רעברע

[Tokyo U]

רעברע

~פרק 1: אסהו מציג את עצמו.~

תמיד רציתי לראות את האגמים של ירושליים. סבתא הייתה מספרת לי על האגמים הצלולים ועל ים כחול עמוק.
סבתא מתה מצמא ואנחנו השארנו אותה להירקב בצד הדרך.

תמיד רציתי לראות את חומות הזהב ואת המגדלים הגבוהים שדויד בנה כאות לאהבתו המזדקרת למלכת שבא. אמא הייתה מספרת לי שהרחובות מרוצפים בתכשיטים, זהב וכסף ולאף אחד לא אכפת כי כולם כבר עשירים.
את אמא אנסו השודדים במדבר ושיספו לה את הצוואר, היא גססה כמה דקות ואז נחנקה מהדם, אני זוכר שיצאו לה בועות אדומות מתוך הסדקים היבשים שבשפתיים.

האח הגדול שלי סיפר לי שמלאכים יורדים מהשמיים ורוקדים עם האנשים למטה, רק בירושליים, הוא סיפר לי על מלאכים לבנים, יפים ושרים.
האח שלי התאבד בקראוון, מה היה הדבר הכי טוב שקרה בחיים, הוא היה מכור לסמים, מזרקים ובחורות לבנות שעומדות בכביש אבל לא רוצות טרמפ לשום מקום.

התחלנו כמו משפחה, אני והם, עזבנו את אדיס אבבה, שילמו שוחד בגבול סודן ויצאנו למדבר. חשבנו שהכל אפשרי ושישראל מחכה לנו ורק לנו, הייתי ילד קטן תמים וטיפש וגם אלו שהיו יותר חכמים ממני לא היו חכמים במיוחד בעצמם. קוראים לי אסהו ואני מנקה שירותים, זה המקצוע שלי. אני גר במחנה קראוונים, לבד. אוכל כל יום לחם עם מרגרינה, לבד. יש לי בגרות מלאה וטלוויזיה, רק בטלווזיה יצא לי להשתמש, כשמזג שאוויר מאפשר.
לא משנה מה אני, אני אתיופי ובגלל זה אני מלקק את החרא בקצה של האסלה ושותה את השתן מהרצפה. כל יום אני נכנס פנימה לשירותים עם דליי מים, שניי בקבוקים של אקונומיקה, מברשת, מגב וסמרטוט. מנקה, מסיים ונוסע הביתה באוטובוס מספר חמש.

זה לא תמיד היה ככה, דווקא כשהגעתי לכאן התייחסו אליי ואל אחי יפה, לימדו אותנו עברית ונתנו לנו קראוון, אני הרגשתי שאמא וסבתא לא מתו סתם, טעיתי.
"כושי" הוא קרא לי, לא עשיתי לו כלום, לא אמרתי לו כלום. הוא למד איתי באותה כיתה וככה הוא קרא לי כל יום "כושי". אני לא "כושי", "כושי" זה עבד, "כושי" זה עבד בשרשראות, "כושי" זה עבד בשרשראות שאוכל עם הכלבים הקטנים. "כושי" זה משרת, אני לא "כושי", אני שחור.

קראו לו ניר והוא היה גבוה, בלונדיני ולבן ואני הייתי הצעצוע שלו. כשהוא רצה לצחוק הוא מצא אותי, כשהוא רצה להתעלל הוא מצא אותי, הייתי המשחק שלו, ה"כושי" שלו. אני זוכר שהלכתי לתחנת אוטובוס, אחי, שעוד היה בערך בחיים, חיכה לי בקראוון. כבר היה מאוחר והייתי רעב.
"כושי" שמעתי את ניר מאחוריי, הוא רץ ונעמד מולי "לאן אתה הולך כושי?" הוא שאל אותי והביט בי כאילו אני טיפש, כאילו אני פחות ממנו. "לאן אתה הולך?" הוא חזר על עצמו באיטיות כדי שאני אבין "אסהו?"
החברים שלו עמדו מסבנו, צחקו איתי, צחקו עליי.
אני לא יודע מה קרה באותו רגע, כנראה נמאס לי, נמאס לי להתנהג בסדר עם כולם, נמאס לי לחייך ולשתוק, להיות מנומס כמו שכולם אומרים שאני. השתיקה מפסיקה כאן, החלטתי, אני לא "כושי" של אף אחד. אני שחור ואני חזק ואני אסהו ומהיום אני לא מוותר לאף אחד.
הוא צחק עליי, עם העור הלבן שלו והשיער הצהוב והעיניים הכחולות. הורדתי את התיק על המדרכה, הם המשיכו לצחוק, ניר פתח את הפה, רצה לומר משהו חדש, משהו מעליב ומכוער, אני לא נתתי לו את ההזדמנות. המרפק שלי התנגש לו בשיניים, הוא נפל ואני בעטתי לו בלסת ואחר כך בראש. אז הרמתי את התיק והלכתי לתחנה, אחי חיכה לי ועדיין הייתי רעב. אף אחד מהם לא צחק עליי יותר אבל שבוע אחריי זה העבירו אותי למוסד לעבריינים צעירים, אחי ניסה למנוע מהם לקחת אותי והם עשו לו פנס בעין, שבר ביד ואחר כך הם עצרו אותו על מכירת סמים קלים לקטינים, סגרו לו את הפרנסה.

במוסד עשיתי את הבגרויות שלי והתגייסתי לצבא, שרתתי בגולני, אחי התאבד, השתחררתי מהצבא ,מצאתי עבודה וככה נהייתי מנקה שירותים. מבחינתי המסע במדבר עדיין לא נגמר והוא אפילו התארך, עדיין יש שודדים בדרך ואני עוד לא הגעתי לאן שרציתי, אם בכלל אני יודע לאן אני רוצה להגיע.
ירושלים עשוייה מאבן, לא מכסף ובטח גם לא מזהב. גם אין בה אגמים אבל זה לא ממש משנה, אם היו בטח הייתי טובע בהם.

עכשיו אני בהפסקה ומסיים סיגריה זולה בחצר האחורית, ליד הפח הגדול. אני מביט על חתול שחור נלחם עם גור לבן ומלוכלך על משהו שנראה כמו עור שרוף של עוף, בצורה מוזרה הייתי מוכן להחליף מקום עם השחור. מישהו מתיישב ליידי, הוא נראה לי רוסי, בטח מנקה כמוני, מסריח מכימיקלים. אני שואף את הניקוטין שנשאר לי וזורק את הבדל בקטן לתוך שלולית מיי ביוב, החתול השחור עוזב את המאבק ורץ לרחרח את הסיגריה, האידיוט.
הרוסי לידי מסתובב אליי, "רוצה?" הוא שואל אותי ומציע לי סיגריה חדשה.
"תודה." אני אומר ולוקח אחת, היא נראית לי שונה, תוצרת חוץ, משהו טוב. הוא מדליק לי אותה עם המצית שלו, זה מצית יפה, כסוף, נראה יקר.
אני שואף את העשן פנימה ומרגיש את הריאות שלי מתחממות, טעם מתוק מדגדג לי בגרון. אני רוצה לשאול אותו מאיפה הוא השיג את המצית אבל אני מתמוטט ונוחת עם הפנים לתוך השלולית. אני פותח את הפה ומים מרים מציפים לי את החניכיים, בדל סיגריה ושערות חתול חונקות לי את הנחיריים, אז מתחיל לרדת גשם ואני נרדם. מעולם לא ישנתי טוב יותר.

~פרק 2: ניר מציג את עצמו.~

הפרארי, סוס פראי אדום נוהם, ההבדל בינו לבין מכונית הוא כמו ההבדל בין אופניים מפונצ'רות לספינת חלל.
שדיים מוצקות וירכיים חטובות, רצוי אצל בלונדינית שופעת, חטובה, גבוהה ושותקת.
נשים ומכוניות, יחדיו הם משלימים את קולקטיב החלום הרטוב, אם אתה גבר כמובן.
מכאן אי אפשר להתקדם הלאה, רק עד שהזיין ינשור או שידית ההילוכים תתרסק.

אתם מבינים, כל הטוב שבחיים מסתכם במכסה מנוע מעוצב, חזה בולט, מערכת פנים בוהקת עם תיבת משקאות, פטמות זקורות למופת, ריפוד פרוותי ומזמין, ישבן מוצק, גדול מספיק כדי למשש וקטן מספיק כדי שיכנס למיני שקנינו במילאנו.
המנוע והליפסטיק ולי יש את שניהם, ולי יש הכל.
רואים לי ניר רזון ואני חיי בשפע. אני האיש שעליו אתם מסתכלים ברחוב, מצביעים לפניי או מאחוריי הגב, רוצים להיות כמוני, מקנאים בי, איך אפשר שלא?
אני האיש עם הארנק השמן והבחורה הרזה, נועדתי להוביל, אני בטוח. אני הריי יכול לעשות הכל, לשכנע כל אחד כי מי שלא משתחווה לשקל בסופו של דבר יכנע לנצנוץ הירוק של הדולר.

כן, אני המלך. ניר רזון.
ולמרות זאת אני פגום, נחות מכולכם. נידון לתחתית החיים ומתחת להם.
אני זוכר את היום שעמדתי מול אסהו, הוא היה צריך להבין את הסדר האמיתי, אם אלוהים היה באמת חושב שכולם שווים הוא היה יוצר אותם ככה. אני למעלה והוא למטה. יש לי זכות לצחוק עליו, זכות לצחוק על כולכם אבל הוא כנראה לא הבין את הנקודה. למה כבר ציפיתי מכושי? אני זוכר את המרפק שלו מרסק לי את הלסת, דוחק את השיניים מחוץ לחניכיים, ננעצות בתוך השפתיים, חודרות לבשר הרך. אני זוכר את טעם הדם, אני זוכר שיניים שבורות מתפוררות בתוך קנה הנשימה ואני זוכר את טעם האספלט, ליקקתי אותו.

