תמונות של זיכרונות (למבוגרים?)

[na'ama]

תמונות של זיכרונות…

#אמא שלי תמיד אמרה שאנשים כמונו לא יכולים לפספס. והיא צדקה.#

יום שלישי, ה17 לספטמבר. היום שבו נפגשנו לראשונה. מהרגע שהבטתי בעיניך ידעתי. אני זוכרת את הריח באוויר, ריח של דבש קליל, ריח של התחלה חדשה. אני התנדנדתי בספסל הנדנדה אצל מיכל ואתה באת והתיישבת לידי. היית לבוש בגדים רשמיים, בגדי העבודה שלך. הורדת את כובע המצחייה שלך ויכולתי לראות את התלתלים החומים שלך קופצים על ראשך יחד עם הרוח. כשהבטת בי הריסים הארוכים שלך מצמצו, שפשפת אותם והתנצלת "נכנס לי חול בעין".
כשהתיישבת לידי שמתי לב שרגליך גם הן אינן נוגעות ברצפה ומצאת חן בעיני מייד. משהו בפגיעות הזאת של גבר בן שלושים שרגליו אינן נוגעות ברצפה שבה את ליבי, אני לא יודעת למה.
שאלת אותי במה אני עובדת ועניתי לך שאני מציירת. חייכת חיוך נרגש וכל אותה חצי שעה שישבנו והתנדנדנו על ספסל הנדנדה הצפת אותי בשאלות על העבודה שלי. הסברתי לך שאני מאוד אוהבת לצייר, בעיקר ציורים עם נושאים רומנטיים, מייד הצעת את עצמך כנושא לציור. נתתי לך את מספר הטלפון שלי ומשם הכול התגלגל.
אני מניחה בצד את התמונה שבה שנינו יושבים ומתנדנדים ולוקחת תמונה אחרת.

יום חמישי ה19 לספטמבר. הזמנת אותי לבית קפה. היית לבוש חולצה לבנה מכופתרת עם פסים חומים בהירים. התיישבת מולי ויכולתי לראות שאתה קצת מתרגש. הידיים שלך נגעו כל הזמן בצווארון שלך, במפה הכחולה לבנה, בפמוט של הנרות. משכת אותן מהר כשהחלב טפטף לך על היד והכנסת אותן לכיסים. וגם דיברת, כל הזמן דיברת. סיפרת בדיחות מהעבודה שלך על אנשים מוזרים שפגשת, ואיך הם התייחסו אליך כאילו אתה עובד אצלם. הזמנת נס קפה ואני הזמנתי שוקו, אתה שתית לאט ואני מהר ובסופו של דבר הזמנו עוגת שוקולד חמה ואכלנו אותה ביחד. אתה התעקשת לשלם על הארוחה ויצאנו מבית הקפה. לא רצינו להיפרד אז ישבנו בגן משחקים קרוב אני התנדנדתי בנדנדה ואתה ישבת לידי ודיברת. דיברת כאילו היו לך חיים שלמים לספר עליהם, אבל לי זה לא הפריע. הסעת אותי הביתה ולא מיהרת לנסוע. בסופו של דבר נסעת ויכולתי לדעת, רק מלהביט בגב שלך, שאתה מחייך.

יום שבת, ה21 לספטמבר, תמונה שלישית. אנחנו מטיילים בפארק ומחזיקים ידיים. הולכים מסביב לפארק, קצת קריר. בסופו של דבר אנחנו מתיישבים על ספסל עץ חום. הרבה אנשים עוברים על פנינו, הולכים בשביל הספורט. חלקם מבוגרים וחלקם צעירים. רובם, כך נראה לי עכשיו, מחזיקים ידיים. אתה שואל אותי אם קר לי ומציע את המעיל שלך. אני מתעטפת בו בשמחה ובודקת אם אני מצליחה להריח את אותו ריח של דבש קליל, הריח שלנו במעיל. כשאני שמה לב שאתה מסתכל עלי בהפתעה אני מפסיקה מייד. משתררת בנינו דממה. אני אומרת לעצמי שזה היה טיפשי מצידי להריח לך את המעיל ומנסה לספור כמה זוגות שמחזיקים ידיים עוברים לפנינו. בסוף אתה מתחיל לדבר את אותו דיבור עצבני של הפגישה הראשונה אבל מהר מאוד נרגע. הפעם כשאתה מחזיר אותי הביתה אתה צוחק וגם אני צוחקת. לפני שאתה נוסע אתה מתכופף אלי ומנשק אותי ואני יכולה להרגיש שוב את אותו ריח עדין של דבש קליל. אני מחייכת כל הדרך הביתה. גם בבוקר אני מתעוררת מחייכת.

