- This topic has 7 תגובות, 4 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 3 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
הערה:
הסיפור שלפניכם עוסק בנושא הזמן (השתדלתי לבחור הפעם בנושא יותר קרוב). אין להתייחס אליו רק כמציאות הזוייה, אלא כ*משל* על מהותו של הזמן. אם מתקיימים היקום והחיים שבתוכו באזורי זמן שונים, הרי לעולם לא נוכל להבחין בכך, כי אנו מתארכים (מלשון תאריך) כל זמן, על פי הזמן הקבוע שלנו, אותו אנו מכירים. הדרך היחידה לזהות את מחזורי הזמן השונים של היקום, היא רק אם יחול בהם שיבוש כלשהו (שבמציאות לא יתכן לעולם).
מבולבלים? תקראו את הסיפור.
איילית.רכבת אחרונה לסורטנה
כל הלילה רעמו הרעמים מעל סורטנה, ואיימו למחוק את היישוב הקטן הזה על כל יושביו.
הגשם השוטף נתקע באדמה הקשה, קרע את עורה, חדר אל קרביה, גרף כל מה שנקלע בדרכו.
ובבוקר כשהשמש עלתה, היו השמים בהירים וצלולים כסכין בדולח. ותושבי סורטנה צעדו איש איש למקומו. נושמים את האוויר החדש כימים ימימה, כמו לא ארע דבר, כאילו לא אך זה עתה נולדו מחדש.
היא התעוררה בבוקר בתחושה מוזרה, נושמת אוויר צח מלוא ריאותיה. מה היה הלילה שגרם לזאת? בפיזור נפש רפרפה בדואר הבוקר שעל שולחנה… צלצול הטלפון החזיר אותה באחת אל שגרת יומה.
"את מוכרחה לבוא מיד". אמרה לה עדנה האחראית על התחנה. "רכבת הלילה של סורטנה לא הגיעה ליעדה."
חשה דקירה עמומה בליבה. "זה לא יתכן עדנה, את בטוחה?
"בטוחה באלף אחוז" אמרה עדנה "צלצלתי הבוקר לתחנה בסורטנה, כדי לקבוע את סדרי חזרתה, והתברר שהיא לא הגיעה לשם בכלל. איש לא שמע עליה."
ידעה שרכבת הלילה של סורטנה יצאה בדיוק בזמן. אתמול בחצות עוד חייגה לתחנה לוודא זאת, כפי שהיא נוהגת לעשות בכל לילה, מאז קיבלה לידיה את ניהול התחנה.
"הרכבת לסורטנה יצאה זה עתה לדרכה גבירתי." אמר לה הפקיד התורן. "כל הנוסעים הרשומים הגיעו בזמן". זה היה הקול האחרון ששמעה לפני שנרדמה.
"אין שום דיווח על אירוע חריג כלשהו מהלילה, למרות מזג האוויר הסוער ששרר אתמול" אמרה עדנה. דאגה כנה נשמעה בקולה. היא ידעה למה, עדנה היא כמוה ילידת סורטנה. שתיהן החלו יחד את דרכן, כאן בתחנה המרכזית בעיר המחוז של כפר ילדותן. אך בעוד שהיא התנתקה מכל קשריה הקודמים, נשארה עדנה מחוברת בטבורה לכפר הולדתן, והייתה נוהגת לחזור לשם לעתים מזומנות. היא גם הכירה את מרבית נוסעי הרכבת.
"גם אין דיווחים מבית החולים על נפגעים מיוחדים שהובאו לשם בלילה" הוסיפה עדנה. אך לא נשמעה שום נימת הקלה בקולה.
"אולי הרכבת תקועה על הקו באיזה מקום? " ניסתה לשער, מדמיינת לעצמה את הנוסעים הקפואים עומדים נואשים כל הלילה, מצפים לעזרה…
"אנו בודקים את הקו מהבוקר". אמרה עדנה "כבר חזרנו עליו שוב ושוב. "
"אולי סטתה מהנתיב?"
"חיפשנו מסביב. אין כלום."
"האם יש דיווח על נוסעים.. או נעדרים, שלא הגיעו לייעדם?"
"לא." אמרה עדנה בפסקנות. בדקתי בכל תחנות המשטרה. אין שום דיווח מסוג זה. שום תלונה."
