התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
א. אתה כותב בשפה המתיימרת להיות גבוהה, אך למרבה הצער נכשלת בכך שוב ושוב. יש לך כאן שעטנז של מילים גבוהות ונמוכות המחוברות יחדיו באופן לא מחמיא. דוגמאות אופייניות: "הצ'פחה שמוטי העיף לחברו היתה סימלית ביותר", "כשהוא מפליק את בדל הסיגריה ממנו והלאה"
ב. שימוש באנגלית המפגין אך ורק חוסר ידע מספיק בשפה העברית: "…והיה מוכן לדייט הגדול עם דנה. נשארו רק כמה טאצ'ים אחרונים…"
ג. עודף תארי הפועל. אין כל רע במילה "אמר" כדי לציין שמישהו אמר משהו. את רוב המידע על הקורא לקבל מהנאמר ולא מהתיאורים בהם אתה מלעיט אותו. הדיאלוג על הברזלים, למשל, הוא דוגמה מושלמת לדרך הלא נכונה לכתוב דיאלוג. ההוא מחטט בכיסיו, הזה מצחקק, ההוא שותק מוצא מה שחיפש, הזה שותק שוב… שניהם עושים המון דברים מאולצים אך ורק כדי שלא תאלץ להסתפק ב"אמר" פשוט. הדיאלוג שבא מיד לאחר מכן ממשיך – ההוא שובר את השתיקה, הזה עונה לו במבטא זר, טרה לה לה, טרה לה לה. בחיית רבאק, מה עשה לך הקורא המסכן?
ד. הגזמה כללית בכל הקשור לתיאורים. "נשמע קול זעקות שמחה", למשל, הוא סרבול מיותר של "נשמעו זעקות שמחה". הסיפור מלא בתיאוריות היתר הזו, שלא מוסיפה לו דבר ואף מסרבלת אותו לא מעט.
ה. כמו אצל כותבים רבים, כל מה שכתוב בסוגריים מיותר. המנע מסוגריים. אם משהו נראה לך כראוי לסוגריים, כנראה שהוא מיותר.
ו. הנה כמה דוגמאות לפיסוק *נכון* של דיאלוגים. שיב לב למיקום הפסיקים, המרכאות, הנקודות ושאר הירקות, וראה את ההבדלים מסיפורך:
"שלום," אמרתי.
"אכפת לך," אמר משה, "להפסיק עם זה?" (משה אומר משפט *יחיד*)
"ממש לא," אמר משה. "אני לא מסכים." (משה אומר *שני* משפטים)
"לעזאזל!" אמר משה. "איפה פה השירותים?" (כנ"ל)
קפאתי על מקומי. "הו, לא…"
כללית, המנע מכפל סימני פיסוק (?!, !!, ?!? וכו').
ז. אתה חוזר על שמו של הלונה פארק חמישים פעם. זה מעייף וגורם לקורא לתהות שמא המחבר חושב אותו לאידיוט. האם זה הרושם שאתה מעוניין להותיר בקורא?
ח. שגיאות כתיב רבות – כאלה שכבר צוינו כאן וגם כאלה שלא ("נפתר מהילד", למשל).בקיצור – יש עוד הרבה עבודה.
בעצב וביגון, זה לעבור על הסיפור שלו לאחר מעשה ולחתוך חלקים החוצה. כל דבר שלא תורם באופן ישיר לסיפור עצמו, כל דבר שיגרום לקורא להסס או לשקול לעזוב את הסיפור – היאורה. גם אם הוא "טוב" בפני עצמו. הדבר נכון שבעתיים כאשר מדובר באלתור ותא בסיפור מתוכנן מראש. אחרת… טוב, כולנו ודאי מכירים את הפתגם הידוע אודות מי אוהב להריח את מה של עצמו.
אך לא הצלחתי למצוא בסיפור ולו דימוי מפעים אחד. הדימויים היו מוגזמים, נפוחי חשיבות עצמית, בלתי משעשעים בעליל (ביחוד אלה מהם שהיות אמורים להיות כאלה) ומעייפים ביותר באופן כללי. השפה אמנם לא שטוחה כמו זו שבכמה סיפורים אחרים שאני יכול לחשוב עליהם, אבל לומר עליה שהיא "עשירה", ועוד "באופן יוצא מגדר הרגיל", הרי זו הגזמה פראית. השפה מלאה בתיאורים מיותרים, בנסיונות לא מוצלחים ו/או זולים לשעשע ובכל רעיון אחר שהעלה המחבר על דעתו על מנת להסוות את החוסר האיום בעלילה ובעניין.
