- This topic has 11 תגובות, 7 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 11 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
והרי לכם הסיפור מהסדנא… אולי עכשיו אני אשמע קצת ביקורת, חוץ מניקי
שלום יומני היקר
יום שלישי, מס' 51.
לא, אני בהחלט לא יכול לסבול מים. כמה קיללתי את המכשפה הארורה כשאזרתי אומץ לטבול רגל – רק רגל! – היום, וגיליתי שהמים גורמים לי לצריבה נוראה.
חוץ מזה, כל מה שעשיתי היה לקום, למתוח את העצמות מחוץ למערה ולמצוא לי ארוחה יומית – כמה כבשים מטומטמות שברחו מאיזה עדר בסביבה. חזרה לחיי-הצייד החדגוניים שהיו לי פעם, לפני שיצאתי למסע שלי… איזה מסע אומלל. חלמתי עליו כל כך הרבה זמן – והוא נקטע שבוע אחרי שהתחיל.
אני לא יודע כמה זמן אני אמשיך עם היומן הזה. עכשיו כבר ברור לי שאני לא אשכח שהייתי בן אדם – פעם, מזמן, לפני 51 יום… 51 יום?! זה נראה כמו 51 שנה. והחריטה באבן עושה לי צמרמורת. ושחקת את הציפורן שלי.יום רביעי, מס' 52
שוב למתוח עצמות, שוב כבשים. העצמות שלהן נתקעות לי בגרון. שוב לקלל את המכשפה.
שום דבר חדש.יום חמישי, מס' 53
לעזאזל. מסתבר שהכבשים שייכות לאיזה שבט נודד, והם מתחילים לחשוד. מקווה שהם לא יגלו אותי. ואם יגלו – שאין ביניהם צייד.
מעניין עם הלכלוך שהולך ומתקשה על הקשקשים שלי בגלל החוסר במקלחת ישמש כמגן… אם לא, לפחות הריח הנוראי לא יתן להם להתקרב.יום שישי, מס' 54
מצאתי, לגמרי בטעות, את המחנה הראשי של השבט ההוא. מעט צפונה לנתיב התעופה הרגיל שלי. נראה כאילו הם עומדים לעשות כאן את החורף… עם קצת מזל, הם לא ראו אותי.יום שבת, מס' 55
הם ראו. הם בהיסטריה. והם כנראה עומדים לפרק הכל ולהמשיך הלאה, למרות שהחורף מתקרב והעמק שבו הם חונים הוא המוגן ביותר בסביבה. מארה על ראשה של המכשפה, התעלול המסריח שעוללה לי עומד לעלות בחייו של שבט שלם.
לעזאזל.יום ראשון, מס' 56
סופה נוראית, לא הוצאתי את החוטם מהמערה. רעב.יום שני, מס' 57
הם בטח שמעו שאין מחסה אחר בכל הנפה, והסופה שכנעה אותם להישאר. הם מחפשים צייד. למזלי, אין כמעט ציידים בסביבה. מי כמוני יודע – החוסר בתחרות, זו הסיבה שהגעתי לכאן מלכתחילה, לפני חודשיים כמעט, כשעוד הייתי צייד במסע. כשעוד הייתי בן אדם…יום שלישי, מס' 58
הם לא מצאו צייד – את המערה שלי, לעומת זאת, הם מצאו. בתהלוכה מגוחכת הם הביאו בתולה, קשרו אותה לעץ קרוב ונעלמו.
מה אני אמור לעשות עם בתולה? מה?!יום רביעי, מס' 59
הייתי בטוח שהבתולה נרדמה וזחלתי כדי לשחרר אותה – המטומטמת כמעט התעלפה כשהיא ראתה אותי מקרוב. ובטיפשותה הרבה, לא טרחה לברוח כשחתכתי את החבלים שלה.
כנראה שגם היא לא יודעת בדיוק מה לעשות, ושהיא מפחדת לחזור לכפר…
ניסיתי להסביר לה שאני לא בדיוק מה שאני נראה, אבל השילוב הנוראי של הלסת הכבדה הזאת, טורי השיניים והלשון המפוצלת לא ממש מותאמים להגיית מילים. כמעט ושרפתי לה את הפרצוף.
ובכל זאת היא נשארת.
טיפשה.יום חמישי, 60.
מזל טוב, יום חג, חודשיים מאז שהמכשפה קיללה אותי לצורה המפלצתית הזאת, מארה על ראשה המכוער. הבתולה עדיין בסביבה – התמקמה לה באיזה כוך מתחת למערה שלי, וניזונה מהפירות בסביבה. קלטתי אותה מתקלחת במעין – לעזאזל, איך היא נשארה בתולה עם גוף כזה?!יום שישי, 61.
טיפש, טיפש, טיפש! אני המטומטם, לא הבתולה. היום היא בילתה את כל הצהריים בשיטוטים במערה – בטוחה לחלוטין שאני ישן – וממלמלת משהו על אוצר הדרקון. אז זו הסיבה שהיא נשארת… נאיבית היא לא.
