- This topic has 17 תגובות, 10 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 7 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
הם אחריי. אני יודע את זה. הם רוצים להרוג אותי. אני יודע יותר מדי.
ד"ר וייס אומר לי שאני פראנואיד. הוא צודק כנראה. אז מה? רק בגלל שאתה חושב שכולם רודפים אחריך לא אומר שאתה טועה.
פעם הייתי שוטר. היה לי כוח. מדים. אקדח. אנשים פחדו ממני, כיבדו אותי. היום תראו אותי, יושב מכווץ בפינה, מנסה להתמזג עם הקירות. כאילו שככה הם לא ימצאו אותי. הה. הם תמיד מוצאים אותי.
ד"ר וייס שאל אותי מה הם עושים כשהם מוצאים אותי. לא עניתי. שימשיך לישון בשקט. לא שהוא היה מאמין לי. יכול להיות שאפילו אם הייתי רוצה להסביר, לא הייתי יכול. אין מלים. פעם איימו עלי בטיפול חשמלי אם אני לא אספר, אז ניסיתי. זה כמו להתעורר הפוך, אמרתי להם. כמו להרדם ולחלום, אבל אתה מרגיש את המעבר, יודע כשזה קורה. ומה אתה רואה בחלום? נדנד הדוק. איזה ניג'ס. את אלוהים, אמרתי. העתיד, העבר, משמעות החיים וכל זה. הדוקטור התעצבן והאשים אותי שאני משחק איתו. הוא שוב צודק. ואז הוא הורה להכפיל את טיפולי הבידוד שלי בתור עונש. אבל סיפרתי את האמת.
הייתי בפטרול כשראיתי אותם בפעם הראשונה. השותף שלי זיהה אחד מסוחרי הסמים שהוא היה עוצר כל כמה זמן, והתחלנו לרדוף אחריו. בריון קטן, סתם כלומניק בין כל הזבל שם בחוץ, אבל מטרה קלה.
הטמבל התחיל לברוח. אדיוט קטן, הוא לא יודע מה היינו עושים לו בתואנת התנגדות למעצר? התחלנו לרדוף אחריו, אבל הוא היה זריז. השותף שלי אמר לי שהוא חוזר לניידת לדווח על נמלט, אבל אני לא וויתרתי. רצתי ורצתי בין הסמטאות המטונפות. כמה פעמים קלטתי הבזק של יד נעלמת מאחורי הקיר, או של הז'קט שלו מתנפנף, מספיק בשביל לדעת שאני קרוב. מתיש אותו. סמים הורסים לך את הבריאות.
ואז עברתי את הפינה ושם הוא היה, עומד כאילו הוא מחכה לי. אבל זה לא היה הכול. משהו… ^אכל^ אותו. זה התיאור היחיד שיש לי. משהו, איזה סוג של אדים או אנרגיה, יותר תחושה של נוכחות מאשר דבר שראיתי בעיניים. מה שזה לא היה, זה זרם מהרצפה, מהקירות, מהחלונות, מהמרזבים, ממאורות המקקים, מהכביסה המלוכלכת, מהביוב.
וזה נכנס בתוכו, והוא עשה כזה קול. מין "|חחחחחחחחחח|" חנוק כזה, ואז הוא נעלם.
כלומר, הוא עדיין עמד שם, והוא עדיין היה אותו פרחח מושתן, אבל בבת אחת הוא היה גם משהו… אחר. והמשהו הזה פקח את העיניים שלו והסתכל ישר עלי, והרגשתי כאילו עמוד השדרה שלי מנסה להחליק החוצה מהתחת שלי.
הוא הזהיר אותי. כן, אמר לי שהוא יודע מי אני ואיך קוראים לי ואיפה אני גר וממה אני פוחד. הוא אמר לי שהם עוד יגיעו אלי בסוף, כמו לכל אחד אחר. "חכה לתורך." הוא צחק.
מה שמוזר, הוא לא פתח את הפה כל הזמן שדיבר. ואז הדבר הזה נעלם ומה שהיה שם הסתלק, ואני עמדתי והסתכלתי בסוחר סמים שהתחנן אלי שאני לא ארביץ לו.