אני מדפדפת בתמונות, יש לי תמונה מכל פגישה שלנו, לפעמים כמה תמונות מכל פגישה. את כולן ציירתי בעצמי. הנה התמונה שבה הצעת לי נישואים, כאן התמונה שבה שטנו יחד בסירה בפארק הירקון. הפיקניק שעשינו יחד. את תמונת הנישואין שלנו הגדלתי ותליתי מעל המיטה שלנו כדי שאחלום עליך כשאירדם.
קול נעלי עקב שמתקרבות לחדר שלי קוטע את החיוך שלי במהירות. אני אוספת את התמונות, מרגישה את הלב שלי דופק ודוחפת אותם לתוך הארגז הגדול. תנועה אחת בלתי זהירה ותמונות נשפכות מהארגז המלא. אני יודעת שלא אספיק להחזיר אותן למקום אז אני פורשת עליהם סדין. הידיים שלי רועדות. "מהר, מהר." אני לוחשת להן ונושמת לרוחה כשנעלי העקב מתעכבות.
לבסוף נעלי העקב נכנסות לחדר, אני יכולה לראות אותן בעיני רוחי. שחורות ומבריקות. הן מתקרבות למיטה שעליה אני שוכבת והיא מתכופפת מעלי. היא מורידה את השמיכה מעל פני ומלטפת את שערי החום החלק. הלק שלה היום הוא אדום ומבריק. "קומי מתוקה, כבר בוקר, את תאחרי לבית הספר."
היא מחזיקה בין האצבע והאגודל בזהירות כדור. חציו מבהיק באדום וחציו בלבן. "הגיע זמן לקחת את א…, הויטמינים שלך."
"אני חייבת? הם גורמים לי להרגיש רע. בבקשה…"
"מיכלי, אין לי זמן לזה. את יודעת שאני לא אוותר לך. קחי את הכדור."
אני מתחילה להשתולל. אני צועקת בועטת ורוקעת. היא רק עומדת בצד ומחכה. אני יודעת שהיא תנצח. בגלל זה אני שונאת אותה. אני חוזרת לשבת על המיטה. פעם הייתי משתוללת יותר. פעם הייתי זורקת את הכדורים ומפוררת אותם. פעם גם ניסיתי להתאבד. אבל היא תמיד מנצחת. "אני שונאת אותך" אני לוחשת. היא שומעת אבל לא עונה. אני לוקחת מידה את הכדור ובולעת אותו ללא מים, פתאום העולם הופך מטושטש. אני מביטה בשעון. השעה שבע. עוד ארבע שעות.
"קדימה, קומי נסיכה שלי, היום יש לך מבחן בחשבון. יש גם חוג ציור שאת אוהבת"
היא מתכופפת באנחה ומרימה את הסדין שפרשתי על התמונות שלי. היא מקפלת את הסדין ואז מביטה בתמונות. גם אני מביטה בהן אבל כבר לא רואה דבר, התרופה התחילה לפעול. "אני באמת לא מבינה למה את שומרת את כל חתיכות הנייר הריקות האלה." למראה המבט על פני היא נאנחת ומחזירה אותן למקום. "אפשר לחשוב שיש להן ערך סנטימנטאלי" היא לוחשת לעצמה אבל אני שומעת.
"את תתארגני לבד, נכון מתוקה? אמא צריכה לצאת."
"כן אמא" אני ממלמלת ומחשבותיי עסוקות במה שיקרה עוד ארבע שעות. מישהו דופק בדלת ואני מסובבת את המפתח ופותחת אותה. ריח של דבש קליל באוויר. הדוור שלנו עומד בפתח. בחור מבוגר ונמוך. הוא מוריד את כובע המצחייה שלו והתלתלים החומים הדלילים שלו קופצים על הראש. "גברת צעירה" הוא שואל בנימוס. "אמא בבית?" אני מטלטלת את הראש. הוא היה כאן גם אתמול לפני שהלכתי לישון וגם אז התשובה שלי לא הייתה שונה. "תוכלי לחתום פה?" הוא מבקש ואני חותמת, מתארגנת ושותה את השוקו שלי במהירות. אני לא שוכחת לענוד את השעון שלי ויוצאת מהבית.

ההסעה כבר מחכה לי למטה. מור דוהר על סוס דמיוני ומקלל. מלטף את החגורה שעליה לדעתו תלוי האקדח ומצחצח את הכוכב הנוצץ על החזה שאיש מאיתנו לא יכול לראות. לילך כותבת תווים באוויר, סביר להניח שעוד מעט היא תנצח עליהם. הם לוקחים את הכדורים שלהם מאוחר יותר, בבית הספר, כי אחרת קשה מאוד להשתלט עליהם כשעוברות ארבע השעות. בעיקר על מור שמתאבק עם כולם.

נשארו עוד שלוש שעות עד לסיום השפעת הכדור. אני יושבת בכיתה עם מור לילך ונדב. על נדב הכדורים לא משפיעים ויש לו סייעת צמודה שמדברת איתו בקול רך ומפחדת ממנו קצת. מדי פעם נשמעות צעקות חזקות מאחת הכיתות האחרות. המורה נכנסת ומחייכת. אתמול שמעתי אותה מתחננת למנהלת שתעביר אותה כיתה. היא מזכירה לנו את המבחן בחשבון שיהיה היום. עכשיו זה זמן "שיחה אישית". כל תלמיד מספר מה שהוא רוצה והשאר מקשיבים. מור מספר על הנוכל ההוא שניסה לגנוב את החברה שלו ואיך הוא הרג אותו הפעם (נעץ בו קלשון) ואיך הוא הציל את כל אנשי העיר (וכל הבחורות התחילו איתו) ובאיזה מהירות הוא הצליח לשלוף את האקדח שלו. היום הוא ניצח בתחרות קליעה למטרה בזריקת סכינים. כשהוא מסיים הוא נוגע בקצה הכובע הדמיוני שלו ומוריד אותו לכבוד לילך ולכבודי. לילך לא מגיבה ואני מורידה את הראש על השולחן. אני עייפה.