איזה מזל ש"ישנתי" בפתח של החדר הזה – אם היא הייתה רואה את ה"יומן" שחרוט עליו, הייתי במצב מביך מאוד.
והיא היתה הולכת.
אני לא רוצה שהיא תלך… נחמד שיש עוד מישהו בסביבה.יום שבת, 62.
גילוי חדש: היא לא מתקרבת אלי לא בגלל הפחד, אלא בגלל הסרחון. לא מאשים אותה – אני לא התרחצתי כבר 62 יום, והיא כזה יצור עדין…יום ראשון, 63.
שוב סופה. הראשונה של החורף. היא עלתה למערה בלית ברירה – הכוך שלה הוצף עם הטיפות הראשונות. כאילו במקרה, שרפתי בול עץ באחת הכניסות – היא התכרבלה מול האש, ואני יכלתי להציץ עליה מרחוק. יום נחמד.יום שני, 64.
עדיין סופה. העץ נגמר והיא התחילה לרעוד, אז יצאתי למצוא אחד חדש. גיליתי שהטיפות צורבות לי, אבל אני מסוגל להתגבר על הכאב… בקושי. אני חושב שהיא מבינה שאני לא דרקון אמיתי, כי היא אמרה תודה כשהבערתי את העץ עבורה.
יש לה קול מקסים, ואני לא שמעתי קול אנושי כל כך הרבה זמן…יום שלישי, 65.
האח הידד, איזו תחושה נפלאה! הצלחתי להתקלח. זה שרף אימים, אבל זה היה שווה את זה – עכשיו אני מסוגל לסבול את הריח של עצמי. הצלחתי אפילו לגרגר מעט מים, אבל האדים כמעט חנקו אותי.
איזה אביר מטופש הגיע לפנות ערב, כנראה אחד מהמחזרים של הבתולה. בחכמתה הרבה, היא התחבאה.יום רביעי, 66.
אוי, אוי, אוי. מסתבר שהיא מצאה את היומנים בזמן המקלחת שלי, אתמול. וקראה אותם. כנראה שהיא נערה מיוחסת, אם היא יודעת לקרוא.
לפחות עכשיו אני יודע ששמה זהב-תלתל: היא הציגה את עצמה דבר ראשון בבוקר.
איזה שם מתאים.
היא עדיין משוכנעת שיש אוצר אי שם במעמקי המנהרה.
טוב מאוד. אני לא רוצה שהיא תלך.יום חמישי, 67.
הוא לא מחזר שלה, הוא אח שלה. והוא טיפש בצורה מחרידה. התעוררתי לקול הריב שלהם – הוא אמר משהו על להחזיר אותה לשבט, היא ענתה לו שאין לה שום כוונה כזו. נראה כאילו היא ניסתה לשכנע אותו שאם היא תחזור, אני אחריב את הכפר שלהם – אז יצאתי החוצה ועשיתי את מיטב יכלתי כדי להראות מפחיד. כל נפנופי הכנפיים ונשיפות האש המטופשות היו שווים בשביל לשמוע את הצחוק הפעמוני שלה, כשהוא ברח יותר מהר מעכבר עם זנב בוער.יום שישי, 68.
הטיפש חזר – עם תגבורת. בהתחלה הם קראו לה מרחוק. בתקווה, כנראה, שהיא תברח אליהם ואז הם יוכלו להתמודד מולי בלי הצורך להיזהר כדי לא לפגוע בה. זהב-תלתל עשתה להם הצגה שלימה של הנערה המסכנה שמקריבה את עצמה למען השבט – היא הייתה צריכה לדעת שזה לא מה שיעצור אותם… לפי איך שהם התחרו מי יגיע אליה ראשון, הבנתי יפה מאוד איך האח המטומטם שלה הצליח להביא אותם לכאן. גם אני הייתי נכנס למערת דרקון כדי לזכות ביפייפיה כמוה…
כשהם ניסו לגרור אותה בכח התרגזתי באמת – כמה סוסים יסתובבו להם בחורף הזה עם זנב קצר יותר, חרוך. נזהרתי לא לפגוע בהם, אבל האבירים המטופשים שישבו על גבם לא הותירו לי הרבה ברירה.
הם הלכו, בסוף, אבל יש לי הרגשה שזו לא היתה הפעם האחרונה שהם באים.יום שבת, 69.
אולי אני פשוט אעזוב את האיזור הזה? הדבר היחיד שהחזיק אותי קרוב לשבט הברברי הזה הוא זהב-תלתל. והיום… היום היא גילתה שאין אוצר במערה. "הייתי צריכה לדעת", היא אמרה. "לדרקון שהוא לא דרקון לא יהיה אוצר של דרקון…". היא נשמעה כל כך מאוכזבת שהייתי בטוח שהיא תעזוב מייד.
