- This topic has 34 תגובות, 9 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 9 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
כהרגלו מדי יום בחמש השנים האחרונות, מתעורר הפנסיונר מתנומת הצוהריים על הספסל במרפסת ביתו ופונה לצאת לטיולו היומי בשכונת מגוריו.
הוא נעמד על רגליו, מתמתח, יורד במדרגות המובילות אל הגינה, חוצה אותה ויוצא דרך השער הפתוח אל הרחוב.
ברגע שהוא יוצא מחצר ביתו הוא מתחיל לצעוד על המדרכה לכיוון הפארק בו הוא נוהג לשבת ולהאכיל את היונים, כאשר לפתע הוא מבחין בילד קטן רכוב על אופניים כשקסדה לראשו, המתקרב אליו במהירות רבה ואינו עושה רושם כמי שמתכוון לעצור.
הפנסיונר, אשר בגילו המתקדם כבר אינו סומך על יציבתו ועל תגובותיו, קופא על מקומו ומאותת בידו לילד להאט, אלא שזה האחרון אינו מגיב וכל שנותר לפנסיונר לעשות זה לעצום את עיניו, להסב את ראשו בפחד ולהמתין למכה.
להפתעתו הרבה הוא אינו מרגיש דבר.
הוא שומע את רעש חישוקי הגלגלים מתקרב אליו במהירות ואז מתרחק ממנו באותה המהירות.
הוא פוקח את עיניו בפליאה ורואה כי הילד על האופניים נמצא מצדו השני, ממשיך את נסיעתו כאילו דבר לא קרה.
איך עבר אותו מבלי לפגוע בו? הרי המדרכה צרה כל כך ומעקה הביטחון המלווה אותה אינו מאפשר ירידה לכביש. האם שיחק לו המזל? או שמא ידע כי יש לו שליטה טובה באופניו ועשה זאת בכוונה על מנת להפחיד אותו?
כך או כך, מניף הפנסיונר את אגרופו באוויר וקורא בקול הרועד מהתרגשות ומזקנה:
– תזהר איך שאתה נוסע, פרחח!
הילד אפילו אינו מזכה אותו במבט נוסף.
כאשר הוא נרגע מעט ושליטתו ברגליו חוזרת אליו ממשיך הפנסיונר בדרכו.
לא עוברת יותר מדקה לפני שהוא מבחין, לשמחתו הרבה, בשכנתו, הגב' ג', מתקרבת לעברו על המדרכה כשהיא מתנדנדת מצד לצד מכובד משקלן של השקיות שהיא אוחזת בידה.
הפנסיונר מחבב את הגב' ג', ומיד הוא מחליט לעזור לה לסחוב את השקיות אל ביתה, למרות שהיא גרה בכיוון ההפוך מהפארק, כך שיוכל לשפוך בפניה את ליבו על הנוער של ימינו ולספר לה על התקרית עם הילד על האופניים.
כשהיא מגיעה קרוב מספיק הוא פונה אליה ואומר:
– צוהריים טובים גב' ג', צריכה עזרה?
ובכדי למנוע ממנה את האפשרות לסרב לו הוא שולח את ידו לאחוז באחת מהשקיות.
ואז מתרחש הדבר הבא:
הגב' ג' ממשיכה בהליכתה, מתעלמת ממנו לחלוטין, וידו של הפנסיונר המושטת לפנים עוברת דרכה כאילו הייתה עשויה אוויר, בלתי מוחשית לחלוטין.
הוא מרגיש איך ליבו מתרוקן מדם בפעימה אחת חזקה ואז מסרב להתמלא שוב.
מה קורה פה? האם הייתה זו אשליה? האם רק חשב שראה את הגב' ג'? האם מוחו מתעתע בו? הוא מבולבל.
באופן בלתי נמנע הוא מקשר בין הילד על האופניים והגב' ג'.
הייתכן כי גם הילד לא היה אמיתי? זה בהחלט יסביר את שהתרחש מוקדם יותר. אבל כיצד זה יתכן? הוא אינו מבין.
כל אותו הזמן ממשיכה הגב' ג' להתרחק ממנו מבלי להראות סימן קל שבקלים כי היא מודעת למה שקרה.
רעד קל עובר בגופו הנרגש של הפנסיונר וחולשה תוקפת את ברכיו כך שהוא נאלץ להישען על מעקה הביטחון, אלא שלהפתעתו הרבה מתגלה המעקה כבלתי מוחשי גם הוא, ורק בשנייה האחרונה הוא מצליח להחזיר לעצמו את שיווי המשקל ולמנוע את נפילתו.