זה מה שהם מראים לי כשהם באים אלי. את העתיד. איך כולנו ניפול, ניאכל בידיהם. והם ימשיכו לעשות את זה עד שאני אצא לגמרי מדעתי, מה שצריך לקרות כל רגע.
את כל זה אני לא מספר לדוקטור וייס. הוא לא יבין. ומה שיותר חשוב, הם יידעו. הם תמיד יודעים. ואני לא רוצה שהם יאכלו אותי. עדיין לא. אני רוצה להמשיך לחיות.
בכל מקרה, עכשיו כבר מאוחר מדי. דוק עכשיו אחד מהם. הוא עוד לא יודע את זה, אבל ראיתי, בפעם האחרונה שהזריקו לי תרופות. מאחורי העיניים שלו, הדבר ההוא נפנף אלי לשלום.
מה זה משנה. לכל דבר יש סוף, אפילו לבני אדם. אני פשוט יודע גם איך ולמה זה יקרה, ולא רק אם ומתי. ועד אז, אני אמתין, ואיהנה מהביקורים הליליים שלי. -
אני רוצה להגיד.
קודם כל, זה כתוב טוב. רואים השפעה מסטיבן קינג, נראה לי, והכתיבה מוצלחת.
אז מה לא טוב? חסר לי משהו. פואנטה, משהו שיתפוס אותי. בסך הכל אין שם ממש סיפור, רק איזשהו תיאור מצב שהוא בסך הכל די קלישאי, ולא מספק כשלעצמו כדי להחזיק סיפור. למי שקורא, כמוני, כמויות של קינג להנאתו, תיאור של יצורים מעורפלים מרושעים (שאולי כן ואולי לא קיימים), שמשתלטים על גופם של בני אדם ומתכננים להשתלט על האנושות – זה פשוט לא מספיק. זה בקושי פרק ראשון. -
-
-
אבל כוונתי הייתה להעביר אווירה יותר מאשר רעיון מסוים. אני לא חושב שהמצב הוא קלישאי משום שהוא בא כדרך לתוך מוחו של אדם פראנואיד שאולי ראה את מה שראה, ואולי לא; אני לא יודע בעצמי. מטרתי הייתה כאן לשקף צורת מחשבה מסוימת (ולכן החוסר בגרשיים, אגב, לדעתי הם היו מפריעים לקצב הסיפור) וגם לנסות ולומר משהו על האלימות בחברה שלנו והצורה שבה בעלי כוח טורפים את החלשים מהם.
וגבי ההשראה, Boojie, למרות שקראתי מספיק סטיבן קינג בזמני ההשראה באה דווקא מסיפור קצר של היינלין בשם Them.
תודה לכולכם על המחמאות ועל הביקורת הבונה. -
-
-
למרות שקצת מוזר לי העיסוק האובססיבי הזה בסימני פיסוק, אני הולך לנסות להסביר פעם אחרונה: בסיפור שמובא גוף ראשון, בייחוד באחד שמנסה לשמור על מידה מסוימת של אותנטיות בעדותו של הגיבור, יש להבחין בין קטעים הכתובים כאילו הם מסופרים ישירות על ידי הדמות ועוזרים לבנות אותה וליצור תמונה מנטלית של אופייה בעיני הקורא (בדרך כלל בתחילת הסיפור) לבין קטעים הבאים מאוחר יותר בעין "פלשבק" מילולי. כאן הדמות כבר בנויה מספיק והמחבר יכול להרשות לעצמו לכתוב בצורה תיאורית-קלאסית יותר ובצורה ססגונית פחות (אם תשים לב, בתחילת ובסוף הסיפור גם השתמשתי במשפטים רבים וקצרים שלא היו מחוברים אחד לשני כדי לדמות אפקט של אי יציבות והיפראקטיביות–כמו מישהו שמסובב את הראש מצד לצד בזמן שהוא מדבר אליך–אבל בפלשבק הגדול באמצע כתבתי בצורה רגילה יותר).
אבל בכל זאת, כבודם של הגרשיים במקומם מונח, ובכל מקרה, על טעם וריח אין להתווכח. חלק אוהבים פסטה בולונז, וחלק מעדיפים פיצה אנשובי (וישנם גם אותן נשמות אומללות שלא אוהבות אוכל איטלקי בכלל אבל איננו מדברים כאן על השוליים הסהרוריים). -
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