אחרי התקרית התקינו לי תותבות, סט שיניים מושלם, לבן וסימטרי. מזויף. אני איש של שיניים תותבות? כמו זקן שמוגבל למרק, מיץ ואינפוזיה? בסוף היום אני מחזיר אותם לכוס שקניתי בלונדון ועומד מול המראה, ניר רזון, עומד מול המראה ומתפלל שהיה רואה מישהו אחר.

אתם עדיין רוצים להיות כמוני?
עם דירת הגג, הטיסות לחו"ל וחשבון הבנק?

באותו יום שהתקינו לי את התותבות פנה אליי הרופא, "אנחנו צריכים לדבר" הוא אמר לי והוציא את דף הבדיקות שלי. שם, בין וילונות בית החולים, כשאני יושב על מזרון מסריח מסטריליות סינטטית דוחה, שם הוא בישר לי.
"עשינו בדיקות שגרתיות," הוא עצר והביט בי כאילו עשרים שנות רפואה הופכות אותו ליותר ממני, אידיוט עם חלוק , "אתה חולה לב" הוא אמר ". . . פגם נדיר. . . .שריר חלש. . . משאבה לקויה" ועוד כמה קשקושים שלא ממש שמחתי לשמוע.
עברתי כבר שתיי השתלות ואני בן עשרים ושלוש, שתיהן נכשלו ונדחו אבל אני לא מאשים את הגוף שלי שדחה תוצרת נחותה.

אתם עדיין רוצים להיות כמוני?

אני תמיד יאשים את אסהו, בגללו השיניים, בגללו הייתי בבית החולים, הוא אשם. אם רק היה יודע את מקומו שם למטה.
אז היום אני נכה מכוער, יצור עלוב, דמויי אדם, צל של עצמי אבל לא עוד, אסהו הוא המפתח לגאולה, הפתרון והנקמה.

אסהו הוא שחור וזה עולם של חסרונות אבל יש להם לב טוב, חזק ופועם כמו משאבה משומנת. הרבה מדליות זהב, אתם יודעים.
מעכשיו אני אנשום טוב וצלול, מעכשיו אני אוכל לרוץ ולזיין כמו פרארי אני רק צריך את הלב הנכון, לתלוש אותו ולשתול והפעם בגוף הנכון. אז פניתי לאדם הנחוץ, רופא ורוצח, איש מקצוע בכיר בתחומו והעניין מסודר בפשטות ואלגנטיות.
כי העולם הזה מתחלק לשניי חלקים, אלו שמשלמים ואלו שמשלמים את המחיר.
תנחשו מי זה מי ותכינו את הארנקים.

~פרק 3: אסהו לומד עינויים.~

מים מטפטפים לי על האוזן. הטיפות צונחות באוויר ונוחתות לי על התנוך, מרטיבות את העור ומחלחלות אל תוך המחילות. האחת ניתזה עליי, גם השנייה וגם השלישית. אחרי עשרים כבר איבדתי את הספירה, אחרי עשרים אלף כבר איבדתי את השפיות. אם נוחתת עליי טיפה אחת כל שנייה כמה טיפות כבר ספגתי? במדבר הייתי סופר צעדים בחול והרוח הייתה מטשטשת את העקבות, ידעתי שאני צריך לזכור כל סימן כי האדמה לא תעשה את זה במקומי. מאז אני סופר.

אני רוצה לצעוק, לקלל אבל רצועת הבד חוסמת לי את השפתיים, כמו מחסום לכלב מטורף, רק שאני לא כלב. או אולי כן? אין כאן מראה וגם חשוך כאילו השמש כבתה אי אפשר לוודא מה אני היום.
אני רוצה לקום מהכיסא, להתרומם ולשבור את המפרקת של מי או מה שהכניס אותי לכאן, להשליך את השאריות של הגופה שלו תחת ברז מטפטפת. נראה אותו כשהטיפות יחלחלו לו אל תוך הצוואר הפתוח.
אבל למרות הכל אני לא עושה כלום, אולי כי אני קשור ועיוור בחשכה ואולי….אולי כי אני מפחד.
אני שומע מישהו נכנס לחדר, נעליים דורכות על שלולית וצעדים מתקרבים. אני מריח צחנה חריפה ותוהה אם מי שנכנס לחדר רוצה להפליץ אותי למוות אבל אז אני מרגיש רטיבות מתפשטת בתחתונים.
מצאתי מה מסריח כאן, החיים שלי. פויי.

~פרק 4: ניר לומד למות ומצטיין בכך.~

יש לכם בעיות, אני בטוח, אבל אלה הבעיות שלכם. בעיות כמו להיות חלק מרשימת המתנה, למשל. אתה שם מודפס על שורה שנמצאת על דף שתפור אל תוך ספר שקבור בחדר תחת ערמה של שמות אחרים, כולם לפניך ואם הם לא אז מישהו כבר יקפיץ אותם לשם על חשבונך.
אבל, כמו שאמרתי, אלא הבעיות שלכם ואף אחד לא הזמין אתכם לפה כדי לשמוע את מה שיש לכם לומר, תשתקו.

אז שיעור אחד אני מנדב לכם לפניי שתתפוגגו לי מן העיניים לצמיתות.
'כשיש לכם בעיה עם תשתית המדינה, תיצרו תשתית משל עצמכם.'
תמיד אפשר למצוא מישהו שיש לו את מה שאתם צריכים כי כל דבר אפשר לקנות בכסף, גם דברים שאין להם מחיר.

אני ממתין בחדר הניתוח, שמח, מאושר ומתרגש. גם נקמה וגם בריאות, שתי ציפורים ברצח אחד.
אחות חטובה מניחה מגש ואני בוחן את ישבנה, תשע מתוך עשר.
אולי עכשיו אני בחלוק, בתוך מיטה אבל כשאני אצא מהחדר אני אראה לה לאן נכנס הדם מהמשאבה החדשה שלי.
הרופא נכנס, הוא הטוב ביותר, לא שמעתי שהיו לו בעיות עם אסהו, אני מניח שמישהו ימצא את הגופה שלו בסופו של דבר, לצד איזה כביש, אחרי שהתנים והעכברושים לקחו את החלקים שטובים שנשארו ממנו.
"הכל בסדר אדון רזון?" הוא שואל וקורץ.
"מצוין דוקטור" אני מהנהן.
"יופי, יופי." הוא אומר ספק אליי ספק אל עצמו. הוא שולף מזרק מהמגש ודוקר לי את הזרוע באדישות מהירה.
"לא כאב בכלל, נכון?" הוא מברר.
לא, ממש לא." אני עונה.
הוא מסתכל עליי שוב ומחייך כאילו הוא יודע משהו שגם מדוריי הרכילות לא שמעו מעולם.
"סליחה? לא שמעתי, תחזור על עצמך" הוא מתכופף אליי וממתין.
"…………….., " אני פולט. "………., ….., ……………"
אני. . . משום מה אני לא זז, אני רוצה לזוז אבל אני לא. האישונים נשארים דבוקים לנקודה על התקרה, עצביי רדומים, אני לא נושם, משותק. אם הייתי יכול לצרוח הייתי פולט את הלשון החוצה מההדף. משהו לא נכון מתרחש מסביבי.המילים נכנסות פנימה ולא יוצאות החוצה.

הרופא מסיר את מסכת הפנים, הוא בוחן אותי, מסיר ממני את החלוק בשליפה ומביט בי, כולי חשוף וקפוא כמו דג שמן מחוץ למים. איבר המין שלי מעולם לא היה קטן יותר.
"טוב, מר רזון" הוא מחייך אלי כמו שהזאבים אוהבים לחייך כשהכבשה מתפתלת להם תחת הטלפיים.
"מסתבר שאני מעדיף לקטוף איברים ממך ולא מהאתיופי הקטן, זו לא אשמתך שאתה בציר טוב יותר." הוא מציץ אל שעונו ומסיר את כפפות הגומי.
"בחצי הדקה האחרונה שנשארה לך אני מוכן לענות על כל שאלה שרק תרצה." והוא סותר קלות על פניי.
אגליי זיעה נושרות לי מן הפדחת, אני ממש, ממש רוצה לגרד את האף. וגם לנשום, אם אפשר, איזה דרך מחורבנת להיחנק. האחות נכנסת לחדר והמחשבה הראשונה שלי שהיא עלולה להבין שהזיין שלי תמיד נראה ככה. זה לא אני, אני שואף לצעוק לה, זה הזריקה שהרופא ששכרתי כדי שישתיל לי את הלב שניתח מתוך הגוף של האויב המגוחך שלי הזריק לי, אבל רק במחשבה הזו דורשת ממני עשרים ותשע שניות כי כנראה שגם המוח שלי מתחיל להשתתקקקקק…
חצי הדקה חלפה, האחות החטובה מכסה את ראשי בשמיכה בצבע ירוק מזעזע ואני מת נאה וצעיר. אני שונא ירוק אבל אני גם לא משוגע על למות, כנראה זה לא ממש היום שלי אבל תמיד יש את מחר.

