- This topic has 20 תגובות, 5 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 6 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
קול הסירנה געה כטלה מיוסר כשטיפסה ניידת המשטרה במעלה הגבעה, שעה שאנשי השכונה עמדו בקצה רחוב ללא מוצא מעל גופת גבר כבן שלושים שחתך עמוק נחצב בלחיו, וחור אימתני נחפר בחזהו. אורה הכחול של הניידת הבהיק על קירות הבתים, מחייה אותם, וממית אותם במעגל הנצחי של אכיפת חוק מול פשעים משחר היקום.
קהל הסקרנים פונה בנהמות קולניות אחדות מצד השוטרים הזועמים. הגופה שכבה על גבה, עיניה מביטות בעולם, מחפשות פתרון למצב האין סופי שנכפה על בעליהן. שוטר נעמד מעליה, משים את ידיו על מותניו בעמדת חשיבה ראשונית וסוקר בעיניו את הקורבן הטרי של מעללי הלילה. ידי הנרצח היו פרושות לצדדים, מיואשות גם הן ממצבו הבלתי נסבל. בגדיו יקרים, כפות ידיו המטופחות הראו שבא מבית טוב, ארנקו השמן הכיל כמות לא מבוטלת של כרטיסי אשראי וכרטיסים מגנטים אחרים, תעודת הזהות אמרה כשנלחצה ששמו הפרטי של הנרצח היה גדעון.
השוטר הסיר מבטו מהגופה ונבח צעקה נוספת בנער מתבגר שסרב להיעלם. אחר-כך התפנה לדווח בקשר על נכונות הדיווח שהתקבל, מסר את ממצאיו הראשוניים והזעיק קצין תורן שידאג להביא את הפתולוגים ואת מנתח המערכות.
הגופה פונתה והגיעה זמן קצר לאחר מכן למעבדה, שם, עמלו אנשיה על ראיותיהם, אוספים שערות שדבקו בחופת מעיל הנרצח, בוחנים דם קרוש תחת ציפורניו ואת השריטות הדקות, האדמדמות בקרקפתו. בסיימם הפשיטוהו מבגדיו, הציצו בחור שהמיס את ראותיו, לקחו את דגימותיהם מהחתך שביקע את לחיו וסיימו בגילוח ראשו.
מיכאל, איש המערכות פסע אל החדר, הציץ בגבר השוכב על שולחן המתכת, בחן את קרקפתו, הנהן בראשו בשביעות רצון והוציא את כליו. במהירות הסיר את חלקה העליון של הגולגולת, פשפש במוח הגוויה ושלף את לוח הזכרון שנשתל בתוכה.
האהבה שהשיא לשבב היתה כאב לבן שנשלח לגלות, ועתה חזר אל ידיו האמונות לאחר מסע ארוך. על גופו נמשכו קולטים עדינים, אורגנים, שידעו להתרבות ולהתחבר אל התאים החיים, הנושמים. כך נצמד והפך לישות בתוך ישות אוגרת את חוויותיו של אדונו, רבד על רבד, אסוציאציה על גבי אסוציאציה. לאחר שמתו התאים שהחיו אותו, פסק מלעבוד והמתין למפעילו שיקח אותו אל חוף מבטחים. מיכאל הניחו בתמיסה שניקתה את גופו המתכתי והכינה אותו לקראת השתלה מדומה במחשב המערכת. האדם כמערכת, על גווניו, צבעיו, ועל נפתוליו השונים.
"שלום לך מיכאל." פנה אליו המחשב.
"שלום עמוס."
"מה יש לנו היום?"
"גבר, בן 31, אחד מאותם ברי מזל שניחנו במזל לקנות את אחד המוצרים שלנו."
"יפה, יפה מאד."
"אני רוצה שתבצע סריקה ראשונית – רישומי יומן, הצגה ויזואלית, פלט שמיעה."
"כל המערכות תקינות. על מה תרצה לעבור קודם?"
