התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
כבר לא היה לי חשק להמשיך לקרוא. למה? כי לא קורה בהן שום דבר מעניין. להיפך – הכותב שב ומדגיש כמה העניינים משעממים. ואכן, העניינים לא מעניינים במיוחד גם בהמשך. הדמויות פלקטיות ומתנהגות באופן מגוחך, העלילה קלושה, והרעיון… לא מחדש שום דבר. אבל הבעיה הגדולה של הסיפור היא היותו, כל כולו, כלי להעברת הרעיון, ללא שום ערך או עניין נוסף. אני מציע לכותב לקרוא הרבה מדע בדיוני מודרני, ולחשוב על דרכים אחרות לפתוח את הסיפור הזה (או את הסיפור הבא), כאלה שיגרו את הקורא להמשיך לקרוא.
מבחינה טכנית – בבקשה רד שורה לפני כל שורת דיאלוג בפי דובר חדש. כך:
"אהלן," אמר משה, "מה העניינים?"
"בסדר," אמרתי.
ולא
"אהלן," אמר משה, "מה העניינים?" "בסדר," אמרתי.לסיפור יש, לדעתי, שתי בעיות עיקריות. האחת היא חוסר גיבוש ופיתוח של הרעיון. יש חברים דמיוניים שהם, במובן מסוים, אמיתיים, ואז אחד מהם נלחם בשני, הטוב מנצח (באמצעות שרשרת עלבונות שאינם קשורים לשום דבר מיוחד) וזהו. השניה היא הטכניקה והסגנון.
ראשית, עליך לגשת לרעיון, לגבש ולפתח אותו.
לגבש: מה סיבת קיומם של אותם חברים דמיוניים? ליתר דיוק – מה הסיבה לקשר המוזר שלהם עם בני האדם? ומדוע הם חופשיים לאחר מכן לחיות את "חייהם", או מה שזה לא יהיה? מדוע הם לא מתים/נמוגים מיד כשחדל הילד להאמין בהם? אתה לא חייב לכתוב את כל התשובות בסיפור, אבל אתה צריך *לדעת* אותן, כדי לגרום לגיבורים שלך להתנהג בעקביות, מה שלא קורה בסיפור כפי שהוא כרגע.
לפתח: אם יש קיום כלשהו לחברים דמיוניים, הרי שיש לכך השלכות מסוימות. למשל: חבר דמיוני מרושע יכול לסחוט אדם מסוים, כיוון שהוא יודע את כל סודותיו הכמוסים ביותר. נניח. או מגיפה של חברים דמיוניים שחוזרים ורוצים לנקום. או לעזור – אבל בדרכם שלהם. או אלף ואחד דברים אחרים.
באשר לטכניקה ולסגנון:
1. יש לך מספר בגוף ראשון שהוא גם יודע-כל (ראה "נקודת השקפה מתגלצ'ת" בלקסיקון טרקי סיטי). לא טוב. מילא רוית – אם הוא היה החבר הדמיוני שלה, אולי הוא יודע מה היא חושבת, אבל מאיפה המספר יודע מה בני חושב? גם אם יש סיבה (ואין), זה לא נראה טוב.
2. בקשר הדוק לסעיף הקודם – אתה נוטה לספר המון ולהראות מעט מדי. כשאתה משכתב את הסיפור (אם תבחר לעשות זאת), נסה לכתוב אותו, בתור תרגיל, ללא כל תיאור שהוא. זאת אומרת: בלי "היא נבהלה", "נראה לה מעט מוזר" וכו', בלי סיבות לכל דבר ("נבהלה כי היתה מרוכזת…", "מכיוון שזה היה" וכו'), בלי שום דבר מהסוג הזה. את כל הדברים האלה העבר לקורא *רק* בדיאלוג, אבל לא כפשוטו. כלומר – אסור לרוית להגיד "אני פוחדת" ואסור לספר שהיא פוחדת. מותר לה לומר משהו שיראה שהיא פוחדת, ומותר לה לעשות משהו שיראה שהיא פוחדת. דוגמה לכך אפשר למצוא בתחילת השיחה הטלפונית בין בני לרוית: אתה כותב דיאלוג שמראה לקורא בדיוק מה רוית חושבת *בלי להגיד זאת במפורש* (ואז אתה מקלקל זאת עם "היא ויתרה על הקצאת כינוי לבני" וכו'). במילים אחרות – אתה יכול לעשות את זה.
