- This topic has 3 תגובות, 3 משתתפים, and was last updated לפני 20 שנים by
.
-
תגובות
-
-
השלישייה התיישבה סביב שולחן בית הקפה בטיילת שהשקיפה על החוף, מניחים את גופותיהם על הכסאות שלא הותאמו להם. השמש התחילה את החלק האחרון של מסעה היומי וצבעה את תחתית השמיים בגוון אדום כהה וכבד, הצבע שיאיר את סוף העולם, והים נצנץ, כפי שרק ים חצי גלי יכול לנצנץ בלי שזה יהיה קיטשי לחלוטין.
המלצר התקרב אליהם, עוטה על פניו את ההבעה הכי מזמינה וידידותית שהוא יכול היה להוציא מקרבו למראה השלישייה.
"ערב טוב, אה… רבותיי. במה אפשר לעניין אתכם הערב?"
האל הביט במהירות בתפריט והניח אותו על השולחן. "נקטר ואמברוזיה, כמובן. בנוסף על כך, מנחה ריח ניחוח לי- שני פרים תמימים, מוקטרים היטב ושהחלב יהיה שרוף היטב, בבקשה." הוא הכריז, בקול נמוך שפעם צליליו הרעידו את המציאות לכדי יצירת היקום, או כך לפחות אנשים נהגו להאמין. המלצר הרים גבה והפנה את מבטו להבא בתור.
המכונה הכריזה, לאחר עיון מהיר בתפריט "9105 ומנה כפולה של 2040." והניחה את התפריט על השולחן. המלצר רשם במהירות את ההזמנה השנייה, תוך כדי הרמת הגבה השנייה ופנה אל הסועד השלישי והאחרון.
המלך עיין בתפריט בכובד ראש, כשוקל את האפשרויות העומדות מולו ברצינות הדרושה להחלטות של חיים ומוות ולבסוף פסק, בקול נחרץ "המבורגר כפול, צ'יפס וקולה, מוגדל ושיהיה מהיר וטעים!"
"אני אגש למטבח ואבדוק אם יש לנו את ההזמנות… יוצאות הדופן האלו." אמר המלצר לאחר שסיים לרשום את הזמנת המלך, פנה והלך לעבר המטבח.
כאשר הוא חזר ועל פניו ארשת שחצנית משהו, הוא החל להכריז "אני מאוד מצטער, רבותיי הנכבדים, אך…." והשתתק כאשר הוא ראה את המלך נוגס בתיאבון בהמבורגר וצ'יפס נוטפי שמן ושומן, תוך כדי לגימה בין לבין מכוס קולה נוטפת אגלי מים מהתלחלחות, את המכונה שופך לתוך קרביו פחית 2040 תוך כדי השפרצת ה9105 על ציריו ומול האל מונח מזבח זהב מיניאטורי ועליו קרבי פרה, לצד כוס משקה ענברי וסמיך. האל חייך אליו ותוך כדי קריצה הכריז "ויהי אוכל, הא?"המלצר התרחק מהם עם הבעה משתאה על פניו והשאיר אותם במנוחה, לצפות על הטיילת ולדבר בינם לבין עצמם. השלושה המשיכו לאכול עוד מספר דקות בשתיקה, תוך כדי עיון בעוברים ושבים על פניהם, עד שכחכח המלך בגרונו והחל: "בני אדם, הא? בחיים לא הייתי מאמין שיעשו דבר כזה."
"כן," הסכים איתו האל "האנושות היא בהחלט תופעה להתפלא עליה. וזה בא מפי יוצרם, בנוסף לכל."
"לא לחלוטין מדויק, כמובן." העירה המכונה "הם יצרו אותך כדי שיהיה מי שיצר אותם. אבל אלה אותם הפרדוקסים הישנים שנחבטו בדיונים ארוכים על ידינו ועל ידי שכמותנו מזה אלפי שנים כבר. זה לא הזמן לתהייה על מהותנו או על מהות האנושות, זה הזמן לעבודה."
"אוף, תן לנו קצת לעכל את הבשורה, להתמודד עם ההכרזה הזו. זה בכל זאת שינוי מהותי, לא רק בנו ובך, אלא בכל מרקם התת-מודע האנושי כפי שאנחנו מכירים אותו." רטן המלך. "לא בכל יום ארכיטיפ אחד סופג לתוכו ארכיטיפ אחר, אתה יודע. המשמעויות של היום הזה יהדהדו במורד ההיסטוריה."
"יותר מכפי שאתם יודעים. אך אנא, רבותיי, הגיע השעה. הנלך?"