~פרק 5: אסהו אוכל צרות.~

אין בי יותר פחד, החיים שלי כבר לא חשובים. נשארה רק אירוניה מרירה, כמו המיץ שנמצא בפחית שימורים של מלפפון חמוץ, מריר.
הלוואי והייתי פוגש קוסם במדבר, הלוואי והוא היה מושך אותי מן השיירה והיה מושיב אותי תחת עץ דקל גדול, כזה שפורש צל ארוך לכל צד, לא משנה מאיזה כיוון זורחת השמש. הלוואי והוא היה קורא לי את העתיד, מספר לי מה יקרא ולהיכן אגיע. כמה שלבים אני עומד לטפס על הסולם ומכמה שלבים אפול. או שלפחות היה נותן לי משהו לאכול, תפוח אדום ורטוב, אולי.
הלוואי והייתי פוגש כזה קוסם בדרך לכאן, אז הייתי מסתובב לאחור וחוזר לאתיופיה. אני גם יודע שכרגע, בכל אופן, אני אפילו לא יכול לסובב את הראש או את היד או כל איבר אחר שלא קוראים לו גבות.
אני לא יודע איך קוראים לאיש שכלא אותי כאן אבל אני קורא לו בן זונה. אני שומע אותי לפעמים מסתובב בחדר השני. פותח וסוגר את הדלת, פותח וסוגר את הטלביזיה, פותח לי את הצורה וסוגר לי את העתיד.

המפלצת שקברה אותי פה לא מחליפה לי בגדים ולא זורקת לי מזון משומש לאכול. הלוואי ויכולתי לפתוח את הפה, לא כדי לצעוק אלא כדי לאכול לעצמי את הלשון. לחורר אותה עם השיניים הרקובות שלי, לנגוס בה, לחתוך אותה ולבלוע. להרגיש בשר חי נע בגרון, כלפי מטה לשם שינוי, לשמוע משהו מתעכל בקיבה. ההפרשות שלי כבר התייבשו בתוך הישבן, סתמו אותו לחלוטין וגם השלפוחית שלי כבר ריקה.
הלוואי והייתי יכול לחרבן את הלשון שלי.

לפניי שעזבתי את הבית לא טרחתי לצחצח שיניים. שטויות, אמרתי לעצמי, אני אדאג להיגיינה כשאני אחזור.
לחזור? הביתה? זו כבר לא אפשרות, זה הבית החדש שלי, בחושך, וכאן אין מברשות שיניים.
עכשיו הפה שלי כל כך מסריח שגם החיידקים כבר מתו אבל לפחות הם מתו בבית שלהם, אני מקנא.

הדלת נפתחת, אני שומע אותה. משהו או מישהי מתקרב אליי, צעד אחרי צעד אחריי צעד והוא עומד מולי. הוא מסיר את המסכה מהראש המזיע שלי ואני ממצמץ. אור ניאון לבן מסנוור לי את העישונים, צורב לי נקודות צהובות ושחורות בתוך שדה הראייה. זה הוא, אני לא מכיר אותו אבל זה הוא.
"שלום אסהו." הוא מברך אותי בלבביות. רצועות העור שצמודה לי לשפתיים מונעת ממני לברך אותו חזרה אבל גם אם הייתי יכול לדבר בטח הייתי פולט איזה קללה אמהרית, קללה עסיסית, רעה, קשה, בוטה. קללה שגם סבתא, שהיום היא שלד במדבר ונחשי מדבר מזדווגים בתוך פה הפעור שלה, הייתה מסמיקה לשמוע.
"אתה שמח לראות אותי?" הוא מחייך.
מאוד שמח, רק עכשיו אני מסוגל להביט על החדר המטונף שלי.
אלא שירותים , הבן זונה כלא אותי בשירותים. אני רק יכול לדמיין איפה הוא חירבן בינתיים. על זה אני חושב כשאני מביט על הידיים העדינות שלו ומבחין בכתם חום.
הוא מניח קופסת פלסטיק על השולחן ופותח אותה כשהוא קורץ אליי כאלו אנחנו באיזה אתנחתא קומית. הוא מוציא משם מכשיר שחור עם להבים חדים ואז הוא מפעיל אותו והמכשיר מתחיל לזמזם בצורה שלא הייתי קורא לה נעימה או מבשרת טובות.
הבן זונה מתקרב אלי ואני מניח שהוא מתכוון לתלוש לי את העיניים, הוא תופס לי את הראש ונועץ את המכשיר אל תוך המצח שלי.
למרות הרצועה אני צורח אל תוך עצמי, גלי הקול ממלאים אותי בחנק והעיניים שלי מאדימות ואדומות אבל שום דבר לא כואב לי, חוץ מהלב, הכבוד העצמי הנשמה, ככה מתאדה טיפת הגאווה האחרונה שלי.
אני אידיוט, זו מכונת גילוח והבן זונה מגלח אותי.
שערות שחורות מושרות לי על האף והבגדים והרצפה.
"זהו." הוא נראה מרוצה ומביט בי כמו שיפוד על דוכן, שיפוד קירח אבל אני מרגיש עירום וזהו. הוא גורר כיסא עץ ומתיישב מולי.
"אתה בטח חושב שאני מטורף," הוא מחייך אליי, יש לו קול נעים כמו לדוד טוב, מישהו שנותן סוכרייה על מקל לילדים קטנים ולא לוקח כלום בתמורה פרט לתמימות. "כל המדענים הגדולים נחשבו לחסרי שפיות או חסרי מימון," הוא ממשיך " סוקרטס הגדול? כופר!, הוצע להורג על די רעל. גלילאו גליליי? מחלל קודש!, לצינוק. את ד"ר מנגלה היו צולבים היום כמה פעמים אם רק היו יכולים אבל רק כדי להימנע מלשלם לו תמלוגים על כל ההישגים והפיתוחים האנטומיים. אנשים גדולים, לא מובנים, אנשים שנאלצו להוריד את האנטיליגנציה למחתרת. אבל אתה…. בר מזל." והוא שולף מטפחת מהכיס ומנקה את הסנטר שלי משאריות קיא. "זכות גדולה נפלה בחלקך, זכות בהתגלמותה. אני יראה לך." והוא קם ממקומו בהתלהבות ויוצא אל החדר השני.

דרך הסדק הבינוני שהוא השאיר לי בדלת החצי פתוחה אני יכול לראות אותו מול מיכל זכוכית ענק, בפנים, בתוך המייכל, יש בן אדם. נשען על הקיר השקוף כאילו הוא נח אבל אני יודע שהוא קיבל את התנוחה הזו לא מתוך רצונו החופשי. גופות תמיד שוכבות בנינוחות, לא משנה איפה תזרוק אותם. בכל מקרה, המעט שהיה לי בקיבה התהפך, זה ניר רזון, שם בפנים.
בתוך מיכל זכוכית, בתוך נוזל ירוק, ניר רזון עירום.
"משעשע, לא?" הבן זונה קורא לי "אתה תמות על מה שהולך לקרות עכשיו." הוא שוב מחייך ולוחץ על כפתור אדום בלוח שצמוד למיכל.

הגופה של ניר מתחילה להסתובב כמו בבלנדר, זרמים ירוקים מסתובבים אתו, בועות וקצף כחלחל בוקעים מתוך הנוזל הירוק. אני שומע זמזום שקט של חומר נרקב, הגוף החיוור של ניר, הפנים הלבנות שלו מסתובבות מהר ועוד יותר מהר. הבן זונה לוחץ על כפתור אדום והנוזל הירוק מתחיל לבעבע כמו בנקודת רתיחה. ניר מתנגש בדפנות הזכוכית, הראש שלו נוגח על אותה פינה בכל סיבוב חדש, העור שלו מתבקע וחתיכות איברים נושרים ממנו, מתנתקות מהגוף ויוצרות מערבולת של חלקי גוף. הנוזל הירוק אוכל את ניר, האף נחרץ ומתנתק, שטפיי דם מתפרצים מתוך האוזניים והגופה מתמוססת. אני רואה בשר צרוב על פני עצמות, אני רואה גולגולת מתרסקת ונפתחת. הנוזל הירוק מתערבב עם ענניי דם צפים, טחול נדבק לזכוכית ועצם אגן מגרדת אותו משם, משאיר שריטה על המיכל.

פיטמה קטנה מתגלגלת סביב עצמה בין בועות אדומות ומתפוררת לחלקיקים . . . . . . . ואז הכל נפסק.

החלקים, פיסות העיסה הלבנה והבוץ האדום, כולם שוקעים אל תחתית המיכל ובאקווריום צף איבר אחד בלבד, איבר אחד שלם. המוח. גולת הכותרת של הפאזל האנושי. ורידים חתוכים וגלגל עין אחד עדיין מחוברים אליו והם צפים בשלווה בתוך קרום סמיך של המרק האדום.

