שפת המלחמה של הקפטן

[בן רוט]

שפת המלחמה של הקפטן
בן רוט

"אתה יכול לשבת כאן". היא הייתה גדולה. ושחורה.
בהתחלה לא הייתי בטוח שהיא מדברת אלי, השפתיים שלה לא נעו, צמודות זו לזו, אפילו לא סדק. זו הייתה הפעם הראשונה שהקפטן פנתה אלי, אחר-כך אמרו לי שאני הייתי האורח (ככה הם קראו לנו) היחיד שהיא פנתה אליו אי-פעם. וזה קרה בדיוק כשיצאתי מהספריה.
"אתה יכול לשבת כאן, אני לא משוגעת". בטח שלא, חשבתי לעצמי, מה ציפיתי למצוא בבית משוגעים? אנשים נורמאליים? השפתיים שלה באמת לא זזו ולא ידעתי אם היא מחייכת או נושכת אותן זו לזו. גם היום, יושב בכמוסת המילוט הקטנה, המטען היקר צף בבקבוק החנקן הנוזלי, כשאני נזכר בה, אני חושב על משהו ממש גדול. שני מטר לפחות. 140 ק"ג ואף טיפה של שומן מיותר. והצבע שלה, לא ממש שחור, היה שם גוון של זית אולי. אם היא הייתה אמזונה, אני הייתי עובדת סוציאלית.
סיימון, האח בחלוק הלבן, האח המלאך, זינק מתוך עמדת הזכוכית שלו כשראה אותי מתכונן להניח את ישבני על הספסל לצידה. "שלא תעיז לפתוח את הפה" הוא הדגים בשפתיים קפוצות. ייתכן מאוד שהאזהרה שלו מצד אחד הצילה את חיי, אבל מצד שני האריכה את שהותי במוסד; הפסיכיאטרים לא אהבו לשלוח אדם המדבר בשפתיים קפוצות אל המורכבות המאיימת של חיי הכרך. התפללתי שמהטמה גאנדי ידע לעשות את המוטל עליו.
ישבתי לידה, מסדר את החלוק הלבן החד-פעמי כך שמבושי לא ייראו והנחתי את הספר על ברכי.
"ספר, הא?" היא שאלה נועצת מבט בערמת הדפים הכרוכה.
"טוב, הם לא מחזיקים מידע אלקטרוני בספריה" הייתי צריך למצוא משפט קל יותר להגיה בשפתיים קפוצות, אבל הצורך לדבר היה חזק ממני. עד כדי כך, שאמרתי את המובן מאליו: "אין קישורים, אי אפשר לעשות חיפושים מורכבים, וזה כל-כך לא נוח שלוקח המון זמן לקרוא אותו" מצד שני, אם אתה כבר מפתח שיגעון כהובי, אז אתה צריך לדעת שישאר לך הרבה זמן פנוי וכדאי שתתרגל לקרוא ספרים. הרמתי את הספר "מצאתי אותו באגף המדע הבדיוני"
"והם חושבים שזה מד"ב" היא צחקה בשפתיים הדוקות, עיני נפערו לרווחה כשראיתי את זה, הייתי בטוח שהיא צוחקת. הייתי בטוח ששפתיה לא זזות. אני בחיים לא הייתי מצליח לעשות כזה דבר. "עכשיו תגיד לי מי כאן המשוגע". האמת שהייתה לי תשובה מיידית וברורה.
"זה לא מד"ב?" שאלתי
היא פתחה את עמוד הראשון של "קורס ללימוד שפת המלחמה של בנות רודין" ואצבעה הענקית נחה תחת שלוש מילים בתחילת משפט: "רוב המידע על…" המשכתי לקרוא "… שפת ארץ הגיע על-ידי קפטן ג'יי גולד, האנושית הראשונה שנחתה בכוכב הלכת. נחיתתה שם הייתה מקרית לחלוטין ונבעה מ… ".
"קפטן ג'ניפר גולד" אמרה האמזונה הענקית, זה היה שמי לפני … טוב, לפני הרבה זמן."
"אבל אז גם נראיתי אחרת" היא הוסיפה בדיוק כשהפכתי דף וראיתי את תמונתה של קפטן ג'יי גולד. תמונה ישנה, שחור לבן, אפילו לא הולוגרמה. הקפטן בתמונה הייתה בחורה צעירה, בעלת אף סולד, נמוכה ב-25 ס"מ לפחות מהאמזונה הכהה שישבה לצידי, והיא חייכה אלי במלוא שיניה. "העיניים שלי היו כחולות והשיער שלי היה בלונדיני וארוך".
"ובטח גם דיברת שוודית" אמרתי בטון של עובדת סוציאלית ולא ידעתי להחליט אם אני שומע בקולה געגועים, או ציון עובדה לאקוני. ופתאום הבנתי שאני משוגע. ממש ראיתי את השגעון שלי. כאילו שהייתי צריך הוכחות לזה: הנה אני נמצא בבית משוגעים, אני מדבר עם משוגעת בשפתיים קפוצות. היא יותר גדולה ממני, והרבה יותר חזקה ממני, ואני מנסה להיות ציני. משוגע או לא?
היא לקחה את הספר ודיפדפה לעמוד האחרון של השאלות והתשובות ומתחת לשאלה: "ממה עוד כדאי להמנע ברודין?" היא הניחה את אצבעה ואמרה: "אתה רואה את זה?"
קראתי: "ברודין יש להמנע באופן חד משמעית מאכילה ושתיה של מאכלי בנות-רודין."
"כן" אמרתי
"טוב, אז אני לא ידעתי". בגלגול האמזוני-נוכחי שלה, השיער שלה היה שחור ארוך וחלק אסוף לאחור בצמה עבותה שהגיעה עד מתניה. והעיניים שלה היו לא פחות כהות, וכשהבטתי אל תוך עיניה בפעם הראשונה, חשתי משהו – רטט לאורך עמוד השדרה. הרגשתי משהו – פחד. לא סתם פחד, יראה עמוקה, מורא-קיומי. היא ראתה את הפחד וזה מצא-חן בעיניה. אם ד"ר פסקל היה מבקש ממני, ממש ברגע זה, אסוציאציה, הייתי אומר שראיתי את השאול.

