התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
אלא מה שאתה עושה (או, ליתר דיוק, *לא* עושה) איתו. אפשר לקחת את הרעיון הקלישאתי והמטופש ביותר ולעשות ממנו מטעמים (אם כי תמיד עדיף להתחיל מראש עם רעיון מגניב). אבל הסיפור לא עשה שום שימוש מעניין ברעיון, ובעצם לא ממש התפתח לשום מקום.
זו בעיה שאני מכיר היטב גם אצל עצמי – לפעמים יש לי רעיונות, טובים יותר או פחות, ואני פשוט לא מצליח למצוא *סיפור* קשור בהם שיהיה באמת מעניין.עם סיום הקריאה אמרתי לעצמי: "נו, אז מה?"
הרי קורא המד"ב הממוצע לא יתרגש מהדברים מהם מתרגשים הגיבורים שלך. אני לא מוצא כאן שום רעיון חדשני או מעניין במיוחד, ואין כאן שום מרכיב עלילתי מעורר מחשבה או החורג מגדר המיינסטרים. אפשר להחליף את החייזרים בקלות בגורם אחר כלשהו, את האנשים שהתפוררו בתופעה אחרת דומה כלשהי, ושום דבר עלילתי לא יהיה שונה מהותית.
למה הדבר דומה? למערבון בחלל: במקום השריף נביא קברניט נועז, כרכרת הדואר תוחלף במיכלית גלאקטית ובמקום אקדח תופי יהיה פייזר, אבל העלילה עצמה לא תשתנה במאום. אז מה עשינו בזה?הלאה: הרצאות, ביחוד בסיפור קצר, הן דבר ממנו ראוי להמנע. במקום לספר לנו על ההיסטוריה של התחנה, תדגים לנו באמצעות דיאלוג (לא מאולץ, כמובן) איזה מין אירוע חריג זה. כנ"ל ההיסטוריה של סולי. וכו'.
הלאה: הדיאלוג לא אמין, לדעתי. ביחוד נאום סולי לקראת סיום ("תקוות של בני אדם מתוסכלים"). נשמע לי כאילו הגיבורים אומרים מה שנוח למחבר, להבדיל ממה שהם צריכים להגיד בגלל עצמם. כמו כן יש עודף קל של הוראות בימוי, וחבל.
הלאה: לטעמי הדרמטיות מעט מוגזמת, ביחוד כיוון שאין בסיפור שום דבר שמזעזע את הקורא באמת. כשאתה כותב "המוות השקט… מוות מהסוג שמעולם לא חשב לאפשרי" ולאחר מכן מביא רק את מה שהבאת, הקורא מתאכזב. הקורא חושב "Been there, done that". אתה לא רוצה לאכזב את הקורא. זו מדיניות לא רווחית.
אתה רוצה להשתמש במשפטים מהסוג הזה? תמצא משהו ש*באמת* יפתיע, יהמם, יפחיד את הקורא.אחרון להלילה: אין שום סיבה וטעם להדגיש את שמות הגיבורים. סתם מציק.
ולאחר כל זה, נשמח לקרוא את סיפורך הבא…
מדוע, אם כבר ביקרת במדור הקישורים, לא שמת לב לטקסט הפותח שלו, הנוגע לאדם אליו יש להפנות שאלות כגון זו?
א. להומור אין מטרה כי הוא לא משתלב בסיפור. הוא לא חלק אינטגרלי מהסיפור. הוא לא משהו שהסיפור מחויב לו, או להיפך. הוא שם "סתם", כי זה "מגניב". ה"עלילה" נשענת כל כך חזק על ההומור, וההומור לא מצחיק מספיק (או, למרבה הצער, בכלל) על מנת להחזיק בה.
וכן, יש הרבה רע בהומור סתם בשביל ההגנבה, ביחוד כשהוא לא עובד, וביחוד מיוחד כאשר הוא לא מתבסס על דמויות ומאורעות כי אם על
ב. הוראות בימוי. דע לך: *אין גבול* למספר הפעמים שתוכל להשתמש ב"אמר" ולא לשעמם את הקורא. אתה יכול לכתוב סיפורים וספרים שלמים תוך שימוש ב"אמר" בלבד, ולא תהיה שום בעיה. מדוע? כי "אמר" היא מילה לא בולטת, וכך היא משאירה מקום לעניין האמיתי, הלא הוא *תוכן* הדברים, *מה* שנאמר. לגבי הבעייתיות של הוראות בימוי – ראה הודעתי הקודמת.
