שליחות יום א'

[מייקל]

שליחות יום אל"ף
מיכאל אלצופין

פתאום נעלמו כל האנשים. רצתי לתחנה, אליה קרב אוטובוס בקו שלוש,שש,תשע, עמו התכוונתי לחזור לפלוגה. במהלך הריצה הבחנתי שהכומתה שלי נפלה. בלמתי את ריצתי, התכופפתי כדי להרים את הכומתה מהמדרכה ותוך כדי הזדקפותי נעלמו משדה הראייה שלי כל אותם האנשים שמקודם מילאו את המדרכה עליה עמדתי והמדרכה מצדו המקביל של הכביש הרחב. הרכבים נעצרו במקומם. עמדתי לרגע וניסיתי להבין האם אני אכן רואה את מה שאני חושב שאני רואה. השבתי את הכומתה למקומה ופסעתי לאט לכיוון האוטובוס שעמד ליד התחנה כשדלת תא המטען הענקית שלו קפואה במחצית הדרך למעלה. מול תא המטען הפתוח כדי מחציתו שכב תיק גדוש. זכרתי שראיתי חיילת עומדת שם לפני כמה שניות והתיק על כתפה. שמטתי את הילקוט הכבד שלי ליד התיק. תמיד אמרו לי שאני חוזר לצבא עם תיק דחוס כמו של טירון, אבל לא היה לי איכפת, אני אוהב להחליף חולצות בתדירות של דוגמנית. הצצתי לתוך האוטובוס וראיתי שהוא ריק מאדם. אימצתי את עייני לראות עד שני קצות הרחוב ולא הבחנתי בשום תנועת אדם. למשך כמה שניות עמדתי בהלם מוחלט אך ההמתנה לא החזיר שום דבר לקדמות. לא ניסיתי להסביר לעצמי מה קורה כי לא היה לי שום מושג מה היה יכול לקרות. הסביבה הייתה שקטה מכדי שאתחיל לחוש פחד. הרמתי את ידי הימנית וסטרתי על לחיי בחוזקה. מצבי נותר כשהיה. ברגע שפסלתי את אפשרות החלום, נותרה בידי רק ההבנה הטכנית והיבשה שכל האנשים שהיו כאן לפני חצי דקה אינם ורק אני עומד כאן המום ומבולבל. לא התחלתי לחשוש לחיי. לא היה משהו שסיכן אותי. אמרתי לעצמי שאני חייב לעשות משהו. הרמתי את הילקוט וחציתי את הכביש. לא חשתי כל רוח על פניי. התחלתי לחשוב על המצב הזה. האם העולם קפא איכשהו? הצצתי בשעוני. הוא מנה את הזמן כרגיל. הגעתי לצד השני של הכביש והחלטתי שאני צריך להיפטר מהילקוט הכבד. באותה מידה יכולתי לזרוק אותו ברחוב השומם, אבל חשבתי לעצמי על מה שיקרה כשהאנשים יחזרו. הייתי משוכנע שהם יחזרו. לא רציתי שהילקוט שלי ישכב סתם ברחוב. נכנסתי לבית קפה הצמוד לבניין אוניברסיטאי. על מספר בודד של שולחנות נראו צלחות וספלים. חשבתי לשים את התיק באחד מתאי השירותים אך בלמתי את עצמי. מה אם מישהו היה בתא הזה לפני… לפני שנעלם? מה יקרה אם הוא ישוב בדיוק למקום זה? החלטתי שעליי לבחור מקום ריק מאנשים. מיקמתי את הילקוט בין צמד הכיורים ויצאתי החוצה. האויר עמד דומם כשאר הרחוב, השקט הארור הזה החל להלחיץ אותי. נקשתי באצבעותיי כדי ליצור איזשהו צליל. את שבירת הצלחות והצעקות אשמור לעתיד, חשבתי, לרגע בו אתחיל לאבד את עשתונותי. התחלתי ללכת לכיוון התחנה המרכזית והקניון. למקומות בהם יש יותר אנשים. אנשים אחרים היו כעת כל חסרוני. בדרך ראיתי מכונית עומדת בכביש. היא הייתה יפה, חדשה ו… ריקה. דלתה נפתחה וכשהתיישבתי בה הנחתי את ידי על ההגה. הבחנתי שמשהו השתנה בכיסוי ההגה משנגעתי בו, הצבעים דהו ונתבהרו חליפות באזור הקרוב לכף ידי, כאילו שמישהו שינה את רמת הצבע בטלויזיה עם השלט. זה נעלם במהרה. אחזתי במפתח וסיבבתי אותו. המכונית שתקה. 'שום דבר לא זז פה?' אמרתי לעצמי והמשכתי לסובב את המפתח לשוא. התופעה חזרה על עצמה בשלוש מכוניות אחרות עד שויתרתי והסכנתי עם ההליכה. המשכתי להציץ בשעוני כדי לראות שהזמן לא עומד מלכת. חוץ מהאנשים האבודים הוספתי את התקרית עם הרכבים לרשימת המוזרויות. אמרתי לעצמי שזה מזל רע בלשון המעטה ונזכרתי מתי אמרתי זאת לעצמי בפעם האחרונה. זה היה כשהרס"ר האוכל חינם מצא בחדרי בצבא מספר כדורים זרוקים ונתן לצוות סמלים שעתיים ביציאה קבל עם ועדה. משהגיעה כבר שעתנו לצאת הביתה, בשש בערב, גיליתי שלא הייתי צריך להשאיר את הילקוט שלי במסדרון. הצוות הצעיר נסע להשכיב מארבים בעזה והחליטו לתומם שהתיק שלי הוא מנשא חי"ר ייעודי או משהו דומה. הילקוט שלי היה אתם באוטובוס. למזלי הרב, נהג האוטובוס היה צריך ממילא לחזור לבסיס. חיכיתי לו שעה אחרי מסכת שיחות פלאפון שלא הייתה מביישת את הרמטכ"ל בפרוץ מלחמה. חשבתי לעצמי שאחרי מזל כה רע כבר צריך להכניס מחסנית כי מישהו בטח כבר יבוא להרוג אותך. הייתי באמצע הרחוב הראשי של באר שבע, השעה רבע לעשר בבוקר יום ראשון, כל האנשים נעלמו לפני עשרים דקות, הזמן מתקתק אך הרוח לא נושבת והמכוניות לא מתניעות. אמנם אין במי לירות אך כוננות לא תזיק. הכנסתי את המחסנית והדלקתי את כוונת היום המיושנת שצריכה לעבוד עם סוללה גם ביום. בדקתי לראות שהכוונת תקינה וראיתי שהנקודה האדומה מהבהבת. זה היה עוד דבר מוזר אך אני כבר מצאתי משהו אחר להתעסק בו כדי להוריד קצת את המתח. עד שכבר קרבתי לתחנה עברתי על כל ספר הטלפונים שלי. באף אחד מהמספרים לא הייתה בכלל קליטה. עברתי על כולם. לא היה לי איכפת מי יענה. מבחינתי זה היה יכול להיות מוקדן של חברת מוניות.'תגיד,אחי, גם אצלך כולם נעלמו?', הייתי שואל אותו בלי היסוס. היו רק שני אנשים שממש הפריע לי שלא ענו. עמית, החבר הכי טוב שלי, ורעות, החברה שלי. אני ועמית חברים מאז שהתגייסנו והלכנו יחד לקורס חובשים, ההחלטה אשר חיברה את גורלותינו בצבא לנצח. עם רעות אני יוצא כבר שנתיים שמהם שנה וחצי בצבא. מצדי כל העולם ותושביו יכולים להישאר באשר הם לנצח ושרק שניהם יישארו איתי. שאלתי את עצמי לסדר גודלה של התופעה הזאת, אך לא היו לי מספרי טלפון של מישהו מחו"ל כדי לברר. בדרך לתחנה חשבתי רבות על המצב הדמיוני הזה, על הסיוט הזה שבו הלכתי בהקיץ. תמיד שנאתי אמונות תפלות, מאגיה, גילוי עתידות וכל מה שהזכיר זאת. כשחברים סביבי היו מדברים על מיסטיקה בתיכון הייתי בעיקר מלגלג עליהם ואומר שמשעמם להם בחיים. רק כשבנות דיברו על זה, על הורוסקופים ואבני ריפויי, הייתי מעמיד פנים ומתעניין. החוויה הכי מרגיזה בנושא הייתה ברגילה האחרונה שלי. הסתובבתי על החוף באילת עם עמית. לרעות היו יציאות ארבע עשרה שבע כך שהיא סידרה לעצמה בקלות שבוע בבית בזמן הרגילה שלי. הצוות לא ממש רצה שיהיו בנות בטיול שלנו לאילת, כך שסידרתי משהו מארץ הסידורים. רעות ישנה בחדר יחד עם חברה שלה ממוצב התצפיתניות ועם חברה של מישהו אחר מהצוות. כולם היו מרוצים. הבנות הלכו לקניות במאל הים ואני ועמית ירדנו לחוף. קנינו צמידים קטנים לרעות ולאחותו של עמית והתהלכנו לנו בשמש. עמית גבוה ממני בראש שלם אך אני הרחב שבשניים. הבחנתי באיזו מגדת עתידות זקנה שישבה על החוף והתעלמתי ממנה עד שהיא הרימה לפתע את ראשה ונעצה בי מבט נוקב. כל שלוותי נעלמה בשניה. עיניה חסרות הצבע ננעצו בי. היא לא התעסקה עם הילדונת שישבה מולה והקשיבה לשטויות שלה. היא הסתכלה בי כאילו הייתי הבן האבוד שלה.
"אתה רואה איך היא נועצת בי מבטים?", שאלתי את עמית.
"נו בטח… היא רוצה לרושש אותך."
לרגע קצר התעלמתי מהמבט, אבל כשהיא סימנה לי לבוא אליה בידה זה כבר הפסיק להצחיק אותי.
"לאן אתה הולך?", צעק עמית.
"אל תדאג… אולי נוציא עליה קצת עצבים."
ניצבתי מולה והנחתי את ידי על מותניי.
"כן בבקשה!", פלטתי בחוצפה "אפשר לעזור לך במשהו?!"
"סליחה!", נשמעה צוויחתה של הילדה שישבה מול הזקנה," זה התור שלי!"
"לכי ילדה.", אמרה הזקנה כלאחר יד," הנה הכסף שלך! לכי!"
הילדה המסכנה, שלא ידעה האם להתלונן על השירות או לשמוח על מחצית העבודה שנעשתה חינם, קמה והסתלקה.
"הקשב לי בחור!", הזקנה פנתה אליי "אם יכולתי לתת לך אזהרה ברורה יותר הייתי עושה כן, אך אני לא יודעת בדיוק מה להגיד לך. אני רק רוצה שתבין שאתה מיוחד-"
"עזבי את זה לרגע.", עמית התפרץ לדבריה, אחז בזרועי ופנה אליי "בוא'נה אחי, היא עוד תרצה על זה כסף…"
"אני לא רוצה כלום.", מיהרה הזקנה לסתור את עמית "תנו לי רק לומר לכם, לך… משהו גדול עתיד לקרות לך, איני יודעת האם הוא טוב או רע, אבל משהו גדול בקנה מידה שלא תוכל להבין, אתה מיוחד, אנשים כמוך לא רואים כל יום, אך כשרואים אותם… יודעים."
"בוא נלך," אמר עמית ומשך אותי ממנה.
"איזה סרט לעזעזל…" , מלמלתי כשהתרחקנו ממנה.
"שום דבר. בטח סתם מריצה הצגות בשביל הלקוחות."
כל העולם סביבי השתתק כמו בתמונה של טבע דומם. זה היה גדול וזה היה רע.

