התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
הצורה "יכל": *לא תקנית*
הצורה "יכלה": *תקנית*
הצורה "יכלו": *תקנית*.
הצורה "יכול": *תקנית* – בזמן הווה *ובזמן עבר*.
כמו כן ניתן (וכדאי) להשתמש ב"יכול היה", בדרך כלל לציון פעולה שלא נעשתה. למעשה, תגלו שעיקר השימוש במילה "יכול" בזמן עבר יעשה באופן זה. גם "היתה יכולה" עובד.כלומר:
נכון:
"אני יכול לעשות הכל!" אמר משה.
הוא לא יכול לעצור בעצמו, ובכה ללא מעצורים. (נכון אך מעורפל מעט)
הוא לא יכול היה לעצור בעצמו, ובכה ללא מעצורים.
היא לא יכלה לעצור בעצמה, ובכתה ללא מעצורים.
היא לא היתה יכולה לעצור בעצמה, ובכתה ללא מעצורים.אני לא אוהב את הצורות "יכלה" ו"יכלו", אבל זה טעמי האישי ותו לא.
"הוא עשה כך בעודו עושה כך" – עבר מתמשך, לא הווה. שאר הדוגמאות גם הן סבירות (פחות או יותר), כי הן גרסאות של אותה צורת ביטוי בהן הושמטה המלה "בעודו" (או "בעודה").
העניין הוא שיש משמעות מאד ספציפית ל"בעודו". אתה יכול לומר "בעודו" (או בהשמטה) כשמדובר בשני אירועים המתרחשים בו זמנית – לא כשאתה מתאר התרחשויות הבאות בזו אחר זו.
הנה כמה דוגמאות.
נכון:
א. משה התיישב על הכסא בעודו מקלל בקול.
ב. משה התיישב על הכסא ושבר אותו.
לא נכון:
א. משה התיישב על הכסא בעודו קילל בקול.
ב. משה התיישב על הכסא ושובר אותו.אגב, שים לב שאתה יכול לתאר אירוע בו-זמני בזמן עבר או הווה. ראה:
א. משה התיישב על הכסא, מקפיד שלא לשבור אותו.
ב. משה התיישב על הכסא, הקפיד שלא לשבור אותו.נסה ותהנה…
אבל רק מעט.
כעקרון, רצוי לו לכותב המתחיל לעבוד בזמן עבר ובו בלבד. למה? כי זה הכי פשוט, וגם כי זה פחות מעייף את הקורא. ואתה (הכותב) ממש *לא* מעוניין לעייף את הקורא.
לפעמים (נקרא לזה "לעתים נדירות") ניתן לכתוב קטע מסוים בזמן הווה כדי לתת הדגשה או הרגשה מסוימת, אבל אי אפשר לעשות זאת סתם כך – הדבר חייב להיות מתוכנן ומבוצע באופן מדויק ומדוקדק. אם אתה לא יודע כיצד לגשת לכך, אני מציע לך לחפש דוגמאות בספרות.
אגב, אין קשר בין זמן הווה לבין היות הפעולות המתוארות יומיומיות או שגרתיות. ממש לא.ניתן לעבור מזמן הווה לזמן עבר, אך לא במהלך אותה פסקה. לכן, אגב, הדוגמה שנתת (מייק) היתה דוקא סבירה – המשפט האחרון הוא כבר פסקה חדשה, והוא נותן אפקט נחמד. הדוגמה הנ"ל היתה יכולה להיות פתיחה נחמדה לסיפור. הבעיה עם השטיק הזה היא שחייבת להיות *סיבה* כלשהי לשימוש הנ"ל, ושחזרה על הטריק גורמת לקורא להתעצבן מהר מאד.
להנאת העם העבריין, הנה כמה דוגמאות לשימוש לא נכון בזמנים:
א. משה דורך על המקק והרג אותו.
ב. "לעזאזל!" אמר חיים ויצא מהמקלחת. הוא מגיע אל הטלפון בדיוק כשזה מפסיק לצלצל.
ג. אני לא מרגיש טוב. אני חולה. רע לי. עצוב לי. ואז הלכתי למכולת.לסיכום:
א. רצוי לכותב המתחיל להשתמש בזמן עבר ובו בלבד, ולעבור לניסויי זמנים רק לאחר שהצליח להגיע לרמת כתיבה מספקת באופן זה.
ב. אין כל חוקיות הנוגעת לנושאים בהם מותר או אסור לכתוב בזמן הווה.
ג. אסור לעבור זמנים במהלך אותו משפט או אותה פסקה.
ד. אם כבר החלטת לעבור זמנים, יש לתכנן ולבצע את הדבר בזהירות המירבית ובאופן מתוכנן ומדויק.זו המילה שמגדירה באופן הטוב ביותר את דעתי על הסיפור. יש רעיון כלשהו, אך הוא לא מפותח. יש דמות, אך כמעט שום דבר לא מספיק לקרות לה. יש עלילה קצרצרה שרובה אקספוזיציה, ואשר סובלת מפגמי הגיון (חומרת העונש, למשל, כמוצג בסיפור). ניכר בסיפור שכולו מתרחש על מנת להגיע לסיטואציה המתוארת בסיום, וזו האחרונה לא עומדת בנטל. אולי אם הסיפור היה *מתחיל* בסיטואציה ההיא ומתקדם משם (איך הקוסם מתמודד עם נכותו? מה פירוש "כושל", לפני כן? מדוע קוסמים זקוקים לקבוצות תמיכה נוסח המאה העשרים? האם מדובר בהיסטוריה חלופית?) – אולי היה יוצא לך משהו מעניין.