נשארו עוד שעתיים וחצי. לילך אף פעם לא מספרת כלום, רק מהמהמת ולפעמים גם שרה תווים. יש לה קול נעים וכשהיא שרה אני עוצמת עיניים ונזכרת בחלום האחרון שלי. כשהיא בלי השפעת הכדור היא מאוד רגועה. עכשיו מגיע תורי, אני מספרת בקצרה שבלילה חלמתי על הדוור שלנו, שהיה הדבר האחרון שראיתי לפני שנרדמתי אבל לא מספרת מה ראיתי. הסייעת של הכיתה, סווטלנה עוברת ומחלקת למור וללילך את הכדורים שלהם ועכשיו תורו של נדב לספר. נדב הוא רוצח. לא באמת, לפחות נראה לי שלא באמת. בתוך העולם שלו הוא רוצח שאף אחד לא מצליח ללכוד. הוא הסיבה שהמורה שלנו מתחננת למנהלת שיעבירו אותה כיתה. אבל אין לה ברירה, היא חייבת להיות כאן, כמו כולנו. כשמגיע התור של נדב הוא לא מדבר, קודם כל הוא מסתכל על כולנו בעיניים השקועות שלו. פעם שמעתי אותו אומר לסייעת שלו שכל אדם שהוא פוגש, יש לו דרך אחרת להרוג. היא ענתה לו בקול רועד שהוא משקר, אבל אני ידעתי שהוא אומר את האמת. אני התאהבתי בכל אדם בצורה שונה, אבל בכולם הייתי מאוהבת. בראשון כי היה גבוה, בשני כי היה נמוך ובשלישי כי הגובה שלו היה מתאים בדיוק. ראיתי את הגברים שלי כמו שרציתי לראות אותם וכל אחד מהם היה הכי יפה בעיני בזמן שלו. לעולם לא העדפתי אחד מהם על פני השני. תמיד אהבתי אותם בכל הכוח, הייתי מסתנוורת מקרבתם, לא מפסיקה לחשוב עליהם ומצחקקת כשדיברנו בטלפון.

נשארו עוד שעתיים ועשר דקות. נדב מסתכל בכולנו, עובר עלינו עם המבט לאט לאט. הוא נראה כאילו הוא חושב מה הדרך הטובה ביותר להרוג אותנו. ואז הוא מתחיל לספר. הוא מספר את מי הוא הרג אתמול ואיך. הוא מספר כל פרט ופרט כשהעיניים שלו עצומות והוא מחייך. הוא מספר את זה לאט לאט ואני רואה איך תוך כדי סיפור הוא מלטף את עצמו בעדינות, בקצה האצבעות, כמו שהוא עושה בכל יום. כשהוא מדבר אני עוצמת את העיניים חזק וחושבת על החלום של אתמול. היד שלי רועדת על השולחן והרגל שלי נוקשת בלי שליטה. הגוף שלי זקוק להתאהבות. למנת הסם שלו, לטשטוש המענג ולריחוף. ובעיקר ליכולת לא לחשוב על שום דבר אחר. אני מנסה לחשוב בחוזקה על הדוור אבל פניו מטושטשות ואני לא מצליחה לשחזר את הרגשות שהרגשתי לידו. נדב סיים לדבר, היום הוא רצח את השכנה המבוגרת שלו. הוא הטביע אותה בכיור המטבח. נו, מילא.

הגיע זמן המבחן בחשבון. אני בת ארבע עשרה אבל מתקשה לפתור תרגילים של כיתה ב'. הפסיכיאטר שלי ?ירון, גם בו התאהבתי כמה פעמים- טוען שהתמונות שבמוח שלנו תופסות מקום של יכולות אחרות.
"אף פעם לא תצליחי להתמודד עם למידה אם המוח שלך יהיה עסוק בהתאהבויות. האנרגיה של זכירת כל הפרטים של האהוב שלך, כל פעם מחדש, אדירה. המוח שלך מביים תמונות חזותיות של דברים שאת רוצה לראות. באותו זמן הוא דוחף הצידה את המציאות האמיתית. אין לו את היכולת להתמודד גם עם למידת עברית וחשבון באותו זמן."
"אני אוהבת את הפנים שלך כשאתה רציני, השפם שלך נראה לי כל כך רך."
הוא מחייך. "אז הגעת אלי היום בזמן טוב? בואי חמודה". אני מתקרבת אליו.
אמא מעולם לא גילתה. אני בטוחה שאם היא הייתה יודעת היא לא הייתה מסכימה שאני אחזור לירון המקסים שלי. יש לה את החוקים האלה שלה. דברים שאף פעם אסור לעשות. התאהבות בפסיכיאטר בן ארבעים ושניים הוא אחד מהם.

נשארה עוד שעה ועשר דקות. שיעור יצירה לי ולמור. אני מציירת בהנאה ומחכה. כל הגוף שלי רועד, הלב שלי דופק ואני מסתכלת על מור ונאנחת. אני מתאהבת בו כל שבוע מחדש בימי שני. זה לא כל כך נורא, דווקא די נחמד. עם מור ההתאהבות ידועה מראש. השיעור נגמר. נשארו עוד עשר דקות. אנחנו יוצאים להפסקה בת חצי שעה. אני יושבת אבל הרגליים והידיים שלי קופצות כאילו עובר בהם זרם חשמלי. מור מסתכל ומחייך. הוא יודע מה עומד לקרות. אנחנו לבד. סווטלנה הסייעת שלנו תמיד יוצאת להפסקת עישון והמורה נמצאת עם הקבוצה של נדב בהפסקות ולא יודעת.
ואז… אני מתאהבת. הגוף שלי נרגע בבת אחת. מור ואני יושבים ומחזיקים ידיים ואז הוא מושך אותי אליו חזק ואני בתוך העולם שלו.