כעת הוא כבר ממש מבועת.
הוא מתחיל לגעת בכל מני דברים מסביבו, בעמוד החשמל, בגדר החיה של אחת החצרות, בלוח המודעות, ומגלה כי כולם אווריריים ובלתי ניתנים למגע, ממש כמו הגב' ג' ומעקה הביטחון.
מה קורה פה לעזאזל? האם המציאות כולה הפכה בלתי מוחשית? איך יכול לקרות דבר כזה? ואולי הוא חולם? אולי הוא עדיין ישן?…
מחשבה מסוימת חולפת בראשו ועיניו נפערות באימה.
הוא מסתובב על עקביו ומתחיל ללכת חזרה לכיוון ביתו.
בהתחלה הוא צועד במהירות הרגילה כשעל פניו הבעה מבוהלת, אך ככל שחולפות השניות הולכים צעדיו ונעשים מהירים יותר ויותר וההבעה על פניו הופכת לאימה מוחלטת, עד שהוא פותח בריצה מהירה, במגבלות שמטיל עליו גופו הזקן.
בהגיעו אל חזית ביתו הוא ממהר להיכנס דרך השער הפתוח, חוצה את הגינה עולה במדרגות אל המרפסת ו…
רואה את עצמו שוכב על הספסל!!
הוא אינו מעז להתקרב אל הספסל, אך אפילו מהמרחק בו הוא עומד הוא יכול לקבוע בוודאות כי האיש הזקן השוכב עליו, הוא עצמו, אינו ישן אלא נטול רוח חיים.
ובהבינו את שקרה, חדל כוחו של ההרגל מלהשפיע עליו והוא מתפוגג אל תוך האוויר, כיאה לרוח רפאים, ונעלם. -
-
-
-
לא רק בסיפור הזה, אלא בכל סיפור שבו אנשים יכולים לעבור דרך חפצים – אם הם יכולים לעבור דרך קירות וכדומה, איך זה שהם לא עוברים דרך הרצפה ונופלים ממנה והלאה?
חוץ מזה, הרעיון של הסיפור קצת מוכר מדי. היה נחמד אם היית מתאר את הפנסיונר (פנסיונר הוא לא בהכרח מישהו זקן, אתה יודע…) בצורה קצת יותר מהימנה ולא רק ע"פ קווים ברורים של מישהו זקן.
-
ראשית, גם אותי הטרידה תמיד השאלה לגבי הרצפה, אבל כנראה שבלי היכולת הזאת הרבה מסיפורי הרוחות לא היו יכולים להיכתב.
לעניין הפנסיונר, במידה וקראת את יתר סיפורי בוודאי שמת לב כי אני לא אוהב להכביר במילים. למעשה, בתהליך הכתיבה שלי אני כותב בדרך כלל לפחות פי שניים מילים מאשר בתוצר הסופי ואז אני מקצץ ומקצץ עד שאני מרגיש כי נותרו רק התיאורים ההכרחיים מבחינתי. זה עניין של העדפה אישית. מכיוון שכך אני דווקא אוהב לעשות שימוש בדמויות סטראוטיפיות.
אני יודע שלא כל פנסיונר הוא זקן, השימוש בפנסיונר נועד להבהיר לקורא כי מדובר במישהו עם זמן על הידיים, אחד כזה שיכול להרשות לעצמו טיולים יומיים. את העובדה שהוא זקן לומדים לאו דווקא מהשימוש בפנסיונר אלא משימוש במילים כגון: "בגילו המתקדם…". -
-
-
-
-
-
-
לגבי הקיבעון, אני בהחלט כותב מדי פעם גם בסגנונות שונים, אלא שלמען האמת אני פשוט מעדיף את הסגנון היבש ואת השימוש בזמן הווה. מה לעשות, כזה אני.
לגבי המילה "צהריים", גם אני רגיל לכתוב אותה בלי וו, אלא שב -word מופיעה המילה "צהריים" כשגיאה ומכיוון שאני לא אוהב את הקווים האדומים מתחת למילים אני נאלץ להיכנע לרצונה של התוכנה. תנסה את זה בעצמך. אבל תודה בכל מקרה, אני בטוח שהכוונה שלך הייתה טובה.
