ריץ'רץ' [ארוך, ולמבוגרים] חלק 1

[נונין]

כמה הערות לפני הסיפור:
1. הוא א-רוך. לקרוא בזמנכם החופשי.
2. לא מומלץ לשונאי מיסטיקה או כאלה שטוענים שמיסטיקה זה לא פנטזיה.
3. יש עלילה!
4. בשל האורך הסיפור פוצל לשני חלקים. אין משמעות למיקום הפיצול.

ועכשיו – לסיפור.

*ריץ'-רץ'*

1.
היא נכנסה לחנות הספרים בעדינות כמעט מגושמת, זרועותיה הקטנות מרחפות באוויר כאילו נזהרות שלא לגעת בפסלי חרסינה שלא היו קיימים שם. חולצתה הקלה, שנשארה תלויה בינתיים על גזרתה הדקה, בלטה מול מכנסי קורדרוי חומים, מסיביים, שהיו מהודקים מלפנים בסיכת ביטחון גדולה במקום שבו אמור היה להיות רוכסן. למרות זאת, היא קיפצה בקלילות לעבר הדוכן ונשקה קלות על לחיו של גל שישב שם, הדליקה את מחמם המים לקפה בצדו השני של הדלפק, ולבסוף התיישבה, מתנשפת, על אחד הכיסאות שקישטו את הסביבה.
"הי," ברכה לשלום את מוטי, שפרק ארגזים ליד אחד המדפים. "אז מה חדש?" שאלה בעניין את גל, כשהתפנה סוף-סוף מטיפול בלקוחות מייגעים, ועיניה נצצו כאילו היה לה משהו ממש חשוב להגיד אם רק יתנו לה את הזמן, אבל בינתיים לא. גל הכיר אותה כבר די טוב וידע שהיא לא מדברת על עצמה, בכלל, אבל הלקוחות היו מועטים ונותרה עוד שעה לסגירה, אז אולי כדאי לנסות. "חוץ מזה," נזף בעצמו בחיוך, "יש סיכוי שהיא תעבוד פה בקרוב אז כדאי שתהיה נחמד." ולה אמר: "שום דבר. ממש כלום," הביט עליה והוסיף, "למה יש לך סיכת ביטחון ברוכסן?"
שילה בהתה בו לרגע כאילו שאל למה השמיים ירוקים, ואז הסתכלה למטה ונזכרה:" אוי, כן, הוא תקוע לי כבר יומיים ולא מצליח לעלות. זה ממש מעצבן." ועיניה נצצו שוב, לרגע, באיזו שובבות קטנה שאבדה לרוב העולם, כשהרוכסן האכזרי הפך לפתע לדרקון רב-פנים המגדל ראש חדש בכל פעם שנכרת הקודם, והיא נאלצת ללחום בו בסיכות ביטחון ישנות. "את כל-כך שקופה, את יודעת," חייך גל, והיא שאלה, מבולבלת: "למה אתה מתכוון?"
הוא סיפר לה. לא מייד, כמובן, קודם נתן לה להחזיק את שתי האבנים התלויות על צווארו ו"להרגיש" אותן, הורודה, הוא אמר, מאפשרת לאדם לאהוב, קודם את עצמו ואז גם אחרים. על הכחולה לא היה מוכן לדבר, ורק אמר ש"יש בה אנרגיות חזקות," ובשקט הביט בה והוסיף, "כמו לך," ועיניה נצצו, והיא הייתה יכולה להישבע שהרגישה זרם שעובר דרכה, אבל מיד התעשתה ושוב שאלה על מה בעצם הוא מדבר.
הוא דיבר לאט, והזרם נמשך. הלקוחות המעטים הסתפקו בהצצות חטופות לכתבי עת ושתיית קפה חם, וגל המשיך להסביר לה על האיזון הקוסמי של היקום, על חוויות מיסטיות שונות ומשונות ועל "שיעורים" שהיא אמורה ללמוד מהחיים. "אבל… אבל…" היא מנסה, "איך אני יכולה להיות בטוחה בזה? איך אני יכולה לדעת שזה נכון? אני…"
"מפחדת?" שאל גל, בעוד מבטו ניתק ממנה לרגע כדי לפנות ללקוח שנעמד מול הדלפק. הוא, הלקוח, היה עצבני במקצת, שמנמן, עם זיפי זקן בולטים בשתי הלחיים וקול עבה. "יש לך, במקרה, את הספר 'חולית'?" הוא שאל, מנקד במבטים עבים כקולו את המשפט הפשוט לכאורה. גל הנהן, והביט בשילה בעוד זרועותיו השריריות מכוונות את הלקוח למדף המדע הבדיוני. "ספר נפלא," הוסיף כשפנה שוב אליה, "קראת?"
"מה? אה .. כלומר לא… כלומר… ראיתי את הסרט" – היא פלטה, נבוכה, כשעיניה עדיין עסוקות בבחינת האבן הורודה. גל נתן לה להמשיך, ועסק לכמה שניות בקופה הרושמת, עד שהסתובבה אליו ושלחה בו מבט אבוד. "המנטרה של הספר," גל שלח אליה מבט ומשפט, "הפחד הוא רוצח התבונה," ואז שקע בעצמו, שוב, כאילו שמשפט קצר זה, מבחינתו, מספיק לתת לה את כל התשובות. גם הלקוח שחזר ובידיו הספר לא נראה כמעונין במיוחד לענות על שאלות, ושילה הרגישה שוב תלויה, לא שייכת, לא מחוברת לשום דבר. חזרה אליה לפתע תחושה שהכירה מגיל הילדות, הרגשה של ריחוף מנותק ומבוהל מעל עיר לא-מוכרת ומשונה.
"היא לא מפה," אמר גל ללקוח השמנמן, ששילם והתיישב. "היא מפחדת מעצמה," הסכים השמנמן, "לכן קניתי לה את הספר." "כן," סיכם גל, ושניהם בהו בה. מבטיהם סימנו לה לעצור את הריחוף והיא ניסתה, והרגישה את עצמה נופלת ומתרסקת לאדמה, מסוחררת באופן לא מוסבר וקצת עייפה. הלקוח הביא לה כוס מים והציג את עצמו. "שחר אורבך. מומחה להילינג אנרגטי. כדאי שתבואי לבקר אותי פעם."
מבטיה ריצדו מצד לצד, מגל השרירי לשחר השמנמן, כמנסה להבין במי מהם לבטוח ואם כדאי בכלל. לרגע ידעה שהיא אבודה, אבודה, צריכה איזושהי יד שתנחה אותה. אולי משהו חדש, לא מוכר. שחר אחז בעדינות בידה השמאלית, והיא לא התנגדה. נשימתה הסתדרה באיטיות, ורק אז הביטה בו וראתה, בין קפלי השומן שהיו גם בפנים, את עיניו הקטנות, העמוקות, שמבטן חד עד להכאיב.
היא נשמה שוב והסתכלה בשעונה. "אני חייבת לרוץ, יש לי פגישה של החוג לצילום," היא לחשה וקמה בתנועה אחת, נבוכה מכדי לומר שלום. "הרוכסן שלך," העיר גל בחיוך, "אולי תנסי אותו שוב לפני שתלכי?" היא משכה בכתפיה, אבל ניסתה, בעודה פונה אל הדלת, והרוכסן נסגר ב'קליק' מרוצה. "אם הייתי את," אמר גל כשהתרחקה, "הייתי קורא לזה סימן." עיניו היו רכות כשדיבר, של שחר חדות, שלה מרוחקות ונוצצות כמו הכוכבים.