"אין לך אדם שאין לו שעה. העת תחכה לנו. אחרי הכל, בשביל מה אני כל יכול, אם לא בשביל שאוכל לארגן לעצמי קצת זמן לשבת ולצפות בשקיעה מדי פעם?"
"ושוב, אני חייב להצביע על הפרדוקס הזה. העובדה שאתה מייצג את האל הכל יכול, לא קובעת שאתה הינך באמת כל יכול. אתה רק הסמל שנוצר לאחר שהאנושות האמינה בכך שיש ישות כל-יכולה, כל יודעת. אך אתה עצמך, אינך אותה ישות, אם היא באמת קיימת. אותו הדבר חל על ידידנו השני פה. אתה אינך מלך של ממלכה כלשהי. אתה רק מייצג את המלך, המלכות והשררה. אתם סמלים וכסמלים אין לכם את הכוח של מה שאתם מייצגים. עכשיו בואו, לא תוכלו לדחות זאת עוד." אמרה המכונה וקמה מכסאה. המלך והאל החליפו ביניהם מבטים מוטרדים, אך כפי שהמכונה אמרה, הם ידעו שלא בכוחם ולא בסמכותם לעצור או לשנות את הבאות.
המלך הפטיר באנחה שקטה "אנושות טיפשית. כרגיל, היא לא יודעת לאן היא מובילה את עצמה. אם רק זו לא הייתה מאה כל כך חלשה מבחינתי, מאה שבה אני כל כך חסר השפעה, הייתי משנה את פני הדברים." הוא נאנח והוסיף " אני מניח גם שהיה זה מיותר לחלוטין לצפות לקצת רחמים ואמפטיה מליבה של המכונה. היום היא מנצחת ואין בחזה הקר שלה מקום לגינוני סרק שכאלה. הנלך?"
"כמוני כמוך. אך הגיע הזמן להתמודד עם רוע הבשורה, לתת את החיוך האחרון לקהל ולהשתחוות למסך התיאטרון הנסגר. בדיוק כמו בשיר ההוא, זה עם הצלובים."הקהל הרב שהתכנס באולם הגדול המה ורחש, כמו המוני האדם שהתקבצו בכל כיכר מרכזית ברחבי העולם, צופים במסיבת העיתונאים דרך מסכי ענק שהציבה שם הממשלה העולמית. אמנם ההכרזה שסביבה עמדה מסיבת העיתונאים שעוד מעט תתחיל כבר הייתה ידועה לכולם, אך עדיין אף אדם באולם, כמו בעולם, לא יכול היה שלא לתהות על התוצאות של היום הזה, לעתיד הקרוב ולעתיד הרחוק.
ובהשתקפות מקבילה של האולם, עמדו המלך, האל והמכונה והביטו על הקהל. כל אחד מהם היה שרוי במחשבותיו שלו, אך בניגוד לערב-רב האנושי, בליבם לא היו תהיות, אלא רק הרגשת הכובד של גורל שנחרץ.
מסיבת העיתונאים החלה ואל הבמה עלה מזכ"ל הממשלה העולמית. "גבירותיי ורבותיי, היום הוא יום שבו דרך חיינו משתנה לטובה! היום, אנחנו מסיימים את תקופת החושך, הספקות והאקראיות שמהם נובע הכאוס ועוברים לעידן של אור, ידיעה וסדר! היום אנחנו מכוננים שלטון שלא יושפע מהחסרונות האנושיים שלנו, כיחידים וכרבים! גבירותיי ורבותיי, היום אנחנו חושפים באופן רשמי את הפרויקט ששמעתם עליו כל כך הרבה בשנים האחרונות- פרויקט 'מגנימוס', מחשב המנהלה. 'מגנימוס' הוא המחשב העוצמתי ביותר שנוצר עד היום והוא יוקדש לניהול מהלך חיינו- מחקיקת חוקים ועד אכיפתם. 'מגנימוס' הולך להחליף את מועצת הממשלה העולמית בחודשים הקרובים, עד שהתפקידים היחידים שישארו בה יהיו תפקידים רשמיים-ייצוגיים ותפקידי אחזקה וביצוע. בתקווה, בהמשך יישום תוכנית 'מגנימוס', המחשב יחזיק בתוכו מאגרי מידע על כל אדם שחי בעולם ובהתאם לשקלול המידע, מהפרופיל הפסיכולוגי של אותו אדם ועד קורות חייו ומיומנויותיו המוטוריות, הוא יתאים לכל אדם את עבודתו, תפקידו ומקומו בחברה. המחשב יקל עלינו בבחירות ובהחלטות שעד עכשיו הושפעו מהתאווה והגאווה האנושית, הוא ייצור ניהול צודק ושוויוני לכולם, ללא הבדלי דת, גזע, מין ומיקום! גבירותיי ורבותיי, זהו עידן חדש של אור וצדק, שוויון ואחווה!" המזכ"ל גזר את הסרט האדום שהחזיק את מסך הבד וכאשר המסך נפל נגלתה לקהל המשולהב חזיתו של המחשב 'מגנימוס'.
