- This topic has 32 תגובות, 12 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, 3 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
שתיים בקופסא
היא מתעוררת אך מסרבת לפקוח עיניים. מאז ילדותה נהגה להשהות את זמן הביניים של שינה וערנות. היא מנסה לשמר את התחושה המתוקה של……. רק אז היא מבינה בבהלה, היא אינה במיטתה.
הרצפה קרה וחלקה ולפתע מוצף החדר באור לבן והיא נדהמת ומבוהלת. מולה התעורר לו גבר, לבוש בגופייה ומכנס קצר. הוא מתמתח בשלווה אך לפתע מזנק, מופתע כמותה. היא מתרוממת ומציגה את עצמה, שואלת , חוקרת. . . לא גם הוא לא יודע. גם הוא עצמו עצם את עיניו ופקח אותן בחדר המוזר.הם מביטים סביב, קירות החדר כסופים כמראות, הרצפה והתקרה לבנים ואור, ללא מקור, נפלט מהם. בקצה החדר הם מבחינים בבור קטן ועגול. צליל מכני נשמע בקצהו השני של החדר. זרוע מתכתית יצאה ממחילה עמוקה שבתוך הקיר הכסוף. היא נושאת מגש חום ועליו מספר ביסקוויטים וערמת אפונה, מסודרת כפרמידה. הזרוע נעלמה והמגש ממתין. הם מתיישבים, מריחים ומחליטים לאכול. גרגרי האפונה קשים הביסקוויט חסר טעם אך במהרה הם מגלים כי המגש המתפורר אכיל אף הוא וטעמו כשל סיבים מתוקים. לאחר הארוחה הם מתיישבים ושואלים את השאלות הצפויות. . .
מה? למה ? איפה ? הם דנים שעות ומסקנה אין. שעות עוברות.היא מתעוררת אך מסרבת לפקוח את עפעפייה. חלום רע רדף אותה. . לא, לא חלום אלה סיוט. כלואה בחדר עם גבר זר. כמה טוב שבא הבוקר. . . והנה עומד הגבר מולה ומסייע לה לקום. תחושת פניקה ומחנק אופפת אותה. כמה זמן יהיו כאן ??? מה עם משפחתה ??? היא שואלת את הגבר עם הוא נשוי, הם מתיישבים ומשוחחים. מכירים זה את זו. מעיזים לצחוק מעט. הבור הקטן שבפאתי החדר, כפי הנראה, משמש לשם הנוחיות. הפרשותיהם נפלטות ונשאבות כלא היו. היא כמובן מקפידה על צניעות ופרטיות בשעת המעשה וכך גם הוא.
הם מנסים להמלט, למצוא דרך, אך הקירות, התקרה והרצפה חסינים לכל נסיון ומאמציהם נושאים פרי בוסר של תסכול. הזרוע המתכתית מופיעה, הגבר מנסה להזיק למכונה, לשבור או לעקם אך הזרוע חזקה כקירות עצמם. שוב אותה ערמת אפונה מבהילה, אותם ביסקוויטים דוחים ואותו מגש חום מתקתק. הם מבלים את שארית היום בהשערות נוספות ודיבורים רבים. הוא גבר נחמד והיא אשה ידידותית.
ימים עוברים, אולי שבוע. מחזור של אור וחושך נקבע על ידי פליטות תאורה מן התקרה. והם מאמצים להם יום ולילה. הזוג אינו מאבד ממשקלו ומניח כי למזונם ישנו ערך תזונתי רב. במהלך שיחה אחת היא חשה אותו קרוב, נישמתו מדגדגת את צווארה, הוא רוכן ונושק לה. היא נענת לו. לשניהם יש בני זוג אחרים ואהובים אך הם במקום אחר, בעולם אחר, במחשבה אחרת. היא יודעת שיש לו צרכים וכך גם לה. הנסיבות מיוחדות ואיש לא יאשימם בדבר כאשר ישוחררו. הגבר עוטף את איבר מינו בבד הדק ,שהיה גופייתו, והם מתנים אוהבים בפרץ של תשוקה.