יום רביעי ה12 בנובמבר. היום שבו נפגשנו לראשונה. מהרגע שהבטתי בעיניך ידעתי. אני זוכרת את הריח, ריח של חול יבש שמרחף באוויר, ריח של התחלה חדשה. אני עומדת מחוץ לבית של ההורים שלי ותולה את הכביסה. הידיים שלי גסות ומגושמות מרחיצת כל המצעים בנחל. אני מרימה בזהירות את הכבסים ותולה אותם אחד אחד. גם השמלה שאני לובשת רטובה. קשה לי להתכופף עם המחוך ולכן אני לא מסתכלת מסביבי אלא מתרכזת בכביסה, מפזמת לעצמי. בגלל זה אני בהתחלה לא רואה אותך. ואז אני שומעת צהלה של סוס שעוצר בפתאומיות. אתה יורד, מטה אלי את הכובע שלך בנימוס.
"גברתי." אתה אומר ומחייך.
אני מחייכת בחזרה כי אתה מקסים בעיני. אתה לבוש בגדי עור חומים, מגפי עור עם דורבנת דהויים מרוב שימוש וכובע "תומפסון" שחור ומעוטר. על החזה אתה עונד בגאווה כוכב מוזהב. מדי פעם היד שלך נוגעת בו, מוודאת שהוא עדיין שם.
"אני השריף החדש, באתי להציג את עצמי."
"נעים מאוד." אני אומרת בנימוס. "מיכל"
"מיכל, ההורים שלך בבית? כדאי שאני אציג את עצמי"
"אין אף אחד בבית." אני נאבקת עם סדין זוגי סורר במיוחד.
להפתעתי אתה עומד לידי ועוזר לי לתלות את הכביסה. אחרי כמה דקות אנחנו מסיימים ומתבוננים אחד בשני בשתיקה. אתה מוריד את הראש ומזיז את עקב המגף שלך לפה ולשם.
"תגידי מיכל, מחר יש את היריד הזה, היריד של יום חמישי. את הולכת?"
"בדרך כלל כן."
"אני מתחרה שם, בתחרות היריות. חשבתי, שאם את כבר באה ליריד, אולי תוכלי לבוא גם לשם."
אני מהנהנת אבל אתה עדיין לא מסתכל בעיני וממשיך לדבר. "אני מתכוון, יהיה נחמד לראות שם פנים מוכרות. אני חדש פה ואין מי שיבוא לראות אותי."
"אני אשמח לבוא." אני אומרת. אחרי שאתה הולך אני רצה לחדר שלי ומציירת את התמונה שלך. בתמונה שלי רואים גבר עם פנים צרובות מהשמש ומבט ביישני. לידך אני מציירת את עצמי.

יום חמישי ה13 בנובמבר. אני עומדת מול המראה ומסדרת את השיער שלי. אני מרימה אותו למעלה, כמו שהנשים עושות. אמא שלי מסתכלת בי מאחורה ועושה פרצוף אבל היא לא אומרת כלום. אנחנו יוצאים ליריד. כשאנחנו נכנסים סוף סוף אני בתוך המולה של צבעים, ריחות חריפים וקולות. אני מסתובבת ומחפשת אותך, מנסה לא להיתקל באף אחד. אני מחפשת כובע תומפסון שחור וכוכב נוצץ אבל לא רואה אותך. פתאום אני מצטמררת. מישהו תוקע בגב שלי חפץ עגול. אני מרגישה את כל הדם יורד במהירות מפני ואת הרגליים שלי מתחילות לרעוד.
"אל תעשי רעש מתוקה." אני לא מסוגלת ללכת והוא נאלץ לגרור אותי אחריו. מתוך מסך עשן אני מזהה שעצרנו ליד הדוכן הראשי, איפה שקופת הצדקה נמצאת. הוא מצמיד עכשיו את האקדח לראשי וצועק "תנו לי את הכסף או שאני יורה בה". צרחות נשמעות מל עבר, נראה לי שאני מזהה את הקול של אמא שלי. כמה אנשים צועקים "איפה השריף החדש? שריף?"
ואז אתה מגיע. הולך בזהירות ובביטחון ונעמד מולי. התג על החזה שלך מבהיק בשמש. אני רואה את ההפתעה בעיניך כשאתה מזהה אותי.
"אם לא תתנו לי את הכסף עכשיו, אני הורג אותה."
"אל תילחץ, רק תוריד את האקדח." הראיה שלי מתבהרת ואני רואה את הכוונה בעיניך. אני מורידה את הראש במהירות ואז נשמעת קול ירייה. העולם המוכר לי נעלם בקול מחליא והעשן צורב את העיניים שלי וגורם לי לבכות. אתה רץ אלי ומחבק אותי. ואז אתה מתחיל לטלטל אותי בכוח.
"מה את עושה? מה לעזאזל את עושה עכשיו?." אתה פותח בכוח את הפה שלי אני נלחמת ושורטת ומשהו עף. קול מוכר אומר "לעזאזל, זה התפורר, אם האימא שלה תדע"

ואז הכדור נבלע בגרון שלי ואני יושבת רועדת בתוך הכיתה, במקום שלי. אני נושמת וכל הגוף שלי רועד. סווטלנה מנסה לדחוף לי את הפירורים של הכדור אבל אני סוגרת את הפה בכוח ולא נותנת לה. מור קורץ לי אבל אני לא מגיבה. אני מביטה בשעון. השעה אחת עשרה וחצי. עוד ארבע שעות או פחות. אני כל כך עייפה. אני מורידה את הראש על השולחן. אני נרדמת כשהדיבורים של ירון בתוך הראש שלי. "החוויה הגופנית שאת עוברת בחלומות האלה שלך היא אמיתית. אומנם היא לא קורה במציאות, אבל מבחינת הגוף שלך היא אכן קורה. ולכן, אחרי חלום מתיש במיוחד הגוף שלך יזדקק למנוחה שלו."

