- This topic has 13 תגובות, 4 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 7 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
הסיפור אינו מדע בידיוני… אך אפשר לומר שהוא נוגע לכל אלו שהפנטזיה והדמיון עדיין מפעמים בעורקיהם. לאחר התלבטויות, בעיקר עם עצמי…. ותיקונים והצעות בעיקר מאחרים הנה הוא.
+++++++++
*"התעלומה האמיתית של העולם הוא הגלוי לעין, לא הסמוי מהעין"- אוסקר וילד.*
"הרם את הידיים ונשום עמוק," אמר לי הרופא.
שאפתי ונשפתי והוא בסיימו הוריד את חולצתי.
"הכל בסדר," הוא אמר וליפף את החגורה לבדיקת לחץ הדם סביב זרועי השמאלית. ניפח וניפח והירפה. "הנה אתה רואה, אתה בריא כמו שור!" אמר, וחייך חיוך שהגביה את משקפיו מעל חוטמו.הרופא הלך ואני נשארתי לבדי, אך לא ליותר מדי זמן. דפיקות נשמעו מכיוון הדלת, רכות ועדינות, מצפות לתשובה הולמת, אין לי כח למבקרים, והדפיקות ממשיכות ומתארכות, מתחזקות ומאבדות את סבלנותן. קיפצתי מעל המיטה ופתחתי את הדלת.
החבר המוזר שרכשתי לפני עידן ועידנים, החליט כרגיל, על ביקור מפתיע ללא הודעה מראש. הוא החזיק בידו האחת בקבוק יין אדום ובידו השנייה שתי כוסות שמנמנות.
"יש לי חדשות טובות," הוא אמר ודחף את הדלת בלי לבקש את רשותי. "חדשות נפלאות," הוא הוסיף. "העולם סוף סוף מגיע לקיצו," הכריז והניח את כוסות השתייה על השולחן הקטן ליד מיטתי.
"בדיוק כמו שהבטחת אז."
"אז זו היתה טעות בחישובים."
"השמש תעלם… העולם יהיה בעלטה.. זה מה שאמרת לי אז, לא?"
"כן… כן, היא היתה אמורה…"
"אבל זה היה ליקוי חמה, הלא כן?" השלמתי את דבריו.
"ליקוי? זה היה ליקוי בתחזית. הפעם, התחזית נכונה. מחר יחרב העולם."
"ואיך בדיוק?" שאלתי אותו כשחלץ את הפְקק.
"אה, זה סוד, תראה מחר." אמר ומזג לשנינו.
"לחיים?"
"לשלך, לשלי, לכל האובדים בחשכה!" הוא הרים את כוסו וצחק.כוסותינו נשקו והחליפו צלילים, שפתינו טעמו, ולשונותנו התענגו על חמיצותו הרגעית של היין ועל חמימותו החמקמקה.
הוא הלך כלעומת שבא, בקבוק היין בידו האחת ושתי כוסות בשנייה. ואני נותרתי לבדי, משתעשע מזכרון אמרותיו חסרות השחר.
הכרתי אותו ערב אחד, כשנשען על יד מיטתי וכיבה את מנורת הלילה כדי שלא אראה את פניו. מסיפוריו הבנתי שהוא ניחן בסגולה המאפשרת לראות את חורבנה הקרב של האנושות. מאז הוא מתדפק על דלתי, תמיד אוחז בבקבוק יין, תמיד מאמין באמיתות דבריו. ובכל פעם חוזר אלי, מתרץ את תרוציו ומספר על עוד חורבן קרב.
יום המחר הגיע והזמן שיחק לו. שום דבר מיוחד לא ארע, כרגיל. אחרי אין ספור שיטוטים מחדרי לחדר הטלוויזיה, שמעתי את קולו של קריין במצוקה. עשן הִתמר בתוך תמונת הטלוויזיה, אש אפפה שני מגדלים גבוהים, אנשים מכוסי אפר דמו לרוחות רפאים. האם סוף העולם מתקרב? שאל הקריין ואני עצרתי את לִבי. לאחר שהתפזר העשן וניגלה גודל האסון, היה אך מן הראוי לומר שאכן קרה דבר נורא, אבל לא סוף העולם; אולי זה קרה בסוף העולם, לא כאן זה בטוח. סוף העולם פשוט לא אמור להראות כך. גיחכתי בהנאה, שוב פעם ידידי היית קרוב, אבל כמו תמיד, רק קרוב.
