^נזיר אחד שאל פעם את יון-מן, "איזה ידע חבוי מעבר לבודהות?"
יון–מן ענה, "עוגת שומשום."
(רשימת הצוק הכחול)^

דני בתורנות שמירה, ארבע שעות של עמידה, ארבע שעות ללא ישיבה. ארבע שעות בקור מקפיא עצמות ונשמה, תחת ירח שחור.
דני מפהק, אם רק לא היה כל כך קר בחוץ הוא היה מסוגל לשמור על מידה מינימאלית של ריכוז.
דני הולך לישון מותש ומתעורר עייף עוד יותר.
דני בתורנות שמירה, שש שעות של עמידה, שש שעות ללא ישיבה. שש שעות תחת שמש קופחת. עורו הלבן נצרב והאוויר האביך מקשה על נשימתו, הוא ממצמץ ומתקשה לנסח מחשבה ברורה. מה זו התנועה שם? הוא עייף, השמש מסנוורת ונוגסת בפניו. דני דורך את נשקו, עצביו נמרטים, לעזעזל, למה כל כך חם כאן? הנה שוב תנועה חשודה ודני מכוון את הנשק, רוח מייבשת את עיניו וסודקת את שפתיו, הוא פותח באש.

^אני לא מספיק צעיר לדעת הכל.
(ג'.מ בארי)^

נקאנו היה יתום מאב ואם, סבו הזקן גידל אותו והם התגוררו יחדיו בבית מנייר בקיוטו שביפן. נקאנו נולד במשקל שבע קילו וטרח להוסיף עשר קילו נוספים כל שנה אך למרות שהיה ילד שמן ותאוותן לא חסך ממנו סבו את שבטו ואהב אותו עד מאוד.
יום אחד אכלו השניים אורז.
"סבא," פנה נקאנו לזקן המקומט "אבא בא אליי בחלום ואמר שיש חיים לאחר המוות. אני לא יודע אם להאמין לו."
הסבא הניח את צלוחית האורז וליקק את המקלות. "נכד יקר," אמר לו "כל עולם בזמנו. למה לך להתעניין בסודות שמעבר?"
פניו של נקאנו האדימו מכעס. "רע בחוץ סבא. חם לי יותר מידי, קר לי יותר מידי. האביב בא והולך, החורף והקיץ נשארים, בעולם אחר נעים יותר."
"ילד טיפש," צחק עליו הסב "מזג האוויר נמצא כאן," אמר והצביע על ראשו "האקלים הם מה שתרצה שיהיו."
"אתה סבא רע!" צעק עליו נקאנו, בעט בקדרת האיטריות וברח מבית הנייר.
"הו, נכד יקר," מילמל הסב "החיפזון יביא לסופך." אז קיבל התקף לב ומת כשפרצופו שקוע במרק הסצ'ואן. נקאנו קבר את סבו בגינה ויצא לחפש אחר גורלו.

^אין דרך לגלות למה הנוחר אינו שומע את נחירותיו.
(מארק טווין)^

"גבירותיי ורבותי, ברוכים הבאים לזירת הבושידו, דרכו של הלוחם!" זעק הכרוז במלוא עצמת שקדיו. "בפינה הימנית, בסגול, האלוף הבלתי מעורער, נוביאיקו טקאדה." טקאדה קד למעריצים הנלהבים, התעופף שתי סלטות באוויר עבור המעריצות הנרגשות והפריח נשיקות לכל עבר.
"ובפינה השמאלית, בשחור, נאקנו!" צווח הכרוז. "האיש שלא מרגיש והטוען לכתר!" נקאנו השמן עלה לזירה ורטן כלפי הקהל בחשדנות.
"תזכרו, קרב הוגן ובלי בעיטות מתחת לחגורה." אמר השופט וקרץ פעמיים.
הפעמון הדהד.
"תביט בו מסטרסון, תראה איך הוא נע כפנתר." אמר סוכנו של נקאנו.
"הוא עוד לא זז." אמר מסטרסון.

טקאדה שבר את אפו של נקאנו ובעט בבטנו.

"תראה איך הוא מגיב, באינסטיקטים של סמוראי." אמר סוכנו של נקאנו.
"הוא מדמם משניי הנחיריים ואני חושב שהוא פרק את הכתף." אמר מסטרסון.