אני מתעוררת כשהידיים שלי מתחילות לדפוק על השולחן בתנועה לא רצונית. השפעת הכדור עומדת לעבור. אני מסתכלת בשעון. שעתיים וחצי עברו. תחושת סחרחורת לא טובה מסובבת אותי. כאילו יש משהו שאני צריכה לדעת. אני מנסה להבין מה לא בסדר אבל לא מצליחה. המורה נותנת לנו את הפעילות האחרונה לשיעור, דפי צביעה על פרשת נוח וכולם צובעים, גם נדב. זו הפעילות היחידה שהוא מוכן לעשות. אני מסתכלת עליו ואני יודעת שיש משהו שאני צריכה להיזהר ממנו. אבל אני עייפה ולא מצליחה להיזכר. אני מפהקת וצובעת יפה את תיבת נוח, כל בעל חיים בצבע שמתאים לו. לפעמים אני יוצאת מהקווים כי הידיים שלי רועדות כל כך חזק. אני מסיימת לצבוע והמורה מגיעה ומתפעלת מהציור שלי. היא מתפעלת בקול עייף, אני רואה את השריטה שהשארתי לה כשהשתוללתי ומצטערת. היא לוקחת את הציור שלי ותולה אותו בפינה של "מעשי ידינו להתפאר".
"מיכל ונדב, אתם עכשיו יורדים להסעה. זמן ללכת למרפאה בעיסוק ולקלינאית התקשורת" אני מהנהנת וזה עדיין לא מכה בי.
רק כשדלת ההסעה נטרקת מאחורי אני קולטת. התרופה שלי עומדת להיגמר, ואני עומדת להיות מאוהבת בנדב.

הסייעת של נדב מתיישבת מקדימה, ליד הנהג. אני מנסה לתפוס מבט נואש בנהג, להתאהב בו, אבל אני רואה רק את הגב שלו וזה לא מספיק. אני יודעת שייקחו לנו עשרים דקות להגיע לבניין הטיפולים. אני מתיישבת במושב האחורי ומורידה את הראש. כל הגוף שלי עכשיו רועד, מחכה. בפעם הראשונה בחיי אני מצטערת שלא לקחתי כדור. אני מצטערת שלא לקחתי את פירורי הכדור מהיד של סווטלנה. אבל זה כבר לא עוזר לי. אני מרגישה אותו נשען על משענת הכיסא שמלפני, מתבונן בי ומחייך. המבט שלו חודר אלי, אל הגוף המתפתל שלי. בשלב מסוים, אני כבר לא יכולה. אני מרימה את הראש ומתבוננת בעיניו. הוא מחייך אלי, חיוך לועג ואני צוללת למטה.

יום חמישי ה20 ליוני. היום שבו נפגשנו לראשונה. מהרגע שהבטתי בעיניך ידעתי. אני זוכרת את הריח באוויר, ריח של זיעה ופלדה, ריח של התחלה חדשה. אני יושבת על מושב מעופש, החלונות מסביבי סגורים בסורגים. אני נזכרת במשפט שערכו לי. אמא שלי האשימה אותי בגניבה וזכתה במשפט. קשה לי לזכור עכשיו אם באמת גנבתי או לא. זה גם לא כל כך משנה כרגע. המושבים נעים בנהמה והמכונית המשוריינת נוסעת. בפעם הראשונה בחיי אני עומדת להיכנס לכלא ולרצות שם שנתיים. כל האסירים יושבים כבולים למקומות שלהם. כולם מזיעים, הראשים מורדים ויש ריח חריף של דיכאון וייאוש. כולם, חוץ ממך. אתה נשען לאחור, על הכיסא המסריח ומחייך. באותה מידה יכולת להיות בחופשה באילת, נשען על כיסא נוח ושותה שתייה קרה מתוך קשית ארוכה. אתה דוחף אותי בקלילות עם החלק היחיד בגוף שאתה יכול להזיז, המרפק.
"נו, אז על מה את בפנים?"
"גניבה" אני עונה בשקט. יש משהו מהפנט בעיניים שלך.
"נו, ועשית את זה?"
"כן" משהו בי מרגיש שזו הדרך היחידה להרשים אותך. אני לא יודעת למה, אבל אני כל כך רוצה להרשים אותך. אולי זה הביטחון העצמי שאתה מקרין. אולי זה הרוגע שלך, כאילו שום דבר לא יכול לפגוע בך. אתה מתקרב אלי עד כמה שאתה יכול ומכופף אלי את הראש שלך. אתה לוחש.
"נו, והיית רוצה לצאת מכאן?"
"כן" גם אני לוחשת ולא יודעת למה.
אתה קורץ וחוזר להישען בנחת על הכיסא.

שנינו יושבים בדממה ומחכים. אני לא יודעת למה, אבל אני מחכה והלב שלי פועם במהירות. כשאנחנו עוצרים ברמזור אני רואה אותך מוציא מסורית דקה וארוכה ממדי האסיר שלך ומתחיל לעבוד. אני מלקקת את השפתיים שוב ושוב ומסתכלת קדימה, על הסוהרת והנהג. שניהם עסוקים בלפטפט. יש לך אצבעות ידיים ארוכות לבנות ועדינות. אני לא מבינה איך הצלחת להשתחרר כל כך מהר, אבל הצלחת.
עכשיו אתה עובר לאזיקים שלי ומנסר אותם באותה מהירות.
"עכשיו יפהפייה נרדמת, את מורידה את הראש למטה ולא מסתכלת." אתה לוחש לי באוזן וגורם לכל הגוף שלי לרטוט. אני מציתת ומורידה את הראש. אני שומעת צעקות. ברובן של שאר האסירים.
"גם אני, אל תשכח אותי."
"תוציא אותי מכאן."
"אחי, מה איתי?"
"לך לעזאזל, תן גם לי חופש."
ואז צעקה אחרת, של הסוהרת, ושל הנהג.
אתה חוזר אלי מתנשף, מחזיק אותי חזק בזרוע ומושך אותי מחוץ לרכב. אתה לוחש באוזן שלי.
"הראש שלך יפהפייה, עדיין יישאר למטה."
אנחנו יוצאים וריח הזיעה נעלם. המכונית ממשיכה לנסוע, ואז מתנגשת ברכב אחר ועולה באש. אני נעצרת ונדמה לי שאני שומעת קול שקורא בשמי "מיכלי, לא" מתוך הלהבות. אבל אתה כבר מושך אותי משם.