חכיתי ששוב יבוא לפקוד אותי, אבל הוא לא הגיע. אנשים מוזרים אחרים נגלו לי מדי פעם, מוזרים לפחות כמותו, אבל לא מיוחדים ונדיבים כמוהו. יש מישהו שאני מכיר שטוען שפעם אלוהים דיבר אליו ואמר לו להרוג את אשתו ואת הילדים, כך אמר לו, ברצינות. ויש עוד אחד שאני מכיר, שאמר שהוא מסוגל לראות את האבק מתרבה: כמו חיידקים, כמו בקטריות. ויש עוד אחד ששאל אותי אם אני מסוגל לראות אותו. לא, אמרתי לו, לא אותך ולא את הצל שלך.
יום אחד, עוד אחד מאותם ימים שלא ידעתי לספור, נשמעה הנקישה המוכרת והאהובה כל-כך, צלולה כמו חברותיה הזקנות משכבר הימים. בעליצות נשכחת פתחתי את הדלת, אך לא החבר הרצוי עמד בפִתחה, אלא איש קטן וגוץ, שבירכני בשלום איטי ובהסרת כובע בעל נוצה.
"אני יכול להיכנס, אדוני?" הוא שאל.
"אתה נראה קצת מאוכזב," הוא אמר כשהכנסתי אותו פנימה.
"אפשר לומר."
"ציפית למישהו אחר?"
"אכן כן."
"והוא לא בא?"
"לא ממש."
"אתה רוצה שיבוא?"
"ומי אתה?" שאלתי אותו בחזרה.
"אני מגשים משאלות פשוט. באיזו משאלה אתה חפץ?"
לאחר מבוכה רגעית וחוסר נוחות מוזר, שאלתי אם צריך לומר את המשאלה בשקט, או בקול רם.
"אפילו בלב," הוא לחש.
איך יכולתי לסרב? חייכתי במתיקות והעליתי את משאלתי. הוא חייך בחזרה ואמר שמשאלתי מולאה. לאחר מכן, הניח את כובעו על ראשו והלך כלעומת שבא.נותר לי רק לחכות. לא חלף רגע ודפיקות נוספות נשמעו בדלת. לא נתתי להן להמתין ופתחתי את הדלת לרווחה. הבקשה אכן מולאה, ועוד בלי לחכות. "כמה נפלא לארח אותך שוב, התגעגעתי." אמרתי לחברי הישן, שאחז ביד אחת בקבוק יין אדום ובידו השנייה שתי כוסות מבריקות.
"למה יש להתגעגע? הכל באבדון. סְגולה עגלגלה, שמנה ובְּטלה." הוא אמר.
"די, די לך. אין טעם להתרגז, מה שהיה היה ומה שיהיה יהיה, הלא כן?"
"כן, אך לא. מאסתי בחיי. כמו העולם – הם נמשכים לנצח."
"ומה רע בעולם כמו שהוא?"
"מה זה משנה אם הוא טוב, או אם הוא רע, במצב בו אני לא מסוגל לממֵש את סגולותיי?"
"אז מה קרה? פעם טועים, פעם צודקים."
"תשמע טוב לדבריי ידידי, אין לי טעם לחיות בלי להיות מי שאני, אין טעם לנבא את חורבן העולם אם הוא לא מתכוון להיחרב."
"ואם אומר לך שיש פתרון למצבך העגמומי."
"פתרון? המילה עצמה כבר מנבאת רעות…"
"ורעוֹת אתה מחפש, אז איזה רוע כבר יכול לצאת מפתרון?"במקום להכביר במילים, סיפרתי לו על האורח שהביא אותו לכאן. הוא טען להגנתו, שלא האורח הביא אותו אלי, אלא רצונו שלו. "יכול להיות," טענתי, "אבל נניח, רק נניח שיגשים לך משאלה אחת. שני דברים יקרו בו זמנית: משאלתך תוגשם וגם יושמד העולם."