כפי שלא הופתעתי לגלות, גם אזור קניון הנגב והתחנה המרכזית היו ריקים מאדם. השטח היה משובץ להפליא בתרמילים זרוקים. תמהתי מדוע אני רואה רק ילקוטים שמוטים ולא נשקים או בגדים. במקרה אחד ראיתי מעיל קצר של אישה יושב בכפיפות על ספסל. לא טרחתי להציץ פנימה. בסופו של דבר, זו לא הייתה הפעם היחידה באותו יום א' שבה חשבתי על לבני נשים. הגעתי לכניסה לתחנה המרכזית, שלט המודיעין קפא על שעות הנסיעה שבין תשע לתשע וחצי בבוקר. בנתיב המוביל לשוק הבדואי, ניצבו בטור עורפי תיקיהם הדחוסים של הטירונים הנאספים בשוק. תיקים אזרחיים מריקושט. תיקי הסוף מסלול של המכי"ם נראו בודדים בשיירה. הייתי רעב. רעב ומוקף במזללות נטושות. ניגשתי לקחת קרואסון מדוכן של מאפייה, הוא סירב לרדת מהמדף וכשתלשתי אותו לבסוף זה הזכיר לי הפרדה של מגנטים. לא הוטרדתי מזה. כשהקרואסון התחיל להחליף צבעים בידי, בדיוק כמו ההגאים של המכוניות, נבהלתי וזרקתי אותו. המאפה הארור סב על צירו לאט לאט כמו בהילוך איטי ולבסוף קפא במקומו באויר. התכופפתי כדי להסתכל בתופעה מקרוב. באותה השנייה כמעט נשברתי.
"זה מה שהיה חסר לי בחיים.", התחלתי להגיד בקול "אני נועץ מבטים בקינוח מזורגג שתקוע באויר באמצע ה… השממה הזאת."
הלכתי לאט וחיפשתי כיסא כדי לשבת בו. התחלתי להתעייף. לא הייתי מיואש כי כל המצב עוד עניין אותי, אך בהחלט החלו להימאס עליי האובדן הטוטלי של ההיגיון והביטחון העצמי בשפיותי. צנחתי באיטיות לתוך כיסא מול דוכן השווארמה. קולה של הערנות שעוד נותרה בי מתחילת המאורעות לחש באזני:' אולי מישהו ישב בכיסא הזה…'
"לא מעניין אותי!", אמרתי בקול "מצידי שיחזור ויופיע לי בת-"
קוביה של צל הופיעה לימיני. החיזיון הרגעי נראה ברחבת תחנת המוניות הסמוכה. הצל הופיע שוב לחלקיק שניה ונעלם. כמו גוש חסר אור בבוקרו של בוקר שטוף שמש. אחרי כן הוצלו כל השמיים ונאורו חליפות. זה היה הדבר הכי קרוב שראיתי לרעם ביום בהיר. במקום בו ראיתי לראשונה את הצל נראה לפתע גליל בקומת אדם. לא הצלחתי לזהות מאיזה חומר הוא עשוי אך משטחו החיצוני נראה מלוטש ומעובד. כשהוא נפתח יצאו ממנו זכר ונקבה. כך בחרתי לתאר אותם, הם לא היו בני אדם. הם היו נטולי גבות, אוזניהם קטנות מאוזן אדם וגון עורם הזכיר לעפר. אך מלבד זאת הם היו דמויי אדם וגבוהי קומה. אחרי הסריקה הראשונה שלי, נזכרתי מה כדאי לי לעשות במצב כזה. דרכתי את הנשק וכיוונתי אותו לעברם. הכוונת הארורה המשיכה להבהב.
"אולי זה מה שחסר לי בחיים." אמרתי בקול חרישי "אולי זו השיטה המודרנית לאישפוז בכפייה."
"הורד את נשקך, יגאל,", אמרה האישה,"אנחנו צריכים לדבר."
בשלב הזה כבר לא הייתי מופתע משום דבר כך שהרשיתי לעצמי לזרום אם האירועים בלי מחשבה יתרה.
"לדבר הא?! אין בעיות! תוכלו להתחיל בכך שתסבירו לי מה קורה כאן."
"זה ממש יקל על כולנו את תואיל להוריד את נשקך." אמר הגבר.
הורדתי את הרובה ושניהם הרשו לעצמם להתקרב ואף להתיישב ליד אחד משולחנות הפלסטיק.
"שב בבקשה", אמרה האישה "אתה בטח רוצה הסברים."
"חסכי ממני את הקישקושים הפסיכולוגיים,", רוחי שבה אליי באחת "עברתי את השלב של ההקדמות הדיפלומטיות! איפה כולם? למה הקרואסון ההוא מרחף? ומי אתם בכלל בשם כל ה… כל… –"
ויתרתי על הסיום והתיישבתי ליד השולחן. הבחנתי שהם לבשו נעליים הדומות לסנדלי חורף ביתיים ושבגדיהם עשויים בד רך ולבושים ברפיון מסוים.
"ראה, הזמן סביבך נעצר-"
"האמת היא.", קטעתי את האישה והתחלתי להרגיש מאוד אינטליגנטי, "שחשבתי על האפשרות הזאת. אבל השעון שלי ממשיך לתקתק… "
"אתה בעצמך לא קפוא בזמן," אמר הגבר " יש סביבך שדה… בועה אם תרצה של זמן."
"זאת הסיבה שבגללה דברים שאני נוגע בהם נראים מוזר? כי אני מכניס אותם חזרה לזמן נורמלי…"
השניים הנידו ראשיהם.
"לאן נעלמו כל האנשים? למה?"
"ראה… על מנת לאתר אותך היינו צריכים לבודד אותך במרחב. כל האנשים נלקחו למימד ביניים זמני ורק אתה הושארת כאן. אם היית מפסיק להתרוצץ היינו מתבייתים עלייך מזמן."