אנחנו הולכים מהר. אתה משאיר אותי ברחוב צדדי ואני מחכה בעצבנות. כשאתה חוזר אתה לבוש בגדים אחרים. עכשיו אני יכולה לראות כמה אתה נאה. הלב שלי מתחיל לדפוק בכל פעם שאתה רק מתקרב אלי. אתה נותן גם לי בגדים חדשים ואני מחליפה את המדים שלי. אני מתלבטת ואז מדברת.
"מה קרה לשאר האנשים ברכב? לאסירים, לסוהרת ולנהג?"
אתה מחייך אלי.
"לכל אדם יש דרך שבה הוא ימות. לפושעים האלה הגיע למות. כולם רוצחים וגנבים. הגיע להם למות קשורים באזיקים ולא יכולים להשתחרר."
"אבל"
"הסוהרת והנהג? הם כלאו אותי, שמו לי אזיקים על הידיים כאילו הייתי פושע. מגיע להם למות כשהם עושים את התפקיד המרושע שלהם." נגררתי אחריו המומה. משהו בתוכי התהפך.
"אבל, אבל גם אנחנו פושעים." פתאום האוזניים שלי מהדהדות בגלים של צליל חזק והלחי שלי אדומה.
אני נרתעת צעד אחד אחורנית מהעיניים השחורות. הן לא מחייכות עכשיו.
"אנחנו לא פושעים מיכלי. אנחנו עושים את הדבר הנכון. את הצדק. אני לפחות עומד לעשות את הדבר הנכון." אתה מתקרב אלי עד שעיניך תופסות את כל שדה הראיה שלי. הן שחורות ונוצצות בברק עמום.
"מה איתך מיכלי? מה את מתכננת לעשות?"
"את הדבר הנכון" אני לוחשת. "את הצדק" התחושה הלא נעימה בבטן שלי מתגברת. כאילו הגוף שלי מנסה לומר לי משהו.

ואז אני נזכרת שהצלת אותי ורק אותי. אני גאה בעצמי ואני מחייכת אליך. אתה מחייך בחזרה. אנחנו הולכים עכשיו כמו חבר וחברה ברחוב, מחזיקים ידיים. אנחנו נכנסים לבית מלון, אתה משלם בכרטיס אשראי. אני מסתכלת בכרטיס ויודעת שהוא לא שלך. אני מצחקקת אבל משהו בתוכי מתהפך. אנחנו יושבים בחדר המלון, ביחד מול הטלוויזיה. היד שלך על הכתף שלי. אנחנו לועסים במבה בלי הפסקה. אתה לא מדבר בכלל. גם אני שותקת. אנחנו רואים חדשות. מדברים הרבה על תאונת הדרכים שהיתה. אומרים שכל האנשים שהיו ברכב נספו. אתה מחייך ואני שותקת, יש בי משהו עצוב ואני לא יודעת למה. אתה מכבה את הטלוויזיה ואנחנו הולכים לישון מוקדם. ביחד במיטה הזוגית, כי מחר אנחנו הולכים לעשות את הצדק.

אני מתעוררת באמצע הלילה מזיעה. חלמתי חלום בלהות. חלמתי על כדור מוזר, חציו אדום וחציו לבן. חלמתי שאני כורעת על הברכיים ומתחננת שיתנו לי אותו. אבל כולם אומרים לי "מצטערים, נגמר" אני עוברת אחד אחד ובוכה "בבקשה, אם לא תתנו לי את הכדור אני אצטרך לעשות את הצדק. בבקשה אל תגרמו לי לעשות את הצדק." אני מתחננת. הגרון שלי כואב מרוב בכי וצעקות. והעיניים שלי נפוחות. אבל כולם עונים לי "מצטערים נגמר, מצטערים נגמר." המילים שלהם חוזרות על עצמן כמו הד. "מצטערים נגמר, מצטערים נגמר."
לבסוף, דקה לפני שאני מתעוררת אני צועקת "איך נגמר?" ואז אני רואה אותך יושב ובולע כדור אחרי כדור ואני יודעת שגמרת לי את כל הכדורים.
אז אני מתעוררת. הולכת לשטוף פנים וחוזרת למיטה. אני יודעת שאני אוהבת אותך ומעריצה אותך ושאתה הגבר שלי. עדיין, אני חושבת על מה שאמרת "לעשות את הצדק" ורע לי. מאוד רע לי ואני לא יודעת למה. דקה לפני שאני נרדמת שוב אני שומעת קול של מישהו שהכרתי פעם אומר "אסור לך להישאר בתוך חלום יותר משמונה עשרה שעות. אם תישארי כל כך הרבה זמן בתוך חלום לא תוכלי לצאת ממנו. הגוף שלך, ההכרה שלך, לא תהיה מסוגלת להבדיל בין החלום למציאות." אני מסתכלת בשעון מתוך הרגל. השעה שתיים ורבע בלילה. אני לא מודעת לזה, כי קשה להעריך את הזמן בתוך חלום, אבל עברו כבר שתים עשרה שעות מהפעם האחרונה שלקחתי את התרופה. אני מסתובבת לצד וחוזרת לישון.