"אני באה מיד". אמרה לעדנה בקולה המעשי ביותר. "קראי בינתיים למפקח התעבורה, והשיגי לי את רשימת הנוסעים."
"בסדר" אמרה עדנה. "אך עלי להזהירך, שיש כאן תעלומה של ממש".
"תעלומה? למה תעלומה?"
"אין רשימת נוסעים."
"מה?"
"בעצם יש. אבל לא נכונה. "
"מה זאת אומרת לא נכונה עדנה? השמות הם שמות לא?"
"כן" אמרה עדנה. "אבל צלצלתי הבוקר לבתיהם של חלק מהנוסעים שברשימה, וכולם מכחישים שנסעו הלילה ברכבת. עלפי מה שנראה, כל הנוסעים שברשימה לנו הלילה בבתיהם."
"איזה מן סיפור הוא זה?" התרגזה "באמת עדנה, הרי אינך רוצה לאמר שרכבת מלאה נוסעים נמחקה בלילה מעל פני האדמה, ואף אחד לא מרגיש בכך, חוץ מאתנו כמובן, כי חסרה לנו רכבת אחת."
"אבל זה בדיוק העניין." קראה עדנה. "שלא חסרה לנו אף רכבת."
"עדנה, את שומעת מה שאת אומרת?"
"הרכבת עומדת בתחנה". התעקשה עדנה. "כאילו שאיש לא נסע בה."
"א.. אבל הייתה רכבת שיצאה אתמול". ראשה החל להסתחרר. "במו אוזני שמעתי את הפקיד התורן אומר לי במפורש, שהרכבת לסורטנה יצאה בחצות, בדיוק כמו בכל לילה."
"אולי יצאה רכבת". אמרה עדנה נחרצות. "אבל לא זאת. "
"את יודעת יפה שאין לנו רכבת לילה אחרת". אגלי הזיעה עלו בפניה, והחליקו לעבר צווארה.
"לא אין לנו." הסכימה עדנה .
"ומה אומר על כך הפקיד התורן?"
"לא אתרנו אותו עדיין, איננו יודעים מי הוא."
אכן עניין משונה הוא זה, חשבה בלבה. לא חסרה שום רכבת, לא חסר שום נוסע, אין שום תלונה, אז מה בעצם נשתנה?
ואולי לא נסעה הרכבת? תהתה בשתיקה אל תוך השפופרת הפתוחה, אולי בוטלה הנסיעה, והפקיד טעה?
"לא הייתה שום הוראת ביטול הלילה." זאת הייתה עדנה, קוראת כרגיל את מחשבותיה מבעד לשפופרת הפתוחה. "למרות מזג האוויר הנורא ששרר אתמול". האם טינה נשמעה בקולה?
"ואולי בכל זאת לא יצאה הרכבת?" התעקשה "אולי טעה הפקיד התורן. מישהו שכח לעדכן אותו, והוא רק חשב שיצאה?"
"בשום אופן לא." אמרה עדנה בהחלטיות. "אם הרכבת מתעכבת, חובה ליידע אותו על כך. והוא מצדו חייב לאשר זאת אתך. את היית חייבת לדעת מכך."
היא שתקה. עדנה צודקת כרגיל. לא יעלה על הדעת שתבוטל או תדחה נסיעת הרכבת, ללא אישורה.
"מי היה הנהג?"
"ביומן הרכבת רשום הנהג הקבוע שלה". ציינה עדנה בדקדקנות היבשה והיעילה שלה (שהפעם משום מה הוציאה אותה מכליה). "אלא שכבר דיברתי אתו, והוא התפלא מאד, אמר שהוא כבר מזמן לא עובד בקו הזה."
"אז מי כן?"
"הוא איננו יודע."
"מי כן יודע?"
"אף אחד לא יודע."
לרגע שתקו שתיהן. "ראי" אמרה נאחזת בשארית עשתונותיה, "שום דבר לא קרה, הרכבת לא יצאה, וזהו."
"והפקיד התורן?"
"לא ידע מכך."
"והנוסעים?"
"איזה נוסעים עדנה? אין נוסעים, אין רכבת, אין נהג, אין פקיד, אין נסיעה. לא הייתה שום רכבת הלילה הבנת."
