- This topic has 5 תגובות, 5 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 4 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
הסתיו הקדים להגיע לחורשה הזערורית. היחידה, למעשה. היו בה כמאה עצים, מחטניים ונשירים, ובלטו מכולם עצי המייפל הנהדרים, עם עליהם מחומשי הקצוות. עלי העצים הנשירים האדימו או הצהיבו, וחלקם כבר נשרו וכיסו את האדמה החשופה בשכבת עלים דקה, יפהפיה ורכה.
'אבל עכשיו רק סוף ספטמבר,' התלוננה אנה, 'מעולם לא התחלתם כל כך מוקדם!'.
ליס נאנח, 'את יודעת שאין ברירה. השנה עוד יותר קר. לא יכולנו להמשיך להאיר ולחמם את המקום בעצמה של קיץ.'
אנה התעטפה עוד יותר במעילה והושיטה את ידיה לליס שיעטוף ויחמם אותן בשלו. 'אני יודעת… אבל אני שונאת את החושך והקור. אתה יודע כמה זה מדכא אותי. ועוד מוקדם כל כך.'
הם ישבו כך על הספסל, בשתיקה, משך עוד כמה דקות. היה זה המקום היפה היחיד במחילות. רק מקום זה הואר כל שעות היום – אם כי עכשיו לשעות מועטות יותר ובעוצמה נמוכה יותר, כעת שהתחיל הסתיו. הם דיברו בקולות חלשים, כפי שהתרגלו כבר כולם לעשות כדי ליצור תחושה כלשהי של מרחב ב"עיר" הצפופה כל כך. גם הנוכחים האחרים בחורשה דיברו בקולות חלשים, ובכל זאת הגיעו אליהם מדי פעם קולות מהשיחות הזרות.
'ראי, אנה,', אמר ליס, 'המצב באמת רע. הפעם כבר היו לנו מספיק נתונים בשביל לקבל תוצאות אמינות, ו… ההתקררות הזאת היא כנראה לא תופעה חולפת. הירידה בטמפרטורה תישאר כנראה גם בשנים הבאות. אנחנו מצליחים להפיק פחות חשמל. למעשה, כנראה יהיה קיצוץ נוסף באור לחוות ו -'.
אנה הוציאה את ידיה משלו. 'אז פשוט נרעב למוות עכשיו? למה אתה מרשה להמשיך את הפרויקט של השיקום – ועל חשבון המזון? עוד לא הבנת שזה לא מביא לכלום?!'
'אנה, את יודעת שלא רק אני מחליט. חוץ מזה זה נותן לנו איזושהי תקווה. בלי זה פשוט נגווע כאן באיטיות.'
'אז טוב שכנמות מרעב תהיה לנו תקווה לחזור לפני השטח, אה?
טוב, ברשותך,' היא קמה, 'אני צריכה להודיע על השינויים לחוואים שלי. שיהיה לך יום טוב!', אנה עזבה בצעדים מהירים.ליס יצא לחורשה עם הכריך שלו במטרה להתבודד, אך כשראה את אביטל ניגש להצטרף אליה בתקווה לזכות במעט עידוד. אביטל הייתה אופטימית באופן תמידי כמעט, מה שהיה נחוץ בעבודתה שמעולם לא הניבה תוצאות. אביטל חייכה אליו כשניגש להתיישב לידה.
'מה שלומך ליס?'
'אוה, אני בסדר. אבל את רואה שיש בעיות,' אמר ופרש את ידו להצביע על עצי החורשה והעלים שמאדימים ונושרים.
'אה, עכשיו שאתה מזכיר את זה באמת נעשה יותר קר.'
'כן, נאלצנו לקצץ בתאורה ובחימום כאן. בבקשה תגידי לי שיש לך משהו טוב לספר.'
'לא ממש, למען האמת. לא הצלחנו לשלב החודש אף מין במערכות האקולוגיות. צריך להכניס עשרות ביחד כדי שנוכל אפילו רק לקוות ליציבות, וגם כשהם שורדים במעבדה, הם אף פעם לא שורדים מספיק זמן בחוץ כדי שהמערכת כולה תמשיך להתקיים. ותמיד חסרים לנו מינים שאף פעם לא היית חושב לעצמך כמה הם קריטיים. יש למשל איזה סוג של יתוש שהבנו עכשיו שאנחנו צריכים. אבל הוא נכחד ואין לנו אפילו פרט אחד… ועכשיו גם החורף שמקדים השנה. זה גם לא עוזר במיוחד.'
'אבל עדיין יש דברים שלא ניסיתם, פיתוחים -'
הפנים של אביטל האדימו עכשיו והיא הרימה את קולה, 'אנחנו מנסים כבר עשרות שנים!'
'אביטל!'