טקאדה סובב את קרסולו של נקאנו בשלוש מאות ושישים מעלות והתיישב על ראשו.

"תראה איזו סיבולת" אמר סוכנו של נקאנו וניגב את הזיעה ממצחו.
"שמעתי עצם נשברת." אמר מסטרסון וניגב את טיפת הדם שהותזה על אפו.

טקאדה פיצח את ראשו של נקאנו והפעמון צילצל.

אם אתה מבקש לטבוע, אל תענה את עצמך במים רדודים.
(פתגם בולגרי)

מסטרסון וסוכנו של נקאנו ישבו על ספסל בחדר ההלבשה, מולם ישב נקאנו חמור הסבר, דם מאפו הצטבר לשלולית גדולה בין רגליו.
"מה דעתך?" שאל הסוכן.
"יכולת הספיגה שלו היא בלתי רגילה, אני יכול לדבר איתו?" שאל מסטרסון.
"כמובן, הוא לא מבין אנגלית ואני אאלץ לתרגם." העיר הסוכן.
מסטרסון כיחכח בגרונו והתייצב מול נקאנו "אדון נקאנו, שמחתי לראות אותך נלחם הערב. יש לי הצעה מעניינת עבור אדם מוכשר שכמוך."
הסוכן תירגם את דבריו.
נקאנו השתעל והביט בשן שפלט. "תגיד לקפיטליסט האמריקאי שההצעות שלו מעניינות אותי כמו שבריאות החניכיים של האומה היפנית עניינה את האמריקאים במלחמת העולם השנייה."
"הוא ישמח לשמוע את ההצעה שלך." התפתל הסוכן.
"מצויין," אמר מסטרסון "אני מייצג חברה אמריקאית שמעוניינת להעזר בכישורי הסיבולת של נקאנו."
הסוכן תירגם.
"תגיד לרודף הבצע שחבל ששום קמיקזה לא הטביע את אבא שלו וחבל שהמטוס שהביא אותו ליפן לא התפרק באוויר וחבל שהוא לא נהרג בתאונת דרכים בדרך לאולם. מנחמת אותי המחשבה שהוא עשוי למות בדרכו חזרה."
"הוא מאושר שאתם פונים אליו ומקווה שהיתה לך נסיעה טובה בדרך ליפן. הוא גם שואל מהו הסכום עליו אנחנו מדברים." אמר הסוכן במתק שפתיים.
"שלושה מיליון דולר." אמר מסטרסון.
"שלושה מיליון דולר?!?" תרגם הסוכן.
נקאנו קימט את מצחו. הוא חשב על יתומים רעבים ועל משפחות עניות. "אני יורק דם על הדולרים הירוקים שלו." אמר ואז חשב על אולם אימונים פרטי, ג'קוזי עמוס יפניות וקו הלבשה על שמו."אבל אני אקח אותם בכל זאת." אמר באנגלית שוטפת.
"תודה רבה אדון נקאנו." ענה לו מסטרסון ביפנית זורמת.

^כל יציאה היא כניסה במקום אחר.
(טום סטופארד)^

באינדונזיה קיים הר געש עצום מימדים, הילידים מכנים אותו בשם "הישבן של ג'ניפר לופז". מדענים משערים שאותו "ישבן של ג'ניפר לופז" נושא באחריות המלאה להכחדתן של שתיי תרבויות וחצי בנוסף לעשרות זנים של חי וצומח
קיים אף חשש כי החומר אותו פולט הישבן מהווה סכנה לציווליזצה האנושית כולה.