יחדיו נרדמים ערומים, זו בזרועותיו של זה.השבוע הופך לשבועות, אולי חודש. הם אינם טורחים למצוא פתרון ומוצא. את ימיהם הם מבלים בשיחות, נסיונות עידוד ובמשגלים ארוכים ואיטיים. הגבר עדיין נזהר למנוע מזרעו לחדור אל פנים האשה וכך מעדיפה גם היא. אחרי הכל, כאשר יצאו לחופשי יהיה זה מביך לשוב אל בן זוגה כשהיא מופרת בזרע זר.
השבועות עוברים והופכים לחודשים. אין להם נושאים נוספים לשיחה. בנסותם להרחיב את מגוון הפעיליות הם חודלים מלהשתמש בבור. הריח אינו מטריד אותם והפרשותיהם המוצקות הופכות לפסלים חולפים או אמצעי לציורים מטורפים על הרצפה והקירות. הם חשים כאילו נולדו בכלוב הקופסא. כאילו מעולם לה היתה להם מקלחת, כאילו מעולם לא ידעו רחובות ומרחבים. שפיותם הלכה וחמקה. היא חשה את ידו על גבה, הוא משליך אותה על הרצפה ומפסק את רגליה. היא מבקשת שלא יעטוף ויכסה את איברו, הוא צוחק בטרוף. היד המכנית משמיע את צלילה והמגש מונח על הרצפה.
הביטי, הוא אומר, זה המזון, זו המנה. לשניים ולא לשלושה, ילדים ירעיבו אותנו. הוא שב לצחוק ובדחף פיראי הוא מכלה בה את עוצמתו. שוב, ללא תמורה. היא תנסה לשכנע אותו בנועם. . . בודדים הם, תינוק יוסיף לחייהם בקופסא, יעניק משמעות.
הוא סטר לה ובעט בריחמה, כאשר סיים , חזר אל פסליו השחורים. היא חושדת כי הוא מטורף לחלוטין, אינו מודע להשלכות ומעשים. מתעקש על הכיסוי כזכר אחרון למחשבה מסודרת, מתעקש אך לא יודע מדוע. מחייב עצמו לא להעניק לה את מבוקשה.
הוא מאיים , מכה, הופך אותה לאסירתו בתוך הכלוב. שפחה לסיפוק יצרים, גוש בשר לשימושו האישי. תמיד מונע הוא ממנה, בדבקות ובהקפדה, את אשר בו היא חושקת. היא יודעת כעת כי חדל להבין סיבות ותוצאות אך חש מחויב להוכיח את שליטתו, את קטנותה ואת כוחו. הופכת היא לחפץ בין פסלים של הפרשות וציורי קיר המעסיקים את מרבית זמנו. גם מין הוא חודל אט אט מלקחת.יום אחד היא מתעוררת לפניו, מתקרבת מעט אל גופו הגדול והנוחר. חופנת היא את שערות ראשו, אוחזת בידה. הזדמנות אחת, היא יודעת. מאמצת את כוחה ומטיחה את פניו מטה בקרקע, ושוב ושוב ושוב.הוא מתעורר, הלם בפניו, גולגלתו נסדקה והוא חלש. היא שבה והולמת באותו זעם בילתי עצור שעימו נהג לאונסה. וכאשר הוא מת, רכון בשלולית דם כהה, היא מאושרת. כעת תזכה לזרע הנכסף.
הוא הופכת את גופתו, פונה אל איברו, מנסה לסחוט ולמשוך אך לשווא. היא יודעת שזמנה מועט.
ברירות אין לה, בעזרת שינייה הוא מבתרת את שק אשכיו וסוחטת אותו אל תוכה. נוזלים וגושים ממלאים אותה והיא יודעת, כאשר הם מחלחלים לתוכה, שניצחה.חודשים חולפים.
החדר ריק, ללא פסלים , ציורים או גופה. רק עצמות בודדות.
יום ההריון הגיע, היא יולדת בת ובוכה מאושר.
כך הן חיות, שתיים בקופסא.
אם וביתה, נקבות ללא זכרים. -
-
ערכתי מעט את השורות בסיפור שפרסמת. *כך* זה אמור להיות. לא גודל פונט, לא גודל עמוד ולא נעליים – פשוט *בלי* חוזר *בלי* חוזר *בלי* ENTER בין שורה לשורה. *הבנת*?