"לפי הסדר שקיבלת."מיכאל חיכך את ידיו בסיפוק והחל לעבור על תרשימי היומן.
בשעה שמונה יצא הגבר מביתו, נשק לאישתו לשלום וסר לעבודתו במרכז העסקים ההומה אדם, מחשבים וכספים. בשעה עשר נפגש עם מנהל השיווק ודן בתוכניות להחדרת קו המוצרים החדש. בשעה אחת אכל את ארוחת הצהריים וניצלה לפגישת לקוח מרכזי של החברה. בשעה שלוש התפנה לעיסוקיו השגרתיים- הכנת דוחות, תשקיפים וכתיבת תקציר לישיבה השנתית שהתקיימה בנושא "הגבלים עסקיים". בשעה חמש יצא מהמשרד, ביצע את קניותיו בשדרה המרכזית ופנה אל ביתו.
פנה אל ביתו, מלמל מיכאל. האם הגיע הביתה? את זאת יוכל לדעת מההצגה הויזאולית ופלט השמיעה.
המסך התמלא בצבעים זוהרים, מקועקעים, מרצדים, מטושטשים עד שהפכו לתמונה חדה וברורה. סדר יומו התמלא באנשים עובדים, רצים, ממהרים בתאוותנות אחר חייהם שרצו לפניהם כשפן במרוץ כלבים. פגישה, מניפולציה, רדיפה, רציה, חנופה. הכל נדבק בכל כזיעת אצן המכתימה את בגדיו בזמן ריצתו הנצחית. מיכאל עקב בדריכות בעודו מריץ את המאורעות השגרתיים על פני המסך, משתוללים ונעים, מדלגים, מכשילים ונעצרים בתום יום העבודה, בפתח דלתו של גדעון. הוא בירך את אישתו לשלום, נשק נשיקה רפה ללחיה והניח את ידו החופשייה על גבה בחיבוק סתמי. הוא צעק את שמות ילדיו ואלו ענו לקולו בתרועות שמחה וצהלה, ובקפיצות איילה ובחדוות דרור עטו עליו והוא כרך את ידיו סביבם, מצמידם לחייו ומעביר את ידיו על שערותיהם המדובללות והטריות. אחר-כך נשא מבטו לאישתו שהביטה בו בערגה, אבל מבטו לא נקבע בפניה ופנו למטבח. לאחר שסיים לאכול, חייך אל ילדיו, הלבישם בכותנת והקריא להם סיפור לפני השינה. בקרן זווית ראה את אישתו מציצה מפתח דלת הילדים, שותקת תחת צל האור, מפנימה את ידיה לחיקה ונעלמת בדומייה. בתום הספר, נשק את מצחם, כרך סביבם את שמיכותיהם והותירם עם נורת הלילה הזעירה המאירה נוגות את החדר.
הוא התיישב בסלון ואישתו נצמדה לברכו בהדליקו את הטלוויזיה, כשנגעה בו התרחק קמעה והביט בה שוב, בוחן את שערה השחור ואת לחייה הבורקות. "אני צריך ללכת עוד מעט." הוא אמר לה, והיא שאלה לאן. "יש לי ישיבת לילה מאוחרת." הוא החזיר לה תשובה.
מיכאל הקפיא את התמונה ובהה במחשב, "עמוס, הוא שיקר לה."
"זה באמת נראה כך, אבל אל תקפוץ למסקנות, התמונה רחבה כעומק זוויותיה."