-
-
זכור וורד היא תוכנה טיפשה ותמיד אפשר לנתק את בקרת שגיאות הכתיב. יש להניח שבתקופת המקרא כתבו סופרים צהריים כ-"צוהריים" אבל כיום ה-"ו" התנוונה והפכה לעיצור. סיפוריך חביבים אבל בטרם תניף את חרבך לקצץ את הטיוטה, תקרא אותה ותראה מה אפשר להוסיף. אחר-כך תקצץ.
אולי תכתוב סיפור על "לא חוקי"? לעיתים קרובות זה מופיע בלי שום סיבה ברורה לעין. אתה מכיר בלי ספק את הדבר המעצבן. -
יש להעלות על המוקד, וזאת בניגוד לחברי האקדמיה, אותם יש להעמיד אל מול הקיר עם פרוץ המהפכה.
באשר לסגנון – צמצום הוא דבר נהדר (באמת!), יש להבדיך בין סיפור הכתוב בקיצור נמרץ (דבר שאותו עדיין אינך עושה, כפי שהדגמתי אי אז) לבין סיפור הקצר פשוט כי אין בו הרבה תוכן. זמן ההווה נחמד, אבל לאחר קריאת שניים או שלושה סיפורים כאלה הבנו את העסק והשעמום קפץ עלינו. ואז מה?
-
זה מה שניסיתי לומר במהלך הדיונים האחרונים שלנו. בסיפורים שלך אין שום דבר חוץ מרעיון, ורעיון לבדו לא יכול להחזיק סיפור (לפחות לא בעיני, אבל אני לא בדעת מיעוט בנושא הזה).
למשל, אני עכשיו כותבת סיפור על רוח רפאים, ויש שם בדיוק את הרעיון שלך (אבל ממש בדיוק), רק שאצלי זה קורה בשלוש השורות הראשונות של הסיפור, והוא ממשיך להתפתח משם. אני עוד לא בטוחה שאני אפרסם אותו, כי בינתיים לא נראה לי שיהיה בו משהו מיוחד.יש לך רעיונות טובים. הרעיון של לולאת הזמן, ושל הילד הנופל למעלה,הם רעיונות טובים, אבל צריך לפתח אותם בשביל סיפור. תיאור של רעיון לבדו אינו מספיק. וראיה, מה שקרה לך כאן. בטעות לקחת רעיון שהשתמשו בו בסרט מצויין, ובעצמך הודית שלא נשאר בסיפור שום דבר. סיפור טוב, גם אם הרעיון שלו אינו מקורי בכלל, עדיין יהיה מעניין וכיף לקרוא אותו. (כמו רומח הדרקון, שהפנטסיה שלו שאובה ישירות מטולקין, אבל עדיין מאוד כיף לקרוא את זה).
לסיום, הערה סגנונית. בכל סיפור שלך יש משפט אחד בסגנון של "להלן השתלשלות העניינים:"
עם הנקודותיים בסוף. מאוד מעצבן לקרוא את זה בתור קורא. אני לא יודעת איך זה נראה בעיני הכותב, אבל בשביל הקוראים (לפחות בשבילי) זה מאוד מעצבן. בסיפור הראשון, שם הסגנון הדיווחי התאים לדעתי, זה היה בסדר, אבל בקודם ובזה זה נראה לא טוב. -
-
-
בתקווה שבעתיד יהיו לי רעיונות מקוריים יותר מאלה שהיו לי עד היום, אני מקווה לא ישנה לכם אם הסיפור כתוב בהווה, עבר או עתיד. קח בחשבון שמרבית הסיפורים הקצרים של אותו יוצר הנאספים בקובץ מזכירים קצת אחד את השני. למשל, (ואני מקווה שמותר להשתמש בדוגמאות מחוץ לעולם המד"ב והפנטסיה), אתגר קרת, אשר סיפוריו כתובים באותו הפורמט ובאותה השפה ורק הרעיון משתנה.
-
-
לגבי הסגנון שמתחיל לעצבן, האם לדעתך חובה לגוון בסגנונות? אני באמת מתעניין. ההתרשמות שלי היא שלרוב מאמצים לעצמם סופרים את הקול היחודי להם והסגנון של סיפוריהם די דומה וניתן לזיהוי.
לגבי השמות, עלי להודות, בנושא הזה יש לי בעיה. אף פעם לא הצלחתי להמציא לדמות שם שלא נשמע לי מגוחך. וכך המצב גם כשאני קורא בסיפורים של אחרים. כשאני רואה סרטים למשל, אני לרוב לא זוכר את שמו של הגיבור וכשאני מדבר על הסרט עם חברים אני נאלץ להשתמש בשמו של השחקן.