כי אם לא, גם סיפוריך הבאים ימחקו.פרט לכך – הסיפור מלא שגיאות כתיב כרימון יד (רחמה ולא "ריחמה", נשימתו ולא "נישמתו" ועוד יודים מיותרים; חדל ולא "חודל", ), ניסוחים מסורבלים ("חופנת היא", "את אשר בו היא חושקת"), ביטויים לא נכונים ("יום ההריון" במקום יום הלידה, כמובן), בעיות פיסוק (בעיקר פסיקים חסרים או לא נכונים), חוסר פלילי במרכאות, ועוד. בדיוק מפני דברים כאלה ניסינו להשמר בכתבנו את כללי הפורום, וביחוד את החלק הדן בשאלה *מתי* יש להגיש את הסיפור (רמז: לאחר *עריכה* ו*הגהה*).
שים לב – אף אחד לא "סימן" אותך, אף אחד לא מכיר אותך. הסיבה היחידה לכל העניין היא התעקשותך להגיש לנו סיפורים מעוכים, דבר שאינו מקובל על ההנהלה. עצתי, שוב: בטרם תפרסם, ערוך, תקן, שפץ, היה בטוח כי הכל בסדר (כלומר – בדוק שנית *לאחר* ה-Copy/Paste ו*לפני* הלחיצה על "פרסם" כי מבנה השורות נכון, ללא שורה חדשה לאחר כל נקודה) ורק אז, *אך ורק* אז, פרסם.
-
-
-
אולי כדאי לך לפנות לסיפורים קודמים שפורסמו כאן, לקרוא אותם ואת התגובות שהם קיבלו. זה יעזור לך להבין כמה נקודות:
א. אף אחד לא סימן אותך. יצירות רבות נקטלו כאן ללא רחם.
ב. חשיבותה של הקפדה על כתיב נכון, תחביר, ושאר הבעיות ש NY ואחרים איתרו אצלך.
ג. כל אחד חושב שהיצירה שלו מושלמת. קרא כמה יצירות "מושלמות" של אלה שקיבלו ביקורות קטלניות, ותבין איך היצירה "המושלמת" שלך נראית בעינינו. -
-
קשה לקרוא לזה מד"ב?
זה לא מד"ב כלל. גם לא פנטסיה. בכלל לא ברור מה זה, מלבד שזה מילים בשורות.
שלא נדבר על שגיאות הכתיב המחרידות ושאר ההערות שניר טרח לפרט, כבר שלוש פעמים.
זה אכן דוחה כמו שציינה יעל, והביקורת המוצלחת ביותר היא של DarkeN.
לא מבין מה חטאנו ומה פשענו שמגיעה לנו מין גבבת כזו.אגב, דניאל, לגבי הערתך הקודמת בנושא משכורת אוגוסט: אני מקווה שאתה עובד במשהו שונה לחלוטין מכתיבה, שאם לא תוכל משכורת אוגוסט שלך לכסות את הוצאות קניית המהדקים של האגודה.
-
אם ניקח בחשבון את כל ההערות הקודמות, באמת אין לי מה להוסיף.
דבר אחד: אם קראת לסיפור "שתיים בקופסא", ובהתחלה יש לך שניים בקופסא (גבר ואישה הם שניים), אזי יש לך טעות בעברית. אם התכוונת לסוף, שבו יש שתיים בקופסא, אזי זוהי די הריסה של הפואנטה.
ואני א]ילו לל הולך להגיב על הדרכים המאד מוזרות ומאד מסובכות שפיתחת לא להכנס להריון ואח"כ כן להכנס להריון.
ובהתחלה, זה די הזכיר לי סיפור של אסימוב, בו חייזרים חוטפים גבר ואישה כדי שיתרבו. רק ששם הייתה סיבה, מטרה ודרך שהאישה והגבר הגיעו ביחד, ואצלך לא.
-
נקודה א
זה לא הרס הפואנטה אם אתה לא יודע מה הולך לקרות.
ל99% ( כולל אתה ) מכם לא היה מושג מה צפוי רק על סמך הכותרת.
האחוז הנותר חולני באופן חריג ( שימו לב, לא לכעוס עליי, אני צוחק על עצמי )נקודה ב
לא הייתי ממליץ לבת שלי להשתמש בפיסת בד אבל חוקרים גילו שקיקיי עור בהם עשה שימוש
האדם הקדמון באחת המערות. מה שטוב לסבא של הסבא ( של הסבא …. ) שלך טוב גם
לגבר בסיפור.