הוא כנראה שוכנע מדבריי, כי שתק ומזג את היין בכובד ראש, והשיק את כוסו לכוסי בלי להגות ולו מילה אחת.
בתום הטקס המוכר, המלצתי לו לארוב ליד דלתי ולחכות לאיש קטן וגוץ שעל ראשו כובע מעוטר בנוצה. פרט לגיחוך קצר, הוא לא אמר דבר ועזב כלעומת שבא.
הזמן עשה בי כרצונו בחכותי למגשים המשאלות וגם לחברי. שניהם סירבו להגיע. אולי כי היו לכודים בתוך רצונותיהם להגיע בנפרד ולא ביחד, אולי בגלל מינון התרופות החדש שקיבלתי. את זאת אני לא ממש יודע. באחד הלילות כשמחשבות השִגרה מצאו את מקומן הטבעי, וטעם שפוי וחסר דמיון חלחל לחיי, נפרצה הדלת. ללא הדפיקות המוכרות והחביבות, ללא הנימוסים הידועים, ללא רצון לוותר לאני החדש, בא מגשים המשאלות ואחריו החבר שכה אהבתי, שלובי יד וזרוע, כאילו מכירים אחד את השני יותר משאני מכיר אותם.
כבר לא הייתי צריך להכיר ביניהם. החבר היקר עדיין החזיק בבקבוק יין אך כעת בשלוש כוסות; מגשים המשאלות לא הסיר את כובעו, הוא כבר החזיקו בידו, כאחד שעשה את הכרותו מחוץ לדלתי.
"אני רואה שאתם כבר מכירים," אמרתי באכזבה.
"אכן מכירים." אמר החבר.
"ועד כמה נפלא הוא הדבר." אמר מגשים המשאלות.
"וסיפרת לו על הרעיון?" שאלתי את חברי.
"מסתבר שהוא כבר ידע."
"אז למה הגעתם אלי, יכולתם לסגור את תוכניתכם בלעדַי."
"אבל רצינו את הגושפנקה שלך." אמר מגשים המשאלות.
"באמת לא הייתם צריכים."
"אנחנו בהחלט כן."
"אם אתם מתעקשים, אז ברכתי נתונה. הנה," אמרתי והבטתי בחברי. "אתה מוזמן לבקש את משאלתך," ואז חזרתי למגשים המשאלות, "ואתה מוזמן להגשים לו אותה." ולשניהם סיכמתי את העניין. "ראיתם כמה זה פשוט וקל. את הפרחים לקברי אני מקווה שאספיק לקטוף לבד." לאחר שסיימתי את נאומי, הסתודד הזוג החדש כממתיק סוד וחייך באושר כלאחר טקס נישואים חפוז.
"הדבר נעשה!" אמר חברי הטוב.
"יפה ומה ביקשת?" שאלתי.
"אה, משאלות לא מגלים, " אמר ופרץ בגל צחוק שסחף את מגשים המשאלות בתרועת צחוק ניצחת.
"ככה, אתה מתכוון לעשות לי?" שאלתי אותו, תוך איבוד מלותיי והטעם לחיי.כך חלפה הבלעדיות לעולמי, ואי הודאות חדרה במקומה. ניצבתי בחדר לבד, למרות שעמדתי בין השניים, הצוחקים והצוהלים, המתעלמים והמדברים כאילו אני זר ביניהם.
אינני זוכר מתי עזבו, זה לא שינה דבר. אני חושב שזו הפעם הראשונה שחברי הטוב שכח משהו – כוס אחת עשויה פלסטיק שקוף, כזו שניתן למצוא בכל מטבח או ליד כל מתקן מים בבית חולים פסיכיאטרי. קימטתי את הכוס בכעס והטלתי אותה לתוך הפח.
עשר שנים חלפו מאותה פגישה האחרונה עם השניים. מאז אני אוחז באותו קלון של אי ודאות בחיי, מחפש את חברי הטוב מתריע בשווקים, במקומות ציבוריים, כמוני לפניו. תר אחר מגשים המשאלות, כדי להגניב עוד תקווה לאנשים הפשוטים שמצפים לנסים.