"מימדים… אל תגידו לי שאתם ממימד אחר."
"בכלל לא, אבל עולמנו מאוד רחוק. יכולתנו ליצור מימדים זמניים מאוד מוגבלת ומשמשת אותנו רק במקרים הכי נחוצים."
"כמו האיתור שלי, אמרו לי… איך רק אני נשארתי כאן? יש עליי איזה סימון טקטי שמונע ממני לעבור למימד הזמני הזה?"
"אתה די קרוב בהגדרתך למושג האמיתי."
המשחק האינטלקטואלי הזה הקנה לי אשליה של שליטה. החלטתי לנטוש אותו ולתת להם לדבר. והם דיברו רבות. הם סיפרו לי על עולמם שנמצא מרחק שלא יתואר מכדור הארץ ולכן כל התנועה בין הכוכבים מתבצעת בחורי תולעת. הם סיפרו על הקשר עתיק היומין בין שני הכוכבים. על כך שכל כמה דורות נבחרים תינוקות בשני העולמות ומתומרנים גנטית כדי שיוכלו להתקיים בשני הכוכבים. בדיוק כמו שני אלה. הנבחרים הללו מתועדים להיות אנשי קשר בין העולמות ולבצע משימות מגוונות של דיפלומטיה ושיתוף פעולה.
"אני צריך לעזוב?!"
"עלייך לבוא לכוכבנו… לעבור את ההכשרה והלימודים הנחוצים לתחילת עבודתך." הנייה דיברה בשלווה. החלטתי שעם אנשים שראו אותי באינקובטור לא צריך לשמור על דיסטנס. היה לה שיער קצר. אני מטורף על נשים עם שיער קצר. הולוק, זה היה שם הגבר, נשא רעמת שיער מכובדת. שיערו היה אמנם מסורק יפה אך מפוזר. לא חשבתי שזה נראה מתאים לזוג דיפלומטים. דבר נוסף שהתמיה אותי היה קשור בהנייה. בין אם היא חיזרית או לאו, אני ידעתי מתי אישה לא לובשת חזייה.
"מה בדיוק תהיה עבודתי?"
"תשמח לדעת שהתפקיד הראשון המיועד לך הוא פה… על כדור הארץ, אתה תשותף באגף הקשור למניעת תנועה לא חוקית."
"לא חוקית?"
"חכה, יגאל", הולוק התערב, "יהיה לך זמן לשאלות. אנחנו צריכים ללכת. היום תעבור הכנה מקדימה של עשר שעות. בתום התהליך תחזור לכאן למספר השנים שתזדקק כדי להתבסס על כדור הארץ, אנחנו צריכים שגם כאן יהיו לך אמצעים. אנחנו נסייע לך במידת הצורך."
"רק רגע? היום?"
"כן, אתה צריך להעלם מכאן לעשר שעות בלבד. אם תצטרך את עזרתנו השתמש בזה."
הוא הגיש לידי חפץ דמוי עדשה.
"אבל למה עכשיו… היום?"
"כשם שיש לנו יכולת מסוימת ביצירת מימדים, כך יש לנו יכולת מאוד בסיסית בתימרון זמן. לפי הנתונים שלנו אתה אמור בימים הקרובים לשנות מיקום מאזור זה…"
חשבתי על כך לרגע והעליתי השערה.
"זה אולי קשור בכך שבחודש הקרוב אני אהיה בבסיס אחר?"
"כנראה שזה זה. היעלמותך מהתצפיות שלנו הדאיגה אותנו וגרמה ליצירת קשר באופן כל כך פזיז."
"בכל מקרה", הנייה התערבה "עוד מעט הכל ישוב לקדמותו. זכור את מה שאמרנו לך בקשר למעבר."
"רגע, רגע האנשים סתם ישובו לפה? מה אם התיקים שנפלו להם? מה אם מישהו בדיוק נסע מגש של ביציות קפואות או ניתח מישהו בלייזר?!"
"אם דברים מסוימים נפלו, זה רק בגלל שהזמן נעצר מעט אחרי ההעברה למימד הזמני. האנשים ישובו לנקודת זמן הקודמת להיעלמותם המקורית. הדברים היחיד שהם יזכרו זה סינוור בעיניים."
לא ניסיתי להבין אותה. הם נעו חזרה למקום בו יצאו מהגליל שכעת לא היה שם ונעלמו אחרי סידרת הבהובי צל כמקודם. נותרתי לבדי. ציפייה ערנית ניצתה בי בעודי מסתכל סביבי. הפעם היו לי את כל הסיבות לפחד ואף לחשוש לחיי. זה קרה. הרעש ההומה מילא את אוזני. כל האנשים חזרו. המשכתי להסתובב עד שאישה רוסיה נתקעה בי.
"הוספדי פרסטי!", היא פלטה ונעצה בי מבט המום. רק אז הבנתי שכולם מסתכלים בי כאילו ש… נפלתי מהירח. כבר התחלתי להתרגל לרעיון הסוכן החשאי. לא אמרתי כלום, אפילו לא חייכתי. פניתי ללכת חזרה לתחנה של שלוש,שש,תשע. בדרך החלטתי לקחת מונית לפני שהילקוט שלי יחטוף כדור מהרובוטים החמודים ההם של חבלני המשטרה. הילקוט חיכה לי במקום בו הייתי כשהאנשים נעלמו לראשונה ולא בשירותים של בית הקפה. אנשים שמרו ממנו מרחק ותקעו בי מבטים חמורים כשהרמתי אותו. כיוונתי את השעון שלי לזמן המתאים. זכיתי בשלושים ושבע דקות חיים בלתי נמנות.