2.
ברגע הראשון, שילה ממש לא זיהתה את האיש המזוקן, העבה, שנכנס לחנות כשהוא נושא תיק כבד על כתפו. גם כשפנתה אליו, לאחר שדפדף במספר מגזינים בגרמנית, הייתה השאלה "אני יכולה, אולי, לעזור לך?" רק מחווה אדיבה שמקובלת כלפי לקוחות באשר הם. רק כשהניח את התיק על הדלפק ובחן אותה בעדינות נזכרה, וגם אז לא דברה עד שאמר, בכבדות, "אני מחפש את גל." "שחר ? אורבך, נכון?" היא ניסתה, פיה מתקמר בחיוך שובב כשהיא משילה את מסכת האדיבות לטובת החביבות המעושה של מי שנפגשו כבר. "כן," אמר בעודו סובב ומביט בה באיטיות משונה. "אני רואה שתיקנת את הרוכסן," הוסיף ופנה אל הדלת.
"רגע" – היא עצרה אותו, מנסה לקשר את ההערה עם השמלה האדומה ההדוקה שלבשה, נזכרת פתאום במכנסי הקורדרוי הישנים שכבר זרקה ולא מצליחה להבין שום דבר – "גל לא עובד כאן יותר. הוא עבר לחנות המיסטיקה בצד השני של הקניון." האינפורמציה הייתה שימושית, כמובן, אבל משום מה הרגישה שהיא מיותרת. לשניה הביטה בו דרך שערה החום, הרך, ואולי דווקא המבט הזה שינה משהו, כי הוא השתהה לעוד רגע אחד, הסתובב, ושלף מכיסו כרטיס ביקור בו היה מודפס הטקסט המוכר בנוגע ל"הילינג אנרגטי," ואתו, חשוב יותר, מספר הטלפון.

3.
שילה הגדירה את עצמה כבחורה שלא מתקשרת יותר מדי. אם גבר לא קולט רמזים, טענה, אין טעם לבזבז עליו את חשבון הטלפון. בפרט לא כשמדובר במישהו כמו מיסטר אורבך, שפרט לעיניו הקטנות והחודרות לא היה בו דבר שעשוי למשוך אותה, לפחות לא במצב שבו נכנס לחנות מספר ימים לפני-כן. ובכל-זאת התקשרה, פעם אחת, והשאירה את המספר שלה על המזכירה האלקטרונית, יחד עם המסר הלקוני במקצת, "שילה. מחנות הספרים. לא בשביל הילינג ושטויות." עכשיו נראה אם הוא יתקשר.
הוא לא. במשך שלושה חודשים. שילה לא התייחסה, וסיווגה אותו בקטגוריית "הגברים המשונים," אלה שאין מה לעשות אתם. אבל היה בו משהו מטריד, והיא ניסתה שוב ושוב להיזכר בפניו ובאותן עיניים. קטנות אבל מפחידות. ודווקא הוא הטיף נגד הפחד, נזכרה, ותהתה אם כדאי ללכת לגל ולשאול אותו. לא, אין טעם. ממילא הרגישה לא בנוח שהזניחה את הקשר אתו מאז שעזב את החנות, ועכשיו זה יראה מאולץ לבקר אותו רק כדי לחפש את החבר שלו. אם הוא בכלל חבר שלו.
בינתיים נרשמה גם לסדנת ציור והחלה לעבוד על רישומי פנים. רובם יצאו צעירים או מבוגרים מהמקור, אבל לא היה בכך כדי להעיד על חוסר כשרון. זה קורה תמיד, בעיקר כשמשתמשים בעיפרון ובהצללות. כשנגמרו לה האובייקטים הטבעיים (אבאמא וחברות לסדנא), ואולי בעצם לפני, החליטה לנסות לרשום אותו. אולי כך תגלה את סוד הפנים. וגם אם לא, זה תרגיל נהדר.
להפתעתה הציור היה קל, אפילו קל מדי. היא השלימה רישום ראשון בעשרים דקות והמשיכה בלי להפסיק לשני ושלישי עד שדמותו הופיעה ממש מולה, ברורה, מביטה בה בעיניים המפחידות עד שנרתעה לרגע ונאלצה לשכנע את עצמה שמדובר בסך-הכל ברישום מוצלח. את שאר היום בלתה בניסיון יעיל למדי לא לחשוב עליו ועל רישומים בכלל, אבל כשהלכה לישון ידעה שהוא יופיע לה בחלום.
4.
הטלפון שצלצל היה זרוק מתחת לערמת כריות, מגבות וחבילות טמפונים ישנות בקצהו הרחוק של החדר, מרחק שני גלגולים מהירים מהמזרון הכפול שכיסה את חציו השני. שילה גנחה מתוך שינה וכיסתה את ראשה כמנסה להתגונן בפני הצליל האכזרי, שהיה פולש באופן קבוע לשנתה, וגם עכשיו. בסופו של דבר התגלגלה על הצד, ניסתה להבין את הסיוט המוזר שעברה, והרימה את הטלפון שניה לאחר שחזר להעניק לה צליל רצוף וחסר פשרות. אין קו. מבט מהיר לשעון שכנע אותה בכל-זאת לנסות לקום.
היא נזכרה בחלום רק אחרי שהתחילה את טקס הבוקר: קמה ממיטתה, שמה מים לקפה והלכה לרחוץ פנים. עיניים ריחפו בו – סתם עיניים, חסרות גוף או פנים, סתם עיניים שקראו לה להתקרב אליהן. היא זכרה את הפחד שחשה בחלום, וגם משיכה מוזרה, כאילו הייתה יכולה להיכנס לתוך העיניים – ואז נבהלה, נעצרה והתעוררה.
כשהצליחה באמת להתעורר, וכבר הייתה אחרי הקפה והתלבשה והתאפרה כדי לצאת, הצליחה סוף-סוף לחדור לתחום תודעתה המחשבה העיקשת שדילגה מסביבה מהרגע שנקטע החלום. היא חזרה לחדר, פתחה את תיק הרישומים שלה, וכיסתה את המצח ואזור האף בשתי כפות ידיים קטנות. אכן העיניים. שילה נרתעה ואספה במהירות את הרישומים לתוך התיק.
כל היום חשבה על שחר ושכנעה את עצמה בהסבר הפסיכולוגי הפשוט. משום מה זה לא עזר. העיניים נראו יותר מדי אמיתיות, והפחד שחשה רק גבר כשהן היו מנותקות מהגוף. ובכל זאת היא גם הרגישה נמשכת לתוכן, כאילו נפער בהן פתח שקרא לה להיכנס. עכשיו הרגישה צמרמורת אמיתית.
מוטי הסכים להחליף אותה לאחר-הצהריים והיא נסעה הביתה, מנסה להתחמק ככל האפשר מסיטואציות מביכות. גם כך, לפחות שני נהגי משאיות צפרו לה כשניסתה לעקוף מימין ונהג אוטובוס צעק עליה אחרי שהחליפה בפתאומיות את נתיב הנסיעה. אבל הכל הסתיים בשלום והיא מצאה את עצמה שוב בדירתה הקטנה, מתמוטטת אל המזרון בניסיון נואש להחזיר לעולם את השפיות –
ומקבלת שוב את העיניים, הפעם מקרוב יותר, גדולות ומאיימות, שטות בחלל כמו שני כדורי בדולח ענקיים מהסוג שהיו מוכרים בחנות כשגל עוד היה שם. הן היו מושלמות, פרט לעובדה מוזרה: בכל אחת מהעיניים היה ריץ'-רץ' ענקי, שחצה אותה מלמעלה למטה, והחל להיפתח לאיטו בעוד היא מביטה. מוזר, שילה חשבה, אני לא ממש חולמת הפעם, זה יותר מדי אמיתי. היא הייתה עדיין על המיטה ובכל זאת ידעה שהיא מתחילה להיכנס אל תוך העיניים.
הרוכסן המשיך להיפתח, ושילה התעלמה מצלצול הטלפון הטורדני שניסה לחדור לתוך מוחה. היא ידעה שמשהו מפחיד אבל מאוד מושך נמצא מאחורי העיניים, וידעה שהיא רוצה להגיע אליו ולראות אותו. משהו עטף אותה, מעין וילון מוזיקלי אבל לא בדיוק, והיא צפה לכיוון הרוכסן הנפתח באחת –