נקודה נוספת בעניין זה, הרלוונטית לסיפורים שלי, היא שאני משתדל מאוד לא לשייך את סיפורי למקום מסויים. מכיוון שאני שואף, (לא תמיד בהצלחה כמו במקרה הזה), ליכתוב סיפורי פואנטה, נדמה לי שעליהם להיות אוניברסליים, והמצאת שמות שאינם משייכות את הגיבור למקום מסויים מסתיימת לרוב בשמות מגוכחים עוד יותר.
ובכל זאת, אם יש לך עצות לעניין זה אשמח לשמוע אותן. -
אין שום בעיה בזה. נכון, שמות זו בעיה קשה, אבל גם אם נראה לך ששם כלשהו הוא מגוחך, זה לא אומר שזה יראה כך גם לעיני הקוראים.
לגבי מיקום לפי שם: יש שמות אוניברסליים כמו דניאל, מיכאל, גבריאל, רפאל, דנה, דן, איתן, קרן, שרון ועוד, שלאו דווקא ממקמים את הסיפור בארץ כלשהי (טוב, לא בהודו). אם שם כמו מיכאל למשל, יהיה מיקי או מייקי, אתה עוד יותר מתרחק מקביעה מפורשת.
חוץ מזה, יש שמות כמו אכזבה, מוניתה, שלהבת פרייר (ז"ל), נמלה, עצמאותה ועוד שניתנו לאנשים אמיתיים (על אכזבה שמעתי רק לפני כמה שבועות) כאן ביקום הזה (בישראל ליתר דיוק), ואם בחיים האמיתיים יש שמות מגוחכים, אז גם בסיפורים מותר שיהיו. (עוד דוגמה, ירושה אבוט מ"אבא ארך רגליים")
לעניין הסגנון: אז כמו שאתה יודע, אותי הסגנון הזה עצבן על הפעם הראשונה. לא חובה לגוון בסגנונות בתנאי שהסגנון שלך אינו מעצבן. אבל בכל מקרה, גיוון בסגנונות הוא דבר מצויין. אל תדאג, הקול הייחודי שלך ישאר בכל סיפור שתכתוב, גם אם תשנה סגנון לחלוטין.
ולגבי משהו שכתבת במקום אחר: יש סיבה לכך שכמעט כל הסיפורים עלי אדמות כתובים בעבר. *זה עובד יותר טוב מכתיבה בהווה*, ונותן הרבה יותר אפשרויות סיפוריות. זה לא אומר שאי אפשר להשתמש בהווה, אבל לא כדאי להגזים. רוג'ר זילאזני למשל (הסופר הנערץ עלי) כתב ספר בשם "יצירים של אור וחושך", שכתוב כולו בהווה. זה מעניין אבל זה קצת מייגע, ובכל אופן, הוא לא חזר על זה אף פעם.
-
ראשית, לעניין השמות, תודה על ההערה אך כפי שציינתי גם שמות בסיפורים לא שלי נראים לי לרוב מגוכחים, כך שיתכן והבעיה שלי קצת יותר עמוקה.
שנית,באשר לסיגנון, זכותך המלאה להתעצבן מהסיגנון של סיפוריי ואני מכבד זאת, העיקר שאתה מסכימה איתי שגיוון בסגנונות, אף כי יתכן והוא חיובי, אינו חובה. אחרי הכל, נותרו עוד כמה אנשים בודדים שאינם מתעצבנים מסגנוני.
לבסוף, השאלה האם כתיבה בעבר עובדת טוב יותר מכתיבה בהווה היא שוב, כמו הרבה מהטיעונים שמועלים כאן, שאלה של טעם. אני באופן אישי, ונדמה לי כי ציינתי זאת כבר בעבר, נחשפתי ליופי שבכתיבה בזמן הווה דרך ספרייה של הסופרת והמחזאית ההונגריה אגוטה קריסטוף, ( לא אגתה כריסטי), אשר כל ספריה כתובים בזמן הווה ובשפה אדישה ויבשה. לטעמי השימוש החוזר שלה בזמן הווה אינו פוגע בסיפוריה, להפך, הוא הופך אותם קריאים יותר ומוסיף להם איכות המזכירה קצת סרטים ותוכניות טלוויזיה, (אחרי הכל, היא גם מחזאית).