בנסיעה התקשרתי למפקד הצוות שלי והסברתי לו שסוף סוף יש לי תור לרופא שיניים. הכל היה מתוכנן. את הנשק אנעל בארונית, אגיד לכולם שיצאתי לרופא ובמקום זאת אלך בכפכפים, מכנס קצר וחולצה לאחד ההאנגרים הנטושים הסמוכים לפלוגה. שם אצטרך להתפשט כי אסור שיהיה משהו הצמוד לעורי או שערי במהלך המעבר ובשעה שלוש ורבע בדיוק אני כבר אהיה בחור התולעת.

חזרתי לפלוגה, עובר בראשי שוב ושוב על מה שנגלה לי. עמית התגנב אליי מאחורה ונתן לי צ'אפחה על הראש בגלל שהסתפרתי. במצב רגיל הייתי צועק עליו שהוא כבר בן עשרים או שהוא מתנהג כמו ילד בן שתיים עשרה אבל לא הייתי מספיק מחובר למה שקורה סביבי. רק כשחיבקתי את עמית הייתי מודע למעשיי. כשיצאתי מחדר האוכל לא זכרתי מה אכלתי. ניסיתי לעשות כפיפות מרפקים אבל תמיד איבדתי את הספירה אחרי שהגעתי לחמש. חיכיתי לשעה שלוש כמו שהזמר של השיר ההוא מחכה לשעה שמונה. לרעות הייתה משמרת של שמונה שעות בתצפית שלה והיא לא ענתה לי בטלפון. הסתובבתי בחדר הקטן והצפוף שלי וחשבתי רק על העתיד שלי שפתאום נראה כל כך שונה. מפקד הצוות נכנס לחדר והתחיל לדבר על כך שבאופן מידי מתחילים להתכונן למבצע כי יש אינדיקציה שהמבוקש סוף סוף בבית. אני חשבתי על הגילאים של הנייה והולוק, האם גילם תואם את המראה שלהם במונחים אנושיים או לא. מפקד הצוות הצביע עליי לרגע.
"לא משנה… ", הוא אמר חצי לעצמו "אתה צא לרופא שלך."
המשכתי לחשוב על הפטנטים שלהם עם זמן וחלל. לא הספקתי לשאול מדוע הכוונת שלי הבהבה. אולי זה היה מכיוון שבועת הזמן משתנה בגודלה. האם יש להם חללית באזור? איך הם הקפיאו זמן? זה היה מקומי…לא,אין מצב, זה היה חייב להיות על כל כדור הארץ! מה אם איזה אוטובוס היה נכנס לבאר שבע. לזמן הקפוא?!
"אנחנו ממקמים, כמו שתוכנן, חוליית קלעים וצלפים", מפקד הצוות דיבר ברקע.
הם עמדו ערומים מאחורי הגליל ההוא… חשבתי לעצמי. למה הם לא באו בשניים? אולי כבר לא איכפת להם אחרי כל השנים. יגאל טישלר… הנבחר. בין עולמי, בין לאומי, אינטרגלקטי למען השם! אני בכלל אף פעם לא אהבתי את כל הסיפורים הללו ועכשיו הסרט הזה מתגשם לי מול הפרצוף ההמום שלי.
"בשלוש יוצאים לתרגולת, נחזור קצת על מה שצריך, חוזרים, מכינים ציוד ועפים מפה."
מפקד הצוות המשיך לדבר, יצאתי מהחדר וחיכיתי לזמן בו אוכל לדבר סוף סוף עם רעות. היא ענתה לי לבסוף, בעיקר רציתי לדעת שהכל בסדר איתה לפני שאני… לא היו לי מילים לתאר את מה שאני אמור לעבור.

