- This topic has 29 תגובות, 10 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, 2 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
סתיו נשפה כדי להעיף את קווצת השיער הסוררת שנפלה אל תוך עינה שוב. היא יישרה את כתפיה הדואבות מתנוחתן הרכונה מעל לערימת הספרים והעיפה מבט סביבה.
לא היו הרבה אנשים בספריה בשעה הזו. היא לא שמה לב עד כה כמה הרבה זמן עבר בעודה יושבת על הספרים. בסך הכל, החליטה, מדובר כבר בהשקעה מוגזמת. מה היא רצתה בסך הכל?
לחבר סיפור, זה מה שהיא רצתה. בהתחלה הכל היה טוב ויפה. כרגיל, היה לה רעיון נחמד לסיפור מדע בדיוני, בהשראת התרסקותה האומללה של נחתת המאדים של נאסא. חיזרים מגיעים לכדור הארץ, מלמדים את בני האדם את תאוריית האנטי-כבידה, בני האדם מנסים אותה, ובנסיון הראשון הם משתמשים בטעות באינצ'ים במקום בסנטימטרים שהחיזרים משתמשים בהם, וכדור הארץ נבלע בחור שחור. רעיון קטן וחביב לסיפור, שאם יהיה לה מזל, אולי יסכימו לפרסם אותו במימד העשירי.
אז למה היא יושבת כאן עכשיו, מול ערימה של ספרי פיזיקה?
היא נשפה שוב, מרוקנת את כל האוויר מראותיה, ופתחה עוד ספר. כי היא פוחדת מניטפיקרים, זה למה.
בכל פעם שפרסמה סיפור בפורום האגודה, מאז שנפתח, תמיד היו כמה ניטפיקרים שהתנפלו על הסיפור כמוצאי שלל רב והתחילו לפרק אותו לרכיביו. זה לא הגיוני, וזה לא סביר, וזה לא יכול להיות, וזה סותר את זה… בהדרגה צמחה בה השאיפה לחבר סיפור שיהיה חסין ניטפיקרים. וזו היתה מטרתה עכשיו. והלוואי שהיתה בוחרת להתחיל בפרויקט הזה עם סיפור אחר.
כי אם לומר את האמת, למרות שלמדה פיזיקה 5 יחידות לבגרות, סתיו לא התמצאה עד כדי כך בתאוריות שנוגעות לכבידה. וכל הספרים האלה שהיא התעמקה בהם נראו לה כמו סינית. והיא השתדלה דווקא לקחת את הספרים היותר ידידותיים למראה שעל המדף.
היא נאנחה שוב, והחלה לשרבט את הנוסחאות שמצאה באחד הספרים, מנסה לתת להן צורה סבירה שתוכל לחסוך לה ניטפיקינג מיותר.
עכשיו, הנה נוסחה שיכולה לשמש אותה. היא התעמקה בנוסחה שלפניה, שהיתה אמורה להגדיר את התפשטותו של שדה כבידה, ומשהו בה הזכיר לה נוסחה אחרת שראתה לפני כמה זמן. היא עלעלה במהירות באחד הספרים האחרים, ולאחר כמה דקות מצאה את העמוד המבוקש. הנה, נוסחה המתייחסת לקשר בין מהירות האור ואנרגיית האור בשדה כבידה. היא הביטה בשתי הנוסחאות, מנסה לבחון כיצד תוכלנה לשמש את החיזרים שלה, וניסתה לשנות את האחת כדי שתתאים למבנה האחרת. כאן מתאימה תאוריה שהיא מצאה בספר אחר קודם. היא עלעלה שוב, מוצאת את העמוד המתאים, מזינה את הנתונים לנוסחה החדשה. הנה! יופי של נוסחה מרוכזת, מתאימה לצרכיהם של החיזרים שלה, ואפילו לפיזיקאים שבין המבקרים בפורום יהיה קשה לנטפק אותה.