היתה זו משלחת חוקרים ביזארית, מהסוג השולי שלא נלחם באיידס או מביס את הסרטן, שיצאה לחקור את אותו הר געש איום. הם שלחו מיכשור מתקדם ביותר ועמלו רבות על מנת לפצח את צפונות הישבן.
יום אחד הראה המד-חום על טמפרטורה משונה והמדענים גירדו את ראשם המקריח ותהו בקול. כיצד מראה המד-חום באופן מדוייק וספרתי כי הטמפרטורה בתחתית פנים ההר קרה מאוד מאוד מאוד ואפילו יותר.
הידיעה המרעישה הכתה גלים של חום בקרב הקהילה המדעית והעולם נטש את עיסוקיו הדחופים והתגייס לפתרון התעלומה.
אך אבוי, מיכשור מכני התקשה לתפקד מסיבה מסתורית והמדענים הרימו ידיים גרומות עד לרגע שבו אחד מהם העלה רעיון אדיוטי במיוחד והציל את מצבם העגום. אם מצלמה לא מצלמת ומקרופון לא מקליט למה שלא נשלח בן אדם? והרי חישוב פשוט מוכיח כי עלותו של אדם בשוק העבדים פחותה ממצלמת וידאו משוכללת ורמקול סטראו משומש.
אותו מדען מבריק טרח והציג חליפת מגן שללא ספק מסוגלת לעמוד בכל לחץ וטמפרטורה, עשויה מטיטניום ומצופה פלדה.
המדענים הריעו לחוכמתו ומהרו להשליך את מיטב האנשים אל תוך הלוע.
הראשון בושש לחזור, השני התעכב לזמן בלתי מוגבל, השלישי נעלם באופן מפתיע וכך גם הרביעי, החמישי והשישי. השביעי חזר אך החליק חזרה פנימה והשמיני סתם נפל בטעות.
וברגע שהמדענים החלו לחשוב שלשלוח אדם ללוע הר געש פעיל הוא רעיון רע ולא מוצלח הציע אחד מהם פתרון פלא חדש.
אם נצטרך לנסות שוב למה שלא נשתמש במקצוען? אדם מיוחד בעל סיבולת גבוהה, אדם מטורף שיצלול פנימה ללא מחשבה. אנחנו צריכים איש שחוסנו משתווה לטיפשותו, אנחנו צריכים. . . מתאבק.
המדענים שהבינו את האבסורד הסכימו בשביל הקטע.

^מורים פותחים דלת אך עליך לעבור בה בעצמך.
(פתגם סיני עתיק)^

נקאנו עמד בקצה הר הגעש והביט למטה ופנימה. בועות של אבן מותכת התפוצצו בתוך מרק הלבה. הוא עטה שיריון עבה שכיסה את כל כולו וחש עצמו כאיש פח יפני.
"אדון נקאנו, תן לי לקשור עליך את הכבלים והרתמה כדי שנוכל לשלשל אותך בבטחה אל החום הממיס." פנה אליו מתמחה ממשוקף.
"לא צריך, תלך מפה." רגז נקאנו
"אבל אדון נקאנו. . ."התחיל לומר. נקאנו חבט בו והפיל אותו לתוך הישבן. והמדען נבלע ללא קול. "זה בשביל הירושימה." גירגר נקאנו.
חוקר נוסף פנה אליו "ראית את דקסטר? למה אתה לא קשור ברתמות?" שאל בחוסר סבלנות. "רתמות הם לרכרוכיים." אמר לו ביפנית ובעט בו לתוך פתח האדים. "זה על נגאסקי." מילמל.
"נקאנו, תפסיק לזרוק מדענים לתוך הישבן של ג'ניפר לופז." גער בו מסטרסון ממרחק בטוח.

"אני קופץ, תכינו את המזוודה עם הכסף" הוא הודיע ואז הביט על הסוכן שהתחבא מאחורי סלע מותך. "אני אדבר איתך כשאחזור," איים עליו "אני חושב שכדאי לי להחליף סוכן." והוא הביט על הנמושות שמסביבו וזינק למטה. דמותו נעלמה באגם הכתום, בין אדים מעוורים, לגלים מתנפצים ונתזים בוערים.

הצוות עקב אחר סימני החיים שפסקו לאותת לאחר כעשר שניות.
"טוב חברים," הכריז מסטרסון "עשינו את המיטב שביכולתנו. עבודה טובה, לקפל את הציוד בבקשה."
והסוכן מחה דמעה, עשרת האחוזים הופקדו בבנק והוא היה עשיר סוף סוף.