נכון, לא יעיל, אני בטוח, אבל עדיף מכלום.נקודה ג
הסיפור של אסימוב שונה לחלוטין. אם נעיז לרגע להתעלם מפרמטרים של איכות ( בבקשה )
הסיפור שלו חלבי ושלי בשרי. סוג שונה ונושא שונה והכל שונה.
אצלו ניתנה גם נקודת הראות של החייזרים, יצורים שביצעו מניפולציות חברתיות ומיניות
על הזוג החביב.אצלי אין חייזרים בסיפור, וכמו שזוג עכברים במבוך לא יודע מה בדיוק רוצים ממנו ולמה הוא שם
כך גם אצלי.
אין לי מושג מי הכניס אותם לשם, אולי הם פיגרו במיסים ? אולי הישקו את הגינה בניגות לתקנות ?
העכברים לא מקבלים הסבר.לכל יתר הקוראים, אני מודה לכם על הביקורת הבונה ברובה.
אני שולח מחדש את הסיפור " הטורפים " ומבקש מכל מי ששנתו הוטרדה מאיכות היצירה
לשוב לקורא מחדש.
למי שיקרא מהתחלה עד הסוף תצפה הפתעה !!!! ( לא עוגת שוקולד, משהו אחר, בין השורות ) -
אלא אם כן אתם רוצים לקרוא לזה…אוקי אני לא יכולה אפילו להגדיר את זה.
זה פשוט דוחה! זה מעין פנטזיה מינית, חסרת משמעות, של בחור מתוסכל שכנראה לא מסוגל לקבל לא מבחורה וזה מה שעובר לו בראש.
למה הוא חושב שכל העולם רוצה לדעת על התיסכולים המיניים שלו????ואתה צודק מד"ב זה לא, גם פנטזיה זה לא, אלא אם כן אתה רוצה לקרוא לזה פנטזיה מינית. ואז, די נדמה לי שיש מקומות אחרים לפרסם את זה. לא כאן!!!!
ועכשיו הערות על התוכן:
אוקי, אין טעם. זה כל כך גרוע שאין אפילו טעם לנסות ! וממה שאני קראתי עד עכשיו, שזה בערך 2 הודעות, אתה גם לא מסוגל להפנים ביקורת, חיובית או שלילית. למרות שהיא נתנה לך כנראה יותר מפעם אחת.
ככה שממש אין טעם להגיד, סליחה לכתוב, מה אני חושבת על הבעיות בסיפור עצמו. -
חולני זו מילת המפתח פה!!!
למרות שלא כל אך אהבתי את אסימוב כשקראתי חלק מהספרים שלו, אין לך שום זכות, אפילו מינימלית, להשוות את הדבר הדוחה הזה שפרסמת כאן לספרות יפה.
יש לי בארון כמה ספרים של ארוטיקה קלה. אתה רוצה אני מוכנה להשאיל לך, ואז תראה מה ההבדל (המאד גדול) בין מה שאתה כתבת, יצירותיו המופלאות של אסימוב וארוטיקה.
ואם תחטא לטעות, שמה שכתבת נחשב כארוטי, אז רק לתקן אותך – לא!!!
עד כמה שספרות ארוטית שיטחית ובוטה – היא מגרה. מה שאתה כתבת פשוט שיטחי, בוטה ודוחה, ללא כל אלמנט של גירוי.ובקשר לתוכן ההודעה שלך: גם אנחנו (או לפחות אני), בדומה לדמויות בסיפור, לא יודעים מה אתה רוצה.
אולי תשמע להצעתה של יעל ותקרא טוב, טוב, טוב סיפורים קודמים.
זה יועיל לך ואולי ישחרר אותך מנושאים שכאלה. שמקומם, כאמור, אינו כאן. -
אבל אני מאוד לא אוהב את יתר ההודעות. אנשים כאן נטפלים לשגיאות כתיב ואצלך, מה לעשות, לא היו כל כך הרבה. עריכה מושלמת לא מוצאים אפילו בהוצאות מסחריות ולהיטפל לכל סיפור ללא הגהה מושלמת זה פשוט אובססיביות מוגזמת.
הסגנון היה בסדר – אפילו לא רע. אני אוהב סיפורים בזמן הווה, אבל זה כנראה משהו אישי.