הכתיבה בהווה מתאימה, לדעתי, לתיאור התרחשויות. נכון כאשר אתה מעוניין ליצור דמויות עשירות עם עבר וזיכרונות ורגשות, קל יותר לעשות זאת בעבר, אך כפי שאת בוודאי כבר שמת לב אינני חסיד גדול של סיפורים שכאלה. למען האמת בהמון סיפורים אני מרגיש שהסופר מטביע את הקורא בים של נתונים המרחיקים אותו לפעמים במשך עמודים שלמים מההתרחשות עצמה. אני לא אוהב את זה. לרוב אני נאלץ לחלץ את הרעיון בדי הרבה מאמץ.
תאמרי מה שתאמרי, שאני אוהב סיפורים שטחיים, שאני תוצר של חברה מנוונת הצופה יותר מדי בטלוויזיה והתמכרה לאספקט הויזואלי של החיים במקום לתכנים העמוקים שמתחת לפני השטח, אני לא מבקש ממך לאהוב את הסיפורים שלי או את הסיפורים שאני קורא, כל שאני מבקש זה להכיר בלגיטמציה של סיפורים מסוג שונה מזה שאת רגילה לו, כל עוד יש מי שמבקש ומעוניין לקרוא בהם.בקיצור, (וכדאי ש- "NY מאושר" יקח זאת לתשומת ליבו), יש מקום להרבה סגנונות והרבה טעמים בספרות, ואחד לא צריך לבוא על חשבון השני. ככה נוכל להעביר אחד על השני ביקורת בונה כפי שאת עושה ורבים אחרים ולא נשתמש במונחים כמו "אין זכות קיום" בהתייחסותנו לסיפוריהם של חבירנו.
-
לגבי מה שאני חושבת עליך, והכל יהיה בסדר.
נראה לי שהקטע עם השמות הוא באמת בעיה אישית שלך. אולי תנסה סתם בשביל הנסיון לכתוב סיפור עם שמות, ולראות אם אנשים אחרים יחשבו שזה מגוחך?
כל עוד אתה כותב לעצמך, הכל תקין, קביל ומקובל. אבל כשאתה מעוניין שאחרים יקראו את הסיפורים, אתה צריך להתחשב גם בהם. נונין צודק בקטע הזה, כמעט כל הקוראים (למעט בודדים באמת) אוהבים שמות. זה מעגן את הדמויות אצל הקורא. (להבדיל מסרט, בו יש לך את השחקן המגלם את הדמות). -
בתור חולה סרטים, אוכל לומר שאף סרט מתוחכם, אפילו לא החשוד המיידי, הצליח לדגדג את השעה בלי שאנחש נכונה את הפואנטה… בסיפור… או בסרט, ניתן לעזור לצופה המלומד לגלות את הפואנטה, אבל אפשר גם לא לעזור לו. הרי הטכניקה פשוטה, רמז, ועוד רמז, ועוד רמז, עד שהדביל מבין כל הא-מבין-פואנטות למינן יפרוץ בתרועה. נו, אז מה. אז יש כאילו שבונים את הרמזים בצורה קצת יותר אינטילגנטית. סיפור טוב, בשורה התחתונה יתן לפואנטה גם אם היא ידועה או לא את הערכה הראויה. פאונטה לא ראויה להערכה רק בגלל שהיא הפריכה את כל מה שהצטבר עד לאותו רגע, גם אם נתנו רמזים מלומדים, או דבילים (למרות שזה סותר את רעיון הסיפור הטוב). פאונטה טובה עוזרת אולי להבין פן נוסף בסיפור, או בתפיסת המציאות שלו.
ועדיין פורים שמח!!!
-
-
כן, יש הרבה סגנונות. כן, לכולם זכות קיום. לא, *לא* לכל "יצירה" ספרותית או יצירה בכלל יש זכות קיום.
דוגמאות ל-"יצירות" נטולות זכות קיום:
1. עותק של המונה-ליזה
2 . פלט של מחולל מילים אקראי
3. אלפוני
4. הסיפור "היאפי וההיפי" – "בן המלך והעני" תוך שינוי שמות הגיבורים הראשיים, שנת ההתרחשות והביגוד, כאשר כל השאר זהה לחלוטיןיצירת אמנות כלשהי *חייבת* להיות תוצר של חשיבה מקורית, ועובדה זו *אתה* תאלץ להפנים אם תרצה לזכות לקהל קוראים אחר מאשר כתה א' 2 של מעלות תרשיחא (ע"ע).
-
-
לקרוא – ולהבין. פשוט.
