התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
לדעתי פרסום סביר של ההרצאה בפורומים שונים הקשורים לתחום יעזור מאד. רשימת פורומים לדוגמה: פורומי המד"ב של אורט, תפוז, נענע וואללה, פורומי מסע בין כוכבים, פורומי שחקני התפקידים, פורומי מדע פופולרי ואולי עוד כמה (קישורים לחלק מהפורומים הרלוונטיים נמצאים בעמוד הקישורים כאן באתר). הרצאות בנושאים ספציפיים כדאי לפרסם גם בפורומים נוספים הקשורים בהם (נניח, הרצאות בנושאי מיתולוגיה אפשר לפרסם בפורומים של מיסטיקה. למה לא? יהיה מעניין…)
אני מציע לפרסם את הרצאת גפן בפורומים השונים באופן הבא:
1. בזמן הפרסום באתר האגודה תופץ בהם הודעה שתכלול את הטקסט המקורי של ההודעה המופיעה באתר האגודה, וכן קישור להודעה הנ"ל.
2. שבוע לפני קיום ההרצאה, פרסום חוזר כאמור בסעיף 1 (למעט מקרים בהם עדיין לא עבר שבוע מזמן הפרסום באתר האגודה).
3. בבוקר יום ההרצאה, פרסום חוזר כאמור בסעיף 1.לדעתי שיטה זו תגדיל, במוקדם או במאוחר, את מספר המשתתפים, וכן תעזור להגברת המודעות לקיומה ולפעילותה של האגודה בכלל.
במקרה של המנדגן לא טרחתי, והיום אני מצטער על כך. ראוי היה להזהיר את הקרבנות הפוטנציאליים גם מפני הזוועה ההיא. הטעות הזו, כולי תקווה, לא תחזור.
אם הביקורת הזו ארסית מדי, תמהני איך היית מגיב לדוגמאות הבאות:
א. "אין בכוחי לתאר במלואה את עלילת הספר… למעשה, אני מתפלא על כי עלה ביד המחבר להשלימו בלא שלקה בשבץ מוחין במהלך הכתיבה."
ב. "התוצאה מרהיבה בעליבותה… קראתי את הספרים הנ"ל בתערובת של זוועה וריתוק… הם מצופים בשכבה כה מבעיתה של גיבורים מגוחכים, פסיכולוגיה בגרוש ושטחיות עלילה…"
ג. "הדמויות, לעומת זאת, גורמות לקורא הממוצע לגעגועים עזים למורכבות ולעומק של גיבורי 'מלחמת הכוכבים' – ג'אר ג'אר בינקס, למשל."
ד. "…אני חייב להסיק כי המחבר נעזר ברובוט כבסופר צללים, שכן רעיונותיו של כל אדם, ויהיה המשמים ביותר, חייבים להיות מעניינים יותר מתוכן הספר. אם לא – הרי שגורל גזענו נגזר, וכדאי למהר ולפנות מקום ליתושים. אני בטוח שגזעם יצליח, עם הזמן, להוציא תחת ידו (או כנפיו) יצירות ספרותיות משמעותיות יותר…"
ה. "…הלכה תכונה זו וגברה, ולאט לאט התלוותה אליה תחושה שלזקן המעצבן כבר אין מה לומר."כל אלה קטעים מביקורות ורשימות פרי עטי שפורסמו באתר זה ובמימד העשירי. לא זכורות לי תלונות כלשהן בגינם.
לא שהן יעזרו לך, כמובן.אם הנושא עדיין לא הובהר: מדובר בביקורת *שלי*, לא של האגודה, בדיוק כפי שביקורתו של רני גרף (חבר ועד האגודה ויו"ר ועדת פרס גפן, להזכירך) אודות "שר הטבעות" היא דעתו שלו *ולא* של האגודה. לאגודה אין דיעה. לאנשים החברים בה יש. נסה להבין את ההבדל הנ"ל – הוא ימנע ממך עגמת נפש רבה בעתיד.
על מנת לא להותיר מקום לספק, אני מבטיח לך בזאת שכל ספר, מתורגם או מקורי, שיפגין רמה דומה לזו של קוגל, או של רז קולר, או באופן כללי נמוכה מרף מינימלי הגיוני (לשאלתך: *אני* קובע מהו הרף. נקודה. כשאתה תכתוב ביקורות, אתה תקבע) – כל ספר כזה שיגיע לידי יחטוף דלי שופכין, ואני אישית אעשה ככל יכולתי על מנת להפוך את מחבריו, עורכיו, מתרגמיו או מה שהם לא יהיו לחוכא ואיטלולא, ולהזהיר את הציבור מפני רכישת המוצר הפגום שהם הוציאו לאור.
ואם אתה לא מצליח להבין *למה* אני עושה את זה, תיאלץ (כמו עוד כמה קוטרים) להסתפק בתשובה הסטנדרטית שלי: ככה זה יהיה, כי ככה אני אמרתי.
תלמד לחיות עם זה.נוסף אתמול מאמר פרי עטו של גל חיימוביץ' אודות קהילת המד"ב הישראלית.