ג. התחכמות יתר – עשה משהו בנדון.דעה כללית: לא הצלחתי להתחבר לסיפור כי בגלל הבעיות שתוארו בהודעתי הקודמת. כמו כן, לא הרגשתי שיש כאן "סיפור" של ממש. דברים קורים אחד אחרי השני, אבל בסופו של דבר אני, כקורא, אומר לעצמי "נו, אז מה?"
זה לא נורא כלל, כמובן. המשך לכתוב, נסה ליישם את העצות שאתה מקבל כאן, ואני בטוח שהמצב ישתפר פלאים.
אין כל קשר בין "הרפתקאות" ל"פנטסיה". למעשה, רוב ספרי ההרפתקאות *אינם* קשורים לז'אנר הפנטסיה. יש כמה ספרי פנטסיה שהם *גם* ספרי הרפתקאות, אבל מקור היותם פנטסטיים הוא לא ההרפתקאות ההלו בשום מקרה.
כדי להבהיר: סיפור לא הופך אוטומטית לפנטסיה בגלל שהוא דמיוני (אחרת "תום סויר" ו"האקלברי פין" היו משויכים לז'אנר הפנטסיה – והם לא) או כי יש בו הרפתקאות כלשהן (כנ"ל).
ושוב: קרא את כללי הפורום.אדון כעת מעט בנושא כתיבת הומור כפי שהנושא משתקף בבעיות הכתיבה בסיפורך.
א. חשוב ביותר: להומור צריכה להיות *מטרה*. אם הוא "סתם" שם כי זה "מגניב" – לא עשית כלום. באותה מדה היית יכול לספר רצף בדיחות לא קשורות.
מהי אותה מטרה? פיתוח דמות, פיתוח הרעיון, פיתוח העלילה, הבהרת הרקע. בסיפור האמור ההומור לא משרת דבר מכל אלה. הוא פשוט שם, וזהו. למעשה, לא נראה לי שיש בסיפור משהו מעבר למחשבה של "תראו איזה מגניב, נמלים מואנשות". גם להאנשה, בדיוק כמו להומור, צריכה להיות מטרה.
ב. הוראות בימוי: מחברים מתחילים רבים בטוחים שהוראות בימוי ותארי-פועל הם *ה*דבר, ככל שהדברים אמורים בהומור. למרבה הצער, לא זה המקרה.
מהן אותן הוראות בימוי?
ראשית, שימוש בכל פועל שונה מ"אמר" לציון דיבור של אחת הדמויות: "*התפרץ* נמלה-זכר-ארבע", "*הקיש* נמלה-זכר-חמש בלסתותיו בחוזקה", "*פלט* נמלה-זכר-ארבע" וכו'. כמעט תמיד "אמר" יעשה את העבודה, ובפעלים האחרים כדאי מאד לקמץ, באופן כזה ששימוש באחד מהם יתפוס מיד את תשומת לבו של הקורא, ובכך יעצים את האפקט הקומי שיתלווה לו.
שנית, הבאת פעולה שאמורה להיות מובנת באמצעות הדיאלוג או מבנה הסיפור על ידי תיאורים ופעלים מחוץ לו: "המשיך נמלה-זכר-שתיים תוך *התעלמות מוחלטת*", "השיב נמלה-זכר-שתיים לשאלה אשר ספק שנשאלה" (כאן גם הניסוח מסורבל), וכו'. כמעט כל פעולה אפשר לבטא באמצעות תוכן הדיאלוג, ובדרך כלל זו דרך אפקטיבית הרבה יותר. דוגמה להבהרה:
נכון: "לא!" אמר משה, "אל תמות! בבקשה אל תמות! אתה לא יכול לעשות לי את זה!"
לא נכון: "לא!" אמר משה בעצב וביגון. "אל תמות! בבקשה אל תמות! אתה לא יכול לעשות לי את זה!" הוא בכה בעוז.
כמובן, אין חוק גורף נגד השימוש בהוראות בימוי כאלה, אבל צריך להקפיד *מאד* במינון שלהן, אחרת הקורא מתחיל לזלזל בסיפור ובמחבר.