^מים טהורים מידי, אין בהם דגים.
(ט'סאו קו ט'אן)^

הוא צלל מטה, הודף גושים סמיכים וזרמים של לבה רותחת. מול אש שבכוחה לשרוף הרים ולאייד ימים, הוא שקע ושריונו נמס באיטיות.
היה אמנם חם אבל בקרב מול טקאדה היה חם יותר, כך חשב.
מאגרי החמצן החלו להתרוקן והכרתו של נקאנו יצאה לחופשה. הוא נאכל על ידי ההר הרעב ולבטח ימות מן החום או שבאופן וודאי יחנק למוות או שללא ספק תרסק אותו חליפת השיריון.
אבל לא…. נקאנו התעורר כשראותיו דלילות בחמצן, לא….אני האיש שלא מרגיש, לא אכנע ולא אפסיק. לא…. והוא נפלט מתוך אגם הלבה אך תוך כוך קריר ועשיר באוויר ומיזוג, שם נחת על ערימה של בני אדם בשריון.
"גרררר" חשב והחל לבחון את השלדים השרופים בחליפות זהות לשלו. הם נשאו תוויות שם על פני החזה. "ארנולד שוורצנגר." קרא את התווית באחד, "אלי האנה." קרא באחר.
מי האנשים המפוחמים הללו? הרהר. קורבנות המערכת האמריקאית המנצלת את החלש עושה בו כזממה. והיא ריחם על השוורצנגרים וההאנות שנאלצו להפרד מיקיריהם עבור בצע כסף.
הוא עזב את ארני ואלי וטרח להביט סביב על החדר בלב הלוע. היא בחן את הקירות, למעלה ולמטה, פתח שחור בקצה החדר היווה את מוצאו היחיד מעסק הביש. הוא התקדם אל המנהרה החשוכה כסמוראי אמיץ, "לתפארת יפן והגוש המזרחי." חשב בגבורה.

^אני אוהבת את המציאות, יש לה טעם של לחם.
(ג'ין אנווי)^

הוא ריחף בחלל השחור, לראשונה בחייו חש קליל כבלרינה וחסר כבידה. נוף נוצץ של אור כוכבים נגלו לנגד עיניו המשתאות. הוא הסתובב והביט בשמש הקורנת ובכדור הארץ הכחול, הרחק מאחוריה.
"משהו אומר לי שאני כבר לא באינדונזיה." אמר וקילל ביפנית רחוב.
שלד חליפת חלל התנגש בו, "עוד אחד" רטן ובדק את השם. "מייג'ור טום" ניסה לפענח את הכתב ועזב את הגופה בביטול. בזווית עינו החדה הוא הבחין בדלת עץ, הוא ריחף לעברה ונקש עליה בעדינות היפנית הידועה לכל. לאחר שצילצל בפעמון ולא זכה לשום תשובה הוא כבש את נמוסיו הטובים, סובב את הידית ונכנס פנימה.

^אבינו שבשמיים, השאר שם.
(ז'אק פראוור)^

בוהק לבן קידם את פניו ושירה נשית התנגנה ברקע, הוא דרך על ריצוף אבן מעוטר ונשען על קירות חצובים. "אלוהים." מילמל לעצמו.
"קראת לי?" שאל קול עליז.
נקאנו הסתובב והביט בזקן צולע שהתקרב אליו.
"שלום נקאנו, אני עוקב אחריך כבר המון זמן." אמר ופרס את ידיו לחיבוק מברך. "זוז מהדרך איש זקן," התרגז נקאנו "אין לי זמן לבדיחות."
"הזיקנה," הרהר אלוהים בקול "כמו חור בגרב, רק מחמירה עם השנים אך גם אלוהים זקן יוכל ללמד אותך את חשיבותה של ענווה." והוא התרומם, עיניו ברקו, קולו התעבה ונוכחותו התעטפה במעגלי ברקים.
"ילד חוצפן, כעת תלמד מהו כבוד ליוצר סדרי בראשית ומסיים הקיום." והאוויר נטען בחשמל אלוהי מתפרץ.