~פרק 6: תכנית בישול.~

הבן זונה צפה בי וצחקק לעצמו "הפתעה." הוא מכריז בסיפוק כמו חתול עשוי עור ועצמות שרק עכשיו גילה את חדוות השמנת. אז הוא הפשיל את שרוול חולצתו והכניס יד חשופה לתוך המיכל. את המוח המטפטף הוא שלה ובעדינות הטיח אותו על צלחת חרסינה לבנה עם עיטורים של דמויות מצויירות לילדים.
"מעורר תאבון" אמר והרים את הצלחת אל עבר אפו ונשם עמוקות, הוא נעץ אצבע במרכז המוח ואז החל לבחוש. הוא קרב את הגוש לנחיריים, נשם בעיניים עצומות והתענג על הניחוח באיטיות של אדם היודע להנות מהרגעים היפים והקטנים של החיים. אז הוא נגס בו בתאווה. פקעת שומן נדבקה ללשונו והוא שיחק אתה בלשונו ומצץ אותה עם הרבה רוק ולא פחות הנאה.
"טעים, טעים. תשע ושלושה רבעים שלמים מתוך עשר מושלם, פשוט מעדן לחך החושב." הוא העיר כמו מבקר מסעדות ממדור המטבחים של הגהנום. הוא הניח את הצלחת על השולחן בעוד המוח המעורבל, שעליו נותרו סימניי נשיכה, ניגר ונוזל בטיפות קטנות על השולחן.
בחילה חדשה וטרייה טיפסה לי במעלה הגרון, גירדה לי את קנה הנשימה מבפנים. רציתי להתעלם ולהעלם אבל עיניי נותרו מקובעות על הדברים שלא רציתי לראות מעולם.
הבן זונה שלף מזרק נקי מתוך הכיס, הביט בי שוב בהבעה של אדם שמחזיק שתיי חפיסות קלפים מתחת לשרוול ואז נעץ את המחט הארוכה בשאריות עצבים הרוטטים שנחו בצלחת. חומר אפור הציף את חלל המזרק והבן זונה המסופק התקרב אליי.
"אל תדאג," הוא אמר הטן מנחם "המזרק סטרילי לחלוטין."
הוא התכופף אליי ונשק לראשי המגולח. אז הוא כיוון את קצה המחט אל הנקודה בה השאירו שפתיו סימן רטוב, דחף את המזרק קדימה ולחץ אותו פנימה בכל כוחו.
המחט סדקה מחילה ארוכה ודם כהה נזל מן המצח על פניי, התגלגל על נקבוביות העור עד שהגיע והצטבר במעצור הפה שהבן זונה קשר לי סביב הלסת. בלשוני החסומה טעמתי את טיפותיי המרירות וידעתי אז כי לתולעים שיסעדו על בשרי מצפה מטלה שאין בה תאבון.

"לא כאב בכלל, נכון?" הנהן אליי כרופא טוב ודואג והתעלם מכך שהתפתלתי בכסא כחיה חטופה. רציתי לצעוק לרחמים, לא להיות חיה, לא להיות בכלל.

נוזל זר שנוצר בגופו של אחר השתלט על תאי המוח הפרטיים שלי. עניי נעצמו ואני נפלתי אל ביצה מסריחה של זיכרונות שתמיד רציתי לא לרצות ופתאום לחיים שלי יש ריח של מישהו אחר.

~פרק 7: ניר ואסהו, אסהו וניר. צמד חמד מבשר האפוקליפסה.~

אני בתוכה והיא רטובה, מתנועעת כנחש מיוחם, למעלה ולמטה, נאנחת בעונג ארוך. ידיה מלטפות את צווארה ויורדות במהירות לעסות את פטמותיה, היא גונחת שוב ואז מתכופפת אל פניי. שערה הארוך נח על פרצופי כשהיא נושכת באוזניי בשובבות. משם היא נושפת אל תוך האוזן ובלשונה הלחה היא מלקקת את התנוך. היא מרגישה אותי מתנפח, אני גבר, אין לי ברירה ואני גם לא רוצה שום אפשרות אחרת, חזק ,עבה, גדול, דורש כניסה, כאן ועכשיו. היא צוחקת כמו נסיכה מלאכית ובליקוקים שטניים היא יורדת מן הצוואר אל שיפוליי הבטן. חזה מלא ונשי נגרר על עור גופי והנה פנייה היפות מגיעות אל צמד שקיי האשך. לשונה מרטיב את שפתיה והיא מתכוונת לצלול פנימה ולמטה.

אני לוחץ על הדוושה והאגזוז שר זיהום שמח. מאפס למאה בעשר שניות עשירות בדלק, אני טס על האספלט החם כמו ברק אדום במנוסה מעצמו. אני נשען על ציפוי עור הזברה ומחליף להילוך חמישי, ניחוח מרענן של כסף על גלגלים מגרה את אפי המנותח והסיפוק אדיר כמו סוכריות אורגזמה שמתפוצצות בין השיניים. אני יודע בברור שבשום כביש, בשום עיר ובשום דרך אין רכב מהיר יותר או יקר יותר, אני המלך.

המועדון שוקק עשן, כולם רוקדים ומזיעים. היפים והיפות מתגנדרים בנוצות מאופרות, הם רוצים שאביט בהם, מעונינים בחסדים בקטנים שאני מרעיף על האנשים הקטנים. הלילה, כמו שכל לילה אחר, אני אבחר אחת או שתיים, אפלרטט קצת ובבוקר אשליך אותן מהמיטה ואמתין ללילה הבא.
ילדה מקסימה מתחכחכת בי, כתפייה חשופות והיא נראת במידות הנכונות.
"את יודעת לבלוע?" אני שואל אותה.

זיכרון נוסף ננעץ בי כמו יתד חלודה אל תוך התודעה הרכה ואני מבקר בחיים הפחות יפים של ניר.

אני מרגיש אותו מטושטש, חלש ומופתע. מרפקים חשופים שרועים על המדרכה והוא מביט למעלה. פנים מזלזלות משקיפות עליו, פנים כועסות ושחורות, הפנים שלי. אני מביט על עצמי ומרגיש פחד. מביט מן המדרכה הרטובה ועיניי מצטלבות עם עיניי. טורף ונטרף, מכה ומוכה, המעניש וקורבנו הקטן. תמיד זכרתי איך כיוונתי את הבעיטה, איך שריריי הרגל נמתחו ונשלחו קדימה אל הלסת של ניר, אפילו זכרתי את מגע הנעל העצם. תמיד זכרתי איך אני בועט וכעת אני מרגיש איך אני נבעט.

ניר?/אני?/ניר?/אני מאבד את ההכרה ובשנייה היחידה של צלילות יחסית אני מגיע למסקנה שהאדם היחיד שתמיד רציתי להיות כמותו, אותי אדם שונא אותי יותר משאהב את עצמו. . . והוא אהב את עצמו המון.

~פרק 8: השטן מנצח. הצדיקים הולכים הביתה, עצובים~

"תחשוב על היתרונות, על השיפור באיכות החיים." הבן זונה חזר אליי והוא מרצה לי בלהט.
"אם רק אצליח לטפל בתופעת הלוואי, אנשים לא אוהבים מוצרים עם תופעות לוואי גלויות, כמו עקירת מוחות למשל, הם מעדיפים תופעות לוואי שקטות יותר מהסוג שמחכה כמה ימים לפניי שהוא מתפרץ מתוך עוגת החיים ומרסס עליך את ההפתעה, כאלו שמצטברות עם השנים כמו סרטן הלימפה נניח, גידולים בעור או הרעלת פירות מרוססים." והוא שולף תפוח אדום מהכיס, תפוח גדול ויפה מהסוג שקיבל זריקה והתפתח כמו שד סיליקון טבעי ונוגס בו. מיץ תוסס נוטף משפתיו.
"איכס," הוא ממלמל באופן לא אקדמאי במיוחד ובגועל הוא מניח לתפוח לצנוח על הרצפה האפורה. אני, לעומתו, כבר כל כך רעב שהייתי מסוגל למכור את חירות המחשבה שלי רק כדי ללקק מעט חומר הדברה פריך.
"אתה מקשיב לי?" הוא מרים את ראשו השמוט ומצליח להראות נעלב על כך שאיבד את קהל הצופים.
כשאני לא עונה, לא בגלל שאין לי מה לומר אלה בגלל שהלשון שלי נרדמה על גביי שרשרת השניים הטוחנות שלי, הוא מוותר על נוכחותי וקם מן הכסא. לפניי שהוא יוצא מן החדר הוא מסתובב אליי ומדבר שוב, "מהחדר הזה ישתנה העולם אסהו, אתה שומע אותי? אתה יכול להיות גאה בתפקיד שאתה נוטל." והוא מכבה את האור ומשאיר אותי להזיל ריר על עצמי, בחושך, לבד. עכבר מעבדה שחור.

אחותי היפה היא כבר לא בחורה, אל תקנו לה חזייה, היא כבר לא תרצה אותה, מתלבשת כמו זכר, בשבילי זה כבר מוכר, משתינה בעמידה, זה כל מה שהיא עושה.