ונפלה לחושך. רק חושך. כל כך חושך עד שלרגע איבדה גם את עצמה בחושך הסמיך שחדר לתוכה מכל הכיוונים. היא ניסתה לצעוק, אבל שום קול לא נשמע. היא ניסתה לנוע, להגיב, אך גופה היה לכוד בקורי האפילה הדביקים. עכשיו כבר התקשתה לנשום וקול קטן בתוכה צרח "זה לא יכול להיות. זה לא קיים. זה לא אמיתי," אבל גם המחשבה הזו אבדה והיא חשה בסחרור המושך אותה מטה, מטה, דרך המזרון הרך ושלוש קומות הבניין, נגררת אל מעבה האדמה ולתוך מעטה אינסופי של שקט שחור.
ובתוך כל החושך הזה נזכרה בדבריו של גל, אז, בחנות. "הפחד הוא רוצח התבונה," שיננה לעצמה מבעד לשיניים חשוקות. ההקלה שחשה התחזקה ככל שחזרה על המשפט. אט אט התפוגג החושך סביבה, כשברקים קצרים חוצים אותו מדי פעם ומאירים את האזור. שילה נרגעה. היא פקחה את עיניה במהירות, מספיקה עוד לשמוע את הצלצול האחרון לפני שנקטע והותיר דממה.
היה לה ברור ש"משהו קרה," גם אם לא יכלה לתאר אותן או להבין מהו. צמרמורת אחזה בכל גופה, וטיפות של זיעה בלתי-מודעת נספגו בסדינים המבולגנים. היא שטפה את פניה בכיור המקלחת, מנסה לשמור את העיניים פקוחות ולא למצמץ, והסתכלה בעצמה דרך המראה. משהו השתנה, והיא הרגישה שהיא מוכרחה לדבר על זה עם גל. שילה אספה את תיקה ויצאה במהירות מהדירה, בפעם השניה באותו יום, לעבר הקניון.

5.
אור כחול חיוור וצלילי פסנתר קידמו את פניה מתחת לשלט הגדול "אראקיס," בחלק הצפוני של הקניון. פעם הייתה כאן חנות בגדים, שניצלה את עליית-הגג למדידות וחיוטים, אבל עכשיו נראה לפי המודעות שעל הדלת כי הקומה השניה משמשת להרצאות וסדנאות בתחומים שונים ובעיקר משונים. שילה הניעה ממקומה את הדלת הכבדה, שנענתה בצלצול קל של פעמוני רוח, ונכנסה.
גל ישב מאחורי הדוכן, כרגיל, והיה עסוק בשיחה עם אישה מבוגרת, בעלת שער חום-כתום קצר, שנשענה מצדו השני ואחזה בידה מספר אבנים בצבעים שונים. הוא נופף לה לשלום וסימן שתתיישב, בעודו ממשיך להסביר לאישה על תכונותיה של כל אבן בנפרד. שילה מצאה כיסא בצידה השני של החנות. "תראי," היא שמעה את גל ממשיך, "אני לא מאמין בחלוקה של אבנים לפי מזלות אסטרולוגיים. לפי דעתי האבן שתתאים לך היא זאת שתרגישי באופן אינטואיטיבי שמתאימה." הוא סימן לכיוון מסוים והוסיף, "רוב האבנים נמצאות שם. אני ממליץ שתעברי עליהן, ואז תחזרי אלי."
האישה פנתה לכיוון שהוצע וגל החזיר את מבטו לשילה וקרא לה. היא התקרבה, צעדיה איטיים אפילו מן המקובל במרחב העמום של חנויות המיסטיקה למיניהן, וחשבה על שורת פתיחה, עד שגל חסך לה את הטרחה. "שחר חיפש אותך," הוא אמר בקול כמעט יומיומי ברגע שהגיעה לטווח שמיעה. "שחר?" הזדעזעה לרגע, "אתה בקשר אתו?"
גל לא ענה, מכיוון שהאישה חזרה לכיוונו עם מספר אבנים צבעוניות, אך שילה הספיקה לשים לב למבטו שכיוון אותה אל ערמת כרטיסי הביקור שבקצה השולחן. מייד זיהתה ביניהם גרסה חדשה לכרטיס של שחר, שהכילה בנוסף למידע הקודם גם תמונת תקריב של העיניים. היא הסתובבה מייד לאחור, בפחד – וכמעט נתקלה בשחר, שפתח את הדלת ונכנס לחנות.
היא לא ברחה. זה היה האינסטינקט הראשון, אבל הדלת הייתה יותר מדי רחוקה. היא גם לא נכנסה להיסטריה, וזה נדיר, אולי בגלל שעדיין הרגישה חזקה מהמאבק עם החושך, קודם. הרגע המתוח שבו הביטה בעיניו של שחר חלף כבר, והיא התיישבה על הכסא הקרוב וניסתה לשאול, "אז מה עכשיו," אבל המחשבות סירבו להתארגן והיא נותרה במערבולת עד ששמעה את קולו.
"את בסדר?" הוא שאל, "אני מחפש אותך כבר יומיים אבל את לא עונה לטלפונים. בחנות טענו שהלכת לנוח בבית, והנה את כאן." הוא הניח את ידו על כתפה, והיא הרגישה את חומו חולף דרכה. "אני מצטער על הדברים שדלפו אלייך. ניסיתי לעזור, אבל לא הצלחתי להשיג אותך מרגע שעברת את הרוכסן. מזל שזכרת את המנטרה. עכשיו הכל יהיה בסדר." "המנטרה?" – היא תהתה. המלה נשמעה הודית ומוכרת רק באופן קלוש. "הפחד הוא רוצח התבונה," הוסיף גל לשיחה, "המוטו של 'חולית.' אני שמח שלמדת אותו."
"אני לא מבינה כלום," הצליחה שילה לומר, סוף-סוף, מעט אחרי שהאישה חומת-השער שילמה ועזבה את החנות. "הכל יהיה בסדר," אמר שחר בקולו העבה, "אני רק מקווה שעכשיו את כבר מאמינה במה שקורה לך." שילה הנהנה. היא זכרה היטב את הטלפונים הבלתי-נענים במהלך שני הסיוטים האחרונים, וידעה שאין דרך הגיונית ששחר ידע הכל. היא חייבת להאמין לו, ודבר ראשון – להקשיב.
"הרוכסן הוא הסמל שלך לשער בין העולמות, שדרכו חולפות ישויות מכל מיני סוגים. אם לא תשלטי היטב בעצמך את עלולה להישאב אל תוך השער, אל החושך הגדול שראית. במקרה כזה לא תוכלי לחזור לקיום שלך בממד הזה." שחר דיבר מהר אך המשמעות הייתה מובנת. "כלומר…" ניסתה שילה בפחד, "אני אמות?" "בממד המסוים הזה," הסתייג שחר, אך למעשה אישר את חששותיה. הוא כנראה גם שם לב שהיא רועדת, כי הניח על צווארה שרשרת כסף שעליה אבן שחורה בוהקת. "זה יגן עלייך. מתנה ממני." שילה התרכזה באבן ותחושת הרעד אכן נעלמה. היא נרגעה.
גם שחר נעלם לרגע, וכשהסתכלה גילתה אותו ליד הדלת, משוחח עם גבר חבוש כיפה ומזוקן. גל חייך כשראה את התמיהה במבטה, ולחש, "כן, גם דתיים באים אליו. יש לזה אישור מהרב. אל תדאגי, הוא לא מסוכן." וכמו כדי לאשר את דבריו, פסעו שחר והאיש אל תוך החנות בחיוך. "אני מצטער, קבעתי עם האיש הזה כבר לפני כמה ימים," הודיע שחר לשילה, "אולי תבואי אלי לסטודיו, מחר בערב, ונוכל לדבר. בסדר?"
שילה הביטה בו, מתלבטת בין רגש לקרירות, ולסוף אמרה, בפורמליות יחסית, "טוב. אז מחר בשמונה. אני מקווה שלא יקרה שום אסון עד אז." חיוכו של שחר השרה בה ביטחון מהול בחשש, והוא חזר על השעה כשעלה במדרגות אל הקומה השניה. שילה הביטה באבן שעליה ותהתה על איזו הגנה בעצם מדובר, ואם כדאי אולי ללכת לישון אצל אימא למקרה שיחזרו הסיוטים. בסוף החליטה שהיא "ילדה גדולה," אמרה שלום לגל וחזרה לדירה.
6.
האור הצהוב, החד, של שקיעה תל-אביבית מאוחרת חדר דרך התריסים הונציאניים, משרה אווירה דרמטית על החפצים המועטים שבדירה. שילה ניסתה להתחמק מרשמים ראשוניים מטעים, אך לא הייתה מסוגלת להתעלם מהאווירה המיוחדת שהוטמעה בחדר המרווח באמצעות שילוב משונה של תריסים מערביים ומחצלות מן המזרח. היא התיישבה על אחת מהן ובירכה את שחר בשקט לשלום. הוא לא אמר מילה.
מוזיקה שקטה, חסרת מלים, החלה נשפכת ממערכת הסטריאו שפינת החדר. שחר הביט בה, ושאל אם היא מוכנה. אינסטינקטיבית ענתה שכן, משתיקה את הקולות במוחה שהזהירו אותה ותהו למה עליה להיות מוכנה. שחר לקח את ידה והחזיק אותה בין אצבעותיו, ממולל בה כאילו הייתה עלה ריחני. שילה עצמה את עיניה והתמכרה למגע שהיה, להפתעתה, מוכר כל-כך. כאילו כבר נגע בה פעם באותה צורה ממש, באותה עדינות בוטחת שאינה מותירה מקום לספק.

