התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
לא רק בסיפור הזה, אלא בכל סיפור שבו אנשים יכולים לעבור דרך חפצים – אם הם יכולים לעבור דרך קירות וכדומה, איך זה שהם לא עוברים דרך הרצפה ונופלים ממנה והלאה?
חוץ מזה, הרעיון של הסיפור קצת מוכר מדי. היה נחמד אם היית מתאר את הפנסיונר (פנסיונר הוא לא בהכרח מישהו זקן, אתה יודע…) בצורה קצת יותר מהימנה ולא רק ע"פ קווים ברורים של מישהו זקן.
אבל למעשה, אני מסכים עם כל מה שכתבת…
לא התכוונתי להעליב או למתוח ביקורת שלילית באמרי "נקודת מבט צרה", אלא רק ציינתי את העובדה שיש כאן אנשים מסוג מסויים שחושבים בדרך מסויימת, וכן גם תגובותיהם מסוג מסויים.
הסוג הזה של ביקורת חשוב לי מכיוון שהוא מתייחס לתוכן הסיפור, לאיכות שלו ולרלוונטיות שלו למד"ב או פנטסיה – בדיוק כפי שממומחה לתנ"ך יתיחס לחיבור בתנ"ך.אני מפרסם חלק מהסיפורים בבמה חדשה ושם התגובות שונות למדי. הסיבה שאני מפרסם את הסיפורים גם כאן היא בגלל שאני רוצה לשמוע חוות דעת של כמה שיותר אנשים, מכמה שיותר סוגים.
אני לא לוקח את התגובות והדעות כאן כאמת מוחלטת, מכיוון שקיבלתי רושם שלאנשים כאן יש נקודת מבט די צרה בכל מה שקשור לסיפורים. לעומת זאת, אני כן מעריך את האנשים כאן ואני כן לוקח את תגובותיהם ברצינות.
לא הקפדתי כל כך לבדוק פרטים על הוצאות להורג ועל השפעת החשמל על הגוף מכיוון שיותר היה חשוב לי להעביר את ההרגשה והאווירה הכללית של הסיפור, מאשר את הפרטים המדויקים. כל התיאורים האלו נועדו ליצור אווירה אפלה משהו – "זרם קר", "הירח מבעד לחלון הנוטף ממים", "הכיסא הקר", וכו'…
העלילה של הסיפור, כפי ששמתם לב, לא מתבססת על המציאות.הרוצח/מלאך באמת מוצג כפסיכופת שמנסה לתרץ את הרציחות שלו. "אלוהים שלח אותי לגרש את הרוע מן העולם" הוא אומר. הוא מאמין שהוא בשליחות אלוהית שבה הוא צריך להרוג את כל החוטאים (כל בני האדם בעצם). כמובן שאף אחד לא מאמין לו, עד סוף הסיפור שבו הכומר מגלה את האמת (ואולי זה אומר משהו על אלוהים?..)
ההרגשה של אלון נכונה, היתה לי מוזה באותו יום, או בעצם לילה. חבל באמת שלא פיתחתי את זה במשך עוד כמה לילות ואז היה במה לנגוס.
לאור הערתך קראתי שוב את ההתחלה של "תשעה נסיכים לאמבר" ובאמת יש דמיון, אך הוא לא היה מכוון, אלא במקרה – כפי שאמרת.
אולי כדאי שאבהיר משהו – לא העירו את דניאל לשם חקירה. הם לא התכוונו לחקור אותו. האיש בחליפה השחורה פשוט רצה לראות אותו לפני שהוא מחליט מה לעשות בו. הוא רצה לראות אותו באופן אישי. כאשר הוא החליט להוציא את מוחו, כבר החזירו לו את ההכרה. מאחר והוא היה קשור לכיסא, הם היו צריכים להתיר אותו כדי להעבירו לשולחן הניתוחים. ברגע שהוא היה חופשי מהכיסא הוא הצליח לתפוס אותם לא מוכנים ולברוח לפינת החדר. – זה לא שהם נתנו לו לברוח.
אולי באמת אשנה את ההתחלה וארחיב קצת על הניסויים. תודה…
להיפך, איני מתיחס להערות שלך כהאשמות, אלא כעצות לשיפור הסיפור – עם חלקן אני מסכים וחלקן לא. בכל מקרה, אני מודה לך על הנסיון לעזור.
בקשר לאח המופתע – אני לא חושב שצריך להתעכב על זה הרבה כי זאת לא בעיה גדולה כל כך. האח היה יכול לדעת שהיו מקרים שבהם אנשים התעוררו ובכל זאת להיות מופתע.
אולי אתה צודק בקשר לשם של הגיבור ונקודת המבט. השם שלו מופיע רק פעמים ספורות לפני שהוא מגלה אותו ולכן לא תהיה בעיה לתקן את הסיפור.
פתרון חלק מהבעיות:
א. אנחנו לא יודעים הכל, אנחנו גם לא יודעים רק מה שהוא יודע. שתי האפשרויות שהצגת אינן האפשרויות היחידות. אני לא חושב שזאת טעות להתחיל את הסיפור כפי שהתחלתי, אך אם זו כן טעות, אני מבקש את סליחת הקוראים.
ד. האח המבולבל והמפוחד (כפי שנרמז בטקסט) לא ידע מה להגיד, הוא לא ציפה למצוא את דניאל ער ולכן הוא המציא תירוץ לא מחושב שסיבך אותו עוד יותר. במצב כפי שהוא נמצא לא היה לו זמן לחשוב על שקר או על תירוץ מחוכם.
ה. כפי שמוסבר בהמשך הסיפור, בשיחה של של שני האנשים, זהו המקרה החמישי שבו מאושפז התעורר – ולכן האח החזיק עמו מזרק עם חומר הרדמה, ליתר ביטחון.
ו. אני חושב שדבר כזה כן עושים מתוך אינסטינקט. חשוב על סיטואציה בה אתה נמצא במקום לא מוכר ואינך יודע מה קורה, כאשר אתה שומע מוישהו מתקרב מבחוץ – בד"כ המחשבה הראשונה שלך תהיה לחפש מקום מפלט או מחבוא.
ז. אני לא מומחה ללשון, אבל לדעתי אפשר להוציא אקדח מנרתיקו ולא רק לשלופו.
תודה על התגובה.