והוא מיושר לשמאל.
וגם, תודות לאיתמר פארן, ערוך.שאין לך שום מושג ולו הקלוש ביותר בתורת המשקל. ידע זה הנו חיוני לכתיבת שירים, ועל כן מובנת התפרצות הזעם שלך.
נו, שוין. תהיה בריא.הביקורת נוגעת גם לעלילה. דוקא ממישהי העוסקת במקצועך הייתי מצפה להישגים טובי םמעט יותר בתחום הבנת הנקרא. גם דברי הסיכום עוסקים בתכונותיו האחרות של הספר.
בקיצור – את אולי לא משתגעת עלי, אבל את העובדות לא תצליחי לשנות. Pull the other one.רעיון: כל נושא "חייזרים מתקדמים מתערבים בתהליך ההתפתחות האונשות", "התאגיד הגלקטי" ו"החייזרים לא מעריכים נכונה את האנושות" נלעסו בהמון אופנים שונים בהמון סיפורים וספרים. נכון, אף אחד לא כתב בדיוק את מה שאתה כתבת. מצד שני, אין במה שכתבת שום דבר מיוחד או מעורר מחשבה. אם נביט על הסיפור מנקודת המבט הקלאסית של השאלה הבסיסית של המד"ב – "מה אם?" (אצלך: מה אם כדור הארץ נמצא בתחום השיפוט של תאגיד חייזרי מתקדם ומה אם החייזרים ממעטים בערכנו?") – נראה שהשאלה שלך דומה מאד להמון שאלות אחרות שנשאלו עוד בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים.
ב. אולי הייתי צריך להגיד "נסיונות בהומור קלישאי". הרי לך:
"מדענים כידוע מעולם לא הצטיינו בלהסביר דברים מסובכים… כי גם יושבי ראש כידוע מעולם לא הצטיינו" וכו'.
"'איזו בעיה' חייך היו"ר 'הביאה אתכם' ליקק את שפתיו" וכו' וכו'.
"קורולציה סטטיסטית (אגב – צ"ל קורלציה, ועדיף להשתמש במילים עבריות כגון "יחס ישר" או "קשר הדוק" או משהו) מדהימה בין המקרים שבהם דיבר לאט לבין צרות"
וכו'.
ד. מה שהמורה אמרה לך לא נוגע למילה "אמר", חד וחלק. (הומור קלוקל: "הזכיר המזכיר" – אולי לא התכוונת לכך, אך זה נראה כמשחק מילים ילדותי.)ועוד דבר: אל תשתמש בקיצורים. כתוב "מספר" ולא "מס'", "קבוצה" ולא "קב'", "על ידי" ולא "ע"י" וכו'.
אני ממליץ לך מאד לקרוא את המאמרים המצורפים לכללי הפורום שלנו (ראה קישור גדול ומהבהב בראש העמוד), ובייחוד את לקסיקון טרקי סיטי ואת רשימת הקלישאות הגדולה.
שאת בת, אבל לא רציתי להפגין שוביניזם (אני משאיר זאת לסיפורים שלא אהבתי…) ולכן השתמשתי בלשון זכר הסטנדרטית. כעת, אלא אם תחליפי ניק שוב, אני יודע.
בנוגע לביצוע, יש לי בעיה שאותה אדגים באמצעות הדיאלוג הבא:
"התקלקל לי האוטומוביל."
"נו, באמת! אתה הרי יודע שהיום, בשנת 2003, קוראים לזה 'מכונית מדגם סוברו'."
במילים אחרות – דרך העברת המידע לקורא בסיפור זה הנה מסורבלת וגמלונית, תוך שאתה גורם לדמויות לספר אחת לשניה דברים שהן כבר יודעות (יחידת שימור הזמן, טיפת חלב). אבל, מה לעשות, קיצורי דרך כאלה לא עובדים. נסה למצוא דרכים אחרות להעברת המידע. הקפד:
א. להמנע מהרצאות, אם בפי הדמויות ואם בפי הקול המספר
ב. לא לשים בפי הדמויות דברים "הסבריים" שכולם אמורים לדעת
ג. לא לשים בראש הדמויות מחשבות "הסבריות" שהן לא אמורות לחשוב
פרט לכך הסיפור באמת חמוד מאד (אלא אם החמצתי ניטפוק עקרוני הקשור בגידול תינוקות
).סיפור זה לוקה בהרבה בעיות.
ראשית – הוא ארוך מדי, בהרבה, יחסית לתוכנו ולרעיון המוצג בו.
שנית – הרעיון הנ"ל קלישאי למדי.
שלישית – דרך ההצגה:
א. *המרצה לא מרוצה*: גם המספר וגם הדמויות נוטים להרצות ולהרצות. הרצאה, מה לעשות, היא דרך לא טובה להעביר מידע, ביחוד כשמדובר בסיפור קצר. אנו צריכים ללמוד על המתרחש מפעולותיהן, דבריהן ומחשבותיהם של הדמויות בלי שאלה יגלשו לכלל הרצאות. בתוספת, הדמויות מספרות זו לזו דברים שהן כבר יודעות, דבר שאין כמוהו לגרימת אולקוס.