שלישית, חיווי דעתו של המחבר (להבדיל מהמספר) כמעט תמיד לא עובד: "התעורר לפתע נמלה-זכר-שלוש ודיבר *בהחלטיות מפתיעה*". מי אמר שהיא מפתיעה? אולי אותך היא הפתיעה, אבל אני, הקורא, לא הייתי מופתע. למעשה אני, הקורא, לא ממש מתרשם מכך שמישהו אומר לי שמשהו מפתיע. אתה רוצה להפתיע אותי? בבקשה! אבל אל *תגיד* לי שמשהו מפתיע – הפתע אותי באמת. כנ"ל כל דעה אחרת ("התחמק באלגנטיות", למשל. אל תספר לי שמשהו הנו אלגנטי – *הראה לי משהו אלגנטי!*).
ג. התחכמויות: להוריד. הקורא מבין טוב מאד מתי אתה מתחכם אתו, ובדרך כלל הדבר לא מוסיף לדעתו עליך. מהן התחכמויות? בסיפור שלפנינו מדובר בשימוש בסוגריים, ובכל מקום בו קיים תיאור שנגזר אך ורק מרצונו של המחבר להיות מגניב.זהו להיום.
בהצלחה בהמשך!כלומר – מה בסיפור הזה אמור להיות מדע בדיוני או פנטסיה?
התשובה היא, למרבה הצער, שום דבר, ולכן מקומו של הסיפור לא כאן. אבקשך לקרוא בעיון את כללי הפורום (הקישור הגדול המהבהב למעלה) לפני פרסום סיפורים נוספים.
תודה.אפילו מאד לא קשורים.
אפילו רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב.
*אבל* –
הכותב צריך לדעת לקשר בין הרעיונות הללו, כיצד להכניס את שניהם בכפיפה אחת בסיפור, באופן כזה שיהיו להם טעם, סיבה, תפקיד. אחרת, אם הרעיונות "סתם" שם (כפי שקרה בסיפור הנדון), הם לא תורמים מאומה, ולמעשה גורעים.זו מין בדיחה קטנה ולא ממש מצחיקה, לטעמי.
אולי כדאי שתנצל את יכולת הכתיבה שלך לכתיבת סיפורים של ממש. אני ממתין בכליון עיניים לקריאת התוצאה…מצד אחד, אתה מגן על הסיפור מההאשמות בגזענות באמצעות הטענה כי הוא *בדיוני*.
מצד שני, אתה מגן על הסיפור מההאשמות בסטיות לדברים שאינם קשורים באמצעות הטענה כי אצל ילדים כך זה *באמת*.
נעזוב את הסתירה הברורה בין שתי הטענות הללו. הדבר החשוב יותר הוא שבכל אחד מהמקרים אתה משתמש בטיעון בדיוק בדרך *ההפוכה* מזו שאתה, כאמן, אמור להשתמש בו.*בדיון*
יצירת אמנות אכן אינה "מציאותית", והיא יכולה להכיל רעיונות ואירועים השונים מאד מאלה המוכרים לנו מהמציאות, אך יש בה מחויבות מסוימת למציאות הפנימית שלה עצמה ויש לה, בסופו של דבר, קשר בל ינתק למציאות בה חי המחבר. אתה יכול לכתוב על חייזרים, נניח, עד שיצא עשן, אבל נקודת ההשקפה *שלך* תשאר אנושית (ולמעשה, במקרה שלך ושלי, גם ישראלית). לכן אתה לא יכול לכתוב סיפור גזעני באופן שאינו משתמע לשתי פנים (וסיפורך הוא כזה, אני מצטער לומר) ולתרץ זאת ב"זה סיפור בדיוני". הסיפור בדיוני, אבל אתה לא, והרעיונות שלך, המשתקפים בכתיבתך, גם הם מציאותיים לחלוטין.*מציאות*
אחד המוקשים הגדולים ביותר העומדים בפני כל אמן הוא שיקוף המציאות, היחס בין המציאות לאמנות. אמנות היא מדיום רעיוני, והעברת הרעיון, גם אם הוא מציאותי לחלוטין, אינה דורשת חזרה מדויקת על המציאות. למעשה, בדרך כלל הדבר פוגע בה.
למה הדבר דומה?
אם נשתמש בטיעון שלך בעניין "הילד מספר על דברים לא קשורים כי זה ילד" (קרי – כי כך זה *באמת* אצל ילדים), הרי שאין כל מניעה, ולמעשה יש צורך, לתאר גם את כל מהלך הטיסה, לתת את נתיבה המדויק ולספק רשימת חלקי חילוף של המטוס – כי כך זה *באמת*.