עמדתי ערום בהאנגר. את הבגדים שמתי בשקית בצד. הייתי צריך להפעיל לראשונה את העדשה ולא ידעתי איך לעשות זאת. ניערתי אותה כמה פעמים לשוא ולבסוף אמרתי בקול את שמות החברים החדשים שלי. פניה של הנייה הופיעו בעדשה הזעירה.
"אתה מוכן,יגאל?"
"כן, הכל כפי שביקשתם."
"מצוין, תישאר איפה שאתה ואל תזוז. בשעה שקבענו אתה תתחיל את מסעך לעבר כוכבנו."
"מוסכם." עניתי והיא נעלמה. נותרו לי, אם כן, רק עוד כמה דקות. חשבתי על ההאנגר המסריח, החום בחוץ שבגללו היה כל כך כיף להיות ערום. שאלתי את עצמי האם מישהו מטריח את עצמו בפרשת החיל שהופיע משום מקום בתחנה המרכזית. מנוע האוטובוס שעמד בחוץ השמיע נהימה באותו ממתין לחברי הצוות שיעלו עליו בדרכם לתרגולת. לא חשבתי הרבה על המבצע עד שנזכרתי במה שהנייה אמרה. היא אמרה שנעלמתי מהתצפיות שלהם… הייתכן שזה בגלל שאני נוסע לבסיס ההוא בצפון לחודש? הרי ממילא הייתי חוזר. זה לא מצדיק את כל הפזיזות הזאת. מדוע אני צריך בכלל לנסוע רק לעשר שעות ולחזור אחרי כן? למה הם לא מחכים לזמן בו אוכל לעשות הכל בבת אחת? באותו הרגע הכתה בי הבנה מאוד מאוחרת.
"הנייה!". צעקתי לעדשה, " הולוק!"
"יש בעיה?", אמר הולוק בהופיעו על מסך העדשה הקטן.
"אמרו לי… מה קורה לי הערב?"
"אנחנו לא יודעים."
"אמרתם שיש לכם ראיית זמן מסוימת או משהו דומה, אם ראיתם שאני עובר לבסיס אחר בעוד יומיים בטח תדעו מה קורה לי הערב!"
"אבל אנחנו לא יודעים יגאל!", הנייה הופיעה מאחורי כתפו של הולוק ונראתה מוטרדת. זה לא מצא חן בעייני. איך לא חשבתי על זה קודם?! אני חייל, אם אומרים לי שאני נעלם עליי לחשוב קודם כל על האפשרות הגרועה ביותר.
"אני אמור להיהרג הלילה, לא? הרי הייתי יוצא למבצע הזה אלמלא כל הסיפור הזה."
הסתכלתי בשעוני, נותרו עוד חמש עשרה שניות למעבר.
"זה לא משנה יגאל!" צעקה הנייה, "העתיד ישתנה עכשיו… שום דבר כבר לא יהיה כפי שהיה אמור להיות!"
ברגע הזה הם כשלו, בהערותיהם המיותרות. עד עכשיו הם היו סוכנים מעולים, הם רק לא ידעו לשקר תחת לחץ.
"אינכם מבינים…", אמרתי לאיטי לפרצופיהם המבוהלים מבעד לעדשה, "יש משהו שאתם לא קולטים."
"אתה אחד ממיליון יגאל!!", לא יכולתי לקבוע מי מהם צעק את הדברים, "ממיליארד!! העתיד שלך שווה יותר מזה!".
פסעתי הרחק מהנקודה בה עמדתי ונצמדתי לקיר. הבהובי צל נראו במקום בו עמדתי מקודם. זרם חשמלי עבר בידי כשהעדשה נעלמה. האור חזר לקדמותו.
העפתי מבט זריז החוצה, עמדתי בהאנגר ועברתי בראשי על מה שקרה. אני אמור למות במבצע של הלילה. בזאת הייתי משוכנע. אפילו שאיני יוצא למבצע הסכנה עדיין קיימת, וידעתי בדיוק מעל ראשו של מי היא מרחפת. החובש השני של הצוות, מי שמחליף אותי בחוליית הפריצה. האדם שיהיה בדיוק במקום שבו אני אמור להיפגע. עמית.

שמעתי את האוטובוס יוצא לדרך והתכוונתי לרוץ אליו כשנזכרתי שאני ערום. העפתי על עצמי את המכנס הקצר ורצתי החוצה יחף והיסטרי. האוטובוס עצר כשדפקתי על צידו. עמדתי מתנשף ליד הדלת כשמפקד הצוות, הסמל שלי והנהג מסתכלים עליי כאילו שאני רץ יחף, בתחתונים ומנסה לעצור אוטובוס נוסע.
"תקשיב גברי,", אמרתי למפקד הצוות "חכה פה שלוש דקות, אני מביא ציוד אוקיי!"
"אין לך רופא שיניים?"
"שילך לעזעזל, אני יוצא למבצע! שלוש דקות!" סיימתי את דברי ורצתי לפלוגה.
"יגאל!", המפקד צעק, אך ידעתי שהוא ימתין לי.
כשעליתי לאוטובוס כעבור כמה דקות, על מדים, עם ציוד הלחימה והנשק, כבר ידעתי לזהות את המבטים מהתחנה המרכזית.
"אתה יודע מה יגאל," אמר לי עמית כשהתיישבתי לידו,"כל יום אני לומד עלייך משהו חדש."
"אין לך מושג." עניתי כדרכי בקודש.

בתרגולת הייתי כמו טירון שבחייו לא עבר אפילו שבוע לוחמת שטח בנוי. הצקתי בשאלות בלי סוף והמצאתי אבטחות וחיפויים שהיו מצילים אותנו במקרה של רעידת אדמה, ירי טיל קסאם על הכוח, קיפאון זמן ונחיתת דיפלומטים בין-כוכביים ותככנים.

כשיצאנו למבצע רציתי להקיא. הייתי כל כך לחוץ שהורדתי את הנצרה של הנשק, רק ליתר ביטחון. כל הזמן חיפשתי את מי שיירה בי. ידעתי שהוא כנראה לא יבוא מהחדרים שסרקנו כי אליהם נשלח קודם כלב וכל דלת שלא נפתחה הייתה מחופה על ידי חייל. אני הסטתי את מבטי מדלת לדלת יותר מכל מבצע אחר. היינו אמורים לעלות בגרם מדרגות שלאורך הקיר שלו נראו חלונות קטנים. תחילה לא ראיתי דרכם מקום אשר מישהו יכול לירות ממנו. עלינו בגרם במדרגות והחלטתי שכנראה הביטחון המופרז הזה אמור להרגני. כופפתי מעט יותר את גבי ומצאתי את עצמי בתחתיתו של גרם המדרגות מסוחרר והמום. מסביבי היו צעקות ומעט יריות קרובות. עמית הופיע מול פניי.
"אתה בסדר?!".הוא צעק.
רציתי לענות לו אך לא היה לי קול עקב הנפילה על הראש, נזכרתי שכך אפשר גם להתעוור. עמית הוריד ממני את הקסדה וליטף את ראשי כמו שרעות עושה בכל פעם שאני מסתפר קצוץ.
"הוא בסדר, גברי," עמית צעק למפקד הצוות "רק שריטה, אין לו פצע כניסה או משהו."
שלחתי יד לראשי ועמית לקח אותה ומיקם אותה על הפצע. נהייתי מודע לעוד חבורות כתוצאה מהנפילה. גברי הופיע לידי.
"אתה צריך פינוי?" הוא שאל.
"שום פינוי," הכריז עמית "נשים לו תחבושת והוא יהיה כמו חדש."
"איפה התחבושת שלי באמת… " אמרתי לבסוף "יא חתיכת חובש בלאי."
"קודם כל," אמר עמית בעודו שולף תחבושת מאפודו "אחותך חובש בלאי."
"טוב סתמו ת'פה," אמר גברי בין הדיווחים בקשר "טפל בו כאן, אנחנו ממשיכים לסרוק."
עמית חבש את פצעי. את הקליע מצאנו אחרי כן נעוץ בתוך הקיר. זה לא היה מסוג הכדורים שנתקעים בקסדות. סיימתי את במבצע בלי בעיות. בפלוגה אמרו לי שעכשיו, עם הצלקת הקטנה על ראשי, אני מסומם מלמעלה. לא היה להם מושג…

