[בהשראת 'כרוניקה של מוות ידוע מראש' מאת גבריאל גרסיה מארקס]

סנטוס אמיליו מנאר
הסתובב שמונה עשר יום
כשסכין שלושים סנטים
תקועה לו בגב.

הוא הלך לעבודה.
הוא הלך לישון.
הוא הלך ברחוב ולא שם לב
שיש לו סכין בגב.

כריסטו סנדורה דקר אותו.
שמונה עשר יום עברו מאז
והרוצח השכיר מסתובב ברחובות,
עצבני.

מנאר לא מת.
מנאר אינו יודע שיש לו סכין בגב.
האנשים מברכים אותו לשלום
ולא מספרים לו.

למה שיידע, אומרים הכל.
הרי הוא במזל חי.
מנאר לא שומע.
יש לו סכין בגב.

אבל הוא מרגיש שמשהו השתנה.
לשמיים יש צבע כחול אחר.
כל הדברים מגיעים אליו
כמו דרך ערפל.

סנטוס מנאר יודע איכשהו
בקצה מוחו
שהוא מת.
ובתום שמונה עשר יום

הוא ילך ברחוב
ויפגוש שוב
את כריסטו סנדורה.
"שלום," יגיד לו סנדורה

והוא יגיד, "אהוי."
סנדורה המבועת לא יגיד דבר.
מנאר יסתובב וילך לביתו.
בערב הוא ירגיש כאב חזק בחזה.

סיבת המוות, יקבע הרופא אנריקה,
דקירת סכין בגב.
זמן המוות, לפני שמונה עשר ימים.
שטויות, תגיד איזבלה מנאר.

זה , היא תאמר
התקף לב
מאוחר
שחישב את הקץ

מראש
נתחלף בסכין
ננעץ בגב
וראה את רוצחו במראה.