וכך מצאתי את עצמי, בבקרים יושב ליד האמזונה, מקשיב לסיפוריה בתערובת של פחד, סקרנות, אהדה, וחוסר אמונה צינית. היא סיפרה לי על צי המסחר שבו שימשה כקצינה זוטרה, מפקדת על ספינה בגודל בינוני שהובילה גומי וחנקן נוזלי לאחת המושבות במערכת שפי-3, על התקלה במערכת החשמל, על המבטים החוצה אל השחור החלול הזה ועל הרעיון המקפיא, המחלחל במהירות, שהמחיצה בין השחור הזה לבינה הופכת להיות חסרת ערך; על הנטישה הגדולה, על איבוד הקשר האלקטרוני, ואחר-כך על איבוד קשר העין, ואחר-כך על השחור המנוקד הזה שעוטף אותה מכל צד אך בעצם הוא שום דבר; על האינרציה הסוחפת, על הרעב ועל הצמא, על ההזיות שבקושי היתה מתעוררת מהם, ועל ההזיות שלא נעלמו גם אחרי שהתעוררה, על היצורים הקטנים שלא הבינו את שפתה, וסימנו לה את המחווה שכמעט כל יצור תבוני ביקום מכיר: פריסת הגפיים העליונות לצדדים, תנועת סיבוב אל מול הגוף וקיפולן פנימה: "בואי" החוו לה הז'(ינ)ז'(רי)ז'(י) ופרסו מחושים ירוקים דקים שיצאו מפיהם, מדגימים את התנועה המוכרת. "לאכול ארוחת ערב או להיות ארוחת ערב" היא תהתה בינה לבין עצמה וחשבה שעכשיו זה כבר לא כל-כך משנה.

שלוש פעמים ביום, ב- 6 בבוקר, ב-12 בצהריים וב- 6 בערב, בדיוק, נפתח דלפק התרופות. היא לא נתנה לאף אחד להיות לפניה. אף אחד חוץ ממני, ואף אחד לא התווכח איתה. סיימון אמר שהיא מזכירה לו את הגורילה ששוקלת 4 טון. אני לא הכרתי את הבדיחה אז הוא סיפר: "גורילה ששוקלת 4 טון, איפה היא יושבת?" משכתי בכתפי "איפה שהיא רוצה" צחק האח המלאך מביט באמזונה מהדק את שפתיו עוד יותר. והוא המשיך לספר לי את הבדיחה גם אחרי שהכרתי אותה היטב ("אז מה אתה אומר, מי כאן המשוגע?" נשאלת שאלה מהודקת שפתיים אחרי הפעם המאתיים שסיימון צוחק בסוף הפואנטה).

לפעמים, אחר הצהריים, היה מהטמה גאנדי מגיע, מספר לי על ההתפתחויות האחרונות בענייני. אמרו עליו שהוא עו"ד טוב, למרות שלי היה קשה לקבל את האופנה הזו של לשנות את השם שלך לשם של מישהו מפורסם.
"אתה חייב לפתוח את השפתיים שלך כשאתה מדבר. הפסיכיאטרים לא חושבים שזה מסכן אותך"
"אתה קראת את התיק עליה? אתה יודע למה היא כאן?"
"כן, היא חנקה כמה אנשים בגלל שהם פיהקו עליה"
"אז איך אתה יכול להגיד לי שהשפתיים הקפוצות שלי הם לא לצורך הגנה?" שאלתי בלחש
מהטמה נאנח: "אני מניח שזה שאתה פאראנואיד, זה לא אומר שלא רודפים אחריך, אבל זה בהחלט משאיר אותך כאן"

ובערב, ידה על סורק התרופות, ואני עם המגש ביד: "את בטוחה שהספר הזה הוא לא מד"ב?" אני חוזר על עצמי, להיות משוגע זה עסק ששורף לך את האיי-קיו.
היא: "הז'(ינ)ז'(רי)ז'(י) תרגמו את זה, הם התבססו על הקורס שלהם, ועל השפות שאני ידעתי. ואני רק שיניתי פה ושם"
אני: "הייתי רוצה לאכול את האוכל של רודין".
היא (צוחקת?): "אתה רק גבר, עליך זה לא יעבוד".
אני: "מאיפה את יודעת?"
היא: "אבל אני יכולה לתת לך הורמונים".

אחרי הצהריים שוב היינו על הספסל, והיא סיפרה לי עוד על הז’(ינ)ז’(רי)ז’(י) שבהתחלה לא הצליחה להבין מילה ממה שאמרו לה, כל המשפטים שלהם נשמעו לה כמו זמזום, ועל מכשיר ההקלטה שלהם שסינן את הזמזום הזה ועל מילים יותר ברורות שנשמעו שנשמעו בתוך ראשה, על עקרונות השפה האינטואיטיבית שאין לה ממש דקדוק: "יכולתי לאמר מה שאני רוצה. אם הפעלתי את המכשיר שזמזם הם הבינו אותי". "אז, בשביל מה המכשיר?" "כנראה מכניס אותם לאיזה מצב טלפתי – אותי הזמזום רק עיצבן"
"אין להם אצבעות." היא אמרה ותארה את הקצוות הדביקים בקצה המחושים שלהם ("כמו שממיות. אתה מכיר שממיות?" "כן." "טעימות, נכון?") שבעזרתם הם פורשים מעליהם את כיסוי הבד האוורירי העדין, ומצמידים אותו למקומו. הם לא יכולים לפתוח כפתורים, ידה החוותה על הבד הגס, הלבן, החד-פעמי שעטף אותנו. אני לא יודע אם עשתה את זה בכוונה או שלא הייתה מודעת לעוצמת התנועה, אבל ארבעה כפתורים נפרמו. ואני… טוב, אני רק גבר, נעצתי מבטים. אחר-כך לפני שנרדמתי הרהרתי שוב באותה תקרית: זה לא החזה הקטן שמשך את ליבי, טוב, האמת שזה מה שראיתי ברגע הראשון, אבל עובדה שלא הצלחתי לזכור כמעט כלום ממנו; לא את גודלו, או, כמה ממנו אפשר לכסות בעזרת כף ידי הקעורה, או איך תהיה התחושה שלו, ואיך הוא יראה כשהיא תהיה בת 70 (למרות שלפי הספר היא אמורה להיות בת 140!). מה שכן ראיתי היה פס כהה דק. קפל עור שקצהו העליון היה במרכז החזה, ממש מתחת לעצם הבריח, נמתח לאורך של כ- חמישה שישה סנטימטרים, ובו נעצתי את עיני. מוכה תימהון, מנותק לחלוטין מהעולם שמסביבי, ורק כשדיברה נזכרתי להדק את שפתי. "כאן הביציות שלי" היא לקחה את כף ידי והניחה אותה מתחת לעצם הבריח. "אתה מרגיש את זה? הן מוכנות."

