- This topic has 17 תגובות, 6 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 2 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
שרוט
נשלף מתוך ארגז מתוך מחסן ובטעות נפל על הרצפה של החנות. זה לא נורא, הוא לא ימות, בחזרה לעטיפה, משמיע קליק ולתוך התיק. עגול ודק והוא שמע שאנשים אומרים שמדוייק הוא אבל לא כל כך חזק, עוד כואב מהנפילה. נוצר פגום, שרוט, חבול עם אישיות ולה פיצול – אחת עוטה במסכה ואת הפְנִים לא מגלה והשנייה עודה מופנמת, רגשותיה מחביאה ורק מכשיר אחד יוכל למצוא דרכו אל תוך לבה. האם זה משנה? הרי אין איש אשר ישמע את שתאמר המסכה, והמופנמת כה שקטה, מי את אוזנו יפנה?
אם אין קהל מחוץ לתיק תשמיע מסכה תלונות אל המופנמת – "מטומטמת, אשליות יש לך בסיב, הן המצב מאוד נדיב, התיק פתוח ובחוץ משב הרוח כה מזמין, הבטחות זה עסק לא אמין, אם שתינו יחד ננסה נוכל לקפוץ ושם בחוץ קצת לעלוץ." שתיקה אומרת המופנמת וחושבת על תקווה, אסור לקפוץ למסקנות בגלל שטויות של מסכות, הסבלנות תוביל לאושר ובינתיים, אמונה היא הסיבה להתעלם ממסכה.
פיצול אישיות לדיסק שרוט שיד מרימה אל עין בוחנת, "תראה מה עשית גוד דאמט, איזה דביל עושה כזאת שטות, זאת מתנה לכבוד בגרות, באיזו זכות? באיזו זכות?" עוד יד אל עבר מצח מתעופפת ובו מכה בכוונה לנזק, "זאת לא אשמתי" מיילל אותו קול "היה שם בור גדול." רגע הפסקה, הדיסק לתיק חוזר בעטיפה, מונח בצד ומבחוץ שומעים קולות של איש שלעצמו מכניס מכות, זורק קללות ומתגונן, יורק, רוצה לברוח אבל אין לאן, בסוף נרגע, לוקח תיק ולדירה.
בחדר חם מואר ישנה מיטה, עליה כר ולידה עומד שולחן, כסא וטלפון קטן. קול קטן נשמע כמו פיק ועל המסכה טוש לא מחיק. "תראי מה עושים לי, איזו התעללות, יכלנו לצאת מגורל אכזר זה בקלות, יכולנו להתגלגל לנו בדרכים, היו אוספים ועל מראה של מכונית תולים, עכשיו הורסים לי ת'פנים, הכל בגלל העצלנות, איזו טפשות, איזו טפשות." עוד מעט יגיע סוף לשקט, עוד מעט מופנמת תגלה בצעקה את ששמרה בתוך לבה, היא נוצצת, מתעלמת בדממה ממסכה.
את מסכה חשכה מכסה, "אני מפחדת" ציוץ משמיעה, קרן דקה כחולה את מופנמת מדגדגת, סורקת, וכל המכונה אותה מחבקת. "זה בסדר עכשיו" אומרת מכונה "את יכולה להגיד כל מה ששמרת בתקופה האחרונה." טלפון מהקיר מתנתק, איש לוקח כר ומחבק.
איש יושב על כסא, רגליו ונעליו מונחות על שולחן ולידם יושבת עטיפה, פרץ של רגש יוצא ממכונה, כולם יושבים ומקשיבים. חיוך על פניו של איש ועיניו עצומות, רגליו נרגעות בתוך עטיפתן וכל אותו זמן הוא אדם שלם, שני חלקים מאוחים לאחד בתפר דקיק, זמן קצר הוא יחזיק. כל אותו זמן ישנו צד עם סימן של טוש לא מחיק שמקשיב בפליאה לצד השני ומקווה – שיחזיק, שיחזיק.
-
-
-
אהבתי את הסגנון ה"לירי". בעיני גם בסוג כזה של כתיבה מותר למשקלים להיות לא מושלמים וזה לא מפריע.
באשר לתוכן, להלן הפרשנות שלי:
מה שהבנתי זה שהמשל הוא דיסק שרוט, עם "פיצול אישיות" בין החוץ לתוכן.