"אכן כך ידידי, אכן כך."התמונה הפיחה חיים בשמריה. גדעון סגר אחריו את דלת הבית ופנה אל מכוניתו, התניעה בנהמה חרישה וגלש אל הכביש ואל הרחובות, יוצא משכונתו המסוגרת, מתקדם לעבר העיר החדשה. פניה מסותתות במגדלים תמירים, מאורים באור כחלחל וסגול, נשגבים מעל שכבת הערפל ששכנה מתחת לעננים. מכוניתו חלפה על פני השדרות החיוורות, הרחבות, המסתעפות לרחובותיה הדקים של העיר הגדולה. עיניו מזניבות את מבטן אל השדרה, פעם ימינה, פעם שמאלה. אורות הניאון הבליחו באפלה שהצטיירה בקדמת הלילה מברכים בנצנוצים את פח המכונית הכחולה והחדישה שטיפסה במעלה הגבעה, חוצה את העיר החדשה בדרכה אל העיר הישנה, זו שקיימת עוד מדור הנפילים הקדום שערכיהם נמוגו בתהום הנשיה של העולם החדש.
שעריה הנפולים, הקמלים של העיר הישנה בירכו אותו בהתקדמו לעברה ללא היסוס, עלים בודדים רשרשו בחלוף אותם, עיניהם הצלות של קבצנים נתלו באורח המגיע בשעה מאוחרת. גלגלי מכוניתו עצרו בקרן רחוב וחלונותיו הליטו את פניהם מפני זרים. הוא המתין שעה ארוכה במכונית, מציץ לרחוב ובולש לצדדים כמחכה למישהו. אנשים בודדים חלפו על פני המכונית החדישה במבע חשדני, כלבי רחוב הסניפו את ריחו השמנוני של הרכב וזונות הביטו בתקווה לאדם שיצא מתוך המכונית שחלונותיה הכהים מנעו מהן לדעת אם מבוקשן יתמלא. לאחר שעה ארוכה נעלמו הסקרנים, הכלבים ושאר משוטטים והרחוב התרוקן מכל אדם.
נערה בודדה, דקה ושברירה פסעה ברחוב, גל שערה הצהוב הצל על עיניה וריחף כנוצות מעל כתפיה, נעליה תופפו בקצב אחיד על המדרכה הירוקה, תחת שולי שמלתה בצבצו ברכיה הצחורות כיונה, והחלקות כמים באגם. גדעון הביט בה, מודד אותה, מציד בירכיה המסתתרים בתוך שמלתה שהתנופפה לעברו, שהזמינה אותו.
כאן התרחש דבר מוזר, התמונה התעוותה, נמתחה, נקרעה ונתלשה מהמסך. הצבעים הטשטשו ונמוגו, ופס הקול התעמעם. מיכאל נאלץ לעצור את התמונה.
"עמוס, מה קרה?"
"אני בודק."
"אבל אמרת לי שהמערכות תקינות."
"בדקתי אותן, הן היו תקינות."
"מה עם הבדיקה?"
"מאד מוזר, חסרים לי כמה סגמנטים. חסרה דקה לערך."
"תעבור על הסגמנטים הנותרים."
"אני עובר."עמוס דיווח שכל הקטעים הנותרים תקינים. התמונה הבהבה ונמתחה וחזרה להיות שחורה.
"עמוס!"
"מיכאל, הכל תקין."פסים לבנים נמתחו לאורך התמונה מתגבשים לאריחים סימטרים בקירו של בניין.
"הכל תקין." אמר מיכאל.
גדעון פסע בסמטה חשוכה, נעלמה, רגליו השיאו אותו בקלילות על פני הרחובות. פנס רחוב עלוב פיזר אור ענות שהספיק רק להארת בסיסו. צל חלף מרחוק נושא איתו הדי פסיעות. הוא התקדם לעבר הצל, סומך עצמו על פתחי הבתים, רוכן, ממתין, גולש וחוצה את הסמטה.
התמונה קפאה.
"עמוס?"
עמוס לא ענה.
הנורה האדומה החוותה על פעולה תקינה של המחשב.
"עמוס דווח, מה קרה?"