בערב, בתור לתרופות. אני: "אז תאמרי לי קפטן ג'יי גולד …"
היא: "השם האמיתי שלי הוא…" וכאן תצטרכו לדמיין לעצמכם צרחה מקפיאת דם, והצרחה הזו המהדהדת בכל המסדרונות והחדרים והמעבדות, כולם קופאים, גם המכוניות במגרש החניה, גם המרתף החשוך שבו מת ה ז’(ינ)ז’(רי)ז’(י): "Fooouum!! " פיה הפעור למלוא רוחבו, ראשה מורם עד-כדי-כך שיכולתי לראות כל אחת מהסתימות שבשיניה. ההברה האחת הזו נמוגה יחד עם פיה שנסגר, אחריו באו שתי רקיעות ושוב פעירת הפה הזו והצרחה המקפיאה והברה אחת "Susueen!!" (רק אחר-כך למדתי את מקצב השבע), שתי רקיעות והברה אחרונה, ששוב תפסה אותי לא מוכן, רועד באימה "Roooeek!!" ו- "Diiiiin!!" שהסתיימה יחד עם קפיצת השפתיים ושתי רקיעות.
סיימון, האח המלאך, התבונן בי באימה, מזכיר לי לשמור את הסתימות שלי לעצמי. "גורילה ששוקלת 4 טון, מה היא אומרת?" שאלתי את סיימון אחרי שהחיוורון נמוג והקפטן חזרה למקצב נשימות רגוע.

בד"כ היינו יושבים ולומדים את השפה מתוך המדריך. היא ידעה את השפה, לא היה לי ספק. היא סיפרה לי על הקונטרקטילים, המקור העליון והתחתון, ועל יכולתן של בנות-רודין לשלוט על פתיחת הנחיריים, ועל הטיית התנועה, ועל האותיות המאורכות/אווריריות שלהם, ועל מקצב השבע. על משמעות מרכיבי האות, על אותיות המביעות רגש ("אתה זכר, לכן, תמיד תדגיש את הדכדוך" היא אמרה לי וסימנה את מבנה האותיות של הדכדוך), ואיך לדבר שפה מבלי לפתוח את הפה, מבלי לשלוט על סגירת הנחיריים, ועם מערכת קול אחת בלבד. היא דפדפה בספר והניחה את אצבעה על תחילתה של פיסקה. קראתי: "לבת-רודין שתי זוגות קונטרקטילים בדרכי האוויר, כלומר, שתי מערכות קול. זוג אחד בטרכיאה המובילה אוויר בין הריאה הקטנה לבין הנחיר הקטן, וזוג אחד בטרכיאה המובילה אוויר בן הריאה הגדולה לבין הנחיר הגדול. בנוסף, יכולה בת-רודין להפיק הברות גם כאשר הנחיריים סגורים, באמצעות עפעף הבליעה. עובדה זו משייכת את בנות-רודין למשפחת הגזעים הסימפוניים (למרות שבנות רודין יתנגדו להשתייך למשפחה כלשהי המורכבת מזרים)"

אחר-כך, בערב, היינו שוב ראשונים בתור לדלפק התרופות. היא: "בתי חולים למשוגעים אף-פעם לא משתנים, תמיד אין תקציב, תמיד יש תור כזה לתרופות, ותמיד הטלוויזיה תקועה בערוץ היחיד שלא משדר";
אני (תוך כדי-כך שידי מונחת על משטח הסורק, הקרן הירוקה מודדת את ריכוזי החומרים השונים בדמי, מחשבת את ריכוז התרופה, מחטאת את אצבעי באלכוהול ודוקרת לתוכי את התרופה): "וזה לא משנה אם יש ערוץ אחד (כי עוד בשעות ההוראה חוויתי אינטראקטיבית את שנות השישים של המאה העשרים) או אלף מאתיים".

היא סיפרה על הז’(ינ)ז’(רי)ז’(י) שתרגמו עבורה חלקים מהמדריך הכתוב, הביאו אותה לרודין עימם, הניחו אותה בחדרם, הזהירו אותה להשפיל עיניים ולא לפצות את שפתיה, ואיך התגנבה, מבטה נעוץ על המרצפות הצהובות, ועיניה משתוקקות להביט בגובה העיניים. בהתרגשות תאירה את הנקטר שנדחף בפעם הראשונה מול פניה, ועל הלגימה הראשונה מהמשקה החמוץ "יש בו משהו שמקביל לאמפטמינים, ולסטרואידים. זה מעין משקה בריאות ברודין."
היא סיפרה לי על בנות רודין, גבוהות קומה אף יותר ממנה, חזקות לאין שיעור, על חמשת זרועותיהן, ועל זרוע העורף, ממש זרוע, לא כמו הצמה הזו. ועל שלושת הנבואות המתגשמות בכל אחת מבנות רודין, ועל האיים הצהובים, ועל תמרוני הקרב, ועל משחקי ההפריה "לי זה נשמע יותר כמו אונס", אמרתי. "אתה זכר, אתה לא מבין כלום".
היא סיפרה איך גבהה והתחזקה, איך העזה להביט בעיניהם לדבר את שפת חדוות הניצחון שלימדו אותה הז’(ינ)ז’(רי)ז’(י) ואיך הצליחה אפילו להביס בת-רודין שיכורה. איך נדרשה להרוג אותה: "קחי את האיברים, קחי את הלהבה" צעקו לה מסביב, מדגישים את חדוות הנצחון, ואיך הצליחה ממש לראות את האש מרפה את אחיזתה באיברים המובסים, ואיך בת-רודין דחפה את פניה אל תוך האיד הקלוש המתפוגג הזה, דוחקת בה לשאוף אותו פנימה אל תוכה. "ואז ראיתי הכל". "מה הכל?" התרסתי. "כל מה שקרה ברודין מאז שניתנה להם הנבואה, כל מה שקרה לאחותי בת-רודין שאת להבתה נטלתי, מיום שבקעה מביצתה באחד האיים הקטנים, דרך שלושת הנבואות שהתגשמו בה, וכל אחיותיהם שלהבתן התקיימה בה, ועד השיכרון הזה והצבע הצהוב שמסביב שמדכא את יצר הקרב". "בטח זה הנקטר הזה עם כל הויטמינים המסוממים שבתוכו".

כשידי על סורק התרופות והקפטן מאחורי היא לוחשת: "אם יום אחד תראה לי את הפתח שלך, אני אגרום לך להפרות אותי"; אני (תוך כדי שפשוף האצבע שעדיין קרירה מטיפת האלכוהול) סוגר את פי עד כדי התכווצות שרירים.

היא דפדפה בספר: "אתה רואה את זה?" קראתי את ראש הפרק: "המעמדות ברודין ואופן מתן השמות ליילודים – אתנחתא אנתרופולוגית". ראיתי את זה. "לי היו ארבע שמות" היא אמרה "לא הצלחתי להגשים את הנבואה השלישית"
"מה?"
"הנבואה השלישית, לפני שאת הופכת ללוחמת" והיא סיפרה איך הגשימה אותה הנבואה בקצה המרחב המוכר של רודין, ממש היכן שמצאו אותה הז’(ינ)ז’(רי)ז’(י), וכיצד הם מצאו אותה שוב והניחו אותה על המסלול לשפי-3. ואיך אספה אותה ספינת כורים, ואיך התגרו בה בפיותיהם הפתוחים, ואיך לחמה ואיך השפילו אותה בתא צינוק קטן, ואיך העבירו אותה לכאן ובטיפשותם הניחו את הספר בספריה. "הנה, תקרא את זה" היא דחקה בי וקראתי איך השמות מתקצרים ככל שהמעמד הצבאי עולה. הקראתי בקול רם: " החוויה, אם להאמין לאלה שראו, היא מדהימה: רבבות בנות-רודין, על נישקן, עומדות זקופות, רוקעות ברגליהן כאחת, ודוממות כאחת. האדמה רועדת, ויש האומרות שכל האי רועד."
"אני ראיתי" והחלק האנושי שבה גרם לה להזיל דמעה.