"כן" אמרה עדנה. " הבנתי. לא הייתה שום רכבת הלילה." הטלפון דמם.
היא הניחה את השפופרת על כנה. "הכל בסדר." אמרה לעצמה צועדת הלוך ושוב בחדרה. "הכל בסדר. לא הייתה שום רכבת הלילה. מישהו ביטל את נסיעת החצות של סורטנה. והיא לא יצאה בכלל."
אבל היא ידעה שהרכבת נסעה. הרכבת יצאה. רכבת חצות האחרונה של סורטנה, נסעה בזמן כשהיא מלאה בכל נוסעיה. היא יודעת זאת. וגם הפקיד התורן יודע זאת. אולי זה לא יתכן, אבל זאת האמת.
היא הרימה שוב את השפופרת וחייגה לתחנה. "תן לי את עדנה." אמרה לפקיד התורן.
"את מי?"
"את עדנה!!
"איזה עדנה?"
"זו התחנה המרכזית?" שאלה בקוצר רוח.
"כן גבירתי."
אתה עובד כאן הרבה זמן?"
"מאז ומתמיד גבירתי"
"אז איך זה שאינך יודע מי זו עדנה”?
"אבל אין כאן שום עדנה" התפלא הקול מעבר לקו. "אני עובד כאן כבר הרבה זמן. ואני לא זוכר שהייתה פה פעם מישהי בשם כזה. "
"אתה צוחק עלי?"
" לא גבירתי"
" אתה מזהה את קולי? "
"כן גבירתי."
"אתה יודע מי אני?"
"כן גבירתי."
"ואינך יודע מי זאת עדנה?"
"לא גבירתי."
"שמע". גייסה את כל קור הרוח שעוד נותר בה. "אתה היית אתמול בלילה התורן בתחנה?"
"כן גבירתי."
"אתה אישרת את נסיעת הרכבת האחרונה של סורטנה?"
"אבל גבירתי, אין לנו בכלל רכבת לילה לסורטנה…"
היא ניתקה.
"זה לא יכול להיות" מלמלה לעצמה בתדהמה. "מה קורה כאן לכל השדים והרוחות? זה לא יכול להיות…"
היא חייבת להתעשת, לבדוק שוב הכול מחדש. חייבת להיות סיבה לכל זה. הרי כל זה לא יתכן. עליה למצוא את עדנה. הן תתקשרנה לכל הנוסעים שברשימה ותנסינה לבדוק מה קרה פה. יש וודאי איזשהו הסבר הגיוני לכל זה.. רגע.. רגע אחד.. הן יש לה כאן את רשימת הנוסעים המעודכנת, זו שמגיעה אליה הביתה בכל בוקר יחד עם הדו"ח של הלילה. אולי הגיעה גם זו האחרונה?
בידים רועדות פשפשה בניירות, משליכה הכל בטירוף אל הרצפה. הנה, הנה היא.. מיהרה לפתוח את הדף המקופל …
מכל השמות ראתה רק את השם האחרון שנוסף בחיפזון לסוף הרשימה: "עדנה" . -
שבמקום לכתוב הוראות לסיפור הזה שהוא חמוד בסופו של דבר לא הוספת בסיפור רמזים לטיבו האמיתי.
אין בסיפור עצמו שום אינדיקציה לכך שמדובר במסע בזמן.
פתרון נוסף לסיפור – מנהלת התחנה נשאבת לאט לאט לתוך עולם מקביל בו עדנה היא רק נוסעת ואין רכבת לילה לסורטנה – אגב, הפתרון הזה אם אני לא טועה יותר מדוייק מזה שלך כיוון שאם הזמן חוזר לאחור (זה מה שהבנתי בסוף כי הפקיד לא מכיר את עדנה והיא עדיין נוסעת כמו בילדותה או משהו) אז הוא אמור לעבור לאחור ביחד עם כולם כולל עדנה בחלק הראשון של הסיפור.בכל מקרה המסר אותו הצגת בהוראות לסיפור לא מועבר בסיפור עצמו, מצטער.