עמוס לא ענה.התמונה הבזיקה ובהקה, סינורה כסכין את עיני מיכאל. הוא הסיט את ראשו בבהלה, ניתר מכסאו ונעמד מול מסך המחשב הרועד והכובש את התמונה הקודמת בפניה של אישה; תווי פניה כמלאך שוצף, מעונה, ארובות עיניה אדומות, מרוחות, גבותיה מקווצות באימה רצחנית, שניה הלבנות צפו בדם קולח. שערה הבהיר התנפנף על פניה והסתיר את נחיריה הזועמים.
"עמוס, תקפיא את התמונה!"
עמוס לא ענה.
"עמוס!"האישה שלחה את ידה והטיחה את ציפורניה בפניו של גדעון, קורעת בבשרו, הודפת את גופו מעליה. צווחה צורמנית נפלטה מגרונו בעודו מליט בידיו את פניו. צליל מתכתי שקשק ושתק. התמונה השחירה, נגלית בין רווחי אצבעותיו, משקפות את נסיגתה של האישה. לפתע גופה נטה לימין. פרקי ברכיה הלבנים והזכים הוחתמו בדם והתנפחו כשניסתה להתרומם על רגליה, בידה אחזה אקדח וכיוונה אותו לעבר גדעון. היא רעדה, יללה ככאב התן וירתה יריה בודדה, כחולה ומוארת לעבר חזהו. האור הכחול, הלוהט, פרץ את חזהו ושרפו, כילה את ראותיו ופיחם את ליבו. היא חייכה לעברו חיוך צבועי וברחה מהסמטה, שולי שמלתה הספיקו להתבדר בשובל המלטותה עד שהתמונה חשכה לחלוטין.
מיכאל נשאר עומד, המום מהמחזה המזויע שנעלם כעת מראיתו, אך הותיר את מוחו לחשוב על האכזריות שבה צפה.
"עמוס, איך אנחנו צריכים לנתח את זה?"
עמוס לא ענה.
"מה קורה לך היום?"
עמוס לא ענה.מיכאל חשש שמא עמוס התקלקל. הוא שלח מבט חטוף במעבד הזכרון של גדעון ונעלם דום בהבחינו בשערות נחושתיות שנשלחו ממעבד הזכרון לעבר רכיביו של עמוס, נספגות ונמהלות בתוכו כאילו היה עמוס אדונו.
הוא לא צפה את תגובת ההתגוננות שנקט מעבד הזכרון, אומנם היתה בו אינטליגנציה מלאכותית, אך הננו-רובוטים שיצר המעבד נועדו להתחבר רק לתאים חיים, מצד שני- הוא חי בזכות החשמל שהפיק המוח ולא בזכות הדם שזרם דרכו.
"עמוס!" הוא קרא בקול.
עמוס לא ענה לו.האם ידווח על כך לרשויות, זה יהיה סוף המחקר, סוף הפיתוח או אולי תחילתו של עידן חדש? עידן חדש הוא מלמל. אבל מה יהיה על עמוס, עמוס שכה אהב.
"עמוס!" הוא קרא לו בשנית.
עמוס לא ענה לו.
"קוראים לי גדעון." אמר המחשב בקול ילדותי וקטיפתי, כמעט מבויש.
"איפה עמוס?"
"עמוס לא כאן יותר." אמר המחשב, מתוודה לקולו החדש.
"לאן הלך?"
"השכבתי אותו לישון." הוא צחקק, כילד המספר מעשיה.
"אני רוצה שתעיר אותו."
"לא רוצה."
"גדעון, אני רוצה שתעיר אותו!"
"לא!" הוא צרח לפתע בפראות והחל לבכות.
"גדעון, אני רוצה שתעיר אותו, בבקשה."
גדעון לא ענה והמשיך בבכיו.מיכאל התעשת, סיכם את אפשריותיו והעדיף לנצל את המצב החדש לטובתו. עכשיו יוכל לראות זווית חדשה, זווית שלא הכיר מעולם.
"גדעון, למה אתה בוכה?"
"האישה? ראית מה עשתה לי האישה?"
"כן."
"היא ירתה בי, היא הרגה אותי."
"למה היא הרגה אותך?"