היא חזרה מרוצה הביתה, מחברת הרישומים שלה תחת זרועה. עכשיו רק נשאר להשלים את כתיבת הסיפור ולשלוח אותו לפורום. ואולי גם למימד?פרופ' שוורצבאום ישב מול מכתבתו ונאנח. הוא היה עייף משעת הקבלה שבה יותר מדי סטודנטים התלוננו על יותר מדי בעיות. דווקא עכשיו האסיסטנטית שלו היתה חייבת לצאת לחופשת לידה. הוא זעף עליה בשקט, יודע שאינו יכול להרשות לעצמו להתלונן על דבר כזה בקול רם. נקישה מהוססת נשמעה בדלת. לרגע חשב להעמיד פנים שאינו במשרדו – אחרי הכל, שעת הקבלה הסתיימה כבר, לא? לבסוף נכנע לחוש הסדר הטוב הטבוע בו וקרא "מי שם?"
יוני נכנס לחדר. יוני היה אחד מתלמידי המחקר של פרופ' שוורצבאום, בחור חביב אם כי תמהוני משהו. אם כי, יש להודות, רוב תלמידיו של פרופ' שוורצבאום מן הסתם נראים תמהוניים משהו לבני אדם שאינם עוסקים בפיזיקה. ובעצם, גם פרופ' שוורצבאום עצמו. הוא גיחך לעצמו גיחוך מריר למחשבה והחווה ליוני לשבת. יוני נופף מולו בחוברת קטנה ולא מרשימה.
"יש פה משהו שאני רוצה שתקרא", הוא אמר.
"מה זה? מאמר חדש?" שאל פרופ' שוורצבאום במידות שקולות של סקרנות ועייפות.
"לא, דווקא לא", אמר יוני במבוכה קלה. "סיפור. סיפור מדע בדיוני".
"אוי, שוב אתה עם השטויות שלך, יוני? לא אמרתי לך כבר לעזוב את החלומות האלה?" שאל פרופ' שוורצבאום במידה קלה של רוגז.
"כן, אבל חשבתי שזה ימצא חן בעיניך. בדיחה פיזיקלית נחמדה", אמר יוני.
"בסדר, תביא", אמר פרופ' שוורצבאום, נכנע לגורלו. הוא ידע מנסיון עבר שיוני לא יעזוב אותו כל כך בקלות. יוני הושיט לו את החוברת, אגודלו מסמן את הדף המתאים.
פרופ' שוורצבאום שקע בקריאה. שוב סיפור מטופש על חיזרים. מה יש לחובבי המדע הבדיוני האלה, שהם כל כך מאוהבים בחיזרים? הוא נשף בבוז והמשיך לקרוא. שוב אנטי כבידה. אנשי המדע הבדיוני השתמשו במושג הזה כאילו הם ידעו בכלל מה הוא אומר. פרופ' שוורצבאום עצמו טען בתוקף מזה זמן רב שאנטי כבידה אינה אפשרית בתנאים נורמליים. הוא ריפרף על פני הטקסט, חולף על פני נוסחה חביבה שסימלה כביכול את מתנת החיזרים לבני האדם, מוחו מפענח אותה אוטומטית ומשווה אותה לתאוריות קיימות. עיניו עצרו עליה.
הוא הביט בנוסחה שוב, עיניו מרצדות הלוך ושוב, מנסה למצוא את נקודת הסילוף שחייבת להיות בה. הוא נכנע ושלף דף נייר, והחל מבצע עליו חישובים אלגבריים ואינפיניטסימליים קדחתניים. הוא הביט בפליאה בתוצאה. לא משנה כמה שיחק עם המשוואה, הוא לא הצליח להביא אותה לנקודה שבה היא סתרה את עצמה או את הנחות היסוד של תורת הכבידה. לאט לאט חדרה ההכרה למוחו, והוא נעץ מבט המום ולא רואה בחוברת שבידו.
"פרופ' שוורצבאום?" שאל יוני בחרדה, לאחר כמה רגעים של שתיקה.
"מי כתב את זה, יוני?" שאל פרופ' שוורצבאום בקול חרד. "מאיפה זה הגיע?"