והנה הגענו לעלילה. טוב, את הרעיון הכללי ביצעו המון סופרים, כל אחד מנקודת המבט שלו, מהיינליין ועד קיוב. אבל אף פעם לא ממש ככה – וזה כנראה מזל, כי זה סיפור ממש, אבל ממש, מדכא, ללא צל של רחמים. אם אני אשווה אותו לקיוב, לקיוב היתה אמירה מסוימת – שתחת לחץ אנשים הופכים מהר מאוד לחיות טרף. אבל אצלך העניין לקח חודשים – וזה כבר לא ממש מפתיע, ולא ממש אמירה. אנחנו מצפים מאנשים שכלואים חודשים לצאת מדעתם. ככה שנשאר רק הדיכאון. אז תתעלם ממה שכתבו כאן, לדעתי אתה כותב לא רע – אבל את הסיפור הזה לא אהבתי.
-
בין "סיפור ללא הגהה מושלמת" לבין… הדבר הזה… עמו נאלצנו להתמודד כאן. ראוי לו לכותב כי יפנים טוב טוב את הערותיהם של משתתפי הפורום, אם ברצונו להוציא מתחת ידו משהו קריא.
ההשוואה להוצאות מסחריות אינה הגיונית, כמובן, גם לו היתה טענתך נכונה. להיות או אי-היות ההגהה מושלמת בספרים אלה ואחרים אין כל קשר לצדקת הדרישה להגהה טובה ככל האפשר בסיפורים הנשלחים לכאן. -
-
-
-
-
-
-
יש סוג אמנות שנקרא, אוף אני לא יודעת איך מתגרמים את זה לעברית. באנגלית זה נקרא preformant art. שם אמנים, או לפחות כאלה שמגדירים את עצמם כאמנים, עושים לעצמם ולקהל שלהם כל מיני פעולות משונות למיניהן.
כגון: אמן מסויים שאיני זוכרת שמו מת במהלך הופעתו. ואיך הגיע הדבר לידי ביצוע אתם שואלים. אז ככה, הוא מת מדימום מאסיבי. ואיך זה קרה, הוא חתך לעצמו, כן בסגנון גב' בוביט (למי שלא זכור המקרה – הגב' נקמה בבעלה הבוגדני בצורה קיצונית למדי וחתכה באגרסיביות את איבר מינו) רק שלצערו של האמן המדובר איש לא בא לעזרתו, שכן זו היתה דרכו להביע את עצמו וחלק מההופעה.
כמובן שיש עוד דוגמאות לרוב כמו האמנית שמשתילה בעצמה כל מיני דברים כמו קרניים וכד'.אני, למשל, לא יכולה לקרוא לזה אמנות. סוג של פסיכוזה כן, אבל אמנות לא!
כך שהביטוי "לא כל הדוחה, אמנות הוא" לא כל כך נכון. מה שדוחה בעיניך יכול להחשב לאמנות בעיני אחרים. -
-
אלא אם כן, כמובן, אתם מכירים גברים שהפנטזיה המינית שלהם היא להירצח ושיחתכו להם את הביצים. מן הסתם יש כאלה, אבל אני בספק אם זו פנטזיה נפוצה.
הסיפור הזה כן מנסה להתמודד עם מצב קיצוני מסוים, וכן מנסה לומר איזושהי אמירה פילוסופית על טבע האדם. שבעיני האמירה הזו רדודה ולעוסה, ולא ממש מבוצעת טוב, זה נכון, אבל הנסיון קיים. אני בהחלט לא חושבת שזו סתם פנטזיה ארוטית. -
לא את כולם מאכילה יד מכנית. . .
הגבול בין מד"ב לכל ז'אנר אחר עשוי להיות דק מאוד.סך הכל, אם הייתי מוסיף עוד פיסקה על
מדען חייזר שמביט ורושם היה יוצא בדיוק אותו סיפור ( רק יותר גרוע). בחרתי להתמקד ולא לייגע את הקורא התמים.סיפור רע ? אולי , אולי לא. קיבלתי עליו תגובות נלהבות במקומות אחרים (פורום הסוטים, פורום אלו שלא יודעים לקבל "לא" מבחורה, פורום הדוחים) וגם כאן, פה ושם,
אבל זה בהחלט מד"ב.עד לזוועה הבאה, להתראות.
-
-
-
גם את הספר "חלף עם הרוח" אפשר לסיים 'החיזר שצפה בסקרלט אוהרה הניד בראשו בצער. "בני האדם האלה", אמר, "אין להם מושג איך לחיות כמו שצריך".'