מהטמה גאנדי היה מעודד אותי: "בקרוב יהיה דיון על תקפותו של צו החיפוש שהוציאו עליך. אם תבוטל תקפותו, ויש לי ציפיות חזקות שאכן כך יקרה, אזי יבוטל גם המשפט ותוכל לצאת מכאן."
"טוב."
"השתנית לא? גבהת?" הוא הניד בראשו לגרש את ההרהור המוזר והתאכזב כשלא ראה בי התלהבות, ואולי חשב שאני באמת משוגע שאני לא רוצה לצאת מכאן ומגיע לי להשאר, אבל הוא לא רצה לפגוע באופטימיות שלו:
"הדברים פועלים לטובתך עכשיו" הוא לא הביט בי. שלא אקלקל לו את האופטימיות.

אחר-כך בתור לתרופות. היא: "אתה יודע ממה ה ז'(ינ)ז'(רי)ז'(י) מת? הוא נחנק בתוך הבגד הזה עם הכפתורים"
סיימון: "זה לא נכון (עוצר את התור לטובת המשפט הזה) מעולם לא היה כאן משהו כמו שאמרת"
היא: "הוא צרח וצרח, כשנחנק, הכאב שלו היה כל-כך חזק שכולנו סבלו מזה, שתי אחיות מתו. תבדוק מה קרה כאן לפני שנה, בדיוק בשניים באוגוסט"
סיימון: "שטויות, זה היה סלמונלה במזון"
היא: "כן, והסריקות לא הצליחו לגלות את זה לפני זה הרג?"
אני (לסיימון): "גורילה ששוקלת 4 טון, מה היא אומרת?" האח המלאך אפילו לא צחק.

לאט לאט התחילה להתרקם התכנית. היא: "כשתצא מכאן אתן לך את הביציות שלי"
אני: "בשביל מה?"
היא: "הן מכילות חלק מהלהבה שלי, את הלהבה של קינדין שהבסתי, ואת הלהבות של כל אלה שהיא הביסה"
אני: "להבה, זאת אומרת נשמה?"
היא: "זה הקשר שלהם לבריאה שמגיע עד בת-רודין הראשונה שהתהלכה על-פני האיים. תיקח אותם בחנקן נוזלי, אני אסחוב קצת מהמעבדה. תעלה על מעבורת לאלפא קנטאורי, משם למערכת פרסק, ומשם תצטרך לשחד מישהו שיביא אותך לשפי-3. אין תחבורה ציבורית. בדיוק בנקודה הזו (היא רשמה סידרה של מספרים), תתגנב לכמוסת מילוט ותשייט בכיוון הכללי הזה. כבה את המכשירים, נתק את מקור הכוח. הז’(ינ)ז’(רי)ז’(י) יכולים לקלוט רק אותות מצוקה ביולוגיים. המתן שיגיעו ובקש מהם להגיע לרודין." והיא עשתה לי קורס זריז בשפה האינטואיטיבית של הז’(ינ)ז’(רי)ז’(י): "כל מה שצריך לעשות זה להשמיע זימזום, תוכל להקליט את עצמך מזמזם, ולדבר בכל שפה שאתה רוצה. הם קולטים ומבינים את הדברים לפי תנועות הגוף, טון הדיבור, החיתוך, שינויים הורמונליים, קצב הנשימה, וההילה שלך. ייקח להם בערך 30 דקות לקבוע נקודת ייחוס לגביך, ואחר-כך תוכל לדבר אליהם איך שאתה רוצה. כשהם 'ידברו' פשוט תשמע את זה בתוך ראשך"

ההימור של הקפטן היה טוב. כשבועיים לאחר מכן הגיע המהטמה עם צו בידו: "אתה חופשי". קיבלתי את בגדי המקוריים, את התיק עם המגבת שהבאתי לכאן בתמימותי והחלקתי פנימה את הבקבוק עם החנקן הנוזלי והביציות. "נהדר" אמרתי לעצמי: "הנה הם משחררים אותי, והדבר הראשון שאני עושה זה להוכיח להם שהייתי צריך להשאר במוסד".
סיימון: "בהצלחה, ושלא נראה אותך כאן"
הקפטן רקעה שתי רקיעות.
"גורילה ששוקלת 4 טון, לאן היא הולכת?" שאלתי את סיימון.

זכרתי הכל: מכרתי רכוש, חיסלתי חשבונות בנק, עליתי על מעבורת, אלפא-קנטאורי, פרסק, הנחתי את כל רכושי בידיו המגורזות של מפקד מעבורת לשפי-3, ונכנסתי לכמוסת המילוט ממש בזמן המתאים (פוצע את קצין האנרגיה הראשי שעמד בדרכי).

והנה אני עכשיו, בכמוסת המילוט הקטנה, חושך מסביב, חציתי כבר את גבול החלל הממופה של האו"ם, וזרקתי את המפה מתחת למושב. בידי המטען המוזר צף בחנקן נוזלי, פתק מוצמד אליו ובו האותיות המאורכות בשפת המלחמה של בנות-רודין. אני מביט שמאלה, מביט ימינה אין אף אחד. אני לגמרי לבד. אני מנצל את ההזדמנות ומפהק. קצת רעב, וגם צמא, אבל הפיהוק עושה לי טוב. עוד מעט, אולי, יגיעו הז’(ינ)ז’(רי)ז’(י). יש רק דבר אחד שאותו לא אספר אפילו ל ז'(ינ)ז'(רי)ז'(י): איך קיבלתי את ההורמונים האלה.

[שלמקו]

אבל ניטפוק אחד יש לי- אם אי אפשר לדבר בפה פתוח מול הקפטן (הסיבה, דרך אגב, לא מוסברת), למה המספר לא יכול לדבר בפה מלא אל האנשים שיכולים לשחרר אותו? הרי התירוץ של "אני מדבר רק איתה כי היא לא מאשרת את זה" יהיה קביל לחלוטין, אם הוא ידבר ככה רק איתה.

