- This topic has 11 תגובות, 5 משתתפים, and was last updated לפני 20 שנים, 9 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
הנה תמונה:
טירה על ראש הר, מאחוריה שוקעת שמש ועל מגדליה מתנופפים דגלים. הדרך לטירה חוצה שדה שיבולים זהוב, בו איכר קוצר, ועוברת ליד ביתו. לפני הבית עומדת אישתו של האיכר, היא מביטה אל עבר הטירה, ואביו הזקן מנמנם על כיסא הנדנדה שבמרפסת. רק קבצן שעובר בדרך נראה שלא במקום. זו תמונה פסטוראלית, מאושרת.האישה מביטה אל עבר הטירה. מאחורי ההרים עליהן היא יושבת, שוכנת הברונות השכנה. לא לגמרי ברור לה למה האדון שלה והברון ההוא נלחמים, היא רק יודעת שבנה היחיד גויס למלחמה הזו. הוא אי-שם מעבר להרים עם הצבא ומי ידאג לו לאוכל חם? ושהשמיכה לא תהיה רטובה? דלקת ריאות יכולה להיות מאוד מסוכנת בתחילת הסתיו. היא מביטה אל מעבר להרים ובמטה רמז קל לדאגה. שבוע הבא יבשרו לה שזפת שרפה את בנה חיים בזמן שהם הסתערו על החומות. הם קברו את מה שנשאר ממנו והקימו לו מצבה יפה. עד שהסוסים הפילו אותה.
האיכר קוצר בשדה. הסתיו כבר הגיע והחיטה אמורה הייתה להיאסף כבר, אבל מאחר ובנו לא בבית האסיף נמצא בפיגור. הוא מודאג מהמלחמה אלא מהשדה, אחרי הכל, גם הוא היה במלחמה וחזר, לא? וחוץ מזה, תמיד ישנה מלחמה כלשהי. אבל לשדה, לשדה צריך לדאוג, כי עוד מעט החיטה נרקבת והשנה גם העלו את המסים ושביל להחזיק את הצבא. בכלל, טוב שבנו הלך למלחמה, גם ככה יש שלושה פיות להאכיל ואין פירור בבית. עוד שבוע כל זה יראה לו אחרת.
האיש הזקן מנמנם על המרפסת. מדי פעם הוא תוהה בינו לבין עצמו לאן נכדו נעלם, כבר הרבה זה שהוא לא ראה אותו, או לפחות כך נדמה לו. סיפרו לו על המלחמה והגיוס, אבל הוא פשוט לא זוכר. לכן גם בעוד שבוע הוא ינמנם לו על המרפסת ויתהה בין לבין עצמו מהם הרעשים המוזרים שמגיעים מתוך הבית. שום דבר לא מטריד אותו, יש ברכה בשכחה. או כמעט שום דבר, יש לו שיעול מעצבן. דלקת ריאות יכולה להיות מסוכנת בתחילת הסתיו, הוא כבר לא יראה עוד אביב. נו טוב, לפחות עכשיו האוכל יספיק עד סוף החורף.
הדרך לטירה חוצה שדה שיבולים זהוב. קשה לומר האם לדרך יש רגשות והאם היה אכפת לה מבנים מתים וזקנים חולים, אבל יש לה סיפוק. אנשים ועגלות הולכים בה ואנשים בעגלות חוזרים בה. היא בשימוש ולא צריך יותר מזה בשביל לגרום לדרך סיפוק.
כל זה לא אכפת לטירה, דגליה מתנופפים ברוח ואדונה יושב בחדר המלחמה שלו, לוגם מכוס יין ומכרסם משהו בזמן שהוא מזיז חיילי צעצוע על הלוח. עוד מעט השמש תסיים לשקוע וארוחת הערב תוגש. מלחמה היא המצב הטבעי עבור טירות.
רק הקבצן עובר בדרך, ושורק לעצמו מנגינה ללא תווים שחיבר. פעם גם הוא היה איכר עם שדה בית ומשפחה, אי-שם מאחורי ההרים בברונות השכנה. אבל אז הגיעה המלחמה והברון שלו שרף את השדה (כדי שהאויב לא ייקח אותו) והאויב הרס את ביתו (בעיקר כי הם האויב). הוא יודע, או לא רוצה לדעת, מה בדיוק קרה לאישתו ושתי בנותיו ועל-ידי מי. זה משנה בכלל? פעם היו לו חיים, עכשיו יש אין כלום. כלום, מלבד שיר ללא מנגינה ואופק חדש לראות מחר בבוקר. הוא מאושר, טוב לחיות כשאין דאגות ויש אופקים חדשים סיבה לקום מחר בבוקר.
הנה תמונה:
טירה על ראש הר, מאחוריה שוקעת שמש ועל מגדליה מתנופפים דגלים. הדרך לטירה חוצה שדה שיבולים זהוב, בו איכר קוצר, ועוברת ליד ביתו. לפני הבית עומדת אישתו של האיכר, היא מביטה אל עבר הטירה, ואביו הזקן מנמנם על כיסא הנדנדה שבמרפסת. רק קבצן שעובר בדרך נראה שלא במקום. זו תמונה פסטוראלית, מאושרת… -
בסך הכל נהניתי לקרוא, למרות המון ענייני כשל לשון ובעיות הגהה, חלקן לא פוגמות אלא חמודות, אבל חלקן מבלבלות (אם תרצה אני אפרט את כולן) התמונה חוזרת בסוף ואני כבר מכירה את כל הדמויות ויודעת למה הן מסתכלות ועל מה הן חושבות, וזה עבד עלי.