^כל יום אנשים מתרחקים מהדת וקרבים אל האלוהים.
(לני ברוס)^

נקאנו ניסה לנקות את הדם שדבק לידו אך התייאש. הוא השפיל מבט אל הגוויה האומללה ובעט בראשו של הזקן. הגולגולת ניתקה מעמוד השדרה והתגלגלה לפינה מוצלת.
"אני אתאיסט," אמר לגופה "ועכשיו גם כל האחרים."
אנשם רזים, עם כנפיים וכידונים, החלו להתאסף סביבו. הם ריחפו מן הקירות, הזדחלו מתוך חריצים ברצפה ומחורים עגולים בתקרה. הקיפו אותו וזימזמו בקול עויין.
"מי אתה?" שאלו אותו בלחש ארסי ופיהם רשף אש כחולה.
הוא מתח את גבו ואמר בטון בטוח "תוכלו לראות אותי בכל ערוץ ספורט מובחר או בזירת הבושידו ביפן. אני נקאנו, האיש שלא מרגיש, מאזן של עשר נצחונות והפסד מקרי אחד. אני הסיוט לכל מתאבק מערבי עלוב, תולש קנה נשימה של כל יריב אומלל שניצב מולי. אני גאוות יפן וסמל לכך שאימונים ממושכים מאפשרים לצבור שרירים עבים אך לא להרזות. פחדו מפני כי אני מתעב מעריצים ולעולם לא חותם." והוא נבח עליהם בחוזקה.
ואם לא ראיתם מלאכים בורחים מפחד לא ראיתם חרדת נרדף מימיכם. על רצפת האולם נותרו מאות כידונים ואלפי נוצות.

^אין דברים טובים ודברים רעים, רק המחשבה הופכת אותם לכאלה.
(שקספיר)^

נקאנו שוטט במסדרונות ריקים ובחדרים נטושים. הוא לא נתקל בדבר והחל לשקול לעשות את דרכו חזרה.
"ידעתי שאין כלום מתחת לישבן של ג'ניפר." עיוות את פניו בכעס.
אך אז מצא את עצמו בחדר חדש ואפלולי, הוא נכנס פנימה והביט על השולחן במרכז החדר. היה זה דגם מוכר והוא תהה מהיכן הוא מזהה אותו, היה זה לוח חלק ועליו נחו עשרות כדורים צבעוניים. הוא הקיף את השולחן ובחר כדור קרוב, הוא מישש אותו וניסה להיזכר מה מייצג המבנה המוזר.
"אוי." אמר כשנזכר. הוא ביקש להחזיר את הכדור למקומו אך הפריט החליק מידו המגושמת ונשבר על הרצפה.

^מחשבים הם חסרי תועלת, הם מסוגלים לתת רק תשובות.
(פאבלו פיקאסו)^

השמש נמצאת במרכז המערכת, היא גדולה מאוד ולא נעים לחיות עליה.
סביבה מתרוצץ כוכב הלכת חמה, סתם גוש אבן חסר אופי.
אחריו מתגלגלת נוגה, היפה של המערכת. היא מציגה חזות מצודדת אך בתוך תוכה, כבכל אישה, ישנן סופות סוערות ואווירה איומה.
ארץ הוא פלנטה כחולה.
על מאדים צוהלים יצורים ירוקים שנהנים ליצור פני קוף בחול.
לצדק יש נקודת חן שממנה הוא לא מצליח להפטר, כולם גם אומרים לו שהוא צריך דיאטה אבל צדק בהכחשה.
אורנוס הוא הילד המוזר, כולם צוחקים על שמו הביזאר.
נפטון עושה סיבובים הפוכים ומשתדל להתרחק מכל היתר, בחור מופנם.
ופלוטו. . .פלוטו כרגע במשבר. הוא החליק מידו של נקאנו ונשבר למיליון חתיכות קטנטנות.

^די לנו בעולם אמיתי אחד.
(סאנטיאיאנה)^

לראשונה בחייו נכנס נקאנו ללחץ, מול טובי המתאבקים הוא עמד ללא מיצמוץ. אך עכשיו. . .
הוא לא ידע דבר בפיזיקה, גם רשיון נהיגה לא היה לו. הוא אמנם ידע לשחק ביליארד אך רוב המתאבקים ניצחו אותו בקלות והוא נהג לשבור מקלות על ראשם השחצן.