[בן רוט]

ראשית, תודה על שקראת את הסיפור וגם על הערתך

נכון, ישנם דברים שלא מוסברים בסיפור אך הם מוסברים בסיפור רקע אחר שכתבתי. אשמח לשלוח לך אותו. קצת קשה לפרסם אותו כי הוא מכיל איורים והוא גם דוקומנטרי בטבעו.
הרעיון שאסור לפעור פה מול הקפטן, או מול בנות-רודין, הוא, שזה מהווה הזמנה למין ולרביה. אברי הרביה נמצאים איפשהו בגובה החזה. לנקבות רודין, שהן החזקות והדומיננטיות, יש אבר מין ארוך המהווה צינור הקולט את נוזל הזרע של הזכר. כדי שהזכר יפלוט את נוזל הזרע, בנות-רודין מעסות את בלוטות המין שלו שנמצאות בחלל החזה. כדי להגיע לשם הן שולחות זרוע במורד הלוע. עם בני רודין זה עובד לא רע. אבל אם בת-רודין רוצה לעשות את זה לבן אנוש אז הוא קצת נחנק.
ברודין, פה פתוח לרווחה (שאינו נסגר) מהווה סימן לפיתוי מיני. כמעט כמו אצלנו.
זכר צריך ללמוד את אחת משפות רודין המתבצעת בפה סגור. אני חוזב שהוא מדבר כך לאחרים מכוח ההרגל, ומכוח ההשפעה שיש לקפטן על התנהגותו. אכן, אתה צודק, זה דבר שהייתי צריך לשים לב אליו.
אשמח לשלוח אליך את חומר הרקע שהוא מעט דוקומנטרי בטבעו.
ושוב תודה
בן

[NY]

אבל עדיין יש כאן כמה בעיות:
א. אסור לו, לסיפור, להסתמך על נתונים הנמצאים במקום אחר. סיפור חייב לעמוד בפני עצמו. במילים אחרות – אם אתה מוצא את עצמך אומר למישהו "אה, כן, את הנתון החסר הזה תמצא בסיפור/ספר/סרט ההוא והזה" – סימן שנכשלת במלאכה. הסיפור חייב להיות *מובן*.
ב. ניכר כי כל מטרת הסיפור היא להציג את רעיונותיך לגבי הגזע של רודין וסביבת קיומו. העלילה, למרבה הצער, קלושה וחפוזה מדי לשם כך.
ג. העברת כל קורותיה של הקפטן, ולפיכך רוב המידע בסיפור, כסיפור פנימי בפי הקפטן היא שיטה בעייתית מאד – כל הסיפור נראה כהרצאה חפוזה. טכניקה זו של דחיסת אינפורמציה מעייפת מאד את הקורא. לדעתי הסיפור היה יכול להיות טוב בהרבה אילו התמקדת בעלילותיה של הקפטן באופן לינארי תוך תיאורן בזמן שקרו. לחילופין, תוכל לנקוט בשיטה בה נכתב הספר "הדרור" – שני קווי עלילה מקבילים, האחד בזמן התרחשות המאורעות הנזכרים בפלשבקים – נקרא לו *קו א'* – והשני בזמן השהיה בבית המשוגעים (אשר, אגב, לא מוסברת די צרכה) – נקרא לו *קו ב'*. כך תוכל ליצור מתח אצל הקורא, תוך שתילת רמזים ב*קו ב'* לגבי ההתרחשויות העומדות לקרות ב*קו א'*.
ד. הסגנון דורש ליטוש קל. שים לב לתאימות בין מין למספר, למשל, הקפד לפסק כראוי (חלק מהמשפטים ארוכים מדי וראוי לחלקם לשניים, חסר פיסוק בדיאלוגים – ועוד על פיסוק תוכל למצוא בכללי הפורום, שם נתתי קישור לעמוד האקדמיה).

בקיצור – לדעתי תוכל, עם מעט (או הרבה) השקעה להוציא סיפור רחב יריעה ומעניין מאד תחת ידיך. רק זכור – החפזון מהשטן!

[יעל]

אני אהבתי את זה, אבל זה באמת היה קצת מייגע. כמו ששלמקו אמר, כל העניין של הפה הסגור היה קצת לא מובן – מה מפריע לו לדבר בפה פתוח מול אחרים?

הסיפור יותר משגרם לי להזדהות עם הגיבור ולתהות מה קורה לו בסוף – גרם לי לסקרנות לגבי הספר ממנו נלקח הסיפור של הקפטן. ואין עם זה בעיה, שהרי היא הגיבורה האמיתית, אבל הסיפור שלה רחוק מלהיות שלם. הוא נראה כמו תקציר והשאיר אותי עם טעם של אכזבה. יש לך פה חומר לנובלה קטנה. חבל "לבזבז" את זה על סיפור קצר.

לדעתי כדאי לך ללכת על זה לפי ההצעה של NY. זה יכול לצאת סיפור מדהים – גם אם לא קצר.

ועוד הערה טכנית: בדיאלוגים מומלץ לרשום כל משפט בשורה נפרדת. קצת קשה להבין מי אומר מה כמו שזה כתוב עכשיו. אם במעבד התמלילים זה היה בסדר והשתבש רק בהעתקה לכאן, אז צריך להקפיד להפריד את השורות עם Enter ולא עם ctrl+enter. עם זה וורד ו enter עושה רווח גדול לפני השורה, אז צריך לבטל כמה אוטומטיזציות מרגיזות שמייקרוסופט הכניסו לשם.

[יעל]

[שלמקו]

אבל כאשר ההיכרות עם העולם שמסביב חיונית לחלקים מסויימים מהסיפור, אולי כדאי להכניס אותם בכל זאת (למש- גנדי שואל את המספר למה הוא מדבר בפה סגור, ואז הוא מסביר לו בקיצור את מה שאמרת עכשיו)

[בן רוט]

כן, אולי אתה צודק, אולי באמת היה מקום לצטט למהטמה גאנדי שתיים שלוש שורות מתוך הספר שמחזיק הגיבור שיסבירו את העניין. מצד שני, כשכתבתי את הסיפור מיקמתי את העלילה בבית משוגעים מטעמי נוחות – לא צריך להסביר הכל, המניעים לא חייבים להיות הגיוניים.

מצד שני, הצורך שלכל דבר יהיה הסבר נראה לי אובססיבי ולא מציאותי. כלומר, אפילו במציאות לא ניתן להסביר הכל, אפילו במציאות אנחנו לא רואים הגיון צרוף בכל צעד ובכל שעל, אז בספרות מד"ב? דוגמה? בבקשה:
מה ההגיון/הסבר לכך שיש לנו חמש אצבעות בכל גף?
התשובה יכולה להיות משהו כמו: כי זה מה שמכתיבים לנו הגנים שלנו. האם תשובה זו מספקת הגיון מסויים? ברור שלא – אנחנו רוצים לדעת מה ההגיון בכך שהגנים מכתיבים לנו חמש אצבעות בכל יד. מה ההגיון בכך שיש חיים על הפלנטה הזו? מה ההסבר לכך שדווקא אתה (ואני, וכולנו) נצחנו בתחרות הזרע?
אז אם ההגיון בעולם שמסביבנו מלא חורים כמו גבינה שוויצרית, מדוע עלינו לחפש את ההגיון הזה בספרות מד"ב ?