יש כאן גם עניין של זמנים – עתיד, הווה עבר, הכל מקופל בתוך התמונה. זה מצא חן בעיני.
והריחוק של הכותב, שווה לכולם, כמו מרחק קבוע של מצלמה, כאילו ללא מעורבות רגשית, אבל מסוגל בכל זאת לעורר הזדהות מסויימת.
אני חושבת שהאורך של הקטע בדיוק מתאים לפוטנציאל שלו, קצת על כל דמות אבל לא מספיק כדי שנשכח את התמונה המקורית.
מעין תרגיל דמיון שיצא, לדעתי, מוצלח. -
-
כבר, אבל מאחר ובנו לא בבית האסיף נמצא בפיגור. הוא מודאג
מהמלחמה אלא מהשדה, אחרי הכל, גם הוא היה במלחמה וחזר, לא?צ"ל
הוא לא מודאג מהמלחמה אלא מהשדה.
(כדי שהאויב לא ייקח אותו) והאויב הרס את ביתו (בעיקר כי הם
האויב).
בד"כ מומלץ שלא לשים סוגריים בסיפור, אם זה משהו חשוב , תשים אותו, אם זה לא, זרוק אותו."כל זה לא אכפת לטירה", טירה עם רגשות?
סיפור חמוד, קצת אוף ז'אנר, אבל חמוד. באמת בהתחלה יכולתי לראות תמונה גדול של טירה ושל כפר באחוזה ואז התמקדתי בכל אחת מהדמויות בזום, אהבתי.
-
פסקה שניה "ומטה" במקום ומבטה
פסקה שלישית: "הוא מודאג (לא) מהמלחמה אלא מהשדה"
פסקה שלישית: "ושביל" במקום בשביל
פסקה רבעית: "זה" במקום זמן
פסקה רביעית: "ויתהה בין לבין עצמו" את זה חיבבתי, צריך לומר בינו לבים עצמו אבל בין לבין זה חמוד. בהמשך "או כמעט שום דבר" גם חמוד, צריך לומר, או ב-כמעט שום דבר, או כמעט בשום דבר, אבל כאן זה נראה משפט מחוץ להקשר, תמוה אבל חינני משהו.
פסקה שביעית: "רק הקבצן עובר בדרך" מוזר, כי כרגע למדנו שעוברים בה הרבה ולכן היא מרוצה, אני מניחה שהתכוונת ל"רק הקבצן, העובר בדרך".
"הוא (לא ) יודע, או לא רוצה לדעת" –
וחביב עלי ביותר: "פעם היו לו חיים, עכשיו יש אין כלום" אם זה מכוון, הייתי מחברת את
אין-כלום יחד במקף, כדי ליצור סמיכות, או אפילו כך: אינכלום
"ויש אופקים חדשים סיבה ל'קום בבוקר" חסר לך פסיק שם, או נקודה, בין חדשים לסיבה…זהו…
נכון שזו כמות טעויות גדולה בהתחשב בכך שמדובר בסיפור כל כך קצר? -
-
-
-
-
זה באמת לא סיפור, אבל זה מעניין ועושה את העבודה, מבחינת הזדהות עם הדמויות – וגם מעורר מחשבה.
אתה אומר שזה הניסיון הספרותי הראשון שלך? התפעלתי!
זה מעניין, זה מקורי וזה כתוב היטב. כל הכבוד.
אילו זה היה ז'אנרי, הייתי ממליצה לשלוח לאספמיה. אמנם זה לא סיפור, אבל אולי היו מפרסמים את זה. אבל זה גם לא ז'אנרי, אז אולי חבל על המאמץ.
-
ניסיתי לספר, או יותר נכון, לתאר את המאורעות המתרחשים, ע"י הסיפורים שהאישים של הדמויות השונות. אין לי מבנה של סדור של עלילה מאחר ועבר, הווה ועתיד משמשים בעירבוביה. יחד עם זה לא הייתי אומר שאין פה סיפור. משפחה, הבן מגוייס למלחמה ומת בה. כתוצאה מגיוסו והעלאת המיסים לצורך המלחמה המשפחה נקלעת לקשיים. חוץ מזה ישנן כמה מילים שמתארות איך כל אחד מבני המשפחה מתמודד (דאגה, התרכזות בהווה/הכחשה וסיניליות). לסיום תיארתי קצת איך המצב נראה ל"עולם" האדיש (הדרך והטירה) וסיפור קטן על הקבצן שכבר איבד את הכל אבל ממשיך הלאה.
רק תיקון טעות אחד. זה מה שניסיתי להעביר. כנראה לא יצא כ"כ מוצלח. בפעם הבאה אני אנסה מבנה עלילתי יותר ברור.
-
-