אך ה"באמת" הזה אינו חלק חיוני מהאמנות – הוא לא תורם לרעיון, הוא לא תורם להבנה.אין זאת שאסור לילד לספר על דברים שאינם קשורים, אבל צריכה להיות לכך סיבה *אמנותית*: הצגת הרקע, מתן פרטים שיועילו בהמשך הסיפור, הבהרת תכונות הגיבור או הדמויות האחרות, וכו'. הסיבה "כי כך זה באמת" לא תופסת.
(הודעה זו נכתבה במקור זמן לא רב לאחר פרסום הסיפור כאן, אך היא התעכבה עקב בעיות קישור לרשת אצלי. יתכן, אם כן, שהיא חוזרת על דברים שכבר נאמרו כאן. ועדיין.)
ברוך הבא לפורום. הנה מקבץ הערות הנוגעות לסיפור:
תוכן:
א. במה עוסק הסיפור? בישראל שאחרי הבלגן עם האוזון, במסע של הילדים או בישראל שאחרי המהפיכה התימנית? ה"פואנטה" התימנית נראית מודבקת משהו, המסע אינו התרחשות משמעותית, ואף אחד מהגיבורים לא זוכה בתובנה כלשהי. כנ"ל הקורא.
ב. אני אומר זאת בלב כבד, אבל לטעמי הסיפור נגוע בגזענות. *כל* השחורים מטומטמים וגסי לב, כל הלבנים לא, ולבסוף מגיעים הגיבורים ללמוד "אלקטרוניקה, ביולוגיה ופילוסופיה", דברים שהשחורים המטומטמים לא מעלים בדעתם. אהא. אם יש כאן מסר כלשהו, אני ממש לא אוהב אותו. היות הסיפור מד"בי/עתידני לא נותנת לו זכות להיות כזה, וגם אם הילד המספר חושב שכולם רשעים, הרי ש*אני הקורא* אמור להבחין בתפיסה שגויה מצדו בנושא זה (אם לא זה המצב האמיתי). אללי, אני הקורא לא מבחין בכך, משמע המספר כמו גם המחבר משוכנע ברשעותם ובטמטומם של הסובבים השחורים. רע מאד.
ג. יש לך ספקולציה ואתה לא עושה איתה שום דבר מיוחד. אני בטוח שיש עוד השלכות מעניינות לכך שרוב לבני העור מתו. מה הן יכולות להיות? חפש ומצא. באופן זה תוכל גם להרחיב את העלילה, שכרגע הנה רק מסווה קלוש להצגת העולם.סגנון:
א. לא רע, אבל ניתן לשפר מעט את נושא הפיסוק. יש עודף קל של פסיקים, ולעומת זאת הפיסוק בדיאלוגים לוקה בחסר. לשיפור נושא זה אני ממליץ לך לעיין בדף העזר של חלומות באספמיה. קרא והפנם.
ב. סגנונו של הילד שלך לא אחיד באופן קיצוני. רוב הזמן הוא מתיילד מאד, אך יש לו יציאות "בוגרות", סגנונית, שאינן מתאימות: "מבט של סלידה ותיעוב", למשל. לתשומת לבך.קיצורו של דבר: הבעיות העיקריות של הסיפור הן הגזענות המובנית והחוסר העלילתי. את שתיהן, ואת שאר הבעיות, אפשר לתקן בקלות יחסית. נסה ותהנה!
אני מסכים. חסרות דמויות אמיתיות שיתנו "בשר" לסיפור, חסר דיאלוג טוב שיצבע את הדמויות ואת ההתרחשויות, והעיקר – חסר פיתוח הרעיון. יש לך רעיון כלשהו, מגוחך כמה שיהיה מבחינה מדעית (לא שזה משנה כאן) – פתח אותו! העמק בו! מצא עוד ועוד השלכות מרנינות שלו! ואל תספר לנו עליהן – הראה לנו אותן! עזוב את הדו"ח ההיסטורי, מצא דרכים אחרות להעביר את הרעיונות ואת הסיטואציה. הרחבה כזו תיתן לך גם את הנפח הדרוש להעמקת הדמויות והעלילה.
ועוד דבר: כל הסיפור הוא ריצה לקראת פואנטת-מתח, פואנטה אותה יכול הקורא החשדן לנחש הרבה לפני התרחשותה. עזוב את הפואנטה ובנה את הרעיון והעלילה במקום. או השאר את הפואנטה אבל בתפקיד משני, לא כעיקר הסיפור.