3. מעט בסימני קריאה. הכלל כאן הוא: Take only what you need to survive. בכל מקרה, *לעולם* אל תשתמש ביותר מסימן קריאה (או שאלה) אחד.
4. לאיש הרע קוראים "בני" או "דני"? תחליט. במילים אחרות: קרא את הסיפור שלך כמה פעמים לפני שאתה שולח, ונכש מתוכו טעויות שכאלה.סיפור אינו נמדד על פי הכוונה, כי אם על פי התוצאה. כלומר – אף אחד לא מאשים אותך בהתנכלות לקורא בכוונה תחילה (לגבי העניין עם המשולש – ובכן, האם תוכל להסתכל לי בעיניים ולומר בלב שלם שזו אינה התחכמות?…), אבל *התוצאה* היא טקסט קשה לקריאה.
לו היה הטקסט קשה לקריאה בגלל העומס הרעיוני או התכולה הפילוסופית – ניחא. יש הרבה קוראים שמוכנים להתמודד עם אתגרים מסוג זה. אבל הוא קשה לקריאה מטעמים של מבנה ותו לא, ולמבנה הנ"ל אין כל טעם או קשר לתוכן הסיפור, והוא אינו מוסיף דבר לרעיון.
אני אומר: כתבת שני סיפורים כך – טוב ויפה. כשתכתוב את השלישי, הרביעי, החמישי, העשירי (ולא היה בדברי כל רמז לכך שאסור לך לכתוב – להיפך!), נהג על פי עצתי בהודעתי הקודמת.
זהו. בהצלחה!שמורה לך הזכות, כמחבר, לעשות מה שאתה רוצה. לא לחלק לפסקאות, להתעלם מסימני פיסוק, לכתוב בשגיאות – מה שבא לך.
לקורא, באופן סימטרי לחלוטין, שמורה הזכות לא לקרוא מה שנראה לו בלתי קריא.
אם אתה כותב כדי שאנשים אחרים יקראו, כדאי לך לחשוב ולהסיק מסקנות.
(רמז: המסקנה המומלצת היא היפטרות זריזה מעניין "הפסקה האחת", כיוון שאין לו כל משמעות שהיא לקורא מלבד טורח מיותר.)הערה כוללנית יותר:
אחת השגיאות הכואבות ביותר אצל כותבים מתחילים היא הנסיון למצוא "סגנון מקורי" משלהם, וזאת בכמה צורות החוזרות על עצמן, למרבה הצער: שימוש במילים גבוהות או נמוכות שלא ממין העניין, כתיבה בגוף שני, שימוש מיותר בקללות, באלימות ובמין, נסיונות להסתחבק עם הקורא, שימוש חריג בסימני פיסוק, חלוקה לא שגרתית – או אי חלוקה – למשפטים, כנ"ל – כפי שאנו רואים למעלה – לפסקאות. לכל הנסיונות האלה אין, כמובן, כל ערך אמנותי שהוא, והישגם היחיד הוא הרתעת הקורא.
עצתי: נסה לכתוב סיפור באופן *הפשוט* ביותר האפשרי, ללא התיימרויות סגנוניות, באופן כזה שהדבר היחיד המעניין הוא הסיפור עצמו, ולא טריקים או שטיקים של כתיבה. כשתדע לכתוב סיפור כזה באופן מתקבל על הדעת, תגלה פתאום שאכן יש לך סגנון כלשהו משלך – כזה שצץ לו כשלא שמת לב וכשלא ניסית להתחכם.(הערה אחרונה: בבניינים "לפעול", "להתפעל", "נפעל", ותר על ה-י'. כלומר: "לראות" ולא "ליראות", "להכנס" ולא "להיכנס", "נראה" ולא "ניראה". תודה.)