דרך אגב: את העובדה שהגיבור מדבר בשפתיים קפוצות לעו"ד שלו ניתן להסביר בכך שהוא משוגע (הרי העו"ד הוצא אותו מבית המשוגעים על סמך סעיף טכני, ולא משום שהוא נורמאלי), כך שלמעשה אני לא רואה בזה ניטפוק. לעומת זאת שתלתי בסיפור ניטפוק הרבה יותר רציני, ומוזר בעיני שאף אחד לא עלה על זה עד עכשיו.

[בן רוט]

זה נכון שאפשר לכתוב עוד ועוד על הנושא הזה, אבל הגבלתי את עצמי למסר מילים.
אני חייב לציין שכסיפור ראשון שאני מפרסם בפורום הזה תחת שם זה, עשיתי מספר נסיונות: מצד אחד כתבתי מעט מדי על דברים חשובים (למשל הסיפורים של הקפטן) ומצד שני הכנסתי דברים שלא מקדמים את העלילה (למשל מספר שורות הדנות בבתי המשוגעים לדורותיהם). התלבטתי אם להוסיף דמויות (למשל משוגעים אחרים המתגרים בפני הקפטן ומספרים לה שכשהיא לא רואה אותם הם מפהקים, ולהניח לקפטן "לטפל" בהם). אהבתי גם את המילה "אסקפית" במקום "כמוסת מילוט" אבל אחרי שקראתי את הערך אנגרית בלקסיקון טרק סיטי, החלטתי לוותר על זה.

בקשר להערה הטכנית: ניתן לרשום דיאליוגים בכל צורה שהיא, כלומר ראיתי דיאלוגים שמנוסחים כך: "אז אמרתי לו: לך מכאן, והוא צרח עלי: תשתוק!" כלומר, באותה שורה, ללא מעבר לשורה חדשה ואפילו בלי מרכאות.
בסיפור, דיאלוגים המופיעים ללא רווחי שורות הם קצרים יחסית: א אמרה: "אמירה", "תגובה/שאלה", "תגובה/תשובה", "סיום". כתבתי כך בכוונה ליצור רושם של דחיפות בקריאה. לדעתי בצורה כזו הקריאה נוטה להיות מהירה יותר.
כפי שאת יודעת, שהרי גם את כותבת סיפורים, סיפורים כמעט "כותבים את עצמם", כאילו יש להם חיים משלהם, כשהסופר הוא רק המוציא לפועל של הקיום הזה. זו הצורה בה הסיפור "כתב את עצמו" במקרה זה.

ושוב תודה שקראת ותודה שהגבת

[בן רוט]

באופן עקרוני, אני סבור שהערותיך אינן תמיד במקומן, ואבהיר את כוונתי.
א. ישנם לא מעט ספרים/סיפורים/ספרי המשך, המתבססים על טקסטים אחרים.
אני לא בטוח שהיית עולה על העניין שהתשובה לשאלה מצויה בטקסט אחר אילו לא כתבתי את זה במו מקלדתי כתשובה לשלמקו, ואילו לא קראת את "הקורס ללימוד שפת הקרב של בנות-רודין". יחד עם זאת, כפי שכבר כתבתי, היה נכון להוסיף משפט או שניים על הנושא. ועל הערה זו התודה לך, לשלמקו וליעל.

ב. אתה מצר על-כך שמטרת הסיפור היא להעביר את רעיונותי בנושא הסיפור. תראה לי סיפור אחד שלא מעביר את רעיונותיו של המחבר.
לא כל-כך הבנתי את התואר "קלושה" שהצמדת ל"עלילה". האם כוונתך שהעלילה לא קיימת? (ואם כך, הרי שיש בינינו חילוקי דעות, לדעתי יש הרבה פחות עלילה בסיפור של אתגר קרת המופיע באתר); האם כוונתך שהעלילה קצרה מדי בשביל לקיים את הסיפור? או שמא, העלילה ארוכה מדי בשביל סיפור קצר?

ג. כנראה שלא נכחת בהרצאות טובות אם אתה משוו את דברי הקפטן להרצאה חפוזה. הרצאה יכולה להכתב כך: "בתוך הגולגולת קיימים חמש מוחות: המוח הגדול, מוח הביניים המוח התיכון, המוח המאורך והמוחון…" ואילו סיפור על הרצאה נראה אחרת: "הוא דיבר על חמשת המוחות בראש, על מוח הביניים ועל האפיפיזה שפעם חשבו שהיא מקום משכנה של הנפש…" ההבדל בין שניהם הוא שהרצאה צריכה להיות דידקטית, ואילו סיפור על הרצאה יכול להביא את נקודת מבטו של המספר ואת הדברים החשובים לו (למשל הפרט על האפיפיזה שיותר חשוב לו מאשר שאר מוחות הגולגולת).
התכוונתי לכתוב בצורה חפוזה, כיוונתי לכך שהקריאה תהיה מהירה (ראה הערתי ליעל). סיפור ליניארי נראה לי משעמם לכתוב.

ד. אתה צודק בכך שהחיפזון מהשטן ושאכן ישנן טעיות כתיב לאורך הסיפור (חוק מרפי אומר שאחרי שתיקנת את כל הטעויות ושלחת את החומר, טעויות יתפתחו בדואר). מנסיוני, כל פרסום שאני מוציא עובר 10 הגהות שלי, 4 הגהות ראשוניות שלי, בהפרש של חודש לפחות אחת מהשניה, לפני שליחת כתב-היד למו"ל. אחר-כך 6 הגהות כפולות של העורך הלשוני ושלי (כלומר העורך מגיה, מחזיר אלי, אני מגיה ושולח אליו, 6 פעמים) ואם אתה חושב שבמקרה זה לא יהיו טעויות, הרי לך טעות.
שאלה: האם סעיף ד מתכוון לשני דברים: סגנון ופיסוק? או שהתכוונת לדבר אחד – סגנון (שהפיסוק הוא מרכיב מסויים בו).
ואם אנחנו מדברים על סגנון אז שמתי לב לכך שבכל פעם שאתה כותב משהו חיובי, אתה מסייג אותו כמובן מאליו (ראה כותרת) או כדעה אישית וסובייקטיבית (למשל: לדעתי, זה יכול להיות סיפור מעניין). אבל בכל פעם שאתה מציין ביקורת, אתה כותב את זה כמשהו אובייקטיבי (דוגמה: "הסיפור לא מובן" או, "הסגנון דורש ליטוש קל" במקום: "אני לא הבנתי את הסיפור" או, "אני היית מלטש את הסגנון") – לתשומת לבך (כי פרויד בטח כתב על זה סםפר או שניים).