אולי הדבר הנורא מכל שקרה, הפוך ממה שהורגלתי בו מהרגע שנולדתי, שלזמן יש פתאום משמעות, ושהגלוי לעולמי הפך לסמוי מעיני. לפעמים בין עיסוק יום-יומי אחד למשנהו, אני עדיין מנסה לשחק בזמן, לדמות קריאת עורב לקריאת חבר, כמו פעם. אך התוצאה נשארת זהה – העורב מתעופף ונעלם והצל בעינו עומד ומשתנה רק בגלל סיבובו של העולם.
-
אני חושב שהבנתי את הסיפור, גם אם אני רק חושב שהבנתי. בכל מקרה, אולי אני אכתוב כאן מה אני חושב שאני חושב שהבנתי, ואתה תגיד לי אם אני קרוב?
הגיבור מאושפז בבית משוגעים, ומדמיין את הדמויות (מלבד הדוקטור). בתור חלק דזה-ווי של השגעון שלו, הוא מזהה מראש אירועים קטקליסמיים שקורים, ומשתמש בחלק התת-מוגע של האיש הראשון כדי להתייחס אליהם. ואז, כאשר שתי דמויות מנטליות שלו נפגשות, זה הטריגר לחזרת השפיות שלו- מה שמתבטא בחזרת תחושת הזמן.
גם אם לא הבנתי את זה נכון, זה סיפור קסום ביותר.
-
-
מסוגלת להבין את הסיפור – בלעדיו – סיכוי קלוש. אני לא יודעת אם זה טעם לפגם, אבל נדמה לי שסיפור צריך להיות מסוגל לתקשר עם כל מיני קוראים. אחרי הכל, למרות שבאופן עקבי אני כושלת בהבנת סיפורים פה בפורום – אני לא חושבת שאני ממש "מטומטמת" – מה שגורם לי לתהות מה היה קורה אם הסיפור היה קצת יותר ברור? האם זה היה הופך אתו משעמם למי שכן קולט ישר? האם הסיפור היה מתמוטט רק בגלל שהוא היה טיפה פחות מרומז? אני חושבת שלא. ואם התשובה היא כן – אז אולי זה לא סיפור כל כך טוב.
בכל מקרה, אני מוצאת את הסיפור חביב מאד. ואני חושבת שהרעיון שלו יפה. רמת הדיאלוגים בו כלל לא רעה, ויש בה כמה הברקות חביבות.
שלל הערות קטנות: (כמה דברים ששמתי לב אליהם, מן הסתם יש עוד דברים)
1. החיוך של הרופא – בעיני אמור להוריד את המשקפיים מחוטמו ולא להגביה אותם. אין לי משקפיים, אבל ככה נראה לי. שווה לבדוק.
2. כוסות היין שנושקות ומחליפות צלילים – הייתי מחליפה ב"מצטלצלות".
3. במקום "משתעשע מזכרון אמרותיו" הייתי מנסחת "משעשע את זכרוני באמרותיו" או משהו אחר.
4. "יום המחר הגיע והזמן שיחק לו" – לא מוכר לי הביטוי "הזמן שיחק לו".
5. "ככה אתה מתכוון לעשות לי?" שאלתי תוך איבוד מילותיי והטעם לחיי. משפט מסורבל. משהו נשמע לי לא תקין ב"איבוד מילותיי" – למרות שקשה לי לנמק.
6. "כך חלפה הבלעדיות לעולמי" – מן הסתם התכוונת *מ*עולמי -
-
-
הלחיים שלך אמורות לעלות למעלה… ואם יש שם משקפיים, אז הן אמורות לעלות איתן.
כפי שאמרתי לשלמקו… אף איש בסדנה לא חשב על הכיוון הזה, למעשה, היו גם כאלה שלא הבינו את הסיפור… לכן שיניתי את הסוף וניסיתי להפוך אותו לברור יותר, כך אני מאמין לפחות. מעבר לזה, ישנן התרופות, ואובדן הדמיון שאמורים לרמוז, מה קורה באמת… מבחינתי הכשל הלוגי… היה תוספת לסיפור, מנקודת המבט הפרטית שלי, ושלמקו עלה עליה.