לשום דבר בסיפור אין סיבה מתקבלת על הדעת (אפילו פנימית לסיפור), הגיבורים הם לוזרים לא מעניינים ולא הגיוניים והסוף מצוץ מהאצבע. אני מצטער, אבל סיפור *אמיתי* חייב עלילה *אמיתית*, גיבורים *אמיתיים*, רקע *אמיתי* או (במקרים קיצוניים בלבד) מסר *אמיתי*. רצף להג סתם פשוט לא עובד.סהדי במרומים – הסיפור כולו עדי. יקרא העם וישפוט.
למרבה הצער בחרת להתייחס רק לעניין זה, ולא לנושא המצער של התחכמות היתר ממנה סובלים סיפוריך בכלל וזה האחרון בפרט.
ועוד דבר:
מה בסיפור, לדעתך, אמור לעניין את הקורא?מכל ההתחכמויות הרגילות שלך. מה יהיה? מתי תבין את ההבדל בין Smart ל-Smartass?
בלקסיקון טרקי סיטי יש סעיף הקרוי "חיי הדפוקים". אני מציע לך לעיין בו היטב.על סיפור *מד"ב* להיות בעל הגיון *פנימי*. המשימה המוטלת על כתבי הכותב כאן *קשה* יותר מכתיבה "סתם" – הוא חייב לשכנע את הקורא הספקן (וחובבי המד"ב הרציניים הנם אכן ספקנים – בניגוד לכאלה-החושבים-עצמם-לחובבי-מד"ב, הנוטים להתמקד בסדרות טלויזיה עילגות, והמבין יבין). אם אין לוגיקה פנימית, הרי שאין זה מד"ב אלא פנטסיה, ועוד כזו מהסוג הנחות ביותר.
מי ששואף לכתוב מד"ב כהלכתו חייב להקפיד הקפדה יתרה על הדברים האלה, ולכן צדק המחבר כשהודה ליעל על מאמציה.עם זאת, הדבר יקשה מעט על הגיבור להתלונן לאחר מכן על שריפת ספרים נטולי עץ. אבל – א-הא! – אפשר ליצור סיטואציה בה שוטר אחד מקריא את הטקסט בשעמום, רק על מנת לצאת לידי חובה, בעוד השני שורף ללא אבחנה ובטרם הספיק בעל הבית לפצות פיו בעניין.
א. הפעילות נראית לי מעט מתורצת. לו אני במקום הגיבור, ודאי הייתי מוצא דרך מקורית לחסל את השוטרים לפני שריפת הספרים ולא אחריה. דרך נקיה יותר.
ב. אני אמנם מודע לצורך להסביר לקורא מדוע הדברים מתרחשים, אך ההסבר בגוף הדיאלוג לא כל כך משכנע – השוטרים והגיבורים אומרים דברים שהם כבר יודעים ממילא ("תבין, הכל נמצא כבר על הרשת" וכו'), וגם ההבהרה של הגיבור שנועדה למנוע זאת ("ויערות הגשם, כן, כן") גורמת לתחושה של תירוץ, לא יותר. כדאי לחפש דרך אחרת להעביר את המידע – אולי עדיין בתוך הדיאלוג, אך לא בצורה כה שקופה.
ג. החלק האחרון לא מוסבר ממש. אני אמנם מזדהה מאד עם הרצון לקריאה בספר, אבל המניעים ודרכי הפעולה של הגיבורים נותרים עלומים. יתכן שצריך לפרט מעט יותר, ולחילופין – אולי כדאי לקצץ ורק להזכיר בקצרה את עובדת היותו של הגיבור יצרן ספרים.
ד. אלא אם כן קרה משהו ממש מוזר לגזע האנושי, אין שום סיבה לרכישה מחתרתית המונית של "יוליסס".
שתי הערות טכניות לסיום:
א. את כותרת הסיפור יש לרשום בשורת "נושא ההודעה" בלבד ולא בגוף הטקסט.
ב. יש להמנע מהערות, ציוני מחוות, הקדשות ושאר ירקות. תן לנו לקרוא את הסיפור ללא דעות קדומות והשפעות חיצוניות.סה"כ: יש פוטנציאל, אך יש גם מקום לשיפור.
מאדם בעל נסיון רב בתחום (גיא, לידיעתך, הוא סופר שכבר הוציא לאור ספר או שניים, וכן מחזאי ובמאי תיאטרון). הפידבק מועיל כיוון שהוא מבהיר לך מה אמור להיות ההבדל *המהותי* בין תסריט לפרוזה סתם (מהותי להבדיל מצורני – כל העניין האופנתי להחריד של "בית קפה, יום"). הביקורת שלו הגיונית וצודקת, ואני מציע לך לעשות כעצתו ולא להתחיל להתעסק בעניינים של "את זה קיבלתי ואת זה לא". כדאי לך. באמת. תאמין לי.