היא פקחה את עיניה וראתה שגם הוא נדהם, כמעט כמוה, ממה שקרה. ידיה נשלחו אליו, בטבעיות, לגעת במקומות שהכירה כמו שזוכרים את הדרך הביתה, כשכל הפרטים מתחדדים לרגע ואז טובעים בשלמות יחידה. אותו מגע. "הייתה לי תחושה," הוא לחש, "הייתה לי תחושה שאמצא אותך השנה… אולי עכשיו -" קולו נחלש והיא השתיקה אותו בנשיקה, מרגישה גם בה את האינטימיות המיידית, הבלתי נתפסת: מגע שפתיה בשפתיו, לשונה בלשונו, כאילו היו מותאמים זה לזו מאז ומעולם.
זה נמשך ללא סוף, בהיסחפות בלתי-מוסברת: הכל הרי כבר קרה, ולא היה צריך להסביר שום דבר. השמלה האדומה הצמודה נשרה מעליה בקלילות, כפתור אחר כפתור, כמעט בלי שנגע בה. מוזיקת הרקע, שנראתה שקטה מלכתחילה, הגיעה בהדרגה לשיאים בלתי-פוסקים של טירוף ורגש, שסחפו אותם יותר ויותר, וכמו במעגל אינסופי חזרו אל המוזיקה והגבירו אותה עוד ועוד. קרני השמש האחרונות נעלמו כבר מעבר לתריסים החצי-מוגפים, וגופותיהם העירומים נעו לאור ירח פלורוסנטי שזהר בחושך על תקרת הסטודיו עד שנבלע, ממש כמוהם, באפילה הברוכה.
7.
הבוקר מעולם לא היה הזמן האהוב על שילה, בוודאי לא כשקרני השמש הראשונות חודרות הישר לחלומותיה ומאלצות אותה לראות את עצמה לפני שתספיק להתעורר לגמרי. מתוך קורי השינה קלטה לבסוף "מה אני עושה כאן," וסקרה בחמימות את גופו הכבד של שחר, שנח לידה. הוא דווקא נראה יחסית טוב בלי בגדים, היא שמה לב, באותו פיזור נפש שבו ציינה לעצמה שהחדר אינו מסודר ושהיא לובשת עדיין את האבן השחורה, הפריט היחיד שלא הסירה בטירוף של הלילה האחרון. ואז החלה לחשוב על "מה לעזאזל קרה כאן."
"טוב, לפחות הלילה לא היו לי סיוטים," ניסתה. ההתחמקות העלובה הזו אולי תרצה את מוטי מהחנות כהסבר לאיחור, אבל לא ממש עזרה לה לאסוף את מחשבותיה. כתחליף סביר, החלה לארגן מחדש את בגדיה והתכוננה לעזוב את המקום, שנראה הרבה פחות מפתה באורה האכזרי של הזריחה. מכיוון שמיהרה, החליטה לא להעיר את שחר והשאירה לו פתק לקוני על השולחן במטבח ומבט אחרון מן הדלת החצי-פתוחה. כשהסתכלה, היה נדמה לה שהוא ממלמל, לוחש משהו שנשמע כמו "האבן השחורה, לשמור..," והנהנה בראשה לאות הבנה לפני שסגרה את הדלת. שלום על ישראל.
כמובן, למוטי היו רעיונות אחרים בקשר למלמוליו של מר אורבך היקר. "כל הגברים רוצים אותו הדבר," הוא אמר לה בחנות, "ואצלך הם בדרך-כלל משיגים." שילה חייכה בהכנעה מאחורי הדלפק: אחרי איחור של שעתיים מותר לשטוף אותה קצת. "כדאי שתשמרי על הרוכסן שלך," צחקק, "לא כל מה שנפתח אפשר לסגור."
היא הצטרפה לצחוקו של מוטי, לבסוף, כששמה לב שהיא לובשת את הג'ינס החדש שקנתה רק אתמול בבוקר. לא צריך לקחת כל דבר כסמל, חשבה לעצמה, אפילו אם מתחילים להאמין. לפעמים כדאי לשתוק – המחשבה קפאה בה כשראתה את שחר נכנס לחנות מהדלת הראשית ופונה למדף הפילוסופיה הראשון. אחרי שניות של דפדוף הביט בה, ועיניו היו שוב מפחידות ועמוקות כמו בפעם הראשונה. מסיבה כלשהי חזרה והרגישה את הרתיעה ממנו, כמעט נזכרה בסיוטי היום שלה מאתמול ושלשום. ואז התנתקה. שחר הסיט את מבטו ממנה ואמר לה בקול מוסתר, "היום בשמונה. אצלי." היא הנהנה למרות שלא הבינה וצפתה בהקלה בדמותו העוזבת את החנות. אז היום בשמונה, שוב.