אני מתרה בך בפעם האחרונה: *מתן את סגנון הודעותיך*.
מה שאמרת נכון, באופן כללי, אבל יש דרך ויש דרך. לתשומת לבך, ובתקווה שלא אאלץ להתחיל למחוק הודעות שלך.
(בבקשה אל תגיב כאן. אנ'לא מעוניין לפתח דיון בנושא. תודה.)דיברתי עם חבר הועד רמי שלהבת, שאינו מצליח כרגע להכנס לפורום מטעמי אינטרנט בעייתי. הוא אמר ששמך אכן מופיע ברשימת חברי האגודה, והוא כעת שולח לך דואר אלקטרוני וישאר בקשר אתך באופן זה.
הצ'ק שלך אכן הגיע ליעודו, וחברותך, כאמור, בתוקף. רמי ישלח לך את מספר החבר שלך, על מנת שתוכל להצביע בשלב א' של פרס גפן.
אנו מתנצלים על העיכוב, ומבטיחים לנסות להסדיר את העניינים בהקדם. בכל בעיה בנושא ההרשמה, יש לפנות לרמי שלהבת (שמות חברי הועד וכתובות הדוא"ל שלהם מצויים בעמוד "אודות האגודה").אבל למה לא לפתח אותו קצת יותר, ולתת לסיפור יותר "בשר" בהזדמנות זו? אתה יכול לעשות מזה מטעמים ולקחת את הרעיון הבסיסי לכל מיני כיוונים. יאללה, לך תכתוב…
הבעיה העיקרית של הסיפור היא חוסר הגיון. הדמויות מתנהגות כפי שנוח למחבר ולא כמתבקש מהסיטואציה, וזו עצמה מעוצבת באופן הנוח למחבר ולא באופן הגיוני. דוגמאות:
א. גילוי חייזרים, והעולם שותק, ושני מדענים יוצמכים מנהלים את המחקר ללא כל אמצעי זהירות ובידוד משמעותיים.
ב. החייזרים, למרות היותם יוזמי הקשר, לא מביאים בחשבון אפשרות של אי הבנה ותוקפים את המדענים.
ג. שני היוצמכים הורגים חייזרים והעולם שותק (וה*בוסים* שלהם שותקים – מדהים!)
בקיצור – אתה לא יכול להקריב את ההגיון על מזבח המסר (החביב, אגב), ובייחוד לא בסיפור מדע בדיוני. אתה צריך לבנות את הסיטואציה באופן הגיוני, כי אחרת האמינות נפגעת והסיפור יורד ביגון שאולה.
ד. ההנחה שלך, שיש במנהגי המין של יצורים חייזריים משהו משותף לאלה של בני האדם, עד כדי כך שמדענים יכולים להסיק מהם מסקנות לגבי רגשותיהם של אותם חייזרים, הנה לא הגיונית באופן חריג.פרט לכך:
א. שמות הגיבורים – מדוע ולמה? הסיפור נותן הרגשה אמריקאית קלה (אליזבת, המעבורת), אבל אז מה עושה שם "סלע"? "סלע" ו"אליזבת" כה לא מתאימים זה לזה עד כי הדבר דורש הסבר – או שינוי.
ב. המילה "יכל" לא קיימת בשפה העברית. צורת העבר של "יכול" היא "יכול". כמו כן ניתן להשתמש ב"היה יכול".
ג. הקפד על מיקום נכון של פסיקים ועל מבנה משפטים. המשפט הראשון שלך, למשל, מסורבל וארוך מדי, וכולל כמות מוגזמת של מידות ומשקלות. חבל.