יום שישי, ה21 ליוני. השעה חמש בבוקר. עברו חמש עשרה שעות. אנחנו מתעוררים ומתארגנים. אתה מזמין לנו ארוחת בוקר, טוסטים, מעדנים, סלט וירקות. אתה גם דואג שיהיה ורד אדום על המגש. אנחנו אוכלים וצוחקים ואני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון. עשיתי את הדבר הנכון שברחתי איתך. ומעל לכל, עכשיו כשאני איתך, זה הדבר הנכון. אני צריכה לעשות הכול כדי שהמצב יישאר ככה. אני מתרפקת עליך וצוחקת מכל בדיחה שלך ואני יכולה לראות שאתה מאושר. אני הולכת לשטוף את הידיים מהעסיס של האגס ועוצרת. על הכיור יש מסורית דקה וארוכה. המסורית צבועה באדום כהה, כמעט חום. אני שוטפת ידיים לאט לאט ומרגישה איך הבטן שלי כואבת. אתה נכנס אחרי לשירותים, מחבק אותי מאחור ושוטף ידיים. אתה מתכופף אלי לאוזן ולוחש בעדינות "היום את תעשי את הצדק. היום תנקמי במי שגרם לך להיכנס לכלא." אתה פותח בעדינות וברכות את היד שלי. אתה מלטף אותי ביד. אתה מכניס את המסורית הקרה ליד שלי וסוגר את האצבעות שלי. אני לא יודעת למה, אבל פתאום אני מרגישה רע. אני מסתובבת אל השירותים ומקיאה את ארוחת הבוקר שלי.

השעה שש וחצי בבוקר. נשארה רק עוד חצי שעה. נהג המונית עוצר ליד הבית של ההורים שלי. יש מכונית משטרה אחת שחונה בחוץ. אנחנו מחכים, אחרי רבע שעה היא נוסעת. אתה פותח את הדלת ונכנס. אני נשארת בחוץ. אני לא מסוגלת לזוז. כל הגוף שלי מכווץ ורועד. הגוף שלי לא מוכן לשמוע מה שאני אומרת לו. כל שריר עושה בדיוק ההיפך ממה שאני רוצה. אני מפחדת שתצחק עלי, שלא תאהב אותי יותר. אני מנסה לזוז בכוח אבל לא מצליחה. אתה יוצא מהבית של ההורים שלי, מחזיק בי בזרוע חזק ומושך אותי פנימה. אתה לוחש לי "הצדק חייב להיעשות" אני מסכימה איתך בכל הלב וגם הקיפאון שהיה בגוף שלי נעלם. אנחנו מתגנבים שנינו פנימה לתוך הבית. אני מראה לך את הדרך לחדר של ההורים שלי ואז נעצרת. אני נעצרת ליד האמבטיה. מתגנבת פנימה ומנסה לפתוח את ארון התרופות. הארון נעול. אתה מתגנב אחרי. מושך אותי החוצה. אבל אני מתעקשת. מצביעה שוב ושוב על הארון. לבסוף אתה נכנע. לוקח ממני את המשורית ופורץ את הארון הנעול. זה לוקח לך חמש דקות. אני מוציאה מהארון קופסא צרה ולבנה. אני פותחת אותה. יש בתוכה כדורים, כדורים כמו בחלום שלי. יש לי תחושה שמשהו חייב להיעשות. אני מוציאה כדור חצי אדום וחצי לבן. אני מחזיקה אותו בין האצבע לאגודל. ואז אני נותנת לך אותו ומתעקשת שתבלע אותו. אתה בולע, מחייך ומושך אותי מהאמבטיה, מארון התרופות.

נשארו עוד חמש דקות. אנחנו נכנסים לחדר השינה של ההורים שלי. רק אבא שלי שוכב שם, נושם בשלווה. אני לא יודעת איפה אמא שלי, אבל זה לא משנה. אתה מכניס את המשורית ליד שלי, עכשיו היא קצת שחורה. אתה מצביע על אבא שלי. אני שוב לא מסוגלת לזוז. אתה מוציא אקדח מהמכנסים. אני מזהה את האקדח של הסוהרת. אתה מכוון את האקדח אלי. אני עדיין לא מסוגלת לעשות שום דבר. אתה מכוון את האקדח אל אבא שלי ואז אתה נעצר, מתלבט. אתה ניגש אלי, לוקח לי את המשורית מהידיים ושם במקומה את האקדח. אני לא יודעת למה, משום מה עולה זיכרון לראש. ואני מתלבטת לגבי הזיכרון הזה. אני יודעת איכשהו שהזיכרון הזה הוא אמיתי. אני לא זוכרת שהוא קרה לי בחיים האלה, אבל אני יודעת שהוא אמיתי. אתה עוזר לי לכוון את האקדח אל אבא שלי. אתה שם את האצבע שלי על ההדק. אתה מחכה. אתה לוחש לי באוזן "אם את רוצה שאני אוהב אותך" ואני רועדת מהתרגשות. אני לוקחת את האקדח מהידיים שלך, מכוונת אותו בעצמי ויורה. זיכרון ההתאבדות שלי עולה ומציף אותי כשאני מושכת את ההדק שמופנה אלי.

נשארו עוד שלושים שניות. אני שומעת את הקול החזק של הירייה ועוצמת את העיניים. פתאום אני מפחדת. אני רועדת ונופלת על הרצפה. מריחה עשן קלוש. האוזניים שלי מצלצלות בכאב. אני לא יכולה להימנע מלשאול את עצמי אם עור התוף שלי נקרע. ואז כואב לי. כואב לי הלב והצלעות שלי מתכווצות חזק ואני מקיאה. כשאני פוקחת את העיניים אני רואה אותך שוכב לידי, מת. העיניים השחורות שלך בורקות בברק עמום. והיד שלך, זו שהחזיקה את המסורית פתוחה. אמא שלי מתכופפת מעלי ודוחפת לי משהו לפה. אני לא מתנגדת. היא מניחה את האקדח שהיה ביד שלה בתוך המגירה וחוזרת בשביל לקחת את האקדח מהיד שלי. רק אחר כך אני מגלה שהיא זורקת אותו בתוך הנחל העכור שלידינו. אני עוצמת את העיניים. אני עייפה. אני רועדת מרוב עייפות. אני נרדמת.