אני ממש מקווה שהסיפור לא היה אמור להצחיק.
אני בטוח שאתה יכול לכתוב הרבה יותר טוב. השקעה וחשיבה הן מילות המפתח כאן.
וחוץ מזה?
אצלי, לפחות, לא התעורר שום עניין.
הסגנון, לעומת זאת, מראה שיש לך יכולת כתיבה. אשמח לקרוא סיפור ממשי פרי עטך. כזה עם התחלה, אמצע, סוף, דמויות, רעיון מפותח – כל הגורמים הנדושים להפליא הממררים את חיי הכותבים המתחילים באשר הם.
נוע, נוע…היא לא חייבת. רצוי מאד להשתמש בגרשיים, נכון, ויש להם מטרה, אבל המחברת יכולה לבחור שלא להשתמש בהם.
מצד שני, גם הקורא יכול לבחור שלא לקרוא סיפור שלא נוח לו לקרוא. ודי לחכימא.היא התעלמות מהערות – תהיה בריא. הייתי מציע לך לבוא להרצאה שלי בכנס בדיון, בה יודגם, בין השאר, מה עובר בראשו של עורך עם קבלת סיפור כשלך (ועוד הרבה סוגים אחרים), אבל אתה, כאמור, עסוק מכדי ללמוד.
חבל.שמע, זה לא סיפור. זה הרעיון גולמי, לא מעובד. חבל. קח את הרעיון, מצא עלילה שתנבע ממנו, וכתוב *סיפור* של ממש.
אגב, מומלץ מאד להמנע מכתיבה בגוף שני הפונה ישירות אל קהל הקוראים. ההרגשה המיידית של הקורא המנוסה היא "אוי, הנה עוד אחד שמנסה להיות חבר'המן."
אל תהיה. זה לא גורם לקורא לקבל את הסיפור (או, במקרה הזה, את חוסר הסיפור) ביתר קלות. זה רק מעצבן אותו.
זה גם לא משעשע.בקיצור – בחזרה לשולחן השרטוט.
בהצלחה!אני שמח שהנקודה הובהרה. להבהרה דומה של נקודות נוספות, אתה מוזמן לעיין בטור פרי עטי – "המראה העקומה" – בכתב העת חלומות באספמיה.
בסיפור טוב הכל בנוי באופן כזה כזה שהקורא יאמין להתרחשויות. אם כל הסיפור מתבסס על "מקרים" – סימן שהמחבר התעצל לבנות סביבה הגיונית. הקורא הוותיק (וגם הרבה שלא) יזהה מיד סיפור בו מתרחשים "מקרים" כי הדבר נוח למחבר, ויבדיל בינו לבין מה שצריך לקרות בסיפור טוב – בניה חכמה של הרקע והדמויות באופן כזה שיוביל להתרחשויות עליהן מעוניין המחבר לספר.
וכהרגלי בקודש, הנה דוגמה שלילית חפוזה פרי עטי:
מר שפיץ הלך לתומו ברחוב כשלפתע נפל עליו פיל. במקרה היה זה פיל גמדי במשקל מאתיים וחמישים גרם, ועל כן מיד לקח אותו מר שפיץ לידידו הטוב, שהיה במקרה מדען מטורף.
"מצוין, שפיץ!" אמר המדען המטורף. "אני כל כך שמח שמצאת אותו! בדיוק לפני דקה הוא נכנס במקרה אל תוך מכונת הזמן שבניתי, ממש במקרה, אתמול, וכבר הייתי אובד עצות. רוצה לאכול משהו?"
"בשמחה," אמר מר שפיץ, שבמקרה היה גרגרן לא קטן. "מה יש לאכול?"
"ממש במקרה מצאתי דרך לייצר אומצות נהדרות, ללא צורך בבישול," אמר המדען. הוא הצביע על סטייק עסיסי שהיה מונח במקרה בצלחת על שולחנו. "הנה, תטעם. שמתי עליו רוטב פלפל."
מר שפיץ, שבמקרה אהב מאד רוטב פלפל, התנפל על הבשר בשמחה ותוך דקה לערך לא הותיר ממנו שריד ופליט.
"טעים מאד," הוא אמר לבסוף. "במקרה אני טבח במקצועי, ואף פעם לא טעמתי משהו כזה. איזה בשר זה?"
"בראכיוזאורוס," אמר המדען המטורף. "לגמרי במקרה, אחת מתופעות הלוואי של המסע בזמן היא חימום ביחס ישר להפרש הזמנים. כל מה שצריך לעשות זה להתאפס על הדינוזאור שאתה רוצה."
"מדהים!" אמר שפיץ. "במקרה פיטרו אותי אתמול מהמסעדה שבה עבדתי עשר שנים. בוא נפתח עסק!"
וכך עשו.
עד שמשרד הבריאות עלה עליהם במקרה, כבר הושמדו כל הדינוזאורים.
וההיסטוריה לא שונתה, לגמרי במקרה.