8.
מעניין, מזמן לא הייתי כל-כך לחוצה מפגישה עם גבר, הרהרה שילה במדרגות. וזו אפילו לא הפגישה הראשונה אלא השניה, כשהראשונה הייתה כל-כך — שחר פתח את הדלת בחדות שהפריעה לה לסיים את המחשבה. אבל לא היה צורך, כי הקשר ביניהם ניצת מייד. הם התחבקו והגיעו איכשהו למרכז החדר, שרועים על אחת המחצלות וממלמלים זה לזו קולות אהבה משונים. המוזיקה הייתה סוערת פחות הפעם והזכירה לשילה אגם שקט שראתה פעם בטיול. אולי זו הסיבה שהפעם לא נרדמו בתום מעשה האהבה, אלא החלו לדבר, סוף-סוף ברצינות, על עצמם.
שחר היה מבויש, גם אם מעט בוטה. "אני חושב שהאבן השחורה משבשת את הקשר שלנו בשעות היום. האנרגיה שלי היא לילית, והאבן מקבלת ביום את השמש וחוסמת אותי." הוא חייך, "כמו היום בחנות, את זוכרת?" כמובן שהיא זוכרת, מורידה את האבן בלי לחשוב פעמיים ומניחה אותה בכף ידו. "אני אשמור עליה טוב," הוא לוחש, "וגם עליך."
הוא נוגע בה ושוב הם נסחפים, והפעם הכל ברור וחד יותר. לא רק שהיינו כאן פעם, אלא שלכל זה יש עוד משמעות. היא כמעט מבינה תוך כדי התנועה, כמעט משתחררת ונעצרת. המוזיקה דועכת לרגש בלבד, והם מתגלגלים מתוכו לאיטם, אל תוך שינה עמוקה ומתוקה.
9.
רגע פקיחת העיניים בבוקר הזה בישר על הבאות. כמו יין שנמזג לתוכה הרגיש הזמן הלאה של ההתעוררות, בוזק אבקת שמש על עוגת הלילה שנאפתה בתוכה, ממתיק בעדינות כל פרט ופרט משגרת הבוקר שביצעו הפעם יחדיו, בתאום מושלם. הוא מתגלח והיא מתרחצת, הוא מטפטף עליה נתזים של מים משערו והיא ממלאת את שפתיו בטעמה של משחת השיניים. ארוטי וחם —
וכך כל בוקר, כל לילה, כבר מספר שבועות. שילה מנסה לספור את הימים בהזיה האמיתית הזו, ומתבלבלת. עשרים ואחד? עשרים ושניים? כל-כך מעט? היא מתקשה לעכל את הזמן האמיתי שעבר. מסתובבת כל הזמן עם האבן הכחולה ששחר קנה לה במקום השחורה שהייתה. מרחפת, אפילו יותר ממנהגה הרגיל, עד שמוטי נאלץ לנתק אותה מדי פעם מהזיותיה כדי שתחזור ללקוחות הממתינים.
ולא רק הוא; מכל כיוון התחילו להתקשר אליה דמויות מן העבר, שניסו לברר דברים ואז התוודו במפתיע ש"תמיד אהבתי אותך, את יודעת." ממש כמו בסרטים, היא אומרת לעצמה, אפילו התחיל אתה חייל ברמזורים שליד הקניון. "את זורחת," הסביר מוטי את העניין בקולו השלו, "הפרפרים נמשכים לאור החמקמק שקורן ממך. הם ננעלים עלייך, ואז …." תנועת אצבעותיו הסגירה את דעתו על תגובותיה לחיזורים התכופים. "מה אתה רוצה שאני אעשה?" היא כועסת, "בסך הכל יש לי חבר ואני מאושרת, אז-"
והיא עוצרת את עצמה, כי משום מה הביטוי הפשוט "יש לי חבר" לא נראה כמתאים לחלום שמתוכו בקעה לשניה אחת. לרגע מבולבלת, לא מזהה את הדברים המכונפים שהופיעו מסביבה, רוצה הביתה. ומייד חוזרת, אל הבית שלו, אל החדר שלהם, אל האהבה שלה. אין גבולות ביקום הצללים הפנימי.
10.
"היה לך לילה סוער," מקדם מוטי את פניה בשבוע הבא, "שוב נהנית על חשבון העבודה?" והיא, עיניה מקווצ'צ'ות בפינותיהן כמו סמרטוטי ריצפה ישנים, מפחדת לספר על הסיוטים שחזרו, מהנהנת כיוצאת ידי חובה לגבי עוצמת לילותיה, ומנסה להתחמק אל הדוכן. שחר אומר שהיא הולכת ומגיעה למקום שלו, למקום שממנו הגיע. בלילות, הוא מסביר, היא מתמודדת עם הצד האפל שלה, ו"עדיף שתעשי את זה עכשיו לפני שיהיה מאוחר מדי."
מוטי ממשיך לסדר את הספרים ולבהות בה. "האמת, את לא נראית כל-כך מאושרת. כלומר לא כמו בשבוע שעבר… " – הוא מסיים בנימה של חצי שאלה אבל שילה מתחמקת. ברור מההיסוסים שהוא מנסה להגיד משהו, אבל אין לה סבלנות להטפות. יש לה את שחר וזה מה שחשוב.
היא סוגרת קופה מוקדם יחסית ויוצאת לקניון. גל התקשר אליה לפני יומיים והתלונן שמאז שחר הם לא נפגשים. היא התנצלה, אמרה שבאמת הייתה קצת עסוקה, וקבעה אתו לאחר-צהריים שקט. זה מוזר להיפגש במקום שבו שניהם עובדים, אבל כל פתרון אחר היה מעמיס עליהם בעיות נוספות ומיותרות, ואין לה כוח לאלתר. בכלל היא עצבנית כשגל מאחר ומגיע כרבע שעה אחרי שקבעו, כולו התנצלות, ונושא בידיו זר פרחים עבורה. "גם אתה מנסה להתחיל אתי?" היא מצחקקת – "אתה הרי יודע שיש לי חבר."
"בדיוק על זה רציתי לדבר אתך," הוא אומר ברצינות מפתיעה כשהם מתיישבים, "את ושחר מבלים הרבה מאוד זמן ביחד לאחרונה." "כן," היא מאשרת, "זה נפלא. אני צריכה להודות לך שהכרת בינינו." "לא הכרתי ביניכם," הוא עוצר, ללא החיוך שציפתה לו. משהו כנראה לא בסדר, והיא מתחילה לחשוד שאולי גל יודע יותר ממה שהיא חושבת. זה מסוכן, לוחש משהו בתוכה, והיא מזהה את קולו של שחר ומשתיקה אותו כדי להקשיב לגל.
הנוסח די צפוי, אפילו שבלוני. אתם מתכנסים בתוך עצמכם, אתם נעשים אובססיביים, אתם נסחפים. לא מפתיע. היא כבר שמעה את הטענות מכמה ידידים ואפילו מאחותה הגדולה. היא הולכת לאיבוד בהשוואות וחוזרת לתודעה רק כשגל מנמיך את קולו ומוסיף: "כן. ויש עוד משהו. אני חושש ששחר מתעסק עם כוחות חזקים ממנו ולא חיוביים. הייתי ממליץ לך להיזהר."
בינגו. האמת שבדבריו פוגעת בה באופן מיידי, מחברת את חלומות הבלהה שהיו לה עם ההיעלמויות המסתוריות של שחר – לשעה-שעתיים בסך הכל, זה נכון – תמיד לפני לילות הסיוטים. לא, צועק עדיין משהו בתוכה, את יודעת ששחר הוא העוגן היחידי שמחזיק אותך. לא, היא שומעת את שחר צועק, את יודעת שאני אוהב אותך. לא, היא אומרת לגל, באמת לא ראיתי שום שינוי בשחר בזמן האחרון. אנחנו רק אוהבים יותר ויותר מיום ליום. ובשקט, כמעט לעצמה, היא לוחשת, "ומלילה ללילה יותר …."

11.
שוב שחר לא מגיע מהסדנא. הכל היה אמור להסתיים בעשר, והיא הכינה את ארוחת הערב הרומנטית לאחת עשרה, אבל השעה מתקרבת לאחת והוא לא כאן. חודשיים בדיוק מאז שעברה לגור אתו וכבר היא מרגישה כמו עקרת בית מתוסכלת שמחכה, ומחכה, ומחכה.
שחר פותח את מנעול הדלת בשקט ומביט בה בעיניים השקטות שלו, מרגיע אותה שוב ומסביר שהיה להם תקשור קשה. הוא היה חייב להישאר ולעזור לאחד מהצעירים שנכנס קצת עמוק מדי, את מבינה, כמובן, יש לו אחריות לקבוצה. "בואי, עכשיו," הוא לוחש, "תלכי לישון. אני כבר אסדר כאן, אל תדאגי."
הוא מלווה אותה למיטה כאילו אינה יכולה ללכת בעצמה. ובאמת קשה לה. היא נוחתת לתוך עייפות משכרת ומטורפת, שבה הכל מסתובב סביבה ושום דבר לא נוגע, הכל חושך ואור וצללים בו-זמנית. היא רואה דמויות קטנות, כמו תולעים שחורות, מרחפות באוויר והופכות לטיפות של שמן שחור. היא רואה אנשים שחורים גזורים מנייר מחזיקים ידיים ורוקדים בשורה, ריקוד מטורף בקצב גובר והולך. היא לא שייכת לכל הדברים האלו, ובכל-זאת משהו מושך אותה עמוק לתוכם. משהו משם.