ב. *חייל, שפר הומורך*: ההומור כאן, מלבד היותו לעוס להחריד, בא בכמות מוקצנת ומשחית כל חלקה טובה בסיפור. לא כל בדיחה לעוסה שעלתה במוחו של המחבר צריכה להופיע בסיפור. למעשה, נושא ההומור הוא רגיש (ורציני!) מאד, ויש לשקול היטב כל בדל הומור ושביב בדיחה. זאת כיוון שכל הגיג שכזה שאינו במקומו גורע מאד מקריאות הסיפור ומההערכה לה יזכה הכותב אצל כל קורא שעבר בהצלחה את בית הספר היסודי.
ג. *דיאלוג*: מדוע כל הדמויות מדברות בדיוק באותו אופן? אותו חיתוך דיבור, אותה קומה, אותה בלורית שיער… למה?
ד. *הדיאלוג מכה שנית*: מבט קל בפיסקה הראשונה של הסיפור יגלה לנו שאתה לא אוהב את המילה "אמר". הנה: "הזכיר המזכיר הכללי" (זה בדיוק, אגב, סוג ההומור שחייב לעוף, ומיד), "הנהן היו"ר", "חזר המזכיר", "דייק היו"ר", "לחש המזכיר", "חזר היו"ר". שמע, אם אתה כבר בעניין, למה לא "נבח", "חרחר", ו"שיגל"? וברצינות: מרוב הוראות בימוי לא רואים את היער. המילה "אמר" טובה מספיק ליותר מתשעים אחוז מהמקרים, ובמילות תיאור אחרות יש להשתמש אך ורק כאשר ממש, אבל *ממש* מוכרחים. שוב: כל פועל שאינו "אמר" יופיעל רק במקרה חריג, משהו יוצא מגדר הרגיל. לא סתם כך.
ה. *שובו של הדיאלוג*: כמה עצות על מנת להפוך את סיפורך לקריא יותר: 1. בסוף כל משפט, אבל *כל* משפט, יש נקודה, סימן שאלה או סימן קריאה. לא פסיק, וודאי שלא שום-דבר. 2. בכל פעם שמתחלף הדובר, רד שורה. 3. גם משפטים שבתוך מרכאות מסתיימים בסימן פיסוק, בדרך כלל פסיק או נקודה.על מנת להדגים את האמור בסעיפים ד וה', הרי לך גרסה מתוקנת של הפיסקה הראשונה של סיפורך (שים לב לסימני הפיסוק ולחלוקה לשורות, וגם לשינויי הניסוח הקלים):
"הכוכבית", אמר המזכיר הכללי.
"הכוכבית," אמר היו"ר. "אחרי שתיהפך אותה לסופר-נובה היא תספק אנרגי למיליארדי
מיליארדים של זחלמים."
"שבעים מיליארד פועלים," אמר המזכיר.
"שבעים ושניים מיליארד, שלושים ושבעה מליון, מאתיים חמישים ושבעה אלף ומאתיים פועלים," אמר היו"ר, "מספר דומה של חלליות, כאלף ספינות אם, ושבעת אלפים שנות עבודה. על המחיר אינני רוצה אפילו לחשוב."
"המשרד לאיכות הסביבה," אמר המזכיר.
"המשרד לאיכות הסביבה," אמר היו"ר. "אימתה של כל חברה מסחרית. התנגדות בלתי מובנת להכחדת גזעים אחרים וכח פוליטי כמעט בלתי מוגבל." הוא נאנח בצער.(שים לב, אגב, שהמשפט האחרון של היו"ר הוא הרצאה לשמה, כאמור בסעיף א' למעלה: הרי המזכיר *יודע* מהו המשרד לאיכות הסביבה. זו דרך מגושמת מאד להעביר מידע לקורא. לא טוב.)
זהו להיום. יש גם ניטפוקים מד"ביים, ואולי אביא אותם לאחר מכן, אם לא יקדימו אותי.
לא עובדת לכל הישנים, המוזרים, ובעיקר המקינטושאים. אני, לעומת זאת, עדיין לא הבנתי לאיזה חלק מן האוכלוסיה יש בעיות עם RTF. זה נשמע לי *ממש* מוזר.
יש באתר שני עמודים חביבים מאד: אודות האגודה ושאלות נפוצות (שניהם בעמוד הראשי – אין לי כוח לקשר). לו היתה לסה טורחת לקרוא אותם לפני ששאלה, ודאי היתה יוצאת נשכרת.
המימד הוא כתב עת למדע בדיוני ולפנטסיה, בהוצאת האגודה. בניגוד לבטאון חיל האויר, נניח, העוסק בחיל האויר, המימד לא עוסק באגודה כי אם במדע בדיוני. מידע נוסף, כולל תוכן כל הגליונות, איורי הכריכה, מאמרים לדוגמה ועוד, אפשר למצוא באתר המימד.