אין בסיפור דיון או עיסוק כלשהו המגיע לעומקו של עניין אזורי הזמן השונים. למעשה ההוראות שנתת העלו בי יותר מחשבות על העניין מהסיפור עצמו.איך לדעתי את יכולה לפתור את הבעיה? את הראית בסיפור שלך את השיבוש עליו דיברת בהוראות שלך. לא הראית את מה שנגרם עקב השיבוש חוץ מאי הבנה גדולה של מנהלת רכבת אחת. אם היית מספרת בפרוטרוט על שני אזורים שבכל אחד הזמן מתנהג בצורה שונה וביניהם היית שותלת את הסיפור שלך אני חושב שהנקודה שלך היתה מועברת באופן חלק הרבה יותר.
וזהו
אגב – בשורה השניה – היישוב הקטן על כל יושביו, המלה "הזה" מיותרת.לילה טוב
-
ובפעם השניה שהוא מוציא לי את המלים מהפה…
בכל אופן, אם אני מתעלמת מההסבר שלך בהתחלה (וזה דבר ממש רע להסביר סיפור בהתחלה שלו), אז הדרך היחידה למצוא הגיון בסיפור שלך היא באמת להניח שמדובר בשני יקומים מקבילים – או שמנהלת התחנה מטורפת על כל הראש.
אם אני מתחשבת בהסבר שלך בהתחלה, אז הסיפור פשוט חסר הגיון ולגמרי לא מובן.
אני אפנה אותך לסיפורים של נונין (הרבה אחורה בפורום) כי גם הוא אוהב לספר סיפורים ללא הסבר וסיבה למתרחש. נראה לי שתאהבי את מה שהוא כותב.את כותבת טוב, וכיף לקרוא את מה שאת כותבת, אבל כשאני באה לבחון את הסיפור עצמו, לא נשאר לי הרבה ביד. משהו מתרחש. אנחנו לא יודעים איך, אנחנו לא יודעים למה, אין לנו שום בסיס להשערה וההסבר הכי טוב הוא שהגיבורה חסרת השם מטורפת. אני באופן אישי לא מחבבת עלילות כאלה. ואני גם פחות מחבבת עלילות שמהגדרתן לא יכולות להתרחש בשום תנאים שהם (וזה מה שאת כותבת בפתיחה שלך, אם הבנתי נכון). אבל אולי זה רק אני.
-
-
-
שכן הסופרת רשמה כך:
"אין להתייחס אליו רק כמציאות הזוויה, אלא כמשל על מהותו של הזמן."או במילים אחרות – התייחסו לסיפורי בצורה מסויימת כי אחרת לא תבינו אותו.
חבר את שקע א' לחור ב' בטלוויזית המיצובישי החדשה שלך, אחרת לא תבין מה יש בערוץ שתיים.וחוץ מזה ההערה שלך היתה מיותרת לטעמי – גם אם טעיתי בהגדרתי וזו אכן הערה – אין שום מקום להערות מסוג זה בסיפורים. סיפור צריך לעמוד בזכות עצמו.
לילה טוב
-
-
בדיוק בזמן כדי לראות רפרנסים לסיפורים שלי (גם אם לא בנימה חיובית מדי. אבל לא נורא).
אבל אכן, במקרה של הסיפור הזה אני לא הייתה חסרה לי סיבה. לא קראתי את ההערות למעלה ולכן היה לי ברור שאיכשהו הרכבת נשאבה למימד אחר יחד עם כל ההוכחות לקיומה, או שלחילופין כל העולם עבר ליקום אחר ורק שתי תודעות (מנהלת הרכבת ועדנה) משום מה נותרו ביקום הקודם. אם זה העניין, אז מי שזה לא היה שסידר את החלפת היקומים (ופישל…) הוסיף את עדנה בשלב מאוחר יותר וכנראה יוסיף עוד מעט גם את מנהלת הרכבת.
אולי אם הכותבת הייתה מוסיפה קטע סיום, שבו מתעוררת מנהלת הרכבת על הרכבת לסורטנה, שיצאה בזמן, ומבינה שהיא עברה לממד אחר… אולי זה היה עוזר.
אבל מה שהיה חסר לי כאן הוא יותר ההזדהות. לא הכרתי מספיק את מנהלת הרכבת ולא התקרבתי אליה מספיק כדי שהבעיות שלה יעניינו אותי. וזאת, לדעתי, הבעיה.
-
)