור שלך אך מובאים כאן כשירות לציבור): אל תעצור את העלילה לשם הסבר ארוך ומפורט על מה שקרה לגיבור "באמת"; אל תשים בפי הדמויות משפטים שנועדו להסביר לקורא ואשר על כן סביר להניח שלא היו נאמרים באמת ("שלום לך ידידי מזה כבר, משה השזוף והשרירי בן ה-56…"); אל תחזור על תיאור יותר מפעם אחת ("הוא היה מדוכא. העצבות איימה להכריע אותו. הוא היה ממש מבואס. איזה דיכי!"); הראה, אל תסביר (כלומר – במקום לספר לנו שמשה היה מדוכא, תן לנו תיאור חיצוני ממנו נבין שמשה היה מדוכא, ואולי אפילו למה); נסה לפזר הסברים בתוך הסיפור באופן כזה שבבוא הסוף הקורא לא יזדקק להסבר מפורט אלא רק לכמה מילות מפתח שיפרשו את התמונה המלאה לפניו, שיגרמו לו להגיד "אה, אז *זה* מה שקרה שם!" ללא הסברים מפרכים.
ב. ההתרחשות איטית מדי ואוירתית מדי. אני לא יודע אם דוקא "נקודות דרבון" הן הפתרון – אני הייתי הולך על נקיון. הנה דוגמה לקיצור: קרא את סיפורך שנית, אך הפעם התחל מהמשפט "אני חושב שהסיבה האמיתית היא שאני בודד". אני עשיתי זאת, ולא הרגשתי שנגרע משהו מהאוירה או מהסיפור. להיפך.
ג. אוירה היא דבר חשוב, אבל כותבים רבים נוטים להגזים בכל הנוגע לה. הבעיה העיקרית הי הנטיה להכפלה ולהדגשת יתר (ראה דוגמאות בסעיף א'). הכותבים הטובים באמת יכניסו אותך לאוירה בעזרת משפט או שניים ומיד ימשיכו הלאה, לגוף העניין. מפעם לפעם הם ירמזו לך על דבר זה או אחר, מילה אקראית-כביכול פה ושם, משפט כאן. הם לא יתנו חמש דוגמאות במקום בו אפשר להשתמש באחת.
ד. מה יגידו איזובי הקיר? שג'ון פאולס יכול להרשות את זה לעצמו ואתה (ואני) *לא*. אתה כותב בעברית עבור קהל עברי. יש לך שתי אמות מידה: 1. האמת הפנימית שלך; 2. הקורא. אקסיומה 1: האמת הפנימית שלך ניתנת כולה, ללא יוצא מן הכלל, לביטוי בשפה העברית, שאם לא כן היית כותב בשפה אחרת. אקסיומה 2: אתה כותב על מנת להעביר את האמת הפנימית שלך לקורא בצורה *המיטבית*. או, בפרפראזה על משפט ידוע: האמת לא צריכה רק להתקיים – היא צריכה גם להקרא. אתה פשוט *לא יכול להרשות לעצמך* חלק מהיצירה שלך שאינו מובן לקורא מטעם פשוט כמו שפה. אם החלק לא *חיוני* ליצירה – השמט אותו. אם הוא *חיוני* – אתה *חייב* לתרגם אותו לשפה בה כתובה שאר היצירה.הדיאלוג מראה שאין לך מושג – לא איך מדברים אמריקאים, ולא איך מדברים אנשים באופן כללי. אמריקאים שונים מאתנו בחינוך שקיבלו, בדת, במונחי היסוד שלהם ובעוד אלף ואחד דברים שאתה לא מעלה בדעתך כלל.
משחק המילים: אז מה אם הוא הובן? הוא *רע*! באותה מדה היית יכול לכתוב טקסט גרוע ומטופש, נניח, ואז להגיד לי "מה אתה רוצה, הנה, יש כאן מישהו שהבין אותי!"
בכלל – הטיעון של "מישהו קרא ונהנה אז זה לא כל כך נורא" הוא, כשלעצמו, איום ונורא. תמיד אפשר למצוא מישהו שנהנה. אבל המטרה שלך (כך אני מקווה) היא *להשתפר*, ובכך לגרום *ליותר* אנשים להנות.
בכל מקרה, הויכוח מתחיל להמאס עלי. הכדור אצלך: אם אתה רוצה להשתפר – קח את ההערות שלי ושל שאר המגיבים כאן במלוא הרצינות ונהג לפיהן. אם אתה רוצה סתם להמשיך לכתוב – אל תתן לאף אחד להפריע לך, אבל גם אל תפרסם כאן.הנח לי לנסות:
1. אתה משווה בין כתיבה על המתרחש בארה"ב לבין כתיבה על המתרחש במאדים, וטוען שאינך מכיר את שני המקומות במדה שווה. אבל, אויה, חלק גדול מ*קהל הקוראים* שלך דווקא *מכיר* את המתרחש בארה"ב, ועל כן קולט מיד שאין לך מושג על מה אתה מדבר. זה לא עניין של טעם, זה עניין של לא להציג את עצמך באור מגוחך.
2. גם אם תכתוב סיפור המתרחש על מאדים, ולמרות שקוראיך לא היו שם מעודם, עדיין עליך להקפיד מאד על הפרטים ולשים לב לאמינות. למשל: אם תתאר משחק כדורגל על מאדים, תאלץ להתחשב בכוח המשיכה הנמוך יותר, אחרת תעשה מעצמך צחוק. במילים אחרות: לא מספיק להגיד שהסיפור מתרחש במקום מסוים – אתה חייב להתייחס *למאפיינים* של אותו מקום, אחרת הסיפור נראה מזויף. גם זה, אני חוזר, לא עניין של טעם.