השיר הזה תמיד הצחיק את חני, היא נהגה לדקלם אותו לפניי אתגרים, עולם שיש בו שירים כל כך מגוחכים לא יכול להיות רציני יותר מדי. חיוך היה עולה על פנייה והיא יכלה להתמודד מול כל מטרה.
הפעם, לעומת זאת, שדה הקרב היה שונה לחלוטין. לא מבחן, לא טסט לרשיון, גם לא מעבר לדירה חדשה או התחמקות ממעריץ הורמונלי שאיבד את כבודו ברגע שדמיין איזה מן פרס מסתתר מאחוריי חזייה מספר אחת. הפעם חני נאלצה להטריד מינית על מנת לשרוד.
זכרים, כמה קל לשלוט בהם, חשבה חני. אמנם הם לא מגיעים עם הוראות הפעלה אבל השימוש בהם זמין מגיל שש עד תשעים ושש, לכל אחת יש מספיק זמן לשנן וללמוד איפה בדיוק צריך לקשור את הרצועה ומהם זמניי ההאכלה. היא הוציאה מראת כיס מתיק האיפור ובחנה את עצמה בסיפוק, ענייה כחולות, בהירות, צלולות, כמו ים הנוהג לבלוע ספנים וסירות. שיער קצר חלק ואדמוני, חיוך לבן, ממיס מחסומים. כל סטודנט יכל לעמוד לשרותה עם רק תרצה, גם חלק נכבד מקרב הסטודנטיות, מהסוג שאוהב לשחק שח מט עם שניי הצבעים במקביל.
המרצה קינח את אפו והיא הביטה בו, בחנה אותו כמו טרף קל תחת צל עץ. הוא היה בטוח בעצמו, כה נחוש וחזק, בהינף עט יכל להכריע ציונים, הצלחה במבחן או כישלון שנת לימוד.כן, הוא היה אלוהים האמיתי עבור כל אתאיסט אבל מולה לא היה לו אפילו חצי זנב דג של סיכוי.
כל התלמידים האחרים, עמלים ימים, לילות וכל זמן שבניהם. בולעים את הספרים, מילה אחריי מילה, כאילו הדיו על הספר הוא דבש על הלוח. המחברות מרוחות בכתמי דיו וקשקושי עופרת במגוון צבעים אפלים. . . . אבל כמה פשוט לדלג על שלב הראש הצפוף ולקפוץ ישירות מעל לאבק הלימוד, לעבוד לילה אחד של הנאה מאשר שנה של עיון, עייפות ושקיקים שחורים מתחת לעיניים. הלא קל יותר להשתמש ביד המלטפת מאחר ביד הרושמת? לעזאזל עם הידע, תנו כבר תעודה ממוסגרת וזהו. אחריי הכל, אין השפתיים יכולות לתת תשובה מדויקת יותר מנשיקה.

הפעמון מצלצל. מנקר במחשבותיהם של אלו הנמים את שנתם ביושר. אנחת רווחה נשמעת ברחביי האולם והסטודנטים נדחקים בדרכם אל מחוץ לקירות הסגורים. האולם ריק. . . . . כמעט. המרצה אורז את דפיו ותלמידה אחת נותרת על מושבה, שקטה וממוקדת.

"אפשר לעזור לך?" הוא מבחין בה ומחליט להתנהג בנימוס.
"כן בהחלט." היא משיבה וקמה לקראתו. היא מביטה הו במבוכה ומתקרבת בצעדים הססניים.
"יש לי קצת בעיה עם החומר." היא אומרת לו וממצמצת קלות בענייה הכחולות הגדולות, משדרת תמימות מיוחמת בגלים גבוהים.
הוא סורק אותה, מן הנעליים הכחולות (950 ש "ח, ארמאני) ועד לשיער הריחני ( 90 ש "ח, שוקי זיקרי, החלקה פלוס שטיפה שורשים אדמונית).
יפיפייה, הוא מעיר לעצמו. אפילו מדהימה. ניחוח דומיננטי של נעורים בשיאם ונפש זולה. כל זווית על גופה סימנה לו ריגושים, במיוחד החולצה הצמודה, צמודה מידיי, אם רק היה גבוה בחמישה סנטימטרים יותר הוא היה יכול לראות לה את ה. . .
"אהמ. . . " הוא ממלמל ובולע את תשוקתו תחת הלשון "אני בטח שעם מעט, או הרבה, השקעה תוכלי להצליח. מה בדיוק בקושי? ותסלחי לי שאני שואל, מה שמך?"
"חני," היא תלמידה לא שקדנית בכיתתו כבר מעל חצי שנה אבל היא משוכנעת שמהיום והלאה הוא לא ישאל יותר לשמה. למען האמת היא מתכננת שיחלום על שלוש האותיות הללו , כל לילה אם צריך. היא מחייכת (1500 ש "ח, הלבנת שיניים במרפאת ישעיהו) ומתקרבת אליו, פנייה מול פניו והיא מתמקדת בעיניו.
"אתה מבין, " וכשהיא מרימה את ראשה היא מסגול להריח את שיערה, מתוק ומרענן, שילוב של תות טרי ומנטה ( שמפו משובח, ללא ספק, אבל הוא אף פעם לא הבין בדברים האלו, הערכת מחיר הייתה מעבר ליכולתו) "אני מוכנה לעשות הרבה, המון אפילו, בשביל ציון טוב." ואז היא נושפת על צווארו ומניחה יד מעודנת על רגלו. "אפילו אפשר לומר שאני מוכנה לעשות הכל." היא לוחשת ובדמיונה היא נועצת דגל בכיבוש החדש.
"איזה מין, מין, מסר את מנסה להעביר לי?" היא נסיט את ידה הצידה ונסוג לאחור בזהירות, מנער את ראשו בתנועת איסור שלילית.
"כל מסר שתרצה לקבל אני אסכים לתת" היא יורה חציי פיתויי היישר אל נקודת התורפה הזכרית "אני אוהבת לתת ומתענגת לקבל." ואת ההברה האחרונה היא מתבלת בהכנסת אצבע ארוכה אל מתחת למכנס, כבדרך אגב.
הוא חושב לרגע ואז נעשה נינוח ורגוע, הוא מזדקף ומצמצם את המרחק בינו לבינה, מניח יד על כתפה.
"את צודקת." הוא אומר בביטחון ומלטף את רצועת החזייה "אני בטוח שאת מסוגלת להעניק המון ואני אשמח. . . אה. לטעום ממך." והוא בוהה בה כברדלס מיוחם שנקודותיו מתוחות לאורך זנבו.
היא מצחקקת למשמע דבריו ושולפת פתק מקומט מהכיס "זה המספר שלי, אני מאוד רוצה שתתקשר." וחני מביטה לצדדים ובתנועה איטית ורטובה היא מלקקת את צווארו ולחיו בלשון לחה. "תתקשר." היא פוקדת ואז היא יוצאת, בצעדי ניצחון. הוא שלה, עכשיו ולתמיד.

המרצה מרוצה, היא לא ציפה לאירוע שכזה אבל החיים לימדו אותו לצפות לבלתי צפוי ולבלתי צפוי הנוסף שבא אחריו. הוא מסיים לארוז את הדפים, סוגר את התיק ויוצא אל המסדרונות. הוא מוודא שאיש לא עוקב אחריו ואז יורד במדרגות קומה ועוד קומה עד שלא נשארות יותר מדרגות והוא מגיע למקלט החשוך. הוא שוב מוודא שאין עין עוקבת או אוזן קשובה ואז הוא חומק פנימה.
כן, מזמן לא טעם מוח נשי, ועוד של ילדה כל כך מוכשרת (יפה). אילו חוויות מדהימות, ארוטיות, לא חוקיות יכולת להסתתר מתחת לעור הפנים המושלם שלה? אורגיות במעונות? זיכרון אובדן בתולין אלים? ידיים רועדות של סבא שאוהב יותר מידיי? ההפתעות ממתינות והוא עוד יגלה אותן, כך הוא מבטיח לעצמו ומתקרב אל הדלת. הוא מחפש את המפתח המתאים מתוך צרור עצום ואז מביס את המנעול המסיבי.

"ערב טוב." הוא מכריז למעבדה וצעדיי ריקוד עליזים הוא מניח את התיק על השולחן ומדלג אל מרכז החדר האפלולי, אור מסכיי המחשב הם האור היחיד, בחדר ובחייו. "ערב טוב אסהו." הוא חוזר ומברך. הוא לא יקבל תשובה, הוא יודע.
לאחר צעדיי ריקוד נוספים (אה,הטנגו וההורה, היום הצעירים לא יודעים לרקוד. רק טכנו וסמים נחותים.) הוא מתיישב על הכיסא, מול שולחן העבודה, מוח טרי צף במיכל הירוק והוא דג אותו בידיים חשופות אל תוך צלחת חרסינה נקייה. היא מניח את הצלחת על השולחן ומעיין בדפים שלפיו.
"כן. . ." הוא ממלמל לעצמו ושולף עט מהכיס. לא פשוט לחטוף אנשים ולבצע עליהם ניסויים. הלכלוך ממש איום, טשטוש העקבות מייגע והניירת היא הגרועה, זוועה. היא מתחיל לרשום הערות על גביי שירטוט מורכב ואז הוא עוצר לרגע, מניח את העט ובוחן את המוח שעל הצלחת.
עדיף לחשוב על קיבה מלאה, הוא נזכר כיצד קרא על מנת הכרוב הדשנה שנהג לאכול היטלר לפניי כל החלטה חשובה. הוא נוטל חופן בריא מן המוח, טעם השומן נמס בפיו ונעים ללעיסה. הוא שב לבחון את השרטוטים וממשיך לטעום בתאבון.

השעון מזמזם הוא מסיים ללקק את הצלחת משאריות הרפרפת.
"אסהו," הוא קורא בקול לבן זוגו הזמני "זמן לאכול, אתה בטח רעב." הוא קם ממושבו, ניגש למקרר הישן שגנב ממעונות הסטודנטים ומוציא ממנו מוח קטן של קוף ומעט אפונה וגזר, חתוכים היטב. הוא נושא את המגש לחדר העינויים הקטן ולוחץ על מתג התאורה. התא המטונף של אסהו נראה כפי שנראה בכל יום אחר אקראי אחר. מלוכלך, מוזנח, צינורות חשופים, אור קלוש, אסלה שבורה ו. . . .

הוא שומט את הארוחה, המגש מתנגש ברצפה וירקות קפואים מתערבבים עם עיסת השכל.
החדר הקטן ריק. ארבע קירות ללא אסהו בינם. אבל לאן נמלט? מתי?
רצועות העור שכפתו אותו, פעם. נוצרו רופפות על פניי רצפת הקרמיקה.
הוא רוצה להתרוצץ, לחפש בכל פינה עגול, להרים כל סלע בחיפוש אחר התולעת השחורה ולפתע הוא יודע את התשובה והיא מוציאה את דעתו ממקומה ודורכת עליה בפראות רצחנית.