"אין לי מושג, פרופסור", אמר יוני, מתכווץ בכסאו. "אני בסך הכל באתי אליך שתסביר לי איפה הסתירה בנוסחה, כי אני לא הצלחתי למצוא אותה, וחשבתי שאתה…"
"לא חשוב!" קרא פרופ' שוורצבאום ושלף את מדריך הטלפון. הוא העיף שוב מבט בכותרת הסיפור ואז חיפש בקדחתנות במדריך הטלפונים. "שומרון, שומרון… אין פה סתיו שומרון. לעזאזל". הוא ראה שלצד שם המחברת מופיעה כתובת אימייל, ומייד שיגר אליה מכתב המבקש שתתקשר אליו או תשלח לו מספר טלפון להתקשרות, כי הוא רוצה לשאול אותה משהו על הסיפור.
היממה הבאה חלפה עליו כמו על קוצים. הוא ישב במשך שעות מול הנוסחה, מנסה להציב אותה במצבים תאורטיים משתנים ולבחון את עמידתה בהם. הנוסחה לא הגיעה לסתירה אף פעם. הוא מילא את חובותיו האקדמיות כלאחר יד, בודק פעם אחר פעם את תיבת האימייל שלו ואת תא המענה הקולי שלו. לבסוף מצא שם הודעה – "שלום, מדברת סתיו שומרון, חיפשת אותי, אתה יכול למצוא אותי בטלפון…"
הוא חייג בקדחתנות, וענה לו קול אשה נעים. "שלום, מי מדבר?"
"שלום, אני מדבר עם סתיו שומרון?"
"שניה, אני אקרא לה. סתוי! טלפון!"
לאחר המתנה קצרה, עלה על הקו קול צעיר, של נערה מתבגרת, להערכתו של פרופ' שוורצבאום.
"שלום, את סתיו שומרון?"
"כן. מי זה?"
"אני פרופסור שוורצבאום מהפקולטה לפיזיקה בטכניון. קראתי את הסיפור שלך…"
"קראת את 'מידת האדם'? נהדר. לא הייתי בטוחה שמישהו קרא את זה בכלל. מה דעתך?" קולה של הנערה עלה בהתלהבות.
"מעניין. בעצם, מעניין מאד. תגידי לי, סתיו, הנוסחה שנתת בסיפור, מאיפה הוצאת אותה?"
נדמה היה לו שהנערה היססה לרגע. לבסוף ענתה בבישנות. "המצאתי אותה".
"המצאת אותה?" הוא שאל באי אמון.
"כן. ישבתי וחיפשתי בספרים ומצאתי כמה נוסחאות מתאימות. רציתי לחבר משהו שיישמע משכנע".
פרופ' שוורצבאום השתתק. למשך כמה רגעים, הוא לא הצליח למצוא מה לומר.
"הלו? פרופסור שוורץ?" נשמע קולה המהסס של הנערה.
"אהממ… כן". הוא אף לא טרח לתקן את שיבוש שמו. "את זוכרת איזה ספרים?"
"לא ממש, לא. פשוט ישבתי בספריה וחיפשתי בכמה ספרים על תאוריות של כבידה, בשביל הסיפור. מצאתי כמה נוסחאות שנראו לי מתאימות, ושילבתי אותן. למה?"
"אה… אני לא יודע אם את מודעת לזה, אבל יכול מאד להיות שהצלחת לפתור בעייה בתאוריית הכבידה שאנחנו מחפשים לה פתרון כבר שנים. למעשה… הייתי רוצה… אם לא אכפת לך", הוא כחכח בגרונו במבוכה. "הייתי רוצה לפרסם מאמר על הנוסחה שלך… אחרי שנבדוק אותה בהדמיות מחשב, זאת אומרת, ושנעביר אותה תחת עוד כמה אנשי מחקר". הוא השתתק לרגע. "בקיצור, הייתי רוצה לפרסם מאמר על הנוסחה הזו, כמובן כמאמר משותף שלך ושלי". לרגע נשרו ממנו כל קליפות המתינות. "ילדה, את לא מבינה, מה שמצאת פה זה דבר ענק! יכול להיות שהוא ישנה את פני כל העולם! כבידה מלאכותית, טיסה מעל מהירות האור… המון דברים ישתנו! איך עשית את זה?"
שתיקה מזועזעת השתררה בצדו השני של הקו. פרופ' שוורצבאום כבר החל לחשוש שהיא ניתקה כשנשמע מלמול מבוייש מצדו השני של הקו. "מה?" הוא שאל. "לא הבנתי, תחזרי שוב".