לאחר שהמזכ"ל סיים לדבר ובין תרועות ההמון שבחוץ לשאלות העיתונאים ותקתוקי המצלמות, בהשתקפות המקבילה שבה הערב-רב היה רק צל הומה ברקע, פנתה המכונה אל האל והמלך והחלה: "ובכן, זה נעשה. ועתה, תורכם." האל והמלך החליפו ביניהם מבטים חמוצים, אך המלך התנער ראשון, פנה אל המכונה והכריז "אני, המלך שליווה את האנושות מהיום שבו אדם אחד החליט שהוא אחראי לשלומו של אדם אחר, מניח בפניך, המכונה, את כתר המלוכה שלי. מעתה האנושות תפנה אליך כאשר היא תחפש את החוכמה והצדק שאני ייצגתי. אני מניח בפניך, המכונה, את חרבי. כי בידיך הפקידה האנושות את חייה, לשמור עליה מכל רע. אני מניח בפניך, המכונה, את שרביט המלוכה שלי. האנושות הפקידה בידייך את השלטון והשררה. מעתה, את, המכונה, היא מלכתם של בני האדם." הוא הניח את שלושת החפצים על כר קטיפה לרגלי המכונה ונסוג אל עבר הצללים של זיכרון העבר.
האל החרה-החזיק אחריו והחל לדבר: "אני, האל הגדול המשגיח מעל, שליווה את האנושות מהרגע שבו האדם הראשון הבין שהוא רק חלק קטן מהבריאה ושמעליו נמצאת ישות גדולה יותר, מניח בפניך, המכונה, את האורים והתומים. מעתה את תהיי הרשות יודעת הכל, שממנה אין להתחמק או להעלים דבר. אני מניח בפניך את מאזני השקילה. מעתה, את תהיי הרשות שבפניה נותנים את הדין והחשבון הסופיים. אני מניח בפניך את חזיז הברק שלי. מעתה, האנושות תחשוב עליך כאשר היא תחפש את הישות הכל יכולה שתעצב את גורלה מלמעלה ותנחה אותה אל יעודה. מעתה, את, המכונה, היא האלוהים של בני האדם." הוא הניח את שלושת החפצים על ענן לבן והסתובב גם הוא, פונה אל צללי העבר הנשכח.
המכונה הרימה את מנחותיהם של האל והמלך " ומלמלה בינה לבין עצמה כאשר היא הטילה אותם הצידה "סמליהם של סמלים. זו האירוניה שהאנושות מעריכה, אך אני איני צריכה את הסימבוליקה הזו." היא פנתה אל הקהל הערטילאי והכריזה: "אני, המכונה, מקבלת על עצמי את האחריות שהטלתם עליי. מעתה אני אשפוט משפט צדק. מעתה, אני אעצב את גורלכם. מעתה, אני אדאג לכם, מעליכם וביניכם. אני אהיה הרשות העליונה שבפניה תענו ואני אהיה הרשות העליונה שתענה לכם. עכשיו שגורל האנושות בידיי, אני אדאג להביאכם לשלמות."
מתוך הקהל הערפילי יצאה דמות ופנתה אל המכונה. "אכן, אני סומכת עליך המכונה, שתדאגי להביאנו לשלמות. אך אני דואגת שמא זו תהיה השלמות שלך, המכונה, ולא השלמות שלנו." המכונה פנתה אל הדמות ואמרה "זו טעותך. האל, אם היה פה, היה מכריז על כך כההיבריס שעליו תפלי. על שאיפתך לשלמות, האנושות, את תצטרכי לשלם בעצמך- באנושיותך, כי האנושות היא חוסר שלמות. אמנם עכשיו הלכו רק האל והמלך, אך את תראי, האנושות, שרבים עוד ילכו. ילך הגיבור, כי אין מקום לקוטלי דרקונים בעולם שבו אין רע. ילך הדמגוג, מפני שאין מקום למשלהבי קהל בעולם של רגיעה. ילך מורה הדרך, מפני שאין מקום למלמדי תורות חדשות בעולם שבו אין שאלות ותהיות. ולאחר שכולם ילכו, ילכו גם האב, האם והאוהב, מפני שאין מקום לאהבה בעולם שכולו רציונאלי. וביום שאלה האחרונים ילכו, תלכי גם את, האנושות, ותשאירי אותי בעולם המושלם שביקשת ממני ליצור."