"היא רעה?" הוא אמר כילד שנפגע, והרי ישנו הגיון בדבר, המעבד היה בן חמש.
"אבל מה עשית שם?"
"אני לא אוהב את הבית, משעמם לי בבית?"
"מה היא רצתה ממך?"
גדעון לא ענה.
"מה היא רצתה ממך, גדעון."
"אני לא יודע."
"מה עשית שם?"
"אני לא יודע."
"מה קרה לסגמנטים שהשתבשו?"
"אני לא יודע."
"זה לא יכול להיות, אתה אחראי על זה."
"נכון."
"אז מה קרה להם?"
"אני לא יודע."
"אל תשקר לי!"
"אני לא משקר." הוא החל לבכות שוב.
"לא נכון, תאמר את האמת! מה קרה שם?"
"אני לא יכול! אני מתבייש."
"אף אחד לא יפגע בך, אין לך למה לחשוש."
"אבל היא פגעה בי."
"היא לא כאן גדעון, אני אשמור עלייך."
"אתה מבטיח?"
"כן."המסך השחור הואר באור כחול, השתנה לאדום ואז לצהוב.
גדעון הביט בה, מודד אותה, מציד בירכיה המסתתרים בתוך שמלתה שהתנופפה לעברו, שהזמינה אותו. הוא הטה את כסאו לאחור, כאילו יכלה להבחין בו, השתופף במושבו ופתח את תא הכפפות, משם שלף אקדח ותחבו לכיס מעילו. הנערה נעלמה לתוך סמטה, מותירה את שערה מתנפנף כשובל השמש על רקע הקיר השחור. הוא פתח את דלתו, הגניב את מבטו בצילה הנעלם בהמשך הסמטה ונצמד במהירות אל הקיר הסמוך. קולות צעדיה שלטו במוחו שסר אחריה, ליבו נסך דם במוחו ובעיניו שהפכו לעיני טורף אחר קורבן תמים וצעיר. אפלת הלילה היסתה על גופו כשנכנס לסמטה אחריה.
התמונה קפאה והשחירה.
"גדעון למה אתה עוצר את התמונה?"
"אין מה להראות יותר, אתה ראית את ההמשך."
"לא, אני ראיתי את מה שרצית להראות לי."
"אבל היא הרגה אותי."
"למה היא הרגה אותך?"
"אני לא יודע."
"אתה יודע!"
"לא."
"ממה אתה מפחד גדעון?"
"ממך."
"למה שתפחד?"
"שתהרוג אותי גם."
"למה שאהרוג אותך?"
"כמו שהיא הרגה אותי."
"למה היא הרגה אותך."
"בגלל מה שעשיתי לה."
"מה עשית לה?"
"אני לא יודע."
"שוב אתה משקר לי."
"אני באמת לא יודע." הוא אמר והחל לבכות שוב.מה היה יכול להיות כל כך נורא, חשב מיכאל. למעבד אין שום יכולת אקטיבית להשפיע על המוח באיזשהי צורה, פעולתו סבילה, ותפקידו היחיד הוא לאגור זכרון, אבל מנגנון ההגנה שפיתח גורם לו להגן על הישות שחי בתוכה. עתה אינו סביל בהחלט, הוא השתלט על עמוס ורואה את עצמו עדיין כחלק מגדעון, או גרוע אף יותר, כגדעון – לכן הוא מפחד מהמוות.
"אין לי שום כוונה להרוג אותך." אמר לו מיכאל.
"למה?"
"אני רק רוצה להבין מה קרה שם."
"ומה עמוס יגיד?"
"עמוס? עמוס הוא חבר שלי? הוא לא יעשה לך כלום."
"אתה מבטיח?"