לפני שאגש להערות… הרשי לי לנפק איזשהו מידע לגבי הפיסקה הראשונה שלך.
זו *דעתי האישית בלבד* – סיפור קצר, אמור להיות במידה מסויימת כמו גלולה מרוכזת של מידע. הוא אמור להוביל אותך לחשוב מהר, ולספק אותך גם לאחר שהוא נגמר… סיפור של חמישה עמודים (ארוך מהסיפור הזה) אמור לקחת כ 15 דקות עד עשרים דקות. האם היית רוצה שהסיפור ישאר שם, בתוך מסגרת הזמן הזו, גם כקוראת או ככותבת? אני מאמין שהתשובה היא לא. יש לך כקוראת, את ההזדמנות להתעמק בפרטים הקטנים בסיפור, לחלוב אותו. סיפור אינו מאמר, ולמרות זאת נראה לי שכשאת "נופלת" על מאמר באורך של חמישה עמודים, תשקעי בו יותר – כדי שלא יגידו לך חס וחלילה שהחמצת בו פרט. סיפור שאת בוחרת לקרוא, לא כזה שמפילים עלייך משמיים, כזה שאמור לפחות לגרום לך הנאה, צריך לקבל מידת השקעה ממך כקוראת. לא צריך לקרוא כדי לצאת לידי חובה (אני לא מאשים אותך בזה), צריך לקרוא כדי להפיק את המקסימום ממנו, ולדעתי האישית שוב, גם בשביל לתת ביקורת ראוייה – על העלילה, על התפתחות העלילה, צריך להשקיע מאמץ נוסף. אחד הדברים שמפריעים לי ככותב, שאת הסיפורים המתפרסמים באינטרנט, רוב האנשים קוראים מהמסך, והאנשים באינטרנט, סגלו לעצמם, סוג של *קריאה מהירה* ואף מרפרפת, מחוסר סבלנות, מחוסר זמן, מהרעיון שאפשר להוסיף עוד חריטה על גוף המטוס ( מטאפורה על הורדת מטוסי אוייב).
אני יודע שהבעיתיות היא שסיפורים גרועים מחלשים את הרצון להתעמק בהם. אבל, בואי נתחיל בזה שסיפור שהתחלה שלו מושכת אותך, עצרי והדפסי. (אם את יכולה) הוא כבר יסב לך הנאה גדולה יותר.
עכשיו, לגבי החוסר הבנה, זהו סוג של תרגולת… גם אני, עדיין לא מבין הרבה נאונסים
בסיפורים ואף יותר מזה, לפעמים אני יוצא בתחושה שהחמצתי משהו, וזה ממש מפריע לי… אתן לך כדוגמא את אתם המתים חיים, (שחלק טענו שהסיפור שלי מזכיר אותו) כשסיימתי לקרוא אותו, נעצרתי בפיסקה האחרונה, לא בטוח שהבנתי עד הסוף, והיה שם משהו במהלך הסיפור שלא אפשר לי לקבל את הסיפור כמו שהוא. אז הנה, עבדך הנאמן… גם הוא לא מבין. אני חובב מדע בידיוני, אך אני לא פריק של מדע בדיוני, אין בפי חלק מהנואנסים השגורים בפיהם של המשתתפים כאן, אבל כל זה בסופו של דבר, עניין של תירגול.וממש לפני שהמסך יורד, חלק מהאשמה, כפי שאמרתי לך קודם, תלויה בכותב. הבעיה הפרטית שלי, נובעת מתוך תחושה שכל העולם לעוס ושחוק וידוע מראש… ואם כבר מחליטים לכתוב סיפור על משהו מסויים, למה שלא נבחר בדרך מעניינת? למה צריך ללכת ישר? סיפורים המייצגים רעיון, ניתנים לתקיפה מזויות שונות ומשונות, היכולת ככותב שיבינו את הזווית הראיה שבחר להדגיש, היא אכן קריטית, אבל היא גם בהחלט מצמצמת את מרחב הקוראים שיהנו מהסיפור.
