- This topic has 8 תגובות, 5 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, חודש 1 by
.
-
תגובות
-
-
"אני ראיתי את זה כבר!" האישה המבוגרת קראה ממקום ישיבתה לעבר המסך הרחב שהתפרס מולה.
"מה זה אמרת יקירתי?" קול צרוד בקע מהחדר הסמוך, מהדהד ומתעצם כאשר התקרב מקורו של זה לספת הישיבה האורתופדית. היה זה גבר אשר זקנו סירב נמרצות להאפיר כפי ששיערו נטה לעשות בשנים האחרונות. הוא אחז בכל אחת מידיו ספל מהביל, וכאשר התיישב, הגיש אחד מאלו לאישה שהיתה יישובה שם.
האישה חייכה בחום, ולקחה את הספל מידו של בן זוגה. היא גמעה מספר לגימות מהנוזל החם, והשעינה את ראשה לאחור. "או ג'ורג'", היא מלמלה בקול מרוחק, "אני הסתכלתי עכשיו בתוכנית והיתה לי הרגשה מוזרה שהכל כבר קרה – בדיוק באותו סדר. זה בלתי אפשרי".
ג'ורג' שלח את זרועו וחיבק את האישה הקטנה. "את מתכוונת למשהו כמו דז'ה וו?" הוא נשק קלות למצחה. "גם לי זה קורה הרבה בזמן האחרון… כנראה שאנחנו, כמו כל שעון קפיץ טוב, בסופו של דבר מאיטים, ומתקלקלים פה ושם. אבל היו לנו שנים טובות, הרבה זיכרונות…"
"כן, אתה צודק. אבל זה היה כל כך אמיתי…" עיניה שקעו שוב במסך. "איזה זיכרונות יש לך ממני?" היא שאלה, אך תשומת ליבה היתה נתונה לצבעים שריצדו בחדות מושלמת על מסך הפלסמה.
"ששש", השקיט אותה ג'ורג', "התוכנית עומדת להתחיל".קול צפירה נשמע, צורח במעמקי התודעה של שני הצופים המרותקים. נראה היה שאין הרעש המחריש מפריע להם, להפך – שפתותיהם התעוותו לחיוך, ואושר ניצנץ באישוניהם.
על המסך הופיע קרקס צבעוני: נערות מלוכסנות עיניים וצלחות החרסינה שלהן, מאלף אריות התוחב את ראשו ללוע מפלצתי ומלא שיניים (כמובן שלא היה שם אריה אמיתי, אבל בעזרת מחשב מתוחכם לא הורגש ההבדל), לייצנים נהרו אל מחוץ למכוניתם הקטנה, מחייכים חיוך מאופר. או אז הגיע תורם של אומני הטרפז – אלו הסתחררו בין נדנדה אחת לשנייה. האקרובטיקה הטכנית היתה נפלאה בדיוק כמו הכראוגרפיה האומנותית, אשר הסתיימה בנחיתה מתוזמנת של כל המעופפים הנועזים על רשת הביטחון.
כולם עמדו וקדו קידה לעבר הצופים. מחיאות כפיים בירכו את המחווה בחזרה."אנני…" לחשה האישה לג'ורג'. "זאת היא אנני שלנו! ג'ורג' תראה – היא שם מאחורי הווילון".
ג'ורג' רכן קדימה ואימץ את עיניו. ליד ווילונות הרקע עמדה נערה אדמונית וידה הימינית אחזה באקדח מוכסף. "בשם אלוהים! הנה אנני שלנו! תראי לאן היא הגיעה – לטלוויזיה! אחרי שהם לקחו אותה לבית המשוגעים הם אמרו לנו שזה הסוף של הילדה הקטנה שלנו…" ג'ורג' התרווח לאחור והמשיך להנות מההצגה.