נתתי ארבע דוגמאות ליצירות שהנן נטולות זכות קיום כיצירות אמנותיות, וזאת כדי לשלול את גישת "הכל הולך" שלך. מישהו אמר שאתה מעתיקן? ובכן, מישהו מעט פחות רחום ממני היה אומר "על ראש הגנב", אבל אני לא מלמלתי מאומה בכוון זה.
שיטה טובה המסייעת בהבנת הנקרא היא – נסה לזכור *על מה דיברנו*. קשה – אך אפשרי! -
-
-
שיטה נאה אימצת לך, (כפי שעשית גם בסיום שרשרת ההודעות תחת הנושא "תהום"), לטעון כנגדי טענות ואז כשנמאס לך או שאין לך מה להגיד יותר, לשלוח איזו הודעה לקונית אשר ממנה אפשר להבין כי אין לי כל מושג על מה אני מדבר או שטענותי נטולות תוכן ואינן ניתנות לתגובה, (ראה את הערתך האחרונה בנושא "תהום"). אני חייב להודות, כנגד שיטה שכזו אין לי כל סיכוי להבהיר לך את עמדתי. חבל.
הרשה לי רק לשאול אותך שאלה אחרונה ואחר כך לא אעיק עליך יותר לא אבזבז את זמנך היקר, (ואני שואל ברצינות כך שאני מצפה לתשובה רצינית ולא איזו הערה מתחמקת האמורה להציג אותי באור שלילי):
כיצד אתה מסביר את העובדה שפעמים רבות כל כך, (וערכתי בדיקה בנושא), יצא לך להיקלע לויכוחים עם כותבים חדשים בפורום, אשר התדרדרו להתקפות אישיות והטחת עלבונות? האם נראה לך הגיוני כי האשם תמיד יהיה בכותבים? האין זה הגיוני יותר לחפש את המכנה המשותף לכל אותם ויכוחים? אתה?ואני רוצה להבהיר בפעם המי יודע כמה שאין לי כל בעיה עם עמדתך כלפי סיפוריי וסגנוני, כותבים נוספים בפורום שותפים לה ואני בהחלט מכבד אותה, אלא שהם בניגוד אליך הביעו את דעתם בצורה תרבותית יותר. אז בבקשה, על תנסה להציג זאת שוב כאילו אינני מסוגל לקבל ביקורת.
-
טענותיך היו, אכן, נטולות תוכן ו/או אפשרות לתגובה. משל הייתי מתווכח עם פלוני בנושא "ירח – יש או אין" או, כפי ששנו חכמים, "לך תוכיח שאין לך אחות"…
כותבים חדשים רבים לא רגילים לקבל ביקורת, ואני מתכוון *ביקורת*.
ביקורת לאמור – "הסיפור לא מושקע – אין רעיונות, אין דמויות, הסגנון לוקה, העלילה קלושה". לא "היה יכול להיות נחמד אם…", לא "הסיפור חמוד, אולי חסרים רעיונות ועלילה קצת…" לא פוצי מוצי.
חלק מהכותבים הסתגלו לעניין ואפילו, שומו שמים, שיפרו את כתיבתם. חלק מהם בחרו לזעוק את "צדקתם" בראש חוצות, וכתיבתם נשארה כשהיתה, לזוועת הקוראים והשכנים.
זהו המכנה המשותף אותו חיפשת. רצונו של כותב חדש להוכיח את צדקתו בכל מחיר.ואנקדוטה אחרונה (ואמיתית!) בנושא יומרתך ל-"סגנון":
מורה אחד למוסיקה, בבית הספר ברקלי בבוסטון, ארצות הברית (ממלכת הפוליטיקלי קורקט), עבר במהלך השיעור על העבודות אותן הכינו התלמידים – שירים קצרים אותם הוא ניגן על פסנתר. למרבה הצער, ניפק אחד התלמידים שיר זוועתי באופן יוצא מן הכלל. ההרמוניה הפריעה למנגינה, המנגינה צרמה לאוזן, ולזו האחרונה לא נותר אלא לזעוק "די כבר!"
כשנגמר הסיוט הפוליפוני עצר המורה והרהר מעט. אי אפשר, הרי, בממלכת הפוליטיקלי קורקט, "להשפיל" תלמיד על ידי הצבעה מדויקת על בעיותיו. חשב המורה וחשב. לאחר שתיקה ארוכה הוא אמר, "ובכן, בהחלט יש לך *סגנון* משלך…" -
-