כעת אביטל חזרה לדבר בשקט, אך קולה היה עצוב, 'גם אני מתחילה לחשוב שלא נצליח. שאין סיכוי. שלא נשארו מספיק מינים שיקיימו סביבה שנוכל לחיות בה. אילו ידענו אז -'
'די אביטל, ליס קטע אותה בקול עייף, 'אל תגידי לי שגם את התחלת לחשוב בצורה כזאת, "אילו ידענו אז כמה החיים יקרים וכמה החיים שבירים וכמה הכל רגיש וכמה כל מין חשוב". כמה כבר שמעתי את זה. אנחנו יודעים עכשיו! זה לא יעזור אם נאשים עכשיו את מי שהורישו לנו את העולם הזה. את יודעת את זה והצוות שלך יצליח. אתם התקווה שלנו. לכם לא קיצצנו בכלל במכסות.'
'אני יודעת שנצליח, זה פשוט… הרי כבר ברור שלא נראה תוצאות ולא נלך למעלה אנחנו עצמנו. והמצב לא משתפר עם הזמן.' היא עצרה כדי לחשוב. 'אבל אנחנו לפחות דואגים למי שיבוא אחרינו'.
'כן, אם הם לא יגוועו ברעב קודם', מילמל ליס לעצמו ונגס בכריך שלו.ארתור לא אהב לשוטט ללא מטרה, ודאי לא כשהיה יכול לעסוק במשהו מועיל במקום זה. בימים עברו זה גם לא היה סביר למצוא אותו כך, שכן יומו עבר עליו לרוב בין המעבדות והשרטוטים שלו. אלא שככל שהחזון ב"עיר" גווע וככל שמכסות האנרגיה קוצצו, הפך הסיכוי למימוש איזושהי תכנית שלו לאפסי. כדי לא לשקוע בייאוש בגלל שהוא עובד על פרוייקטים שלעולם לא ימומשו, נאלץ לעבוד פחות ופחות, וכך מצא את עצמו יותר ויותר בחורשה. למעשה, עם הזמן החל לראות בה מקום יפה, מקסים אפילו. על אף הסידור הכאוטי החסר כל תבנית של העצים, הצורות החריגות לעתים שלהם, הצללים הלא נעימים שיכלו ליצור אפילו עצים מעטים כל כך. ואולי דווקא בגלל כל אלו. אם כך נראה בעבר העולם בחוץ… ובכן, הנטייה האנושית לנוסטלגיה גרמה להם להתגעגע לימים האלו שלעולם לא יחזרו, ודאי לא באותו הוד ושלמות של העבר. ארתור טען תמיד שעליהם לזנוח את העבר ורגשי האשמה ולהמשיך הלאה. רצוי רחוק, כדי שלא יירדפו על ידי החיים המאשימים בחוץ. אבל היתה להם פחות ופחות אנרגיה עם הזמן. ואחרי מה שליס סיפר לו אתמול… אם הם באמת עלולים להיות על סף רעב אז מאדים, הירח, אפילו אזור קו המשווה הם כבר לא תכניות שמישהו יתייחס אליהן. ארתור נשכב על אחד הספסלים ועקב אחר עלה אדום שניתק מענף אחד העצים וצנח באיטיות מלאת הדר עד האדמה. התכניות שלו העניקו לפחות איזושהי תקווה. ועכשיו, גם בלי תקווה… מה יקרה?
כמה עשרות מטרים מעל ה"עיר", על פני השטח, נשבה רוח מקפיאה. חיות קטנות ורזות ניסו למצוא מחסה מאחורי כמה מהצמחים הקטנים החיוורים. גם הן הרגישו בסתיו שהקדים, והיו מלאות דאגה ככל שיכול מוחן הקטן להכיל. כמה מהן מצאו מחסה מאחורי סוללות השמש השחורות המפוזרות בשטח. ברד החל להכות באדמה, רומז לתקופת כפור ארוכה שעומדת בפתח. ארוכה מדי, כנראה.
תחת כמה עשרות מטרים של אדמה, הייתה העיר מבודדת במידת מה מהקור שלמעלה. אך ההשפעה של חוסר מוחלט כמעט בשמש משך חצי שנה ניכרה גם בה – הסוללות בחוץ היו חסרות תועלת והפיקו מעט מאוד חשמל. העצים בחורשה לא הראו כל סימן ללבלוב. מראה האנשים רמז אף הוא לגוויעה האיטית. רובם רזו מעט, אך מעבר לכך – כעת לא ניתן היה למצוא כל רמז לתקווה בפני איש מהם. העולם לא הפגין כל כוונה לאפשר להם לחזור להיות חלק ממנו. הם היו פעם אדוני העולם בעיני עצמם. וכעת יהיו אדוני המחילות.