ד. גם חיבור חצאי משפטים שאינם קשורים לא גורם לי להתלהבות מיוחדת. דוגמה לכך היא המשפט הראשון בפסקה המתחילה ב"סלע סיים לקרוא את הדו"ח". מה עוד שאם הוא סיים לקרוא את הדו"ח, מדוע אתה מביא מיד לאחר מכן את תוכן הדו"ח? טסק טסק טסק…
ה. אל תתן לגיבוריך להגיד דברים שלגביהם הם ברורים מאליהם: "ברור לי שהם מנסים לתקשר! אבל בדיוק כמוך" וכו'.זהו להיום. אם ההודעה הזו נמחקת גם היא, אני יורה במישהו.
א. כדי להיות משעשע, סיפור זקוק לסיטואציות קומיות ולדמויות קומיות. אפשר לדון בכך המון, אבל לא אוכל לעשות זאת כרגע. יש מאמר בנושא שנמצא כרגע בשלבי עריכה, אבל יעבור עוד זמן עד פרסומו. בינתיים אני מציע לך לקרוא הרבה ספרים קומיים ולנסות לנתח לעצמך מה בדיוק קומי בהם. המלצות: שלושה בסירה אחת / ג'רום ק. ג'רום (אך *לא* בתרגומו המזעזע של דני קרמן), ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור / מרק טוויין.
ב. הרחבת הסיפור – חביבי, זאת הבעיה שלך. אני לא יכול לכתוב את הסיפור במקומך…
בכל אופן – נסה לחשוב על התפתחויות אפשריות כתוצאה מהיכולת הזו. דוקא ראש ממשלה הבחור רוצה להיות? אולי משהו אחר? באילו דרכים אחרות הוא יכול לנצל את יכולותיו? האם הוא יכול ללמד אחרים לעשות את מה שהוא עושה? אלה כמה דרכים (לא כולן, אפילו לא רובן) להרחבת הסיפור. אני בטוח שאתה יכול לחשוב על עוד.
ג. אני צריך ללכת לאכול. עוד – אחר כך…אבל לא כדאי להרבות בכך.
בכלל, הרבה כותבים מתחילים נוטים לגבות את סיפוריהם בשלל מספרים, מתוך הנחה שהדבר יתרום באופן כלשהו לאמינות הכתוב. ולא כך היא. בדרך כלל המספרים המומצאים הנ"ל רק מעיקים על הקורא המסכן, שבסך הכל בא לקרוא סיפור, ולא ממש מעניין אותו מספר הזהות, החוגר או רשיון הנהיגה של הגיבורים. או (המקרה הנפוץ יותר) מיספורי כוכבים, כוכביות, אסטרואידים, חלליות, דגמי כלי נשק וכו'. בקיצור – אם אפשר להסתדרבלי ספרות ומספרים – עדיף.אבל כלל האצבע הוא רישום במילים. ספציפית לגבי שנים – אפשר בספרות ואפשר במילים. אגב, אם כבר משתמשים בספרות, יש לשים מקף ביניהן לבין כל אות חיבור הבאה לפניהם. כלומר:
נכון: נולדתי ב-1972.
לא נכון: נולדתי ב1972.א. רעיון – למרבה הצער כבר נעשה בו שימוש בצורות שונות, והסיפור הנ"ל לא מחדש דבר.
ב. עלילה – מתומצתת מדי, וכולה תפורה כדי להציג את הרעיון ולא שום דבר מלבדו. כיוון שהרעיון הנ"ל לא חדש ואינו מוצג בצורה המחדשת משהו, הרי שאני, כקורא, נשאר עם טעם של החמצה.
ג. הומור – בהנחה שהיה כאן נסיון בכתיבה הומוריסטית, הרי שמופרכותו הבסיסית של הסיפור אינה גדולה מספיק כדי להפכו למשעשע ממש, אך הנה גדולה מדי מכדי לתת לו כל נופך רציני שהוא. לכן הוא נופל בין הכסאות, ושוב – תחושת החמצה אצל הקורא.