הנמשל הוא בעליו של הדיסק, שעבר טראומה כלשהי שגרמה לו לפיצול אישיות,
או (וזו הפרשנות שאני מעדיפה) למאבק מתמשך בין הצורך לבטא את הכאב ולהתמודד איתו, לבין הרצון לשכוח ולהיות "מאושר", כפי שהוא כלפי חוץ (?), להמשיך לחיות כאילו הכל בסדר.
הסיפור מתאר את הפחד מההתמודדות עם הרגשות האמיתיים, והשכנוע העצמי להדחיק. אך בסופו של דבר הרגשות "יוצאים החוצה", מה שמביא להקלה ותחושת שלמות.
אהבתי במיוחד את הסוף:
*שמקשיב בפליאה לצד השני ומקווה – שיחזיק, שיחזיק.*ביקורת:
בקריאה ראשונה ואפילו שנייה לא אהבתי במיוחד. לאחר כמה קריאות נוספות וקצת מאמץ הגעתי לפרשנות שלי, בין אם היא נכונה או לא, ואהבתי הרבה יותר.
בגדול – *יפה מאוד*.הייתי מוותרת על הפיסקה עם ה"איש שלעצמו מכניס מכות". היא יותר מידי מפורשת. כל הפיסקה. גם לא הייתי משתמשת במילים "פיצול אישיות" בסיפור. העובדה שיש כאן פיצול היא מספיק ברורה מבלי שתאיית לנו את זה.
באופן כללי – אם אתה מנסה להעביר לנו את המצב של האיש דרך המשל (קרי הדיסק), אז לך עם זה עד הסוף. אל תסביר לנו באמצע מהו הנמשל (האדם שנלחם נגד עצמו). זה מקלקל.
אז נכון שבלי זה היה קשה עוד יותר להבין את הסיפור. אבל הוא היה מושלם יותר.
בהרבה סיפורים צריך להתעמק בשביל למצוא את הנמשל ולהבינם.
אני לא חושבת שזה רע. להיפך: דווקא כשהנמשל שקוף מידי, לפעמים הסיפור חלש יותר.
אמנם אתה מאבד את הקוראים שאין להם כוח להתעמק (נו אופנס למגיבים מעלי
), אבל מי שכן יטרח וימצא משמעות בסיפור – יעריך אותו יותר.
זו דעתי. -
קיבלתי את הערותיך
בקשר למשקל הדפוק – הוא נבנה ככה בכוונה, הוא נותן לי בסיפורים אווירה מסויימת של שגעון, אהקורא בדרך כלל מתקשה לקרוא את הדפיקות במשקלים מה שלדעתי נורא נחמד (האווירה שדיברתי עליה), אני יכול להגיד לכם שיש בעיה באתרים שנועדו לבקר יצירות ליריות ושתנסו כמו עידית לקרוא את זה כמו שזה בלי מחשבה של – המחבר לא יודע מה זה משקל אבל אני מבין שזו תהיה ילדותיות. אם אתם באמת חושבים שזו בעיה אני לוקח את זה במלוא הרצינות ועוד הערות בנושא יגרמו לי לשנות את העניין.
בקשר לפרשנות של עידית ולחוסר ההבנה של שלמקו ויעל – למעשה מדובר בשתי ביקורות קיצוניות בין הצד שלא הבין לצד שהבין ודורש פחות הסברים בסיפור – עידית – גם לך לקח 3 פעמים עד שהבנת מה קורה, את רוצה שאני אגרום לסיפור להיות עוד פחות מובן? כן, ברור שהוא יהיה יותר מפצה לקוראים שהבינו לאחר 500 קריאות, אבל למי יש כוח לקרוא כל כך הרבה? שני החברה למעלה נואשו לאחר קריאה ראשונה (מה שדווקא מפתיע אותי מאוד – העובדה שלא הבנתם) מה שגורם לי לחשוב שהסיפור במבט ראשון לא מספיק מעניין כדי שהקורא יקרא אותו שוב כדי להבין אותו. מה שדי מבאס אותי כי אני לא יודע איך לשנות אותו כך שרמת ההבנה תישאר קשה אך הסיפור יהיה מושך יותר.