~ פרק 9: מה קרה לפניי שלוש וחצי שעות? ~

נקבת עכברוש כרסמה את דרכה מתוך מחילות הבטון. היא גיששה באפה ובשפמה ולאחר שהחליטה כי השטח בטוח מסכנות היא יצאה אל חשכת החדר.
לפניי פחות משעה גילתה את חמשת גוריה הקטנים מורעלים וקרים. היא ניסתה לדחוף אותם לחיים, לגרור אותם להתעוררות ולנשוך אותם לתזוזה אך הגורים נותרו מתים. כאשר נטשה אותם נקלעה בעצמה למלכודת עכברים שהותירה בה צלקות ומום וכעת היא צלעה מן החור, שניים מתוך ששת שדייה נקרעו ממקומם ואיבריי ההנקה הידלדלו כפצעים פתוחים, נוטפים דם וחלב על פניי רצפה מאובקת. כך היא רחרחה בחיפוש אחר מזון מנחם. עכברושה שעירה, שפופה, שכנייה שבורות ושדייה תלושים, זנבה הארוך סרוט וקצוץ והיא מלקקת לכלוך בלתי מזוהה אבל חום.
חום תמיד טעים לה.

פיסת מזון נוספת לכדה את תשומת ליבה והיא הפסיקה ללעוס את ההפרשה שמצאה והחלה לרחרח ולטעום את הגוש החדש, היא נגסה בו בשמחה וגורל גוריה נשכח ממנה לנצח. הייתה זו ארוחה מזינה, לא גדולה אך היא מילאה את ביטנה הרכה והתעכלה בגופה הכחוש.

הייתה זו שארית מוחו של ניר.

נוזלים התערבבו באינטימיות העכברושה, מיציי מוח געשו בתוך אזנייה הרחבות והיא החלה לרעוד ולפרכס, התמוטטה וחדלה מלנשום, גססה ופלטה שיעול סמיך, מתה מוות קליני ואז , הללויה, פקחה עיניים.

~פרק 10: ישועה ללא שעשועים ^או^ מה קרה לפניי שעתיים וארבעים דקות?~

אני שומע צווחות מוזרות, של אישה אולי או חיה מטורפת. אני מרים יד לנגב את הזיעה ואז אני מתעורר לחלוטין, בהפתעה והלם. מישהו שיחרר אותי מהחבלים.
אני מנסה לקום במהירות ונופל על הרצפה. ללכת זה כמו לרכב על אופניים, אף פעם ללא שוכחים איך לעשות את זה אבל מי יכול לרכב על אופניים עם גלגלים ללא אוויר?
הרגליים שלי מפונצ'רות, לא השתמשתי בהן זמן לא קצר והן כבר הספיקו להתנוון. זונות.
אני בועט באוויר ומנסה לשחזר את מחזור הדם, מזדחל בקושי ומתרומם על ברכיי. ידיי מגששות על קיר מתפורר, צבע מתקלף חודר אל מתחת לציפורניי הלא גזוזות אבל אני מוצא מתג תאורה, לוחץ עליו ומתמוטט חזרה, עייף, תשוש, חסר הכרה אבל חופשי. חופשי.

כשאני פוקח את העיניים אני מסוגל סוף סוף לראות. מישהו. . . משהו כרסם ממני את החבלים ואני מסיר את שארית החוטים. אז אני מתאמץ לקום מעלה, הפעם אני מצליח.

הנה, אני מחוץ לחדר, מחוץ לשירותים, במעבדה הארורה. אני מביט סביב ולא מבין כלום ממה שאני רואה או הוזה. מכשור, מנורות דולקות, מסכים מרצדים וספליי קפה ריקים בכל פינה. כל אלו לא מעניינים אותי, אני חייב לברוח לפניי שהוא יחזור. . .
אני מתקדם לכל כיוון ומחפש דלת, חלון, חור הצצה. מסתובב ומלטף אץ הראש הקירח, עוצם את העיניים ופוקח אותן לוודא שאני לא חולם ואז אני מוצא אותה, היציאה. . . אף פעם לא ידעתי שדלתות יכולות להיות יפות כל כך. אני מתקרב אליה ומושיט את אצבעות מתוחות אל הידית ואז אני קופא. משותק מזריקה של מציאות.
לאן אני רוצה לברוח? מה מחכה לי בצד השני? אני עוזה את הידית ומתנשף.
מה נשאר לי? לחזור לניקוי אסלות? לקראוון ריק בשדה שומם? לקבוצת אנשים לבנים שרוצים שחור ביניהם רק כשהוא בלתי נראה? לבן?

ניר רזון מת אבל תמיד יהיו האנשים שיצרו אותו, אנשים כמותו, אנשים טובים לעצמם ורעים, רעים עבורי? אנשים שאני תמיד יהיה מתחתם והם תמיד יצליפו על גבי, כמו חמור מחמד?
לבן זונה שיעמוד מולי וירדוף אותי? עד סוף חיי החלשים וחסרי הערך?

למה לי?

המילה שלי נגד המילה שלו, של הנחות מול העליון. . . אני מפסיד בכל מקרה, החלש בכל מקרה. היוהרה שלו, שלכם, תמיד תנצח את הייאוש שלי.

אני מתרחק מהדלת וחוזר למעבדה, עכשיו אני מבין אותה, את הכלא שלי, הקבר שלי.
מה נשאר לי? אני חושב ואז אני מביט במיכל, חושב ומחליט.
אני מתפשט וזורק את הבגדים הספוגים מאחוריי למכונת הכביסה שבפניה. מטפס על הכיסא ונכנס אל תוך המיכל, תחילה עם רגל אחד, בוחן את המים הקרים והירוקים ואז מחליק פנימה כולי. הטמפרטורה נעימה, מעולם לא הרגשתי טוב יותר.
אני מוציא יד החוצה ולוחץ על הכפתור הנכון.
כלום לא קורה, אני מרגיש מגוחך ואז זמזום מנוע ומערבל……. הנוזל הירוק מתחיל לבעבע ואני צולל לתוכו. יש לו טעם של קליפות מלפפון.

~פרק 11: החטא ועונשו וחוזר חלילה.~

הוא מבין הכל… אין חכם ממנו. הוא מצא את הבגדים המטונפים של אסהו מאחוריי המכונה וכעת הוא בוהה בצלחת שעליה היה המוח שאכל רק לפניי רגע תמים אחד. בזעם הוא מניף את הצלחת ומנפץ אותה על השולחן, מרסק את הסיוט.
ידו נחתכה משברים חדים אבל למי איכפת מכמה טיפות דם כשכל ששת ליטר הנוזל שבגופך נמצאים בסכנה?

זיכרונות מעורבבים מציפים אותו ולגלידה הזו יש יותר מידיי טעמים.
אסהו אכל את ניר והוא אבל את אסהו, מעט משניהם שוצף ושורץ בתוכו והמעט הזה הוא הרבה.
רגשות רוצחות זו את זו, סותרות, מתקוטטות בתוך גולגלתו. הוא צורח ומנסה ולתלוש לעצמו את הראש מן הצוואר, כשהוא נכשל הוא מנסה לגזור את עור הפנים בעזרת הציפורניים.
אסהו התאבד, ניר הורדם למוות, מוות, מוות.
ייאוש מנוגד מתנגן בתוכו והוא חיי כסבל טהור.

למה לי לחיות? מה ממתין לי? אני כלי שבור ושחור או לבן, גם וגם ואף אחד מהם. גם אם אמות לא אוכל להתחמק מהחיים אבל לפחות אוכל לנסות. . .

בייצר אובדני שלא היה שלו הוא מחפש פתח להשתחל לתוכו ואז הוא מוצא את האקדח הטעון ששמר במגירה. הוא דורך אותו, את האקדח השחור (או אולי אקדח לבן? הוא לא יודע.) ומחדיר את הקנה לפיו.
שמן רובים זולג ממנו והוא בולע את הטעם. הרבה דברים הכניס לפיו בשנים האחרונות אבל רק לשמן רובים
יש ארומה של ישועה.
הוא לא רוצה למות אבל אסהו שואף לכך, החולשה של אסהו חזקה ממנו, הייאוש הזר חזק מן הצורך לשרוד ולהמשיך לחטוא.
אצבע רועדת נוגעת בהדק, בתוכו שלושה אנשים אבל אפילו לא בן אדם אחד.
הוא מבקש סליחה מאמא שמתה במדבר, מקלל אותה, מקלל את עצמו ואז, בעודו בוכה שלושה סוגים של דמעות הוא לוחץ על ההדק.
אבק שריפה נוחת על שפתיי הקנה והכדור רועם, מבתק את עצמות ראשו, מחולל הרס, מחורר חיים.
מוח חסר תועלת בוקע מתוך סדק רחב, אדום ונוטף בגושים. בכדור ממשיך לרחף ובמקריות אלוהית הוא מנפץ את המיכל השקוף.
נוזל ירוק מתפרק ממקומו, מן המיכל השבור ומתערבב עם שלולית הדם הטרי.

גופה מרוטשת שרועה בבוץ תוסס, שלושה מתים בגוף אחד. הניסוי המדעי הוכתר בהצלחה.
חני תיכשל בסמסטר הקרוב אבל אז תבין ותלמד שעם השקעה ונכונות ניתן להצליח ולהשיג ציונים ראויים ולא רעועים, גם אם את סתם טיפשה.