ד. הגיבור מתנהג באופן לא עקבי, כזה שנוח מאד למחבר הסיפור אך לא מעורר כל אמון אצל הקורא.
ה. הסיפור עובר בחטף מתיאור מתמשך של זמן ומקום מסוים לתיאור פעולות כללי וקופצני הנפרש על פני שנים. כתוצאה מכך הוא מאבד מיקוד.ולסיום, כמה הערות טכניות:
א. בדיאלוג, עבור שורה בכל פעם בה מתחלף הדובר. כלומר, את הדיאלוג הראשון בסיפורך צריך לכתוב כך:
"…הנקודה שלי היא שברגע שתחשוב חיובי הכל יהיה חיובי."
"זה טפשי," ענה רמי. "אם בן אדם קרוב אלי נפטר, שום דבר חיובי לא יעלה לי בראש."
"נכון שאתה תהיה עצוב," ענתה יעל, "אך אתה יכול"…
וכו'.
ב. פעלים בגוף ראשון זמן עתיד מתחילים באות א', לא י'. כלומר: אני *אתן* (ולא "יתן"), אני *אצא* (ולא "יצא") וכו'.
ג. מספרים יש לכתוב במילים, לא בספרות. כלומר: "תוך חמש שנים הוא הפך להיות ראש ממשלה" (ולא "תוך 5 שנים"), "תוספת של ארבע-מאות ש"ח", וכו'.
ד. פיסוק בדיאלוג: ראה קישור (רד למטה בדף עד הכותרת "שימוש בסימני פיסוק" ואז קרא).
ה. לעולם אל תשתמש ביותר מסימן קריאה אחד ברצף. לעולם. כנ"ל סימן שאלה.
ו. אני ממליץ לקרוא את כללי הפורום שלנו, ואת המאמרים המחכימים המקושרים מהם. אל כללי הפורום תוכל להגיע על ידי לחיצה על הקישור הגדול המהבהב בראש עמוד זה.ברוך הבא לפורום, ובהצלחה בסיפוריך הבאים!
למשל:
"ביער מסוכן מאד,
מסוכן מאד, מסוכן מאד…"את מסתמכת מן הסתם על השווא באות מ' של "מסוכן", אבל בפועל זה נשמע מאולץ – עודף הברות.
או "מופיעה נימפה יפה"
(השווי ל"כולם הולכים ביער") – אותו מספר הברות, אך המשקל שונה לחלוטין. בעיה.
"אני, אלף, גמד, קוסם" – כנ"ל.
"אני יוצא מהיער" – כנ"ל.
"מורם על כפיים" – כנ"ל.
"מסתתר לי" – כנ"ל.
וכו'.לדעתי, בשיר מסוג כזה (כלומר – פזמון, מיועד לשירה) צריך להחליט על משקל ולדבוק בו בנוקשות, למעט מקרים בהם שתי הברות יכולות למלא את מקומה של הברה אחת ארוכה. אקח את המשקל שנתת בבית הראשון ואביא דוגמה קלה המבוססת על השיר שלך (אך עם שינויי משמעות לצורך המשקל):
כולם הולכים ביער, (משקל בסיסי)
ביער, ביער,
כולם הולכים ביער,
ביער השחור.אני, אלף וגמד קוסם, (יותר הברות, בגלל אורכה הגדול של "*י*ער" בבית הקודם)
גמד קוסם, גמד קוסם,
אני, אלף וגמד קוסם
ביער השחור.ביער מסוכן מאד,
מפחיד מאד, מפחיד מאד,
מפחיד ומסוכן מאד,
ביער השחור.וכו'. שימי לב לזרימה. נסי לדקלם את זה, ואל תתני לעצמך לדחוק עיצורים בשווא. כל מקום החשוד כאילו לא נוח לשיר אותו, כמעט ודאי לחלוטין שאכן לא נוח לשיר אותו.
עלי והצליחי!