תראו
תמיד יש את הבעיה שאני לא יכול לדעת עד כמה הקוראים המבקרים קראו את הסיפור בעיון ולהגיד – אני חכם ואתם פשוט לא הבנתם – הוא אחד הדברים המגוכחים ביותר שאני יכול להגיד.
אבל אני באמת מרגיש שיש כאן פספוס – אז נעשה עסק – אני אחשוב רבות על הערותיכם ואבדוק האם כדאי לי לשכתב את הסיפור כך שיהיה מובן יותר (עידית, מצטער, מובן פחות אני לא אעשה אותו – סיפור שיש לו מעט קוראים מעביר את המסר שלו למעט קוראים וזה לא יעיל) ואתם מצדכם (אם תסכימו) קראו שוב את הסיפור.בכל מקרה, תודה רבה לכולכם על הביקורת והעובדה שיש כזאת אומרת שהסיפור אכן לא מושלם ודורש שיופים ושיפצורים
לילה טוב
-
-
-
אין לו תוכן לינארי שזורם. אין לו משקל שאפשר להנעל עליו. יש לו במכוון משקל רע (הבנתי את הקטע הזה, אבל הסכמתי עם כל שאר הדברים של שלמקו), ותמיד כשאני רואה שהסופר עשה משהו בכוונה להקשות עלי אני מתמלאת באנטי ליצירה. משקל רע, דרך אגב, הוא משהו שמאוד מקשה על קורא, הרבה יותר מקשה מהעדר משקל. והסיפור הוא באמת לא מספיק מעניין כדי לגרום לי לקרוא אותו שוב ולהתאמץ יותר כדי להבין.
אז קבל ח"ח במקוריות על סגנון הכתיבה, אבל אלי זה לא מדבר.
זהו.
-
-
וקודם כל אני אומרת מראש שאין צורך להצטער אם היא לא מתאימה לך.
זה הסיפור שלך – עשה בו כטוב בעינייך
אבל רציתי להבהיר יותר את הכוונה שלי.
לא התכוונתי שהסיפור יהיה יותר טוב אם הוא יהיה פחות ברור. אני אנסה להסביר למה כן התכוונתי:לסיפור שלך יש שני רבדים:
הרובד העליון הוא סיפורו של דיסק שרוט,
הרובד התחתון הוא מה שהוא מסמל (סיפורו של איש "שרוט").כדי להגיע לרובד התחתון יש לקרוא את הסיפור לעומק ויותר מפעם אחת, ולהשקיע קצת. ככה זה בכל סיפור רבדים טוב, וכאן אני עומדת על דעתי. אם מלוא המשמעות של הרובד התחתון ברורה מייד בקריאה ראשונה – אז אין כל טעם ב"ריבוד".
הרעיון הוא שבקריאה ראשונה קוראים ומבינים את הרובד העליון, וגם רוצים לקרוא שוב כדי לחפש מה יש בסיפור יותר לעומק.
הבעיה שאני הצבעתי עליה בהודעתי הקודמת היא, שיש ערבוב בין הרבדים. אתה דוחף את הרובד התחתון בכח כדי שיבינו אותו מייד.
ולא רק שזה פוגם בריבוד, אלא זה גם לא משיג את התוצאה שרצית, ובקריאה הראשונה זה רק יותר מבלבל את הקורא, ופוגם ב"לינאריות" של הסיפור העליון, כפי שהגדירה את זה יעל.הבעיה היותר חמורה היא זו שאפשר להבין מהתגובות של שלמקו ויעל, והיא שהרובד העליון לא כתוב מספיק טוב. וכאן אני בהחלט מסכימה איתם. הוא לא מספיק "לינארי" ולא מספיק מעניין. לכן לא עושה חשק לקריאה מעמיקה יותר.
גם לי הוא לא עשה במיוחד חשק כזה. אני פשוט מחשיבה את עצמי קשת-תפיסה, ולכן לא הרשיתי לעצמי לכתוב "לא הבנתי" לפני שעשיתי מאמץ קצת יותר גדול.אבל החשק לקריאה מעמיקה צריך לבוא ממצב שבו הקורא *מבין את הסיפור שקרא* (ברמה העליונה) ו*מבין שיש בו עוד משהו* (מעבר למה שכבר הבין).