באותו סוף שבוע אני ועמית הורדנו בירות כמו מטורפים כדי לחגוג את החיים שלי. רעות לא הוזמנה לערב ההוא. אני לא חושב שהיא האמינה לסיפור על כך שנפלתי מהאלונקה במהלך ריצת אימון. הסתובבתי עם כיפה גדולה של מתנחלים על ראשי.
"זה לחיי ההזדמנות השנייה שניתנה לך." נאם עמית כשכוס הבירה שלו מורמת מעלה. זה גרם לי לחשוב על כך שהייתי רוצה הזדמנות נוספת מהנייה והולוק.
"כן, בהחלט", לקחתי את הבירה שלי ואפילו נעמדתי "לחיי ההזדמנויות הנוספות!"

[גל]

ראשית, מבחינה טכנית – כל הקטע מההתחלה עד למגדת העתידות נראה כמו בלוק אחד של טקסט. רצוי לחלק אותו לכמה פסקאות – יהיה הרבה יותר נוח לקרוא.

השפה – נראה כי יש כאן נסיון לכתוב בשפה גבוהה. זה לא עובד, אלא רק מקשה על הקריאה.

עומס פרטים – כל הקטע עם הרס"ר, עם הזקנה באילת – זה ממש לא מעניין אותנו ולא חשוב לסיפור. כלומר אתה רוצה להדגיש שם את הידידות עם עמית, אבל זו לא הדרך כי זה משעמם ולא מוסיף כלום לסיפור.
עדיף שתמצא דרך אחרת להעביר את זה, יותר מרומזת ויותר בקיצור.

לוגיקה – לחייזרים האלה יש כאלו כוחות – למה הם לא פשוט חוטפים את הבחור וגמרנו?

ובכל זאת, אהבתי את הרעיון שהוא מוכן לצאת למשימה, למרות הידע על העתיד שלו, כדי להציל את חברו.
זהו לבינתיים.

[מייקל]

ראשית, תודה כל התייחסותך לסיפורי.

אני חייב לקונן על סוגיה מסויימת שכבר עשתה לי בעיות. סיפור שפירסמתי בתפוז נתפס ככתוב בשפה עשירה מדי. בסיפור זה אכן רציתי ליצור שפה איכותית אך איני מבין כל עיקר איך הוא נתפס כל כך אליטיסיטי.

בבואי לכתוב את "שליחות יום א'" היתה לי הפריויליגיה בכך שמדובר בסיפור בגוף ראשון וכך הנחתי שאני אוכל בקלות להוריד את רמת השפה למשהו הדומה לשפת דיבור. לצורך עניין, זו היא, פחות או יותר, שפת הדיבור שלי. הניסיון, מסתבר, לא הצליח. א ברוך צומעאר.

כישלון 2: הסיפור עם המגדת נועד להעשיר. כבר אמרו חכמים: "כל המוסיף גורע."
את הסיפור עם הרס"ר (אגב, סיפור אמיתי. גן הקטע את התיק) אפשר להשמיט.

מלכתחילה לא התכוונתי ליצור לוגיקה בץ-קיימא. לא על זה הסיפור.

הפואנטה, חצי נחמה, עברה פרפקט. רציתי, בלי הרבה מילים על חברות, לכתוב על חברים.
אקח את דבריך תחת תשומת ליבי, תודה, מיכאל.

[טרי רוז]

מבחינת שפת הדיבור, אם השפה היתה רק בגדר מקשה אז ניחא, כל אחד ומה שהוא מביא מהבית, אבל ישנם מקומות בהן הרמה הלשונית קופצת משפת צהל עילגת לביטויים שאין להם שום סיבה להופיע במשפט.

הדוגמא הטובה ביותר היתה במשפט – "זה היה כשהרס"ר האוכל חינם מצא בחדרי בצבא מספר כדורים זרוקים ונתן לצוות סמלים שעתיים ביציאה קבל עם ועדה."

מוזר לקרוא את הביטויים אוכל חינם וקבל עם ועדה באותו משפט, זה מציג את הדמות שלך בתור מישהי שמנסה לדבר גבוה ולא מצליח לה, וחוץ מזה התרגום של סוף המשפט אם אינני טועה הוא "נתן לצוות סמלים שעתיים ביציאה לפני כולם" מה שנשמע קצת לא במקום כיוון שבכל מקרה אני מניח שהחבר'ה בבסיס תמיד יודעים מי קיבל שעתיים כי הם רואים שלא יוצאים ביחד עם כולם הביתה.