היותו נטול סוף. במילים אחרות: הוא מסתיים במקום בו העניין האמיתי אמור להתחיל.
הסיפור בנוי משני חלקים שאינם קשורים ממש האחד לשני: הראשון – בו הגיבור מנסה לשווא לצלם את ידידו המלאך, והשני – בו חווה הגיבור מעברי זהות ומציאות. הקשר בין השניים, כאמור, רופף מדי. הקורא לא יכול להסיק מסקנות כלשהן מההתרחשויות, ואין כאן שום דבר שיגרום למישהו לחשוב או למצוא נקודת ראות חדשה כלשהי.
עוד בעיות:
א. החלק הראשון לוקה בפטפטת קשה. אני יכול לצלם אותך אתה לא יכול לצלם אותי אני יכול אתה לא אני כן טרה לה לה. רבאק, אפילו מלאך טמבל במיוחד יגיד, כבר אחרי הפעם הראשונה, "טוב, תנסה לצלם ודי".
ב. חוסר קשה בהסברים הכרחיים. מדוע בא המלאך? מדוע הוא עולל זאת לגיבור? מדוע הגיבור חש אימה כה גדולה ואפילו לא שמץ של סקרנות?
ג. עודף קל בתיאורים לאחר שורות דיאלוג. "אולי תפסיק לשגע אותי," קראתי בכעס; "אתה עקשן," קבע לבסוף; "מצוין!" קראתי בנצחון; וכו'. שים לב – במהלך דיאלוג אתה יכול להשתמש במלה "אמר" (אמרתי, אמרו וכו') בלי שום תיאור נוסף כמעט בכל המקרים. מתי תוסיף שם משהו? כאשר *אין ברירה* וכאשר הדבר *לא* מובן מאליו מהטקסט הנאמר. למשל – "אולי תפסיק לשגע אותי?" אמרתי – מספיק בהחלט. עצם הטקסט מרמז על הכעס או הזעף של האומר אותו. עודף תיאורים כאלה לא תורם להבנת הסיטואציה אלא רק מעייף את הקורא.לסיכום – טעון שיפור. אני ממליץ לך מכל הלב לקרוא את כל המאמרים הנוגעים לכתיבה שאנו מספקים לקהל הרחב, וכן את כללי הפורום, המכילים קישורים למאמרים אלה. קישור גדול ומהבהב לכללי הפורום נמצא בראש העמוד אותו אתה קורא כעת.
אתה אמור להתעמק בסיפור לפני שאתה נותן ביקורת. ביקורות לאקוניות כמו "נחמד", "לא מובן", "קצת לא מחובר" וכו' אינן רצויות כאן. שב וכתוב בדיוק מה, למה, איך, איפה, מה גרם לך לחשוב כך, מה לדעתך ניתן לשפר – לא פחות מכך, רצוי יותר.
סיפורים מוזרים סתם יש ארבעים בשקל. הנה, אכתוב לך אחד במקום:
_הסיפור המוזר של משה_
"לא שוב," אמר פרעצלה בעודו מרחף בין שמים וארץ לאחר שנזרק מהמטוס, אך אז הסתבר לו שקרוקודיל גדול מכרסם את רגלו. "נו, באמת," הוסיף. "לך מפה, טמבל!"
"חמור!" אמר הקרוקודיל וצדק. אכן, אזניים גדולות צמחו מקרקפתו של פרעצלה, ושיניו, כך הבחין לפתע, גדלו פלאים.
"מוזר יותר מזה כבר לא יכול להיות," מלמל גיבורנו האמיץ בניגוד מוחלט למציאות, כך הסתבר לו מיד, שכן גלדיולת-ענק זרחנית התגשמה בחיקו לפתע פתאום והחלה לבכות מרה את גורלה האכזר.
"למה מה כבר עשיתי," זעקה הגלדיולה, "שנותנים לי כזה כזה מין חמור, ועוד קוראים לו פרייצעס! צימעס! עוף שימחעס!"
"בלעחס," אמר הקרוקודיל.
"פרעצלה!" אמר פרעצלה בכעס.
"שתוק, פייגלע!" אמרה הגלדיולה.
"מיידלע," אמר הקרוקודיל.
פרעצלה כעס מאד, אך שוועתו נקטעה בעודה באיבה שכן בדיוק אז פגעו הוא, הקרוקודיל והגלדיולה בקרקע, ושם הם שוכנים עד עצם היום הזה.
^מוסר השכל: כל חזיר סופו בסיר.^-סוף-
לקח לי שתי דקות ושלושים וחמש שניות לכתוב את זה, וזה בהחלט מוזר ומטופש יותר מהסיפור שלך – אם כי לא בהרבה.
אני מקווה שהרמז הובן.