~פרק 12: מלכה מכרסמת.~

אני ניר, נקבת עכברוש, אם מניקה ללא גורים להקלה.
תודעת אדם בתוך חיה נושמת ונושכת.

לפעמים אני מבין מה אני, בדרך כלל לא. כשאני מצליח לזכור אני משתדל לשכוח.

עכברושה שעירה בתוך מבוך מערכות ביוב. משוטט, משוטטת בשתן שחור. אוכל צואה מזדמנת ושערות חרוכות. מתרחק מיצוריי הלילה ומתחמק מעכברושים מיוחמים ולא תמיד מצליח, אני רץ לאט מכיוון שהעטינים מסתבכים לי בין הכפות.
מידיי פעם אני מציץ אל עולם האור של הלמעלה. נשים ומכוניות מרעישים שם, כסף קונה שם אהבה.

אני נעלם בתוך מחילה, אבל לא, אין לי מחילה. מדיי פעם אני מחייך כי יש לי סוד שאף אחד לא יודע. . .
אני העכברושה החכמה ביותר בעולם, יותר חכמה ממך. אולי ממתינה לי קריירה כעכבר מעבדה, הממממ, מזון יומי וכלוב מתכת רק, נשמע מפתה. אבל…. אוי, הם לוקחים רק עכברי מעבדה לבנים.

זה לא ממש משנה. טוב שיש שאיפות בחיים, הריי ללא שאיפות במה אנחנו טובים מכל החיות שיש שם בחוץ, מרוחות על הכביש או נוהגות במכוניות?

במה באמת?

[טרי רוז]

אכן מטורף בצורה חביבה ביותר

דבר ראשון – טכניקה. נורא התאכזבתי לראות שבסיפור שנראה מאוד מושקע מבחינה עלילתית ישנן כאלה טעויות כמו המלה "אלא" שחוזרת כמה פעמים במקום "אלה", המילה "מייכל" במקום "מיכל" והיו עוד כמה וכמה.

מבחינת הסיפור עצמו – העלילה מאוד טובה רק שיש בה חור ענק – איך ניתן להעביר מחשבות ע"י אכילת מוח? ממתי זה התחיל?

אם היית נותן איזה קסם קדום, קמיע דפוק או משהו כזה – הייתי אומר ניחא, לפחות שאר הסיפור מקורי.

אם הייתי מביא אותה בסיבה יפה ומושקעת הייתי מתרשם עד מאוד
אך לא הבאת (לפחות לא מצאתי) שום תרוץ לכך שחילופי זכרונות מתבצעים בצורה פשוטה כל כך, אתה טוען שנימוסי השולחן של קניבלים הם בעצם עוד דרך לתקשר בינהם.

ויכול להיות שזו השעה המאוחרת – אך מה לחני בתוך הסיפור? השקעת בה הרבה מאוד והכרנו אותה בתור קוראים מהרבה זויות, אבל מה תפקידה בעצם? למה היא חשובה?

זהו בערך
לילה טוב

[בן רוט]

קראת בשקיקה בערך 7 פרקים, ואחר-כך הסיפור התחיל לייגע וקראתי בקפיצות. הכתיבה יפה, הדימויים טובים, פרט לנטיה שלך להכפיל את האות י' (מידיי, לפניי, מייכל, ירושליים, וכו').
שאלה ששאלתי את עצמי לכל אורך הסיפור היא: איפה כאן המד"ב? הסיפור מתרחש בהווה, פחות או יותר, אין כאן טכנולוגויות חדשות, ואין שינויים מהותיים (פרט לזכותו התמוהה של רופא להחליט מיהו תורם האיברים ומיהו המקבל, וזכותו לשנות את החלטתו על שולחן הניתוחים בלי הסכמת אף אחד מהצדדים). מכיוון שהתהליכים ה"רפואיים" המתארחשדים בסיפור קשורים לידע נוכחי עולות מספר בעיות:

א. המוח המזורק לאסהו, אם אינני טועה, מקורו בגופתו של ניר הצפה בנוזל ירוק-כחול. הנוזל הזה הוא בד"כ נוזל שימור (מעין פורמלין) המונע את ריקבון תאי הגוף על-ידי מניעת המטבוליזם שלהם. הזרקת הנוזל למוח חי תגרום לשיתוקו ומותו של המוח. (וזו רק בעיה אחת הנוגעת לתהליכים הנוירוכירורגיים שבסיפור)

ב. כיום, מאוד לא סביר (בלשון המעטה) שאם אני אוכל את המוח שלך, אני אקבל את הזכרונות שלך, או את האישיות שלך ואפילו לא את התכונות שלך (שאלה פילוסופית: האם "אני" נמצא במוח?). כידוע, בתהליך העיכול המזון קודם כל מתפרק, ורק אז יכול להספג למחזור הדם.

תאר לעצמך שבכל פעם שאתה אוכל סלט אתה יכול לבצע פוטוסינטזה.

[טרי רוז]

שכל עניין אכילת המוח כאן הוא כנראה הגורם הפנטסטי
רק שאין לו הצדקה

לילה טוב

[Tokyo U]

זינוק קטן של אמונה?

אתם לא ממש יודעים מה היה במיכל, אז מה אם הנוזל ירוק? אולי זה רק צבע מאכל?
בן אדם ישב ופיתח פריצה מדעית במשך עשרות שנים ואתם עוסקים בזוטות, תנו לאיש כבוד.
אני יכול לראות אתכם יושבים סביב מדורה, לפניי מיליון שנה בערך ושואלים את עצמכם, "איך אדם יכול לעוף אם אין לו כנפיים? איך אפשר לדבר עם החצי השני של העולם כשאפילו אמא שלך לא מבינה מה אתה צועק לה מהחדר השני?"
אז עובדה, אדם יכול לעוף ללא כנפיים ושמעון מבאר שבע יכול לדבר עם זינג מבנקוק.

[טרי רוז]

פירטת בסיפור שלך רבות על כל כך הרבה דברים – דווקא את הפרט הכי משמעותי שכחת לפרט – הנוזל

לא ניתן כרגע (וזאת דעתי לא אחרי קריאה ראשונה אלא אחרי חיפוש דקדקני אחרי רמזים שיובילו אותי למסקנה) להבין מהסיפור שלך שהנוזל מיוחד באופן כלשהו – אני חשבתי שכיוון שכל הסיפור נראה כמו קומיקס מדובר במיץ מקליפות של מלפפונים (זה פשוט היה הרמז היחידי) ועד כמה שזכור לי מלפפונים לא גורמים לכאלה השפעות אצל אנשים (אומנם אני לא בקיא בחומר כמו בן רוט אבל יש לי הרגשה שגם הוא יסכים איתי)

אם כך חביבי אתה צריך לפרט על כל עניין הנוזל – איך הוא עובד בתור דוגמא יכול להבהיר לכולנו כמה פרטים וגם איך המדען עלה עליו יכול להיות מעניין.

לצערי הרב אני חושש שלא תצליח לעשות זאת בדרך מדעית, פשוט לא נראה הגיוני שמחשבות יעברו ע"י נגיסה במוח ללא צורך באיזה כוח מאגי או משהו כזה, בייחוד אחרי הפרטים המדעיים שרוט נתן.

אגב, יש פה עוד בעיה, הפרופסור נוגס במוחות של כל החברה האחרים – זה אומר שמשתוללים אצלו בגוף כמה מוחות (אלא אם ניר היה הראשון) ובכל מקרה הוא עומד לאכול את המוח של חני כשהמוח של ניר בתוכו – זה לא אמור לגרום לעוד סיבוך שתוצאתו מוות? האם רק כאשר תשים את ניר ואסהו ביחד בגוף אחד עם עוד מישו זה יביא למותו?

והדבר האחרון – איך בדיוק אסהו חי בלי לאכול? או מילא, בלי לשתות?

זהו בינתיים

אתה חייב להבין שניתן לסיפור כבוד רק אם נחשוב שמגיע לו כבוד ואתה אחראי על זה

לילה טוב

[בן רוט]

הדוגמה שאתה מביא היא מצויינת: מצד אחד אנשים יושבים מסביב למדורה לפני מליון שנה, ומצד שני אנשים עפים בלי כנפיים כיום. אלא שדוגמה זו לא מתאימה לסיפור, הסיפור שלך מתרחש בהווה (כפי שהבנתי) ובהווה, התהליכים שאתה מדבר עליהם אינם קיימים.

דבר נוסף: הרעיון שפרופסור מטורף יכול להחזיק בכוחות עצמו מעבדה שתביא לפריצת דרך מדעית המהווה פטנט פרטי שלו היא מגוחכת. רק לשם סיבור האוזן, התקציב הנדרש כדי לפתח תרופה מרמת הרעיון ועד לרמת ההפצה והשיווק הוא גדול יותר מתקציבה השנתי של מדינת ישראל. רק חברות תרופות (חברות, לא אנשים בודדים) יכולים להשקיע את הכספים האלה לאורך זמן (התהליך אורך כעשור שנים). למשל, אחד הרעיונות לתרופות לאיידס הועלו בישראל (מכון ויצמן למדע), אלא שלמדינת ישראל אין התקציב הדרוש כדי לפתח את הרעיון לרמה של תרופה. את הרעיון מכרו לאחת מחברות התרופות הגדולות, וכיום מנסים את התרופה על מתנדבים בארה"ב ולא על מתנדבים בארץ. חולי איידס ישראלים יאלצו להמתין שנים רבות יותר מאשר האמריקאים לפני שיזכו "לטעום" מהתרופה.