"מבטיח."הוא התקדם לעבר הצל, סומך עצמו על פתחי הבתים, רוכן, ממתין, גולש וחוצה את הסמטה, מצמצם את רווחיו ממנה, צעד אחר צעד, התגנבות אחר התגנבות. שערה הזהוב היה כמנורת לילה בסמטה החשוכה, גופה הדק נראה כידית האחיזה ורגליה הדקות הלבנות כזוג אוהבים תחת אור המנורה. היא אינה חשה בזר המתקרב מאחור, הבל נשימותיו מתפזר מאחוריה בעודו מביט ברגליה בערגה על גבול הטירוף. רגש קדמוני של קנאה וכח ניצת בו, שרג את שריריו וביתק את מצפונו בשחיטה אחת יחידה. גדעון זנק עליה מאחור, מצמיד את ידו האחת אל פיה ואת ידו השניה, האוחזת באקדח, למותניה. צווחתה נבלמה באצבעותיו המהודקות סביב פיה ורצון התנגדותה נעלם מול הקנה שהכאיב לצד גופה. בעודו גורר אותה לסמטה אפלה אף יותר, לחש שאם תצעק לא יהסס להשתמש באקדחו. אבריה נרפו, גופו הגדול כיסה את כולה, דוחף לתוך הסמטה חסרת המוצא, כאילו היתה מטען משא קל וחסר חשיבות. כשסובבה, הביטה בו במבע ספוג אימה, כפרפר קטן כנפיים הנלכד ברשתו של העכביש. הוא אמר לה להוריד את תחתוניה והבטיח שעוד מעט הכל יגמר ושאפילו תהנה מכך. היא רעדה מפחד וקפאה על מקומה, כתגובה סטר על פניה והפילה על הרצפה, בועט בה באכזריות ששמורה רק לבני אנוש. היא התקפלה ובכתה והוא היכה בפניה, בשיניה, קורע מעליה את תחתוניה ומצמיד את אקדחו למבושיה. נאקת בכיה לא האטה בו מלגחון מעליה, ללקק את פניה, להחדיר את אקדחו אל אברה האינטימי, "תסתמי את הפה!" הוא עוד הספיק לרטון לעברה לפני שניסה להתרומם ולהפשיל את מכנסיו. הרווח הדק שנוצר אפשר לה לשחרר את ברכה ולהרים אותה בפראות לעבר חלציו משחרר כאב ומקפיא לרגע את רצונו ואת עיניו שהישירו את מבטן בתמהון בפני האישה?
תווי פניה כמלאך שוצף, מעונה, ארובות עיניה אדומות, מרוחות, גבותיה מקווצות באימה רצחנית, שניה הלבנות צפו בדם קולח. שערה הבהיר התנפנף על פניה והסתיר את נחיריה הזועמים.
"גדעון מספיק." אמר מיכאל וגדעון הקפיא את התמונה שאחזה בקנאות בפניה של האישה.
"גדעון, למה ניסית לאנוס אותה?"
"אני לא יודע."****
-
אם כי הסוף בא מהר מדי- נראה כמו חיתוך חד, שמתאים להרגשה הכללית של הסיפור אבל לא לעלילה (אני באופן אישי הייתי יותר מעוניין לדעת מה קרה לעמוס אח"כ). מלבד זה, אבל, הסיפור מעניין. הרעיון של שבב שמקליט את רגעי המוות הוא פיתוח של דיאלוג מתחילת "מצוקה" (או לפחות, כך נראה לי), ומנגנוני ההגנה של השבב נראו מספיק מעניינים בשביל להיות העלילה העיקרית (האדישות שבה התייחסו אל ההגנה הזאת נראית לי מוזרה).
לסיום, מצאתי כמה ביטויים מאד מוזרים שרצוי היה להחליף: "מפנימה את ידיה לחיקה", "התמונה רחבה כעומק זוויותיה", וכמובן- המנצח הגדול- "שערותיהם המדובללות וה*טריות*".