אם היא תעזוב, גם אני אעזוב.
הוא שוב אוסף נשק וגברים, האח ההוא שלה. ראיתי אותו היום כשמתחתי את הכנפיים מעל הכפר. כנראה שהוא איש חשוב – הוא גר בבקתה הגדולה ביותר.יום ראשון, 70.
הם באו. והביאו איתם כל כך הרבה נשק שאני מתפלא שהסוסים לא קרסו תחתם. הטפשות שלהם עוברת כל גבול – הם לא יודעים שעץ בוער, וברזל נמס באש?
בהתחלה חשבתי שהצלחתי להדוף אותם לפני שהיא שמה לב. לא רציתי שהיא תראה אותם – פחדתי שהיא תחזור לשבט…
אבל היא ראתה.
ונשארה.
למה?
כשהם נפנפו בכידונים, הם צעקו "למען הנסיכה"… היא וודאי הבת של ראש השבט. זה מסביר את הבקתה של אחיה. ואת ההשפעה שלו.יום שני, 71.
יצא המרצע מן השק. זהב-תלתל לא נשארה בגלל האוצר – היא נשארה בגלל שהיא לא רוצה לחזור. "אתה מבין", היא אמרה לי, מפזרת פרחים שהיא קטפה מסביב ומפטפטת, חצי לעצמה. "התפקיד היחיד שלי עכשיו הוא לשרת את אבא שלי, שהוא מפלצת גדולה יותר ממך, ואת אחי השחצן. אני אפטר מהתפקיד הזה כשאני אנשא – למי שהם יבחרו בשבילי. ואז אני אשרת אותו. המחזרים האלה בטוחים שהם עושים עלי כל כך הרבה רושם עם החרוזים המטופשים שלהם והעורות והפרוות… כשאני יודעת שאני לא מעניינת אותם – הם רוצים את הגוף שלי, או את האפשרות להפוך לראש השבט כשאבא ימות. אף אחד מהם לא טרח להקשיב לי… אתה יודע שאתה הראשון שמקשיב לי?"
אני אוהב להקשיב לה. יש לה קול מקסים, והיא הרבה פחות מטופשת מרוב בני האדם הברברים שמסתובבים כאן.יום שלישי, 72.
הוא ניסה לחטוף אותה בלילה. לא האח – אחד המחזרים. היא סיפרה לי עליו אתמול, אחד הגרועים שבהם. חתיכת טינופת מזוהמת! אם אני אשים עליו את הטלפיים שלי… כשגילה שהוא לא יגיע איתה רחוק – היא חזקה, הבחורונת! – הוא ניסה לאנוס אותה במקום. חתיכת… הייתי כל כך מרוגז שכמעט ושברתי את הנדר שלא לפגוע בבני אדם. המזל שלו הוא שיש יער בדרך אל השבט שלהם. ושהיה לי יותר חשוב לחזור אליה. יצור עדין ומסכן שכמותה, היא בכתה כמעט עד הבוקר. הייתי צריך לכרוך את עצמי במעגל סביבה כדי שהיא תרגיש בטוחה מספיק כדי להרדם…
והיום היא לא יצאה מהמערה. בכלל.
אני מקווה שהיא לא תתעורר מהחריקות.יום רביעי, 73.
אנחנו עוזבים! עוזבים את המקום הזה. ביחד! דיברנו על זה כל היום… כלומר – היא דיברה, אני כתבתי עד שנשברה לי הציפורן.
ומחר בבוקר אנחנו עפים מכאן.
תבורך המכשפה על ראשה הדוחה ועצמותיה שנתקעו בגרוני, אני יוצא למסע שתמיד רציתי לצאת אליו, עם הנערה היפה בתבל על גבי.
נהרות והרים, עמקים ופרחים, ארצות זרות ומקומות רחוקים…
אם אי פעם תראו נערה מקסימה רוכבת על דרקון כחלחל, תנופפו לנו לשלום. יהיו לנו סיפורים מדהימים לספר לכם… -
החיובי: חמוד. אופטימי. גירסא חדשה לעניין הנסיכה והצפרדע. מלא חום, אמפתיה ואנושיות (דרקונית, אבל בסדר). לא מוכר את הפואנטה מהר מדי אבל גם לא מחזיק אותנו בערפל.
שלילי: אין הרבה. קצת ארוך מדי (אפשר היה להבין לאן הכל הולך די מוקדם, ולא היו התפעות מיוחדות בהמשך. הדמויות נבנו מספיק. אפשר לקצץ לקראת הסוף). מצ שני, אין כמעט שום רקע על עניין המכשפה והקללה, וחבל, כי זה היה מוסיף לסיפור.
יש מי שיגיד, אני מניח, שהסיפור הזה נגמר במקום שהוא היה צריך להתחיל, אבל אני לא חושב כך.
הערת הגהה:
ביום מס' 53, צריך להיות 'מעניין אם הלכלוך' ולא 'עם'. -
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