"את לא חושבת שאת מגזימה?" – שוב זה מוטי ששואל כשהיא מספרת לו על הלילות השחורים. איך הוא יכול להגיד את זה כשמדובר ברגשות. אבל לא, הוא חוזר, זה לא עניין של רגש אלא של ההשפעה. הרי הסיוטים באו יחד עם שחר, אז זה הגיוני להסיק …
היא משתיקה אותו. אין פה שום סיבה ללכת לפי ההיגיון. היא מזכירה ונזכרת איך ששחר הציל אותה כל-כך הרבה פעמים. היא בטוחה שהוא לא מנסה לפגוע בה. נכון, יש הרבה גורמים שרוצים להזיק לו דרכה אבל האהבה שלנו חזקה ואנחנו ננצח, היא מסיימת, בתנועה בוטחת כל-כך שהיא כמעט מפילה את המדף על מוטי, ומזהה מייד את הספר היחיד הנושר ממנו. "חולית." באמת רציתי את הספר הזה, היא נזכרת, עוד מאז הביקור של שחר וגל ועוד יותר אחרי שנכנסה לעולם המיסטי שלהם. אבל עכשיו, היא מתנצלת, החיים עם שחר ממלאים את כל הזמן שלה ולא יוצא לה ממש לקרוא. שילה מחשבת במהירות ומשחילה לקופה חמישים שקלים מכספה הפרטי. לקחתי.

12.
שחר זיהה את הספר על המיטה רק לאחר שבועיים. וגם זה במקרה, כשנשמט מתחת לכרית במהלך חיפוש אחר גרביים, בבוקר עצבני וסגרירי אחד של הסתיו ההפכפך. עד אז תמיד קראה בערב. הוא הגיע תמיד בשעות מאוחרות, נכנס למיטה ושכב אתה בעוצמה המיוחדת שלו-שלהם. בינתיים הספיקה להגיע כבר לאמצע הספר, אך לא מצאה את עצמה בין המונחים החצי-מיסטיים ותסריטי המדע הבדיוני. היא הניחה שלא תמצא שם את מה שהיא מחפשת, וחשבה להפסיק עד שראתה את התגובה של שחר.
"למה את קוראת את הספר הזה?" – הוא הפתיע אותה בבוטות שבקולו – "אין לך דברים אחרים לעשות?" ומייד עידן את עצמו מול מבטה המשתאה, ותיקן: "כלומר, נראה לי שאולי כדאי שתתחילי עם משהו, את יודעת, קצת פחות כבד, לא?" והמליץ מייד על כמה ספרי פתיחה שראתה כבר אצל גל בחנות ואפילו בעבודה שלה. אבל לא. שילה חטפה את הספר מידיו של שחר והודיעה חד-משמעית שהיא ממשיכה לקרוא. אם לשחר זה כל-כך חשוב, חייב להיות כאן משהו שהיא לא ראתה.
והיה. פתאום זה התחיל להתחבר אצלה כשחיכתה, כרגיל, בלילה הבא. לגל ושחר היו סודות אפלים, והם איכשהו קשורים לספר הזה. מה גל אמר? "כוחות חזקים, לא בהכרח טובים." זה נשמע כמו המסדרים הסודיים שבספר. והחנות שגל פתח. "אראקיס." איזה שם נפלא. אולי כדאי לבדוק מה באמת קורה שם. מחר.
שחר קוטע את מחשבותיה בדלת החדר, פוסע למיטה בלי אף מילה ומתנפל עליה בפראות בלתי-מצויה גם עבורו. הסקס עצמו מצוין, כרגיל, אבל היא מפחדת יותר ויותר כששחר מתחיל להתפתל מעליה כנחש ולשאוג מלים בשפות משונות. עם התגברות העונג והכאב מתחילים צללים לנוע בחדר במהירות גבוהה, והיא מאבדת את הראיה לחלוטין. צרחות זוועה עולות מתוך הרים של עשן המתערבלים סביבה, והיא צונחת לתהום –
הדבר האחרון שראתה היה מסך אדום. מאחוריו כבר לא היה דבר. שחר קם בבוקר כרגיל והפתיע אותה בקפה למיטה. היא שמחה שיש לה חבר כל-כך אוהב ומתחשב. רק אחרי שהלך הציק לה משהו והיא חיפשה מתחת לכרית, ללא הצלחה. מעניין מה היה שם, היא חושבת, הרי לא סתם זכרתי שיש שם משהו חשוב. לא משנה. צריך להתקלח ולהספיק לחנות.
סידורים, צחצוחים, עוד קפה ובגדים – וצלצול אחרון שניה לפני שהיא יוצאת. קול לא צפוי. מוטי. אחרי שניה היא מתאפסת ומבינה שהוא לא יגיע היום, ושתודיע לבוס הגדול אם הוא קופץ לביקור. טוב בסדר, אני ממהרת. ודרך אגב, הוא שואל, התקדמת עוד בספר?
אופס. מיתר מחשבתי פוקע לפתע והיא זוכרת מה חיפשה מתחת לכרית. נזכרת במעורפל באירועי אתמול וקולטת ששחר לקח לה את הספר. אין הוכחות, אבל הפחד מתחיל לטפטף לתוך שלמות אמונתה. לא קראתי אתמול, היא לוחשת למוטי, ותתקשר לבוס בעצמך. גם אני לוקחת היום חופשה.

14.

לא היו לקוחות ב"אראקיס" כששילה הסיטה ממקומה את דלת הזכוכית הכבדה, אבל גם כך לא נראה גל מאושר מדי מבואה. מאז השיחה שבה הזהיר אותה משחר איבד הקשר שלהם את מעט החום שהיה בו, ובמידה מסוימת התחילה להרגיש עוינות וקנאה מצדו. אבל בעצם כל הסיבה לשינוי הייתה הנושא שעליו רצתה לדבר עכשיו – שחר. אז אולי.
"אני לא רוצה לדבר על שחר," אמר גל כשהתקרבה, "אין לי עוד מה להגיד." התגובה הייתה אוטומטית, והמבט על פניו התחלף רק כשראה אותה טוב יותר וזיהה את העיניים האדומות שחיפשו משהו להיאחז בו. הוא הושיט ענף, את ידו, וחיבק אותה בזהירות מעבר לדלפק. היא צנחה על אחד הכיסאות והתחילה לדבר, אך לא הספיקה לומר יותר ממשפט אחד לפני שגל קם כדי לתת נשיקה-על-הלחי לבחורה גבוהה ומאופרת היטב שפסעה לתוך החנות. שילה איבדה את תשומת הלב ובהתה באבנים ובסביבה, עד ששמעה, מבעד לערפל, את קולה של הבחורה הגבוהה שואל במתיקות: "תגיד, שחר כאן?"
גל נראה כמתלבט. "אולי הוא יהיה יותר מאוחר," הוא אמר, "אין לו שעות קבועות." ידיו רעדו והוא נראה כמתחמק ממבטה, או בעצם ממבטה של שילה שניסתה להבין את המצב המוזר. "טוב," אמרה הבחורה הגבוהה, "אז שיתקשר אלי, אתה יודע, כרגיל," ונעלמה באלגנטיות מעושה אל מחוץ לחנות.
"אני מצטער," אמר גל כשעיניו פגשו שוב את עיניה, "זו הייתה … ידידה משותפת. שלי ושל שחר. עוד מלפני שהכרתי אותך, אני חושב." במבטו היה משהו מעבר להתנצלות המשונה, אבל לא היה לה כוח להתעכב ולנחש. היא סיפרה לו על הסיוטים, על הלילות ועל היעלמות הספר המשונה. הוא הנהן. "אני מאמין שהוא אוהב אותך," אמר לבסוף, ובעיניו שוב היה עצב פתאומי, "ואת אוהבת אותו, אז זה מה שחשוב." המבט, המבט, חשבה שילה, אבל זה לא עזר לה הפעם.
הוא ליווה אותה לדלת והעניק לה חיבוק קרוב יותר, משהו שנראה בגבול בין חיבה לדאגה. כשהתפרדו, עלתה בה שאלה אחת שאולי יענה עליה. "אז למה בעצם השם הזה לחנות," היא מנסה, "יש איזו מטרה נסתרת?" מביטה בו וממתינה לזמן התגובה האיטי שלו, כרגיל, אבל – "לא. זה סתם מקום שאני מחבב ויש לזה צליל יפה." חלוד, היא חושבת, משהו כאן בכל זאת לא בסדר.
15.
הבית ריק, גדול וריק. המזרונים המשמשים כרהיטים לא יוצרים אווירה ביתית, היא כבר שמה לב קודם, אבל רק עכשיו זה מפריע. התריסים הגדולים סגורים וחושך בכל מקום. היא מטילה את עצמה על המיטה בדיוק כשהטלפון מצלצל, לא מסוגלת לקום ומשאירה את התשובה למזכירה האישית של שחר, זאת שהוא לא נותן לה לשמוע את ההודעות עליה כי "זה עלול להיות דברים אישיים של אנשים שמתקשרים אלי לטיפול."
אבל הפעם לא. הקול מוכר, ולאחר שניות היא מזהה את הבחורה הגבוהה מהחנות. "היי ממוש, זאת ליאת. היום בערב אתה בפאב או שנצטרך שוב לגרור אותך מהמקום ההוא? בכל מקרה, הייתי היום בחנות ולא היית. תתקשר אלי, טוב מתוק?" וקול נקישה המסמן את סיום ההודעה ותחילת ההיסטריה שלה. לא מאמינה, לא מאמינה שהוא עושה לה את זה. ההיגיון שלה לא מחפש תשובות אחרות ורק מנסה ללכת לאיבוד בסדינים שלו ולברוח.
היא חושבת להשאיר פתק במטבח אבל לא מסוגלת לכתוב. שולחן האבנים נראה מטושטש והיא בוהה בו כמחפשת שם תשובה, בחפצים הדוממים שמסמלים כל-כך הרבה, הוא אומר, היא צריכה קצת להתנתק ממה שהוא אומר. מסדרת את הדברים שלה מהארון ונתקלת בפיסת הנייר עליה רשמה את המספר של מוטי בבית, "את יודעת, אם תרצי לדבר," ולא התייחסה אליו עד עכשיו. הוא בבית, נכון, הוא לא עובד היום בחנות. אולי הוא יבין מה קורה פה.