3. "נראה לי שלמד"ב מתאים יותר להתרחש במדינות דוברות אנגלית" – זו, תסלח לי, שטות ממדרגה ראשונה. מד"ב יכול להתרחש *בכל מקום ובכל שפה*. תמצא אפילו הרבה סופרים ששפת אמם אנגלית הבוחרים לכתוב על גיבורים לא אנגליים. יש שתי סיבות לכך ש"נראה לך" שמד"ב מתרחש באנגלית: א. מדינת ישראל היא במובנית רבים גרורה של ארה"ב; ב. לא נחשפת למספיק מד"ב. ובכן את העניין השני אפשר לסדר בקלות. כפתיחה, לך וקרא כמה מספריו של סטניסלב לם. אחר כך נדבר.בעניין משחק המילים: יש כאן דבר מהותי שאתה לא מבין. אתה משתמש במשחק מילים *אנגלי* שאמור לעבוד אך ורק *באנגלית* (שכן זו שפתם של הגיבורים) – הוא לא חלק מהשפה העברית. המשחק הנ"ל, באנגלית, *לא עובד בשום פנים ואופן*. בעברית, לעומת זאת, *אין לו שום משמעות*. אתה לא יכול לסמוך על שום "אשליה" (שאין כאן, אגב – הגיית Ol שונה *לחלוטין* מהגיית All) ועל שום דבר.
המסר הוא פשוט: *אסור* לחפף. *אסור*.אני מציע לך מעומק לבי להתחיל לכתוב מקומי ולהשאיר את אמריקה לאמריקאים, אפילו אם לא הבנת או אינך מסכים לנימוקים שהבאתי כאן. בדרך זו תחסוך מעצמך עגמת נפש רבה ומוניטין מפוקפק. פרט לכך, הנה נימוק סופי ואחרון בנושא: לפני שאתה מנסה לתאר משהו שאינך מכיר, נסה לתאר *היטב* משהו שאתר *מכיר*. אחר כך נראה.
אין שום סיבה, אבל באמת *שום* סיבה למקם את הסיפור במקום לא מוכר למחבר. משחק המילים באנגלית בפירוש לא טוב (רע מאד, למעשה, כפי שכל דובר אנגלית יספר לך: All ו-Oliver לא דומים ולו במעט), תיאור הסביבה לא אמין, וגם הגיבורים לא משהו (ביחוד החזרה על שמותיהם, כאילו הם ישכחו אותם אם לא יהגו אותם שוב ושוב. אוי).
כתבת בהודעה למעלה "תארי לך שהיו קוראים לגיבור 'ברוך השם' או משהו בסגנון". ובכן, ודאי התכוונת לכך כבדיחה, אבל למעשה 'ברוך השם' הוא פתרון *הרבה* יותר טוב מאוליבר מייטי.
אני מציע לך לכתוב את הסיפור מחדש, והפעם למקם אותו באיזור מוכר לך מעט יותר. כפי שהוא, הסיפור נראה כחיקוי רע של סרט אמריקאי כושל, וחבל, כי יש פוטנציאל.
ועוד דבר: נסה לכתוב *ללא* סוגריים. הם מפריעים לרצף הקריאה ותוכנם לא מביא לנו שום דבר חשוב. סוגריים הם "אמצעי חירום" – לא משתמשים בהם אלא במקרה של כורח מוחלט, וכזה לא קיים בסיפור הנ"ל.לא חבל על הקוראים המסכנים? הנה כמה עצות טכניות פשוטות שיקלו מאד על הקוראים:
1. לאחר סימן פיסוק (נקודה, פסיק, סימן שאלה, סימן קריאה, נקודה-פסיק, נקודותיים) יבוא *רווח*.
2. ריבוי מיותר של הפסיקים גורם לקושי בקריאה. להוריד פסיקים מיותרים. חלק מהפסיקים צריכים להפוך לנקודות ולסיים משפטים אשר כעת הנם ארוכים ומסורבלים מדי.
3. בין אות למספר יבוא מקף: במקום "ב1980" יש לכתוב "ב-1980".דוגמאות:
– במקום "אבל זה קרה,לוורה פלנשט,ב1945" כתבי "אבל זה קרה לוורה פלנשט ב-1945" (פסיקים מיותרים הורדו, מקף נוסף לפני המספר)
– "הדמיון שלכם מנסה לשכנע שזה אשליה,אבל הוא חולני,ושקרן." יוחלף ב-"הדמיון שלכם מנסה לשכנע *אתכם* ש*זו* אשליה, אבל הוא חולני. ושקרן." (רווחים הוספו לאחר סימני פיסוק, המלה "אתכם" הוספה, כיוון שאחרת המשפט שגוי, המלה "זה" הוחלפה ב"זו", היות ואשליה היא נקבה, הפסיק לפני "שקרן" הוחלף בנקודה, אם כי ניתן גם להשמיט את שניהם לחלוטין בהתאם למשמעות המתבקשת)פרט לכך – אין כאן באמת סיפור. זהו רעיון גולמי. ניכר בו שהוא כתוב בחופזה וללא מחשבה מעמיקה על הרעיון. חבל.
מצד שני, יש לי בעיה קטנה עם הדרך הספציפית בה עשית זאת. ליתר דיוק, מה שהפריע לי הוא ה"אתם מבינים". לדעתי, למעט במקרה חירום לאומי, אין להשתמש בהסתחבקות מזויפת עם הקורא. לטעמי הפתיחה היתה יכולה להיות הרבה יותר אפקטיבית ללא הביטוי הנ"ל.
פרט לכך – יופי, ובוא נעבור לשלב ב'…