אהמ… מד"ב – זו שאלה שעלתה בראשי כל זמן שקראתי את הסיפור, איפה כאן המד"ב ?

למרות זאת, אהבתי את סגנון הכתיבה שלך.

[בן רוט]

ישנם דיווחים מדעיים על-כך שניתן להעביר "מחשבות" מפרט אחד לפר אחר. הניסוי לדוגמה, שאתו אתאר להלן, נערך על עכברים. לקחו עכברים בכלוב שהיתה בו מחילה. כאשר שהו העכברים בכלוב האירו עליהם. עכברים לא אוהבים אור ולכן הם נכנסו למחילה. אלא שתחתית המחילה היתה עשוי רשת חשמלית שהעבירה להם "זץ" קצר. כך למדו העכברים לא להכנס למחילה בכל פעם שמאירים עליהם. ערפו לעכברים את ראשם. מיצו ממוחם חלבונים. וגילו (במזל גדול) חלבון חדש שנוצר רק בעכברים שלמדו, ולא בעכברים שלא למדו. את החלבון הזה הפיקו, והזריקו למוחם (לנוזל המוח והשידרה) של עכברים שלא השתתפו בניסוי. כאשר האירו על עכברים מוזרקים הם לא נכנסו למחילה. כלומר הם ידעו לבצע התנהגות מבלי שלמדו אותה לפני-כן.

ועכשיו הפאנץ' ליין (למבינים בלבד). אם ידע מתבטא בקיומו של חלבון מסויים. ואם חלבונים נוצרים על-ידי החומר הגנטי שלנו. מכאן שהמידע להיווצרותם של החלבונים בגוף מצוי בחומר הגנטי שלנו (וזה לא חדש). מכאן: שכל מה שאי פעם נלמד, כבר מצוי בתוך ה- DNA שלנו.

רצית פנטזיה – הרי לך! וזה במציאות, לא צריך לכתוב מד"ב בשביל זה.

[אבישי 1]

*הפוטנציאל* לכל מה שאי פעם נלמד נמצא ב-DNA שלנו, כפי ש*הפוטנציאל* לכל מה שאי פעם יתוכנת נמצא במעבד של המחשב שלך. מכאן ועד להניח ש*כל* ידעתכונה נרכשים מתבטאים בחלבון, ושזה *כל* מה שנמצא במוח (שהרי המוחות בסיפור לא מתפרקים לנוזל כלשהו – מה שהיה אולי אמין יותר – אלא נשארים בצורתם ומראם דומים למוח, על מנת לעורר תאבון כנראה), וש*אכילת* מוח בצורתו הגולמית גורמת לריבוי אישויות (ניר? בוג'י? האקדמיה?) – כפי שקרה לעכברושה שלך – יש קפיצה די רצינית.

מעבר לזה, מאוד מאוד נהניתי מסגנון הכתיבה הסרקסטי, משחקי המילים הקטנים שלך והמטאפורות בגרוש (במובן החיובי של המילה). רק עם הסספונד יש לי בעיה.

[אבישי 1]

קודם כל, התגובה שלמעלה צריכה לבוא בהמשך ל"איך ניתן להעביר מחשבות? הגישה המדעית" של בן רוט. מבט שטוח הוא חרב פיפיות. מעבר לזה, עכשיו גיליתי שבן רוט לא כתב את הסיפור, ועל כן התגובה שלי נראית כסובלת מבעיות מען. בן רוט וחתול תעלול שניהם נמענים שלה, ומוזמנים להוציא ממנה כל אחד את התוכן הקשור אליו.
סליחה, ותודה על שיתוף הפעולה.

לילה. טוב?

[???]

סיפור חזק, עלילה מעולה, דיאלוגים מבדחים והפתעות לא צפויות.

לי לא ממש אכפת אם אפשר להעביר מחשבות דרך אכילה או לא, אכפת לי רק שנהנתי.

לינת.

[NY]

*ל ה א מ י ן*.
לא להאמין במובן של "ואללה, זה באמת קרה", אלא באופן בו הקורא זורם עם העלילה ללא הפרעות בסגנון "נו, באמת, מה השטויות האלה". אנחנו חובבי מד"ב, נכון, ואנחנו גמישים הרבה יותר בטווח ה"אמונה" הזו שלנו, אבל לא עשו אותנו אתמול.
ואם לא גרמת לנו להאמין – לא עשית כלום.

אחת השגיאות הנפוצות ביותר של כותבי מד"ב/פנטסיה מתחילים היא ההנחה כי "הכל קביל, הכל אפשרי". *טעות!* לסיפור חייב להיות הגיון פנימי, והפרטים החשובים בו חייבים להיות מוסברים באופן מעורר אמון. הסיפור שלך, לעומת זאת, מכיל סתירות רבות (שכבר פורטו כאן). עצתי לך – הקשב למבקריך.

[???]

מצד אחד יש לך כשרון כתיבה. הסגנון קריא וקצב העלילה טוב מאוד.

מצד שני, הסיפור הזה הוא מבחינתי כמו סרט אימה מהסוג הלא איכותי, אם להגיד את זה בעדינות. תיאורי זוועה של קקה ופיפי, גופות מרוסקות ומוח אכול אולי עושים משהו מרגש לבנים בגיל 11, או בגיל 35 , אבל לי הם לא עושים כלום חוץ מחשק להפסיק לקרוא.
ולצערי לא מצאתי בסיפור *הרבה* מעבר לזה.
מדען מטורף, אכילת מוחות, העברת זכרונות… נו שוין.
been there, done that

הרעיון המרכזי של סכיזופרניה כתוצאה מערבוב זכרונות של שני אנשים אויבים זה לזה הוא דווקא לא רע בכלל. אפילו טוב מאוד.
אולי עם סיפור מסגרת אחר בשביל להציג אותו הייתי נהניית.

[אגב, אני יודעת שזה לא קשור, אבל הרעיון שלך הזכיר לי את המקרה של החיילת ששירתה במודיעין, ובתוקף תפקידה היתה צריכה לצפות כל הזמן בשידורי הטלויזיה הפלסטינית, שבהם כידוע ישראל וישראלים זה התגלמות הרשע, ואח"כ היא תבעה את צה"ל בטענה שחלתה בפיצול אישיות בגלל זה.]

לגבי הדמויות, מצד אחד אתה מציג אותן יפה ודי משכנע, מצד שני הפריע לי שהן נורא סטריאוטיפיות.

עד כאן. סליחה על האורך. תמשיך לכתוב.

[אבישי 1]

זו הפעם השניה שאני רואה אותך מחלקת ציונים ומשום מה זה מפריע לי. מה המטרה בזה? הרי ביקורת ממשית אנשים לא מוצאים בזה ("הממ, 8.7… צריך להשקיע ב1.3 האלה. ואללה, צודקת הלינת הזאת…"), ואין כאן תחרות בין הסיפורים, שבשבילה צריך לחלק להם ציונים. מילא SabreRunner (אני חושב שזה היה הוא), שנתן ציונים לפי קריטריונים שונים בסיפור – נתינת ציון אחד, כללי, ממש לא עוזרת. לי אישית זה מזכיר את כל אותן תגובות "מדהים. קבל חמש" מבמה חדשה (אם את לא יודעת על מה אני מדבר, טוב מאוד).

חוץ מזה, ישנה הסכנה שיום אחד תעברי מתחת לסולם שלך ולא תגדלי יותר. תראי מה קרה לגידי אורשר.

[בן רוט]

אז נכון שתיארתי רק חלק מהתהליך בו ניתן להעביר מחשבות או התנהגויות באמצעות חלהונים.
למעשה, כיום לא ברור האם כל המחשבות שלנו נובעות מיצור חלבונים ייחודיים או לא. ישנם תהליכים אחרים הקשורים ליצור זיכרון, למידה, ואסוציאציה (המערבים את הגן p53 על כרומוזום 14 או 15). לא רק זאת, אלא שלא ברור מה % המחשבות שיש להם חלבונים יחודיים. אבל כל זה , לדעתי, לא משנה כל-כך. מה שמדהים אותי הוא עצם העובדה שזה אפשרי בעולם ה"מציאותי" שלנו, כך, בפי שהוא.

[בן רוט]

טוב, זה כמובן בצחוק, אבל תארי לך מה היה קורה אם כל אחד היה נותן ציון לכל דבר משפורסם כאן.
ועוד שאלה: מה צריך להשתנות בסיפור כדי שציונו יהיה 8.8? במילים אחרות – מהם הקריטריונים שלך? הכי חשוב שנהנית. גם אני נהניתי מהסגנון אבל הטרידו אותי כל מני פרטים פה ושם. וההטרדה הזו פגמה בהנאתי מהסיפור.

[אסטרו-נעמי]

וואו, חתול.
כששלחת לי את הסיפור וסיימתי לקרוא אותו, חיפשתי וחיפשתי וחיפשתי את המייל המקורי כדי להגיד לך שאתה פשוט *חייב* לפרסם כאן את הסיפור… כי מצד אחד, הוא משאיר את הקורא עם הרגשה של "וואו" אמיתית, ומצד שני הוא לא מושלם לגמרי, ויש לו כזה פוטנציאל להיות יצירת מופת שפשוט חובה ללטש. חובה!
נו, קדימה – תבדוק את ההערות, תלטש פה ותלטש שם, ותפיץ אותו בעולם.
אני עדיין לא נרגעתי מתחושת הוואו.

[מאת]

תגובות