[נונין]

16.
שילה ישבה ועישנה בחלון למרות הגשם שירד בחוץ. "אתה צודק," אמרה כמו לעצמה, מבלי לסובב את הראש. "אתה צודק. אני צריכה לעזוב את שחר." קולה היה חלוד ומוטי הסתכל עליה מאחורי הספה הצבעונית ולא אמר דבר. טיפות המים ניסו שוב ושוב לכבות את הסיגריה הקצרה שאחזה בידה או לחדור לשמלה הפרחונית הקלה שהוציאה בלי מחשבה מהארון. "אני אעשה את זה," לחשה, לעצמה יותר מאשר למוטי המביט בה מצדו השני של החדר, אבל הוא שמע. "אני שמח שהגעת למסקנה הזאת סוף-סוף." הוא הפסיק לרגע את דבריו וחייך.
יכול להיות שזה מה שעצבן את שילה, או לפחות מה ששבר סופית את שלוותה. במשך חמש דקות הטיחה במוטי את כל רגשותיה כלפי שחר, מהאהבה האבסולוטית שחשה במים הראשונים ועד התעוב שמזדחל אליה עכשיו, מדי פעם. "מה אתה בכלל יודע על אהבה פסיכוטית?" שאלה, "מה אתה בכלל יודע על כאב?" ובהיסטריה של בכי מצאה את עצמה בזרועותיו, לרגע חוששת שינסה לנצל את הקרבה כדי שיקרה ביניהם משהו ותוהה אם תתנגד. לא הייתה צריכה; מוטי רק החזיק אותה במשך מספר דקות ושאל אם הכל בסדר, כשברור היה לשניהם שלא.
היא שאלה את מוטי אם תוכל לישון אצלו הלילה. את הדירה הישנה שלה כבר השכירו מחדש, לשחר לא רצתה להתקרב וכל החברות עלולות לתחקר מפה ועד לירח. זה היה פשוט. היא חזרה לביתו של שחר ואספה חפצים מרכזיים, מקווה שלא ישתמש במה שנשאר כדי לנסות לסחוט אותה. מאותה סיבה גם לא השאירה את המפתח שלה, אבל את האבן הכחולה שמה במקום בולט עם פתק קטן וברור, "הלכתי." ברגע האחרון גילתה גם את "חולית," העותק שלה, באחת המגרות של שחר ליד המיטה ולקחה אותו בתנועה אימפולסיבית. אולי עכשיו היא תדע.
היא ישנה במיטתו של מוטי, שהתעקש לפנות את עצמו לספה בסלון. למרות שהתרגלה לחכות לשחר עד מאוחר, היה לה קצת מוזר לישון לבד. בשביל להירגע נכנסה לדמיון ששחר לימד אותה, מדיטציה פשוטה על נחל ביו הרים. להפתעתה, הנחל הופיע מיד, ללא ריכוז כמעט, והיא שטה בתוכו במהירות הולכת וגדלה, נסחפת קדימה ונחבטת בצדי הנקיק בכוח, הולכת ונסחפת לעבר המפל שיש בסוף, יודעת שהיא תיפול, יודעת שהיא תיפול, יודעת שהיא נו – פ – ל – ת שוב לתוך העולם השחור, והמסך האדום, ודמויות גזירי-הנייר רוקדות מולה ולוקחות ממנה הכל. את לא יכולה לעזוב, הן לוחשות. את לא יכולה ללכת, הן אומרות. את לא יכולה לברוח, הן צורחות. והיא צורחת –
לא העירה את מוטי. הילדון ישן עמוק. היא יוצאת מהמיטה ולובשת ג'ינס על הפיג'מה, מנסה את הרוכסן ומגלה שהוא תקוע. זה לא משנה, ממילא השעה שתיים בלילה ונהגי המוניות בטח ראו כבר הכל. המפתח שלה לא מסתובב בדלת של שחר והיא מקללת. הוא השאיר מפתח תקוע מבפנים. דופקת על הדלת ברעש, אולי דווקא להעיר את השכנים, אבל שחר פותח כבר בפעם הראשונה ואוחז אותה בזרועותיו. אחר-כך הוא מכניס אותה פנימה ומושיב אותה במטבח. וצועק.
"מה לעזאזל את חושבת שאת עושה, מופרעת קטנה שלי?" יש בקולו נימה של כעס אבל גם שביעות רצון משונה. "לאן את חושבת שאת הולכת, סתם ככה, בלי להגיד?" הוא מתרכך כשהוא רואה את מבטה המבוהל, אבל ממשיך: "את יודעת בכלל מה עשית? את יודעת עם איזה כוחות הייתי צריך להתמודד בגללך? השתגעת? בשיא הסיוטים לעזוב את ההגנה הכי טובה שיש לך?" ובשקט בשקט הוא פותח את זרועותיו. "בואי אלי, פרח צוף שלי. בואי אלי, ילדה קטנה ומבולבלת שלי. בואי אלי." והיא באה, נמסה במגע זרועותיו הבטוחות ומתרפקת על גופו הגדול והחם.
17.
"עוזבת- לא עוזבת – עוזבת. כל הזמן. אני באמת לא מבין אותך, את יודעת." מוטי מסדר את הספרים על המדף העליון ומדבר אליה ממרומי הסולם. "אם הוא רע אלייך, תלכי ממנו. ואם הוא טוב, תישארי. זה די פשוט," הוא מוסיף כשהיא עוזרת לו לרדת, "בסך-הכל קמים והולכים. בקושי גרתם יחד חודש, אל תגידי לי שאת לא יכולה להסתדר בלעדיו."
"זה לא זה," היא מנסה, למרות שבאור היום ההסברים לא משכנעים אפילו אותה, "אני פשוט לא יכולה לעזוב אותו. בגלל הדברים ההם. הוא היחיד שיכול להגן עלי מפניהם, אתה יודע." היא מקווה שהוא יודע, אבל לא נראה שזה המצב. "אני לא יודע. כל הסיפור הזה על ישויות ושערים וכולי נראה לי כמו קשקוש אחד גדול שהוא המציא כדי לסובב אותך על האצבע הקטנה. אם את רוצה עצות בתחום הזה, תלכי לחנויות מיסטיקה. אני בסך-הכל די עסוק."
הרוגז הפתיע אותה, ובמקרים אחרים הייתה הולכת, אבל הצליחה להבין קצת את מוטי וחוץ מזה היה לה משהו מיוחד להגיד. "שחר לא רוצה שאני אמשיך לעבוד בחנות," מלמלה, "אז אני עוזבת בסוף החודש." ועכשיו לא נשאר הרבה להגיד, חוץ מ"אני מצטער" מהוסס וחיבוק גדול מצדו, והמון תקווה שיחזרו להיפגש, והיא מבטיחה אבל יודעת שבאיזשהו מקום כבר עשתה את הבחירה ונשארה בידיו של שחר לנצח.