"תראי להם אנני!" אמרה האם הנרגשת.אותה נערה אדמונית כיוונה את אקדחה אל על ושחררה ירייה יחידה. המסך התמלא בנערים לבושי שחורים אשר אחזו אלות מטאטאים בידיהם. הם דחקו לפינה את כל אנשי ההפקה, צוות הצילום, הקהל המקצועי, וכן האומנים המופיעים. הנערה ניצבה אל מול המצלמה וקראה בקול נרגש: "אנשי העולם הקשיבו לדברי! הם שולטים לכם במחשבות, הם השתילו לכם בראש שבב שמוחק לכם את כל הזיכרונות שהם לא רוצים שיהיו לכם. אני יכולה להגיד מילים כמו התנקשות, הפיכה צבאית, דיקטטורה… לכם זה לא אומר כלום. אנחנו לא יודעים איך הם מפעילים את השבב הזה, אבל אנחנו נגלה!"
"ג'ורג'", האם הגאה פנתה לבעלה, "מה היא אמרה על אנשי העולם?"
"היא התכוונה אלינו – זה מין שידור אינטרקטיבי כזה, אולי יבקשו מאיתנו לבחור את הסיום שלו? בואי נראה." ג'ורג' השיב בהתלהבות.
"כן, זה יהיה נחמד".על המסך הציגה הנערה תרשימים מסובכים, ודיברה במילים חודרות. אך לפתע אור זרקורים הציף את הכל, ואנשים רעולי פנים השתלשלו מהתקרה בעזרת חבלים. האנשים האלו אחזו בידיהם רובים והחלו יורים לכל עבר. כדוריהם לא היו חדי הבחנה במיוחד, וניקבו רקמות בשר ומוח אשר היו שייכים לנערים ולאנשי הסט גם יחד. שלוליות דם ניגרו בכל מקום, ולכלכו את הריצפה. המסך הפך באחת לשחור.
הגבר והאישה ישבו רועדים על הספה, תחושת בחילה עמוקה רחשה בקרביהם, דמעות זרמו בגעש על לחייהם.
"זה נורא", בכה אחד מהשניים, אבל צפירה נוראית אשר היתה חזקה ביותר לא אפשרה לזהות את מקור הקול.על המסך הופיעה קריינית מבולבלת, מגמגמת מילים אחדות: "בעיירה בצפון דקוטה הצליח חוואי לגדל פר בעל שני ראשים עד לבגרות מלאה. התמונות הבאות עלולות להיות קשות לצפייה לחלק מהצופים".
"למה את בוכה?" שאל ג'ורג' בחיוך.
"גם אתה בוכה." היא השיבה בתמיהה.
ג'ורג' נגע בלחיו. "נכון, מה זה היה?"
"אני ראיתי את זה כבר!" האישה המבוגרת קראה ממקום ישיבתה לעבר המסך הרחב שהתפרס מולה.
ג'ורג' הסתכל במסך הגדול ובחן את התמונות המבדרות שהופיעו שם. "נכון, אני חושב שאת צודקת. הם שידרו את אותה כתבה לפני שבוע… כנראה שבאמת אין להם מה להראות". -
-
התמונה מוצגת יפה מאד. החיים המבולבלים והמיואשים משהו של הזוג שאינו מודע לגורלו ומאבד את השליטה על הזכרון שלו מוצגים בצורה משכנעת שבהחלט עוברת לקורא. הרעיון משומש במידת מה, אבל התמונה עצמה יפה.
יש לי בעייה עם סגנון הכתיבה, שנשמע מאולץ בקטעים רבים (במיוחד בקטעי הדיבור, שאף אחד בחיים לא ישכנע אותי שאדם אמיתי מדבר ככה). וכרגיל, יש לי את בעיית ג'ו סמית (או איך שלא קראו לו). למה שמות אמריקאיים? למה לא למקם את התמונה הזו פה, לידנו, במקום המוכר לנו? יש לזה סיבה מיוחדת? -
-
-
שהרעיון נגנב במכוון, אל תשתמש במילים כאלו. רעיון השליטה על מחשבות וכדומה בהחלט אינו רעיון חדש במד"ב, וזה עוד לא אומר שהרעיון נגנב הלכה למעשה מתוך סיפור אחר. או שמא עלי להזכיר לך את הפילים העגומים?
אז אלא אם כן יש לך יסודות להניח שהסיפור גנוב במפורש, עדיף שתשתמש במילים עדינות יותר, כי זה נורא פוגע לגלות שלא רק שמישהו כבר חשב קודם על הרעיון הנפלא שלך, אלא שגם קוראים לך גנב בעקבות זאת. -
-
-
-