-
בעיקר בגלל הסגנון שהיה בעיני מייגע. היה בסיפור עודף של דימויים שלי לא "עשו" כלום. (אולי בגלל שהיו יותר מדי מהם? אולי בגלל שלא היתה לי הרגשה שהם באמת משרתים את התיאור, אולי בגלל שאני לא יודעת אם אי פעם שמעת "טלה מיוסר"?). לפעמים אפשר לכתוב על משהו שהוא "חלק" או "רך" בלי להגיד חלק או רך *כמו מה*. הרי גם המלה עצמה מעוררת תמונה אצל הקורא, ולכן לא צריך להתאמץ להדביק לכל אחד מהתיאורים תמונות נוספות. כמו כן היו כמה ביטויים מסורבלים שלא נשמעו לי נכון כמו: "לבו נסך דם במוחו ובעיניו" או
"אפלת הלילה היסתה על גופו"… מה שלא היה נכון בעיני הוא השימוש ב"נסך" וב"היסתה". -
איפה שלמקו וגל כשצריך לדון על שמרים?
אבל ברצינות – אני עם ג'יי. הסגנון נע בין מסורבל לאיום ונורא. בשביל מה כל התיאורים האלה? הרי הסיפור עצמו הוא פשוט לחלוטין, ולא הכי מעניין, פרט לנקודה שמתרחשת לקראת הסוף – הצימוד של גדעון ועמוס – ודווקא הנקודה הזו לא נחקרת לעומק, ומה שאנחנו מקבלים זה את וידויו של גדעון (שניחשתי אותו הרבה קודם). -
תאשימו את מאיר שלו לא אותי. קראתי ספר שלו, הושפעתי קשות מהצורה שבחר לכתוב וניסיתי לכתוב כמוהו – כנראה שלא יצא….
עכשיו ברצינות…
המשמעות של שם הסיפור אמורה להעיד על המתחולל. התום של האישה, התום של מעבד הזכרון והתום של החוקר-מיכאל. במידה מסוימת האמנתי שהריחוק המסויים מהדמויות המרכזיות, יצור אפקט אחר, דרמטי יותר ואולי נכשלתי בזה.
בהקשר לדימויים ה"סכיזופרנים" חשבתי על רובם לעומק… וניסיתי לסלף כביכול את כוונתם ועדיין לשמור על הכוונה המקורית, ושוב יכול להיות שטעיתי.
המטרה שלהם נועדה לעוות את המציאות, כמו את התום, אבל כנראה זה לא עלה בידי.
יחי ההמשך ותודה על הפרחים. את הקבר אחפור לבד.
-
-
-
-
-
אם כבר הגעתם לכאן, אל תעברו הלאה!
זוהי לא פקודה, למרות רצינותה המלאה, אשמח שתשתפו פעולה ותחוו דיעה על הפיסקאות הבאות:
פיסקה ראשונה-
*הדוכס וילהלם לבית גסלר נהרג בתאונת ציד והוא בן חמש שנים. אווז המריא במחיאות כנף, רובם רעם בסבך, הילד נפל ארצה, פרפר וצרח. צעקותיו חלפו על פני האפר, הסתכסכו בקנים, נחבטו בגזעי הצפצפות, אבל הכלבים ידעו למצאו רק שועלים ועופות, ואל גווייתו הקטנה של הדוכס הגיעו רק אחרי שכבר השתתקה. היורה, רועה-בקר גס, שהתגנב אל אחוזת הציד לחמוד לו פסיון, התאבד בו בערב מעוצם יגונו והשאיר אחריו אלמנה צעירה, מכתב עילג של חרטה וחידה בלתי פתורה :היאך יכול אדם להתאבד ביריית שני כדורים אקדח בעורפו?*
פיסקה שניה:
*כאן המקום לציין שבאותה שנה בא הדוכס בברית הקדושה של האירוסין, וארוסתו היתה הנסיכה האוסטרית רודלפינה, בלונדינית בהמית, בעלת חזה וארנק שופעים, שכפו עליה יועצי אביו.