"כבר צריך להכניס מחסנית כי מישהו בטח כבר יבוא להרוג אותך." – אם כבר משלב לשוני גבוה עד עד הסוף לאורך כל הסיפור, כלומר המשפט אמור היה לצאת משהו בסגנון "מישהו לבטח יקום להורגך."

איפשו בסיפור קיים המשפט "איזה סרט לעזעזל" (צריך להיות לעזאזל)

כמו כן המשפט "וגון עורם הזכיר לעפר" לא ברור

במקום אחר כתבת "חשבתי על כך והעלתי השערה – זה אולי קשור בכך שבחודש הקרוב אהיה בבסיס אחר?" – אם היית משמיט את החלק הראשון (חשבתי על כך… השערה) לא היית גורע בדבר מההבנה של הקורא ואפילו היית מוסיף לזרימה של הסיפור.

פררר
בסופו של דבר הרעיון חביב, אבל כדאי לקרוא את הסיפור שוב ושוב ולשכתב חלקים שלא נשמעים טוב.

אני ממליץ לעבוד על הבדלי שפה ודיבור של הדמויות השונות, כולם מדברים בשפה גבוהה והאמת נראה לי קצת מוזר שחובש קרבי מדבר ככה, למרות שזה יכול להיות הגיוני, אבל לקורא הרבה יותר נוח לקרוא כשהחובש והחייזרים מדברים שונה אחד מהשני, וכן למספר יש את השפה המיוחדת לו. אם אתה באמת מדבר ככה וזה היה הנסיון שלך לדבר ברמה גבוהה פחות, אני ממליץ שירים של הדורבנים (אני רציני לגמרי) לקבל קצת צ'חצ'חיות ארץ ישראלית.

אם אתה מתעקש על הקטע של מגדת העתידות (או בסיפוריך לעתיד בכל מקרה), המעבר אליה היה מאולץ מאוד, ונראה כאילו הדמות לא שמה לב שמגדת העתידות נבאה לה שמשהו כזה הולך לקרות. משפט קטן בסגנון "עכשיו כשאני חושב על זה, הכל מסתדר" יכול לפתור את הבעיה.

לילה טוז והמשך צפייה מהנה

[דבי ינקו]

1. קודם כל, אם אתה ממקם את תחילת סיפורך במקום אמיתי, קרי ב"ש, אתה צריך לדייק בפרטים. אין שום בניין אוניברסיטאי שיושב מול תחנה של 369. לדעתי אתה מתכוון למרכז מורים (בניין עגול עם עמודים שיושב על הכביש הראשי ויש לו קפה אינטרנט). אם זהו אכן המצב למה הגיבור שלך הולך חצי שעה ברגל לתחנה מרכזית ולא לקמפוס מסביב לפינה (שבדרך כלל עמוס אנשים, או לבית חלוים מאחוריו, גם יש שם אנשים 24 שעות ביממה. ולמה ללכת עד לתחנה ולא לעצור בקניון? סה"כ הסיפור עם החייזרים יכול להתרחש גם באחד משני המקומות הקרובים יותר: למשל: "הוא התיישב בייאוש על הדשא בקמפוס הריק כשלפתע.."

2. לגיבור שלך לא מפריע שההורים או האחים שלו נעלמו, אפילו לא ברמה של "מטריד אותו"? זה בנאדם ערכי אשר חברות היא לו ערך עליון? צורם מאוד בעיני.

3. כל השתלשלות הרגשות העוברות על הגיבור בהתחלה, רגע הוא מופתע, רגע הוא לא מופתע, כשקוראסון נדבק למדף בנחישות לא מפריע לו בכלל אבל רגע אחרי הוא מבוהל עד מוות מזה שהוא מרחף. המעברים הרגשיים האלה לא אמינים. גם ההנחה שלו בהתחלה שהוא לא בסכנה, מוזרה. כולם נעלמו וזה לא עלול להיות מסוכן?

4. בנוסף, למה שהאנשים יעברו עם בגדיהם אבל בלי התיקים? מה, החייזרים עברו על שישה מיליארד שני אדם והפרידו "זה מעיל על הכתפיים, זה תיק על הכתף תשאיר אותו פה". הגיוני שכל דבר שנגע בהם היה עובר יחד איתם, או שהם עוברים עירומים. ובאופן עקרוני, להזיז עולם שלם כדי למצוא בנאדם אחד.. זה נראה די מופרך שיש להם את הטכנולוגיה הזו והם לא יכולים לאתר אותו.

5. באופן כללי יש צורך מאוד גדול למקד את הסיפור. ההתחלה נורא מעניינת ומסקרנת והפלאשבק הפתאומי באמצע המתח רק גורע. כל הקטע של העיר הריקה והחייזרים יפה ומותח וצריך לתת לו דגש, ולצמצם את המחשבות של הגיבור. את כל הסיפור על אילת הזה אפשר להזיז (אם אתה לא רוצה להיפרד ממנו לחלוטין) לקטע שאחרי סוף השיחה עם החייזרים. העובדה שיש לו זמן לחשוב כי הוא הולך חצי שעה ברגל לתחנה מרכזית לא אומר שגם לקוראים יש עכשיו זמן לזה. גם נראה לי שכל הסיפור על אילת לא כל כך חשוב. ואפשר לקצר שם הרבה. באופן כללי הסיפור יכול להיות הרבה יותר זורם אם הוא יהיה קצר יותר, ובלי פירוט מיותר (את מי זה מעניין שהוא נשאר ביציאה? למה צריך גם מגדת עצידות וגם חייזרים שיגידו לו שהוא מיוחד).

אשמח לקרוא את הגרסה החדשה. זה סיפור עם הרבה פוטנציאל.

[מאת]

תגובות