זה לא יעשה אותו ליצירת מד"ב, כמו שהיצירה שלך היא לא מד"ב. אנשים שנחטפו, נכלאו בחדר מבודד והשתגעו אינם תוכן מד"בי, אינם נושא מד"בי, והטיפול בהם אינו מד"בי. אני מצטערת. הסיפור שלך פשוט לא עוסק בשום צורה שהיא בתכנים מד"ביים. -
דניאל, ישבתי פה וניסיתי להבין למה אתה עושה את זה לעצמך. זה לא שאנשים פה מחפשים איך להרוס לך את החשק לכתוב, הם אפילו עודדו אותך להמשיך.
למה? אבל, למה? אתה לא מוכן לקבל ביקורת, טובה למדי, שניתנה לך ולהמשיך איתה הלאה.לעשות צחוק מאנשים על הרעיונות שלהם, לא מוסיף לך שום כבוד. אם כבר זה רק מבזה אותך והופך את העבודות שלך למשהו שאין טעם להתייחס אליו, כי בסופו של דבר יודעים שאין עם מי לדבר.
במקום לשבת ולקטר על זה שאנשים לא אוהבים את מה שאתה כותב, אולי תעצור, תנשום, תקרא שוב את כל הביקורות בעין נקיה בלי עלבון אישי (ואני בהחלט מקווה שאתה יכול) ותנסה להבין מה אנשים אמרו לך. תנסה לרגע לעמוד מהצד, להיפטר מהערצה העצמית שאתה שקוע בה ולקרוא את מה שאתה כותב בעין נקיה. ולחשוב טוב טוב האם זה עומד בקריטריונים שמצויינים בחוקים ??
אני לא יודעת אם אתה נותן לאנשים אחרים לקרוא את הסיפורים שלך לפני שאתה מפרסם, אבל זה רעיון טוב ששמעתי ממישהי מאד חכמה. קח כל סיפור שאתה רוצה לפרסם ותן אותו למישהו שאתה מאמין בכנותו, שיגיד לך בדיוק מה הוא חושב עליו ויציע לך דרכים לשיפורו, ככה אולי לא תקבל כאלה ביקורות קטלניות.
אני מאמינה שברגע שתכתוב משהו טוב שימצא חן בעיני אנשים אף אחד לא יבוא ויגיד לך בכוונה שזה גרוע.אני בהחלט מאחלת לך הצלחה ומקווה שתגיע לסיפור טוב, כי זאת המטרה פה בסופו של דבר.
-
יעל לא אמרה "כל הדוחה – לא אמנות הוא", היא אמרה "לא כל הדוחה – אמנות הוא". יש הבדל. הראשון מסומן "אם דוחה(X) אז לא אמנות(X)", השני מסומן "לא (אם דוחה(X) אז אמנות(X))" או בניסוח שקול "יש X כך שדוחה(X) וגם לא אמנות(X)".
ובעברית – אולי מחבר הסיפור התרגל לחשוב שיצירות קשות לעיכול הן אמנותיות או איכותיות יותר מיצירות קלילות ונחמדות, אבל זה לאו דווקא נכון. אפשר לכתוב דברים קשים וכבדים מאוד שהם עדיין ברמה האמנותית של פוקימון. (אני לא אומרת שהסיפור הזה שווה-ערך לפוקימון, מיינד יו, אני רק מבהירה נקודה.)
-
דבר שני, ההודעות שלך כתובות במשפטים קצרים, ברורים וסימפטיים, בלי עברית גבוהה, מפותלת ומייגעת.
למה אתה לא כותב ככה גם בסיפורים? השפה בסיפורים שלך קופצת מעל הפופיק. קודם תלמד לכתוב משפטים נחמדים וברורים, שמחוברים זה לזה בצורה ידידותית למשתמש, וכמובן כתובים בעברית נכונה. תלמד, למשל, איפה מתחילים שורה חדשה ואיפה לא. אחר כך תוכל לדאוג לסגנון אמנותי (רק אם עדיין תרצה… כשמתחילים לכתוב בשפה פשוטה רואים עד כמה ההיצמדות לרעיון ה"פיוטיות" יכולה להיות מגוחכת).
ואחר כך, כמובן, תוכל לדאוג למד"ב או לא מד"ב.
-
-
-
-