Go go go…תוכן:
א. לא יכולתי שלא לשים לב לסצנת הפנסים הנכבים, המועתקת כמעט אחד לאחד מ"שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש" מאת דגלס אדמס. זאת בייחוד כיוון שטרחת להשתמש בביטוי המדויק שהופיע בגרסה העברית: "עוד פנס זמזם וכבה". אני לא מתלהב מהעתקות שכאלה (וזו העתקה, לא ציטוט, לא התייחסות – יש הבדל).
ב. רון עושה מה שנוח למחבר – לא מה שנוח לו. אני מוצא את דמותו בלתי מוסברת בעליל. כלומר – אתה מצליח להפתיע, אבל להפתעה אין יסוד מוצק בסיפור עצמו, ולכן היא "מתבזבזת".
ג. הסיפור נגמר בדיוק בנקודה שבה הוא מתחיל להיות מעניין. חבל. הייתי אומר שהוא נופל קרבן למבנה המתחכם משהו שלו. מרוב מבנה נפגם העניין. חשוב על כך.
ד. אהבתי, עם זאת, את הרקע הירושלמי, שנראה אמין לחלוטין ומוסיף מאד לסיפור.סגנון/טכני:
א. חלוקת המשפטים שלך בעייתית. צריך לשים נקודה סבוף כל *משפט*, לא רק בסופי פסקאות. למשל, פתיחת הסיפור יכולה להיות:
רון פסע בחשכה ברחוב אגרון החשוך. סתם סיפורים, הכל סיפורים, הוא חשב.
שים לב לנקודה אחרי "החשוך". כנ"ל שאר הסיפור. (אגב, אם כבר בחושב עסקינן, אני לא רואה סיבה לכפילות במשפט הראשון. "רון פסע ברחוב אגרון החשוך" או "רון פסע בחשכת רחוב אגרון" יכולים לעבוד. או כל ניסוח שלך שימנע מהכפל.)
ב. חשוב מאד לזכור כיצד להשתמש בסימני פיסוק בדיאלוג ובכלל. הרי לך דף עזר בנושא, באדיבות "חלומות באספמיה".
ג. הזהר מדרמטיות לא-מוצדקת: "ורק לייבבה החרישית… היתה נוכחות, נוכחות מצמררת". נו, באמת. האם אתה, כקורא, היית משתכנע בנקודה זו שיש משהו מצמרר כאן? אני חושב שלא. אל תספר לי שמשהו היה מצמרר – *הראה* לי שהוא מצמרר!
ד. לא צריך מרכאות על שמות רחובות. רחוב קרן היסוד ולא רחוב "קרן היסוד", בדיוק כמו העיר ירושלים ולא העיר "ירושלים".זה היה דבר הביקורת להערב. בהצלחה!
בלי להתייחס לתוכן, כרגע:
א. כאמור למעלה, אתה חייב ללמוד כיצד להשתמש בסימני פיסוק – בין אם מדובר בחלוקה למשפטים באמצעות נקודה (.) או בשימוש בנקודות ובפסיקים בתוך דיאלוג. מסמך שימושי שיעזור לך להשתפר בתחום זה תוכל למצוא כאן (שים לב לסעיף "השימוש בסימני פיסוק", למטה).
ב. אל תכתוב "יום שני ה12" ו"ב5 השנים האחרונות", כי אם "יום שני ה-12" ו"ב-5 השנים האחרונות". כנ"ל אם מדובר במילה באנגלית. דוגמה: "עשיתי מנוי ל-National Geographic".
ג. מעט ככל האפשר בשימוש בסימני קריאה, והזהר גם בסימני השאלה. בכל מקרה, אל תשתמש *בשום פנים ואופן* ביותר מסימן קריאה/שאלה אחד ברצף. כלומר:
"מדהים!" – מותר.
"מדהים!!" – אסור.
"מה אתה אומר?" – מותר.
"מה אתה אומר??" – אסור.
מה אתה אומר?!" – מותר לעתים כה נדירות עד שעדיף לך להניח שאסור.
ד. אם אתה כותב בשפה העברית, נסה להמנע מביטויים לועזיים שיש להם תרגום נפוץ ומוכר בעברית. למשל – Fair (פר, כלשונך) משמעותו *הוגן*.
ה. אם אתה משתמש, במקרה, במעבד התמלילים Microsoft Word, אני ממליץ מאד להשתמש בבודק-האיות שלו לפני שאתה מראה את הסיפור למישהו. סיפורך הנוכחי מלא שגיאות איות, ולכן קשה מאד לקרוא אותו.