אני מתעוררת בקפיצה. אמא שלי מרימה את הראש. לידה יש חבילת תרופות חצי ריקה. אני מבינה שהיא ישבה לידי ונתנה לי כדור כל ארבע שעות. היא מושיטה לי כדור, בדממה. אני מתנגדת.
"אמא," היא מאבדת את הסבלנות בפעם הראשונה. וצועקת עלי. צעקה ללא מילים. רק כאב וייאוש.
אני קמה מהמיטה ומנשקת אותה על הלחי. אני בולעת את המילים כשאני מדברת במהירות כזאת. "אמא, ירון הפסיכיאטר אמר לי שאפשר גם לקחת שתי כדורים בבת אחת, וזה מספיק לשמונה שעות. אז אם לא איכפת לך. אני הייתי רוצה."
את מחייכת ומושיטה לי שני כדורים. אני בולעת אותם ללא מים. השעון על היד שלך מצפצף. את מוציאה כדור חצי אדום וחצי לבן. את מחזיקה אותו בין האצבע לאגודל. את בולעת אותו ללא מים.
אני לא יודעת עוד כמה זמן הנחישות החדשה שלי תחזיק מעמד. אבל גם אם אני לא אצליח, את תמיד כאן, ואת תמיד מנצחת. בגלל זה אני אוהבת אותך.

#אמא שלי תמיד אמרה שאנשים כמונו לא יכולים לפספס. והיא צדקה.#

[na'ama]

היי,
נכון שסיפורים משוכתבים צריכים להתפרסם באותו פתיל. נכון ששני הסיפורים מתחילים באותה צורה (פחות או יותר).
עדיין, אני מרגישה שזה סיפור אחר לחלוטין, לכן אני פותחת לו פתיל חדש.
אני מניחה שאם לא תסכים איתי, בפעם הבאה שאני אכנס לאתר הסיפור הזה יעלם.
נו, מילא.
יום טוב לכולנו.

נ.ב. הקטע עם הסולמיות אמור להיות מודגש. כמובן שהשתמשתי בסולמית במקום בכוכבית. אלא מה?

[???]

נעמה,
צר לי אבל הכשרון שלך מתבזבז על בירבורים, והתפתלויות תסביכיות של נערה.
קו החשיבה שלך הוא של נערה.
הסיפור מורכב מרגשות, רגשות, ….
לצערי הרב, אין לי סבלנות לדברים מסוג כזה, ולקח לי בנסיון החמישי לסיים את הסיפור.
אני מצטער שאני תוקפני, אבל תביני – קשה מאוד לקרוא "יומן של נערה", וכך נשמע הסיפור.
עם כל הכבוד הסיפור נעלם תחת זרם התחושות, והמאורעות הקטנים שבחייה של נערה.

יכול להיות שפספסתי.

אין לי מה להמליץ לך, רק שכשרון הכתיבה שלך מתבזבז.

[???]

אם תשאלי מה?.

קודם כל סיפור ( תוכן שיכול לעניין).
אח"כ מסגרת( התחלה, גוף וסוף – זמן, מקום).
אח"כ מבנה פנימי ( רקמה עדינה או גסה אבל שתוביל אותנו לשיא )
הקישוטים ( המסרים, התחושות, ….)

מצטער שהייתי עויין.

[na'ama]

ראיתי שהסיפור שלך "ביג ציף" עבר עריכה על ידי הביג ציף עצמו.
מגיע לך מזל טוב? אנחנו הולכים לקרוא אותו איפשהו?
אם כן, המון המון המון מזל טוב.

[na'ama]

מבאס, נו מילא.

ומתחילים מהתחלה…
וכמובן תודה על התגובה. אני שונאת שלא מגיבים בכלל. עדיף לדעת.

[???]

לא הבנתי, מה הקשר בן העריכה, לפרסום… תני בבקשה הסבר.
( אני ממש לא מכיר כאן את העניינים, תספרי קצת)

דבר נוסף, יש שם הרבה דברים שצריכים לתקן – אז, הייתי מעדיף לתקן אם זה הולך להתפרסם.

[na'ama]

היי,
אם לא אמרו לך שיפרסמו אז לא יפרסמו.
חשבתי שאולי אני לא מעודכנת. ראיתי שהסיפור שלך עבר עריכה.
לא יודעת למה. אני יכולה רק לנחש שכנראה הוא מספיק טוב בשביל לעבור עריכה.

יום טוב.

[NY]

כשכתוב כאן שהודעה מסוימת (סיפור או תגובה, לא חשוב) עברה עריכה, הכוונה היא לכך שמסיבה זו או אחרת תוכן ההודעה שונה על ידי ההנהלה. בדרך כלל מדובר בשינוי כגון: המחבר כתב את שם הסיפור במקום בו היה אמור לכתוב את שמו שלו, המחבר השתמש בטעות בסימן הכוכבית (שגורם, בפורום הזה, ל*הדגשה*) כמפריד בין פיסקאות, וכו'. בקיצור – תיקונים קוסמטיים. אין כל קשר בין זה לבין קבלת הסיפור לפרסום באתר האגודה או במקום אחר. כשעורך אתר האגודה (אני) מעוניין בסיפור, הוא יוצר קשר עם המחבר ומודיע לו; כל פעולת עריכה או פרסום לא תתבצע לפני שעשה זאת.

[מאת]

תגובות