היא אמרה, בבהירות אך בביישנות, "בסך הכל רציתי להימנע מניטפיקינג על הסיפור שלי. ודווקא היה מישהו שניטפק אותו בסוף. הוא אמר שלמרות הכל, הנוסחה היתה עובדת אותו דבר על סנטימטרים ועל אינצ'ים…" -
-
-
-
-
-
-
-
-
-
אני אשמח שתראי לי ולו גם משפט אחד של הפרופסור שכתוב בשפה גבוהה. אחד. יספיק לי.
ואגב, בלי קשר, לא תשכנעי אותי שבני אדם לא עוברים משפה גבוהה למדוברת ובחזרה. את הפרופסור הספציפי הזה הכרתי אישית (טוב, לא בשם הזה), והוא בדיוק כזה. ומרבית הפרופסורים שהכרתי מדברים לסירוגין בשפת יום-יום ובשפת מדע. לא שזה רלוונטי לסיפור הנ"ל, כי כפי שכבר ציינתי – נראה, נראה אותך מביאה פה משפט אחד בשפה גבוהה. נראה אותך! P-: -
-
למה באלימות, למה?
הפרופסור היקר שלך עובר סגנונות בצורה כרונית.מי שעונה לדלת שלו "מי שם?", בדרך כלל לא פולט דקה אחר כך "מאיפה זה הגיע?" ו"לעזאזל."
פרופסור מכובד שמתקשר לממציא ססמא מהפכנית, סביר להניח שלא יאמר לו משפט בסגנון "הנוסחא שנתת בסיפור מאיפה הבאת אותה", משפט שגוי לפי כמעט כל כלל תחבירי קיים. יותר סביר שהוא אכן יאמר משהו בסגנון "אני לא יודע אם את מודעת לזה". הוא בטח לא יעבור מניסוח מוקפד של משפט, בסגנון "הייתי רוצה לפרסם מאמר על הנוסחא הזו, כמובן כמאמר משותף", למשפט רצוף שגיאות כמו "מה שמצאת פה זה דבר ענק".אפילו אם המעברים בין שפה מדוברת לגבוהה הם לא חדים, השינוי בסגנונות מפריע לעין.
-
-
-
-
אהבתי את הרעיון שלהסיפור-בתוך-סיפור – אולי תכתוב אותו מתישהו?
השפה של הפרופסור נראתה לי בסדר גמור (ולא מצאתי את המשפטים שאסטרו "ציטטה").
רק המלה לעזאזל לא כל כך במקום. אף אחד לא משתמש בה במציאות (חוץ מצירופים כממו "לך לעזאזל"). היא נמצאת בספרים כי היא תרגום של HELL.
הייתי מציע תחליף בשמחה אבל כשאני חושב על זה אני לא ממש יודע באיזה קללות *כן* משתמשים בני 50-60 (זו ההתרשמות שלי מגילו של הפרופסור). קיבינימאט אולי?
-
-
-
-
-
-
-
בשימושן הנכון ביותר, הוא לסמן קטיעה של מחשבה או דיבור באיבם. כיוון שהסיפור מסתיים בדבריה של הממציאה בטלפון, ניתן בהחלט לראות בזה קטיעה של הדובר ולא של המספר – וזה עושה את שלוש הנקודות ללגיטימיות הרבה יותר. הגושפנקא הטכנית לכך נתונה בעובדה ששלוש הנקודות לא מסיימות את הסיפור, אלא הגרשיים (כלומר, שלוש הנקודות נמצאות *בתוך* הגרשיים, ועל כן הן חלק מדברי הנערה).
אבל זו דעתי, וזה באמת לא קריטי.
-
-
-
-
-
ובתור מישהי שבזמנו הדפיסה לאנשים עבודות דוקטורט בשביל להתפרנס, אני יכולה להבטיח לך שהניטפיקינג הזה מגיע לרמה שדוחפת אנשים רגילים להתאבדות (לדוקטורנטים יש עור עבה יותר). מנחה יכול לפסול עבודה של מאה ומשהו עמודים כי באחד העמודים יש פסיק שלא ממוקם במקום הנכון, ולדרוש לתקן אותה מייד לפני שהוא מאשר אותה…
-
-