כתב עמוס עוז בספר שנקרא *"מתחילים סיפור"*, שאני ממליץ לך בחום!!! שבתחילת סיפור, מתבצע הסכם לא כתוב בין הקורא לכותב… (אינני זוכר בדיוק את המלים) הכותב מספק את המידע, העלילה, השקפת עולמו, והקורא עושה בה שימוש לפי חוכמתו והבנתו של תקופת העלילה, רגישותו שתוביל אותו למשמעות האמיתית שעליה התכוון הכותב(אני מבטיח לחפש את הקטע בבית ולהעתיק אותו כראוי… ).
_לגבי ההערות שלך, והסיפור בכללותו_
1. כוסות היין – תפקיד כוסות היין הוא כביכול הגורם המאחד בין שני האנשים, כטקס שנעשה בכל פגישה… לכן אני מאמין ש*החליפו צלילים* עונה נכון על המעמד (כאילו הן ממש מדברות אחת עם השנייה)
2. *משתעשע מזכרון אמרותיו* – תנסי לחשוב מתי הלכת ברחוב וחייכת סתם… מה שעשע אותך כל כך באותו הרגע?
3. * הזמן משחק לו* – גם לדעתי הביטוי לא קיים… אבל הכוונה לפי דעתי ברורה… הזמן משחק (כלומר עושה מה שהוא רוצה)
4. המשפט *ככה אתה מתכוון לעשות לי?* הוא משפט מכוון בעקמימותו, במיוחד ביחס לשאר המשפטים בדיאלוג – הוא מייצג את התדהמה ואיבוד העולם הציורי של הגיבור.
אני מקווה שריציתי אותך…
-
אני חושבת שאתחיל להדפיס. לדעתי, רק, רוב האנשים שמדפיסים עושים זאת על כספי המעביד – אבל אני אחיה. העלת כמה נקודות מעניינות (לגבי משך זמן הפעולה של סיפור על הקורא) שמצאתי את עצמי מסכימה איתם. ולי באמת מאד לא נח לקרוא דברים ברשת. כאן בפורום אני עושה זאת, אבל זה הרבה פעמים לא מספיק נח לי. וכמו שציינת, יש גם הבדל בין סיפורים שמהים אותי לכאלו שלא, אבל אולי הייתי יכולה להנות יותר גם מהמהנים אם הייתי קוראת אותם כמו שאני רגילה – במיטה.
בכל מקרה – תודה. -
-
יש עוד היבט שצריך לחשוב עליו: ההיבט האקולוגי. הדפסה של כל סיפור וסיפור מבזבזת המון נייר, שמכינים אותו מעצים שחוטים.
מניסיון אין לי שום בעיה לקרוא סיפור על המסך – בתנאי שהוא כתוב היטב. אני מסכימה שסיפור שלא מפוסק כמו שצריך וכתוב רע באופן כללי יותר קל לקרוא על הנייר, אני לא יודעת למה. אבל סיפור שכתוב טוב עם סימני פיסוק טובים ושימוש נכון של השפה, ז"א, כזה שלא מצריך אותי להתרכז באיפה מתחיל לעזאזל המשפט – אין לי שום בעיה לקרוא על המסך ולהנות ממנו. פשוט לא צריך לקרוא מהר, אלא לאט, ולתת לסיפור לצייר בראש סרט.
אם, כמובן, המטרה היא להכין אוגדן פרטי של כל הסיפורים מהפורום – אז בבקשה, הדפיסו!
-
לא כולם כותבים מושלם… הנה, ראי אותי
ולא כל סיפור הוא ישר ולעניין… הנה, ראי אותך ואף פעם לא חשבת, שלפעמים המלים במסך, צפופות, ושוכבות אחת על השניה. או למה כדי לתקן בדף מאשר ישירות לוורד… לכל זה יש סיבה. לדף עם כל המשמעות האקולוגית שלו, המציאו כדי שאנחנו נהיה בני אדם… ובלי הדף… עדיף שנהיה רובוטים (יש לי ד'ג'ה-וו רצחני כרגע)
ונזכרתי, אני גם מעשן, ואת זה את כבר יודעת, אז עוד סכין לתקוע? מה, אני יסדתי את הרס האנושות?
-
-
-
-