[שלמקו]

לא לכל דבר יש הסבר. *אבל*, ככל שהדבר הלא מובן יותר מוזר, פחות קשור למה שאנחנו מכירים, ודורש יותר הנחות או ידע מוקדם [שאין לקורא לפני הקריאה] כדי להבין אותו לחלוטין, ככה יותר קשה לקרוא אותו. ברור שאפשר לקרוא סיפור בלי להבין כל מה שקורה שם. אבל ככל שהחלק הלא מובן יותר מרכזי (והעובדה שהוא שומר על הפה שלו סגור מקבלת תפקיד מאד משעותי בסיפור ולא מוסברת כמעט לחלוטין), כך רצוי לתת יותר הסברים- אפילו חלקיים.

ודרך אגב- לכל הסוגיות שהעלת *יש* הגיון פנימי, ואפשר להסביר אותן (למה אתה ואני ניצחנו בתחרות הזרע? כי אם מישהו אחר היה מנצח, הוא היה יושב במקומי- הסיבה והמסובב פשוט הפוכים).

ואת הניטפוק הגדול הייתי מחפש, אם היה לי זמן, לכל הרוחות.

[שלמקו]

ובפורום הזה, זה בדיוק הפוך- רגישות לשפה היא סוג של התנשאות, מעין "הנה אני שמתי לב שכאן יש לך ו' מיותרת, ואתה לא. אני יותר טוב ממך!"

[שלמקו]

> "אז אמרתי לו: לך מכאן, והוא צרח עלי: תשתוק!"

הסיבה שהמשפט הזה הוא בשורה אחת כי, אחרי הכל, זאת שורת דיאלוג אחת- למרות המבנה המבלבל, יש רק אדם אחד שאומר את כולה.

אחד התירוצים הסבירים הבודדים לדחיסת דיאלוג בשורה אחת הוא, אכן, להעביר תחושה של דחיסות וקצב מהיר: "אמא?" "מה?" "מה שלומך?" "טוב, אם כבר שאלת…" "תסתמי."

[יעל]

כי לפחות פעמיים הייתי צריכה לעצור כדי לוודא שאני יודעת מי אומר למי מה. ופעם אחת גם טעיתי. זה פשוט מבלבל, וכשהטקסט נראה מבלבל אז קוראים יותר לאט. לדעתי עדיף בכל זאת לשים כל משפט בשורה נפרדת, כי זה יותר ברור.

זו גם הסיבה ששגיאות כתיב מרובות מציאות אותי מדעתי. מעבר לעובדה הפשוטה שהכותב לא טורח לעשות הגהה טובה על היצירה שלו, זה מכריח אותי לעצור מדי פעם כדי לפענח את המלה השגויה.
"מה זה מצכת? אה, מצקת. למה הוא מדבר פתאום על סערות? אה, שערות…"

[NY]

א. גם סיפורים הנסמכים על רקע חיצוני *חייבים* בשלמות פנימית. לו לא הייתי קורא את "הקורס" הייתי מסביר לך כי אין בסיפור מספיק הסברים וכי הוא חפוז – בדיוק כפי שעשיתי. השוני היחיד היה בכך שלא הייתי יכול לדעת היכן הם, אם בכלל, הפרטים החסרים. מילת המפתח כאן, על כל פנים, היא *חסרים*.
ב. העלילה קלושה, קרי – אין הרבה ממנה, בייחוד ביחס לאורך הסיפור ולכמות המידע המועברת. ההשוואה לסיפורו של קרת אינה במקומה – באותה מדה הייתי יכול להשוות את סיפורך ל-"פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו" ולטעון (בצדק, אגב) כי לאחרון יותר עלילה מלראשון. בשני המקרים ההשוואה לא הוגנת. באשר להעברת הרעיונות – לו לא היה הבדל בין סיפור לבין מאמר מדעי/רעיוני, מה לנו משחקים כאן?
ג. אם המלה "הרצאה" לא מוצאת חן בעיניך, הבה נמציא מונח חדש לתאור המושג: "השפכה". השפכה, לצורך העניין, הריהי העברת כמות אינפורמציה גדולה בבת אחת ללא שום התקדמות עלילתית. שתי הדוגמאות שהבאת עונות להגדרה זו, ושתיהן מצטיינות בתכונה הבולטת של השפכה מוגזמת – *שעמום הקורא*. באשר לשעמום האוחז בך לנוכח כתיבה לינארית – אני מתנצל מראש, אך מי שאינו מסוגל לכתיבה כזו לא יוכל לכתוב שום סיפור אחר ברמה מתקבלת על הדעת. גם אם העלילה קופצת ומדלגת בזמן ובחלל, הרי שכל אחד מחלקיה לינארי בזכות עצמו (כל פרק, או פסקה, או משפט). על כן תיאלץ להסתגל לכתיבה מסוג זה (במאמר מוסגר – למד ללכת לפני שתנסה לקפוץ במוט). לסיום סעיף זה – נראה לי כי התעלמת לחלוטין מעצתי הנוגעת למבנה העלילה – וחבל.
ד. למעשה היתה כוונתי לכל הגורמים הקשורים לצד הטכני של הכתיבה: החל בפיסוק ואיות, המשך בתחביר ובמבנה משפט וכלה בסגנון. ביחוד מציק מנהגך לחבר כמה משפטים יחדיו באמצעות פסיקים: "בהתחלה לא הייתי בטוח שהיא מדברת אלי, השפתיים שלה לא נעו, צמודות זו לזו, אפילו לא סדק." (צ"ל נקודה לאחר "אלי")
בעיות הסגנון בסיפור נובעות בעיקר ממשפטים מסורבלים: "יתכן מאד שהאזהרה שלו מצד אחד הצילה את חיי, אבל מצד שני האריכה את שהותי במוסד."
עוד דבר – זה סיפור ולא דו"ח, אל תשתמש בקיצורים ובראשי תיבות אלא אם כן הם נאמרים כפי שהם נכתבים – "קמב"ץ", "דו"ח", "כנ"ל", "ד"ש". אלה הנאמרים במלואם – "בד"כ", "ז"א", "ע"פ" וכו' – חייבים להכתב במלואם גם כן: "בדרך כלל", "זאת אומרת" וכו'.
ה. עוד בעניין השגיאות: הבעיות והטעויות בסיפור נראות לי כתוצאה של חפזון וחוסר הקפדה. בהיותי עורך, אני מסוגל לראות ברוב המקרים מתי הטקסט עבר עריכה והגהה בסיסיות ומתי לא. סיפורך לא עבר כל הגהה שהיא – או אולי כדאי לך לפטר את העורך שלך…
ו. הואל בטובך וחסוך מאתנו את ניתוחי האופי, תודה. פסיכולוגים בגרוש יש עשרה מיליון בשקל (חדש).