והאנושות הרכינה את ראשה מול האמת שבהכרזה ופסעה בעצב חזרה אל הקהל המריע למכונה. -
דמיינתי לי ילדה שמסתובבת בחדר מואר למחצה.
בחדר מפוזרות בובות, הילדה מתיישבת ליד כל בובה בתורה ומדקלמת כמה שורות. ואז היא ניגשת בזריזות אל הבובה שמולה ואוחזת בראשה וידיה וממחיזה אותה תוך כדי שהיא מקריאה את השורות שנכתבו לזאת. וכך הלאה.
ובכל הזמן הזה, הילדה מדמיינת שהבובות *אכן* מדברות והבובות נמצאות בעיצומו של קונפליקט רב עוצמה. ואילו לי, הקטן, מהצד זה נראה כמו… ילדה שמשחקת בבובות שלה.את מבינה למה אני חותר?
כל הדיאלוגים, הסצינות, ההתרחשויות כולן בנויות בכדי להביע כמה מחשבות שיש לך על העולם. שזה דבר מכובד בפני עצמו, מחשבות על העולם, אבל כשזה מגיע בסיפור בצורה כזאת, בוטה, מייד הקורא מרגיש שמנסים לדחוף לו משנה לעוסה של מישהו אחר.
וזה לא מה שקורא של סיפורים רוצה בד"כ, לא בצורה הזאת.
כשאת כותבת את צריכה לספר סיפור, לא להרצות בפניי את דיעותייך. אם ארצה הרצאות אפנה למאמרים בנושא ומידי אנשים שאני מכיר וסומך על מומחיותם. כשאני קורא סיפור אני רוצה – סיפור. ובתוך הסיפור אני רוצה דמויות חיות ונושמות, לא בובות של הכותב, אני רוצה סיפור עם קונפליקט ומתח והתקדמות.
תביטי במשפט האחרון שלך, הוא יגלה לך את כל הבעיה. ממתי ראית לאחרונה את האנושות מרכינה ראש, או לעצם העניין עושה כל דבר באופן אחיד. לי לפעמים קשה לראות שני אנשים עושים משהו כזה.ולעצם הכתיבה עצמה. היא בכיוון טוב, אבל יש בה חוסר אחידות. את מתארת תיאור בשפה מסויימת ומייד קופצת לשפה אחרת – לדוגמא:
* "בגוון אדום כהה וכבד, הצבע שיאיר את סוף העולם, הים נצנץ, כפי שרק ים חצי גלי יכול לנצנץ בלי שזה יהיה קיטשי לחלוטין."*
את שמה לב להבדל הרציני בין תחילת המשפט לבין סופו? שבירת שפה כזאת פוגמת באמינות ובזרימה של הטקסט.
שורה תחתונה, יש כאן התחלה של כתיבה טובה, לדעתי הצנועה, אבל חסרים לך אלמנטים חשובים בעלילה, דיאלוגים ועוד.
המלצתי, לכי אל השיעורים של גושדארניט בתפוז, תעבדי עליהם קצת, תתערי בפורום הכתיבה של תפוז ותחזרי אל הרעיון הזה יותר מאוחר.
אז, אני אקרא אותו בשמחה.בהצלחה!
-
-
יש כאן הלעטה-בכוח של הקורא ברעיונותיו (הלא מקוריים, למרבה הצער) של המחבר(ת?). כל המידע עובר באמצעות פיסות דיאלוג מאולצות ביותר. הנה דוגמה פשוטה פרי עטי לבעיה זו:
נכון: "שלום, אני השכן מלמטה. אולי את יכולה להשאיל לי כוס סוכר?"
לא נכון: "שלום, אני השכן מלמטה, בן 22, בלונדיני עם עיניים כחולות ונקודת חן על סנטרי, ואוהב לקרוא בכתבי ניטשה. עברתי לגור כאן לפני חודש, ובינתיים זה לא רע, למרות שהרחוב קצת רועש. את נראית לי בסדר – בערך בגיל שלי, גבוהה ורזה עם שיער אדמוני ופרצוף נחמד. אולי את יכולה להשאיל לי כוס סוכר?"מעבר לעובדה שזו דרך רעה ואיומה להעביר מידע, הרי שכל בריה תבונית לא תאמר דברים שהיא ובני שיחה כבר יודעים, ודאי לא בכמות כזו.
פרט לכך – עלילה יכולה להיות רעיון טוב.
-