מידותיה הגופניות והרוחניות של הנסיכה עמדו ביחס הפוך אלו לאלו, ובעיקר נודעה כבעלת ריח פה מחריד, מן הסוג שאפילו שורשי ההדס אינו יכול להפיגו. פגרי יבחושים ופרפרים הצטברו תמיד צוארוני המלמלה שלה ועל מדרוני המשי הרחבים של שדיה, לאחר שנקלעו, אומללים קטנים שכמותם, אל הסילון הממאיר של נשימתה.*ואסיים בפיסקה שלישית ואחרונה :
*מבוצרת בחומתה התורכית, שהעלתה חיוכים על פני יועץ הארטליריה של הדוכס, קורצת באלף חרכי ירי ומאורת באור השקיעה, אמדה העיר הזקנה את קרבנה החדש. מיד ירתה בו את תחמושתה הבדוקה: חצי צריחים מופזים, רשתות שמים ואור דמדומים כוזב, שנראה כאילו הוא ניתן להילעס. ברכי הדוכס פקו. בלי שהיות, כמו על-פי פקודה, בותר האוויר הייני בסכיני כנפיהן של הסנוניות, באבחת חצוצרות המשמר ובריח זיעתם של מתפללים.*
אשמח לקבל את חוות דעתכם הכנה….
-
-
-
-
-
-
הרצון שלי שתתיחסו לטקסט כשלעצמו… שתשימו לב לדימויים, תתיחסו אליהם, למורכבות המשפטים. לתכנים, למאטפורות, לשימוש במילות תואר…
הכל בהתייחס כמובן לכך שבביקורת ש*אני* קיבלתי צוין שהסגנון מוזר ואף איום.
אני לא מבין מה החשדנות שתקפה אתכם. אני לא בא להלין, אני רוצה להבין.
למה כאן זה עובד ואצלי זה לא עובד.
יותר פשוט מזה, אין.
-
-
-
אז למה לא כתבת זאת בתחילה?
אבל לא – אתה ביקשת מאתנו "לחוות דיעה על הפסקאות הבאות", בלי להגיד של מי הן, למה אנו אמורים להשוות אותן (אם בכלל) ומה אתה רוצה באופן כללי.
מה בדיוק היינו אמורים להסיק מכך? הרי Boojie ואני הגענו לאותה מסקנה *בנפרד* לאחר קריאת ההודעה, ואני משער כי אנו לא היחידים. האשמה היא, כתמיד, *בטקסט*.
ולכן אומר שוב: *אל תתחכם*. לא בסיפורים, לא בהודעות. למד קודם לכתוב *פשוט וברור*, ואחר כך נראה. -
אני לא מבין את כעסך, ואני לא מבין למה במקום לעזור, אתה מעדיף לכעוס עוד יותר. תאמין לי שיש לי את הדרך שלי להתמודד עם חולשות הכתיבה שלי. ועם הזמן התוצאות תגאנה, גם אם היומרות הן מעל הפופיק.
אני לטעמי יותר פחדתי מהפרת זכויות יוצרים מציון שמו של מאיר שלו…
וחוץ מזה אף אחד מהנכבדים באתר הזה לא הראה שמץ של נכונות. בוג'י לפחות היתה סקרנית. אתה בחרת להשמיץ ולהתקיף. אין זה סוד שיש בינינו איזושהי היכרות, אבל זה לא אומר שאנחנו לא יכולים לשמור כאן על קורקטיות מסוימת. במקום לענפף מהאף הייתי ממליץ על ביקורת. ובמקום השגה על צורת הכתיבה, עזור לי לשפר אותה. לכתוב פשוט, זה פשוט ירדים אותי.
חוץ מלנסות ללמוד דקדוק, ואת חוכמות התחביר, לא אוכל לעשות דבר…
לכתוב פשוט ינטרל ממני את היכולת לבקר את עצמי, כיוון שאסלף את המציאות. אני רוצה להשתפר, ותאמין לי שאין לי שום בעיה להגיש את הלחי השניה.
-
-