[NY]

למשל, אני יכול לכתוב:
^"פורקן נפשי מלאה, זימה ותועבה!" סלסלתי אל מול שמש העמים, "רמבו" קראנו לו בצבא.^
כעת אוכל להסביר לקוראי המבולבלים כי מדובר במשה "שמש העמים" כהן, לו קראנו "רמבו" בצבא, כי הסלסול מבטא את תחושת החופש של המספר לנוכח הפגישה המחודשת, וכי הפורקן, הזימנה והתועבה הם סמלים לאורך רוח (או כל איבר אחר). הסבר מצוין, נכון?
אלא מה? לו הייתי אחד הקוראים, לא הייתי טורח לברר מהו המשפט הבא בסיפור – ודי לחכימא.

בקיצור – כשאתה כותב, המטרה הראשית היא *להיות מובן לקורא*. הקריאה הדחופה שלך לא מועילה, לא מזרזת את הקריאה ולו כזרת, ותורמת רק לבלבול ולחוסר ההבנה של הקורא.
ככלל, כדאי לך מאד להמנע מהתחכמות "סגנונית" מיותרת ולתת למעשים, להתרחשויות ולדיאלוגים לדבר בעד עצמם.

[בן רוט]

המשפט שכתבת הבהיר את עמדתך בצורה מצויינת. כנראה, בגלל ההגזמה שבו (לפחות שלושה מונחים שיש להסבירם במשפט אחד). אשתדל לשים לב לכך בעתיד.

[בן רוט]

התלבטתי רבות אם לשלוח את תגובתי זו. אולם, פטור בלא-כלום אי-אפשר אז הרי היא לפניך.

תודה לך על תגובתך. קיבלתי דוגמה טובה מאוד למושג שהמצאת לצורך העניין – "השפכה". עכשיו, אני יודע בדיוק מדוע לא לכתוב בצורה כזו.
עדיין לא ברור לי מדוע אתה ממשיך להתווכח איתי על-כך שהסיפור לא עבר הגהה רצינית – נושא שכבר הסכמתי עליו. בנוסף לזאת, תמוהה בעיני הצעתך לפטר את העורך. זאת משום שבמקרה הנדון אתה העורך היחיד שעיין בסיפור .
הבהרה נוספת נוגעת לניתוח האופי. הדבר שכתבתי אינו מהווה ניתוח אופי כי אם תצפית או הבחנה. ניתוח אופי דורש מספר רב של תצפיות, עיבודם, והסקת מסקנות המראות את הקשר ביניהם לבין הדרך שבה אתה חווה את החיים. כפי שבודאי קראת, לא הייתי זקוק לעצתך כדי לחסוך ממך את ניתוח האופי.
רק כדי להעמיד את המספרים על דיוקם (תגובה ל- "עשרה מליון בשקל"), אציין שקל יותר למצוא עורכי מד"ב באנטרקטיקה מאשר "פסיכולוגים" כמוני בכל הפלנטה הזו . זאת ועוד, תחום התמחותי אינו דורש (כמה מפתיע) כתיבת סיפורי מד"ב שיקלעו לטעמו של עורך זה או אחר.

[???]

לא. לא חייבים להעביר את כל המידע בסיפור. למען האמת, דווקא הסיפורים בהם לא מסופר לך הכל, בהם חלק מהעלילה נשאר מסתורי, הם הסיפורים האהובים עלי. אם אני אתן כמה דוגמאות קצרות – מפגש עם ראמא (לפני ההמשכים). אש על פני תהום של וינג'י, ובעצם גם marooned in realitime שלו. סיפורים של לאבקראפט. בכולם נוצרת תחושת מסתורין דווקא בגלל שיש לא מעט ארועים לא מוסברים, תחושה שגורמת לקורא לחשוב יותר על הסיפור ולהמציא תשובות לעצמו.

את הסיפור הזה אהבתי מאוד דווקא בגלל החוסר במידע – תרבות בנות רודין צריכה להשאר מסתורית, זה כל הקסם של הסיפור. לגבי דרך הסיפור, אני מסכים ששני קווי זמן מקבילים היו עובדים יותר טוב.

[???]

who died and made you the literature police?

ניר, הקביעות הפסקניות האלו שלך מוגזמות קצת. ספרות זה לא מדע מדויק. אני בטוח שהיה איזה עורך מאוד בטוח בעצמו לפני מאה שנה שטען ש"שירים *חייבים* שיהיה להם חריזה ומשקל".

אני, אישית, לא אוהב השפכות (זה תרגום מעולה ל-infodump דרך אגב – אולי כדאי להכניס ללקסיקון טרקי סיטי) אבל אני חייב להודות שמצאתי לא מעט סיפורים שכולם השפכה גדולה ללא דיאלוג או עלילה באוספי מד"ב שנתיים: למשל, השנה, the building, ולפני שנה שנתיים a dance to strange musics.
אני מתאר לעצמי שדיוויד ג. הארטוול הוא לא חדש לתחום העריכה, ויודע מה שהוא עושה. כנ"ל אורסולה להגווין וגרגורי בנפורד, כותבי הסיפורים הנ"ל.

[NY]

ואוסיף לכך את "עדן" של לם. בשני הספרים האלה נתקלים גיבורים אנושיים בתרבות חייזרית ו/או תוצריה. בשני המקרים אין לקורא את כל המידע הנוגע לתרבות זו ולסיבות המדויקות לכל תופעה בה נתקלים הגיבורים, אך עדיין הוא יודע בדיוק מדוע *הגיבורים* פועלים כך או אחרת. אם תעיין בתגובתו הראשונה של שלמקו לסיפור ובזו של המחבר לה, תבין בדיוק מה חסר כאן. איני קורא להכללת כל המידע האפשרי בסיפור, ואני בהחלט מסכים כי יש להשאיר דברים מסוימים לדמיונו של הקורא, אך יש לכך גבול, והוא כאשר המידע החסר גורם להתרחשות עצמה להיות מפוקפקת או נטולת הגיון פנימי. ודאי שמת לב כי גם אצל לם וגם אצל קלארק ההתרחשויות, על אף שאינן מובנות, מתאימות בפירוש להגיון עקבי מסוים כלשהו. זו תחושת המסתורין האמיתית, לטעמי – הידיעה כי *יש* הגיון בשגעון והנסיון לפענח אותו בעצמך.

[NY]

זה הייתי אני כל הזמן…

אמנם יש סיפורים, לא רבים, שכולם השפכה, אם כי את אלה שציינת איני מכיר (אם אחד מהם מופיע ברשת – אשמח לכתובת), אך ממילא כל זה לא רלוונטי לענייננו, שכן הסיפור בו אנו דנים בהחלט אמור להיות עלילתי. אלא מה? הסיפור הנ"ל מנסה, באופן בולט מאד, להעביר מידע אודות אותו גזע מסתורי, ולכך נופלת כל שאר העלילה קרבן.
ובנוסף אזכיר, כבהודעות קודמות,
שכדאי ללמוד ללכת, לפני קפיצה במוט!

[מאת]

תגובות