לכן אני לא חושבת שהפתרון יהיה לעשות את הסיפור "יותר ברור" במובן שיהיה קל יותר להבין מהו המשל ומהו הנמשל, אלא לעשות *יותר ברור ויותר ומעניין את הסיפור החיצוני*.
[איך? לא יודעת.]שוב, זה רק מה שנראה לי, ואולי אני טועה. אני לא מומחה גדולה לספרות, אז אתה לא חייב להסכים איתי
-
טוב, לא ממש, אבל זה החרוז שיצא לי.
וזו הדגמה טובה לתחושה שאחזה בי כשקראתי את הסיפור. הכוונה, כך נראה לי, נופלת קרבן ללהטוטים שאתה מנסה לבצע. בסופו של דבר, לאחר הקריאה, יכול הקורא המסכן רק לשאול את עצמו – "למה?"
מישהו שאת דעתו אני מעריך מאד אמר לי לא מזמן: "הקורא לא חייב לך מאומה. אתה הוא זה האמור לגרום לו להמשיך לקרוא, להמשיך להתעניין." את זה, למרבה הצער, הסיפור שלך לא עשה, שכן הוא עסוק מדי בהתחכמות.
באופן כללי, אציע לך לעיין בלקסיקון טרקי סיטי, ובייחוד בערכים הבאים:
1. הכלב השורק
2. נפנופי יד
3. עלילת ואז
אין זאת כי ערכים אלה מתארים במדויק את סיפורך, אך יש בהם בכדי להבהיר מעט מהרגשתם של הקוראים. -
-
זה הסיפור שלך. מאחר שלא התחברתי אליו כל כך אז אין לי שום הצעה לשיפור. אני יכולה רק לומר מה לא מצא חן בעיני. איך לתקן? :-0
בסיפור האחרון שלי ביקשתי הצעות לתיקון סוגיה יותר קלה, ולאף אחד לא היה רעיון. ככה זה לפעמים.
לפעמים, דרך אגב, עדיף לעזוב בצד את מה שלא הצליח. אני לא אומרת לך לעשות את זה, אבל זו אפשרות. בסך הכל אל תתייאש. אתה כותב טוב. ראית את התשבוחות שקיבלת על סיפורים קודמים.
-
-
-
אני מאוד אוהב את הכתיבה הלא-שגרתית ואין לי בעיה עם עלילה שאיננה לניארית. קריאה אחת בלבד הספיקה לי להבין את הסיפור, אם כי אני הבנתי אותו שונה מהאחרים.
אם הרעיון המרכזי הוא ההקבלה בין דיסק שרוט לבין מצבו של אדם הסיבול מפיצול אישיות, הרי שמקומו של הסיפור אינו בפורום מד"ב (לעניות דעתי בלבד). מכיוון שהזכרתי לעצמי במהלך הקריאה שזהו פורום מד"ב הבנתי את הסיפור מעט אחרת – הדיסק מכיל מידע שכאשר נטען למכשיר מסויים, מסוגל להשפיע על מצבו הרגשי והתודעתי של האדם המחובר למכשיר.במהלך הקריאה שאלתי את עצמי אם הייתי מעדיף פירוט רב יותר של מה שקורה לאדם הנתון להשפעת הדיסק, אבל תשובתי לעצמי היתה: *לא*. זה טוב כפי שזה.
ועוד משהו (וזה המשפט היחיד שנאלצתי לקרוא פעמיים): שתי אישיויות שונות – האחת עוטה מסכה (כלומר מתחבאת, או מפחדת להיחשף) והחארת מופנמת (כלומר מפחדת להיחשף) – הניגוד ביניהן אינו גדול בכלל, הן כמעט אישיויות זהות.
ואני חושב שאם היית ממתין לכתוב את הסיפור הטוב ביותר שלך, לא היינו זוכים לקרוא את "משרת".
שנה טובה
-
אבל הגורם הפנטסטי שגרם לי לחשוב שהסיפור ראוי לפרסום בפורום זה הוא העובדה שלדיסק יש אישיות…
למרות שאם מצאת משהו זה אומר שהוא שם איפשו
אבל לא ללא חיפושבכל מקרה, לדאבוני התגובות שלמעלה צודקות, הסיפור מתאים רק לאנשים שאוהבים חוסר סדר בסיפור ואלה מעטים מאוד.
אבל, טעויות הן רק ציורים על אבנים בדרך לאיכות
לילה טוב -
-