-
-
אכן, אין כאן כל עלילה של ממש. האוירה מועברת באופן לא רע, אבל בסופו של דבר לא די בכך. הנושא עצמו הרי כבר נלעס עד זרא בספרות – אם מד"ב ואם לאו – ואין כאן כל זוית או תובנה חדשה ושונה. הדמויות אינן עומדות בפני עצמן, אלא משמשות כלי להעברת הרעיון בלבד. זה היה נוהג נפוץ בתקופת תור הזהב של המד"ב, לפני הרבה עשרות שנים. כיום נהוג לדרוש מעט יותר.
פרט לכך – מספר הערות טכניות קלות:
1. מייפל קרוי בעברית אדר.
2. לא תבוא נקודה לאחר סימן קריאה/שאלה, בין אם בתוך מרכאות ובין אם לא. כלומר: *"מעולם לא התחלתם כל כך מוקדם!".* צריך להיות *"מעולם לא התחלתם כל כך מוקדם!"* וזהו. בלי נקודה.
3. *"ראי, אנה,", אמר ליס* – צריך להיות *"ראי, אנה," אמר ליס*. אין כפל פסיקים. -
כי כל מה שיכולתי לחשוב עליו כשקראתי את הסיפור הוא כמה הייתי שמחה אם היה פתאום קר כאן… (הם קוראים ל 30 מעלות ירידה בטמפרטורות… סליחה, זה לא שייך)
ובכל אופן, מסכימה עם התגובות למעלה. הסיפור חסר בשר. הרעיון אינו מקורי, ולכן צריך בסיפור עוד משהו חוץ ממנו. למשל, איך הם הגיעו למצב עגום כל כך? כמה אנשים נשארו? לאן זה הולך? צריך סיפור. מה שיש זה תיאור מצב. אמנם תיאור מצב יפה שכתוב לא רע – אבל עדיין רק תיאור של מצב מסוים.
כדאי לך להתאים סיפור למצב הזה ולכתוב שוב. רואים שאתה יכול לכתוב היטב. רק שים לב שבדרך כלל כששני אנשים מדברים אחד עם השני הם לא נוקבים בשם בן השיח שלהם כל הזמן.
למשל: "מה שלומך, ליס?"
הרי רק שניהם שם, הוא ראה אותה, מבחינת אביטל אין צורך לנקוב בשמו. בהרבה אופרות סבון כל הזמן נוקבים בשם של בן השיח – אבל תמיד יש לזה תחושה של זיוף. כשאני מדברת אם אדם אחר, השם לא עולה אפילו פעם אחת. הרי משתמשים בשם כדי להבחין בין אדם אחד לאחר. אם אתה מדבר רק עם אדם אחד, לעתים מאוד רחוקות אתה תאמר את השם שלו באמצע השיחה, כי ברור שהוא מתכוון אליך. אני ספרתי את זה ארבע פעמים בסיפור – ובהתחשב באורכו, זה הרבה.
זה היה מתקבל יותר טוב, אילו היה מוצג כך, למשל:
"ליס!"
הוא הסתובב וראה את אביטל בחיוכה האופטימי.
"מה שלומך?" היא קראה.לסיכום: כתוב לא רע, רעיון מעניין אך לא חדשני, צריך עלילה דחוף.
-
-
אמנם אין כאן עלילה המונעת ע"י הדמויות, אך בסה"כ מתרחש בסיפור שינוי משמעותי במצב שמובע גם דרך הסביבה וגם דרך הדמויות. לקחתי לתשומת ליבי שדרושה יותר עלילה.
בנוגע לנושא – רעיון החרבן באופן כללי אולי נלעס עד זרא – אך לרוב הוא התרחש כתוצאה מזיהום, מלחמה גרעינית או לא יודע מה. התמוטטות אקולוגית כתוצאה מהכחדה הולכת ונמשכת של מינים, גם אם נבחנה פה ושם, עדיין אינה נושא לעוס. ניתן כמובן לומר שאין זה משנה כל כך מה הביא למצב הנוכחי, אך בסיפור זה שבו הרקע והמצב כל כך מרכזיים יש לכך חשיבות רבה. כנראה שלא הראיתי את זה טוב מספיק בסיפור.
לגבי פנייה בשם – אני דווקא נוטה לפנות די הרבה בשם מי שאני מדבר איתם. אבל אולי באמת הגזמתי מעט אם הפניות בשם.
ל"משוואה" – "יממה" שונה מ"יום". לכן אם יש אור במשך כל שעות היום, והיום נעשה יותר קצר, גם שעות האור מתקצרות. ניסיתי ליצור כאן ניגוד בין החורשה המוארת באופן רציף במשך היום לשאר החלקים, שמוארים רק חלק מהזמן, אבל כנראה לא עשיתי את זה באופן מספיק ברור (בגלל שלא רציתי לפגוע ברצף הקריאה).
ארתור מופיע בדיוק כמו כל הדמויות… מה הבעיה איתו?אולי באמת תנסו לקרוא את הסיפור שוב בחורף… רצוי חורף ניו-יורקי או סקנדינבי
-