הוא תהה אם חסרונו של פלוטו ישפיע על סיבוב כדור הארץ אז ליתר ביטחון הוא הזיז טיפה את נפטון כלפי חוץ. המבנה לא נראה לו והוא הציב את אורנוס במקום שבו היה נפטון. הוא הסתובב סביב הדגם, חשב קלות, והחליף את צדק בשבתאי. את מאדים הוא קרב מעט לשמש ואת נוגה הרחיק, בחמה לא רצה לגעת.
"המממ." חשב עמוקות ובזהירות רבה נטל את כדור הארץ ושינה את מקומו בכשלושה סנטימטרים. "זהו." אמר בגאווה.

קירות החדר החלו לרעוד והוא ראה כיצד מתבקע החדר. הוא רץ החוצה והתנגש במלאכים צווחנים, המשיך לרוץ כעכבר בתוך מבוך, מחפש אחר מילוט לא ידוע. האולמות התפרקו, עמודים התפצלו, גושי אבן התמוטטו מן התקרה ותהומות נפערו ברצפה. הוא זינק על עמוד קורס ואחז בו בכל כוחו, חול נשר עליו וכיסה אותו, סלעים התנגשו בראשו ואז שמע פיצוץ מחריש אוזניים.
הדף אדיר הסיט אותו לעומקו של ענן אבק והוא נעלם בשום מקום.

^טוב שיש סוף לנסוע לקראתו אבל בסופו של דבר, המסע הוא מה שחשוב.
(אורסולה ק. לה גווין)^

נקאנו רוכב על כוכב שביט,
בוער כמו חתול שאכל מצית,
לנקאנו לא קר וזה כבר ידוע,
נקאנו מרגיש כמו ילדה בפיגוע.

נקאנו רוכב על כוכב שביט,
הביטו למעלה, אין זו תרמית,
אם תביע משאלה,
נקאנו שלנו יגשים אותה.

נקאנו רוכב על כוכב שביט,
החור באוזן נחתך ככורבית,
נקאנו נקרע להמון חלקים,
בסטסטופרה מתפזרים.

נקאנו רוכב על כוכב שביט,
כך אמרה התחזית,
אם תצפו לשלג או מים בסוף תקבלו מתאבקים יפנים.

^האסם נשרף כליל, עכשיו אני יכול לראות את הירח.
(מאסהידה)^

דני בתורנות שמירה, ארבע שעות של עמידה, ארבע שעות ללא ישיבה.
דווקא נעים בחוץ, חושב דני ומביט בהדרת קודש על נוף השחקים החדש. נוגה ריצדה בין העננים ברומנטיות ומאדים הציץ מאחורי הירח.
"מדהים." חשב ובהה בגרמי השמיים.
דני הלך לישון ודני התעורר.
דני בתורנות שמירה, שש שעות של עמידה, שש שעות ללא ישיבה. שש שעות במזג אוויר אביבי ונוח.
הרוח נשבה בקרירות ידידותית ודני נשם חמצן צח ונקי, מזג האוויר שיפר את רוחו פלאים. לא עוד שרב רע, לא קור מרושע. פשוט מושלם, כמו מתוך הזמנה. הוא ברך את אלוהים הנדיב שיצק את האקלים המרעננן.
"בוקר טוב אדון חייל, " חייך אליו צעיר ערבי מן הסמטה. "מזג אוויר יפה היום, הלא כך?" ושרק בצעדי דילוג.
"כן," הנהן דני "פתאום הכל נראה הרבה יותר טוב."
הוא הסתכל על האדמה הלחה, על מרבד הפרחים שכיסה כעת את העולם והציף אותו בעלי כותרת. דני התכופף וקטף כלנית אדומה, ריחה המתוק חדר לנחיריו והוא נתמלא בשמחת חיים.

^יום אחד מעד ג'או-ג'ו בשלג וקרא, "עזרו לי, עזרו לי לקום!" נזיר אחד בא אליו ושכב לצידו. ג'או-ג'ו קם והלך לדרכו.
(זן קואן)^

נקאנו וסבו אכלו אורז ושתו מרק סצ'ואן, ציפור שיר ציחקקה וניקרה פרורי לחם. "סבא," שאל נקאנו "אתה חושב שיש חיים לאחר המוות?"
הסב ציקצק בלשונו וניגב את טיפות המרק משפתיו "איפה אתה חושב שאתה נמצא?" ענה בשאלה.

^אם בפעם הראשונה נכשלת, נסה שנית, נסה שנית.
(אלייה ז"ל)^