היא הביאה למוטי את העותק של "חולית," כמתנת פרידה אבל הוא סרב לקבל אותה. "הספר הזה אומר לך כל-כך הרבה, ואני רוצה שיישאר אצלך." הוא גם נתן לה כמה סימניות חדשות שהגיעו לחנות, והן שעשעו אותה כי היה עליהן רוכסן אמיתי ומוטי הרי לא יודע את הסיפור מההתחלה.
היא חשבה על ההתחלה כשיצאה מהחנות ומיד, באופן טבעי, על גל. ההערה הראשונה שלו על הרוכסן, עוד לפני שהייתה עובדת אלא סתם לקוחה קבועה. והספר. ושחר. והקשר המוזר ביניהם, שמעולם לא הצליחה להבין עד הסוף, מעין משיכה-דחייה בלתי מוסברת של כוחות שאי-אפשר להבינם. היא מצאה את עצמה עומדת בפתח החנות, מחכה משום מה שהדלת תיפתח מאליה ולבסוף מסיטה אותה מעט, מזהה את פניו המזוקנות-קמעה ונכנסת.
מבחוץ לא הספיקה לראות, כנראה, שהוא עסוק בשיחה עם הגבוהה המזעזעת מהפעם הקודמת. ליאת, היא זוכרת את השם. שחר הודה אחר-כך שהוא הולך לפאב מדי פעם אחרי הסדנא, כדי להקל את המתח, ושליאת היא "ידידה ותיקה." בסדר. זה לא מחייב אותי לאהוב אותה, ניסתה שילה להסביר לעצמה, ובכל זאת התקשתה לשמור על החיוך. במיוחד כשראתה שהשניים השתתקו ברגע שנכנסה ולא נראה כי הם מתכוונים לחדש את שיחתם בקרוב.
לא משנה. אולי דווקא היא זו שתעזור. מדובר אחרי הכל בשחר ואולי היא באמת "רק ידידה" שלו. כדאי גם להציג את עצמך סוף-סוף, לוחש לה טרול קטן במוח, רק לשם הנימוס. "שילה," היא אומרת, מושיטה את ידה למקום בלתי מוגדר. המחווה נשארת באוויר לשניה אבל ההיסוס בכל זאת נשבר. "ליאת," היא אומרת. גל מחייך. "את החברה של שחר, נכון? הוא סיפר לי כל-כך הרבה עלייך."
שילה מתגוננת מייד. "הוא לא יודע כל-כך הרבה עלי," היא עונה, כמעט נפגעת. "וגם את לא יודעת הרבה עליו," גל מחווה את דעתו ומערער אותה. לרגע הופכת החנות לזירת קרב קרה בין שלושה מבטים מנוגדים, אבל שילה נזכרת שיש לה מה לשאול. ודווקא על שחר. היא שולפת את הספר ומופתעת מהברק הפתאומי בין גל לליאת. משהו בעיניים שלהם מסתיר סוד ישן, היא כבר יודעת, אבל רוצה לדעת יותר.
18.
"זה היה מזמן. כמה שנים, אני חושבת." ליאת מעשנת M&L ושילה משנוררת אחת, "בדיוק כשהשתחררתי מהצבא." אסור לעשן בחנות אז גל יצטרף רק כשלא יהיו לו לקוחות. "אז גם לא קראו לי ליאת," היא מושכת את תשומת הלב, "אלא הילה. כמעט כמוך. אפילו מתחרז." שילה לא קולטת מה הקשר אבל זה כנראה חשוב. גם גל, שיוצא עכשיו, מהנהן. "תמשיכי."
"טוב, אני אדלג על הקטע של הסיאנסים" – מבט לגל – "ואתחיל בזמן ששיניתי את השם. אחרי התאונה של דגנית, אתה זוכר?" – גל מהנהן, ושילה בוהה: "תאונה? מה קרה?" אבל המבט של גל משתיק אותה וליאת אומרת: "לא. זה בכלל סיפור אחר ולא מתחשק לי לספר אותו עכשיו. נתחיל מהאחר-כך."
"הכרנו את שחר בכנס על הילינג שהלכנו אליו ביחד כדי לראות אם יש עוד אנשים כמונו. שחר היה היחיד שרצה לדבר על עוד דברים חוץ מריפוי. תקשורים למשל. יחד אתו התחלנו את סדנת המדיטציה ההיא, אבל ויתרנו מהר ועברנו לתקשורים בבית." ליאת מחייכת.
"איך 'חולית' מתקשר לזה? ומה אני עושה שם?" – לשילה לא הייתה סבלנות לסיפורים ארוכים ומשעממים. "שניה," הרגיע גל, "עכשיו בדיוק זה מתקשר. ראינו את הסרט יחד עם שחר ועוד כמה אנשים, אבל רק הוא הגיע למסקנה שיש שם דברים שאנחנו צריכים לקבל. מאז ניסינו לפתוח שער לכיוון הזה," הוא מהסס מעט, "וכמעט הצלחנו. רק שאז התחילו להגיע דרכו דברים שחורים ומפחידים, ולאט-לאט כולם עזבו ושחר נשאר לבד."
ליאת משרבטת משהו על פיסת נייר. כמו כוכב בעל חמישה קצוות. "המחומש שלנו, אתה זוכר?" גל מביט בעצב ומאשר. "אייל עזב ראשון. הוא אמר ששחר משתלט עלינו. אחר-כך ענת. אני ואת עוד נשארנו לכמה זמן, אבל היה קשה להחזיק את השער בשלושה ולא עמדנו בעומס. רק שחר נשאר, הוא אמר שצריך לעבור את השחור כדי להגיע לצד השני. אבל אני חושש -"
גל הפנה את מבטו לשילה בדיוק כשקטע את דבריו. זה גרם לה אי-נוחות רבה. "ממה אתה חושש?" לחשה, אבל התשובה הייתה ברורה לה. "שחר משתמש בך בתור השער החדש," התנדבה ליאת להבהיר את מה שהיה כבר ברור לכולם, "אנחנו חברים שלו, אבל הוא מתעסק בדברים יותר מדי גדולים. אפילו בשבילו." ליאת משתתקת. גל מנסה להזכיר לשילה שהוא הזהיר אותה, מזמן, אבל היא לא הקשיבה לו אז איך היא מצפה ש, וכולי וכולי.
שילה רוצה הביתה. שמש אחר-הצהריים כבר מתקרבת לקיצה והלילה יגיע עוד מעט. היא תלך כנראה לאחת החברות ואולי אפילו לאימא אם צריך. היא יודעת שזה מה שהגיוני לעשות אבל מתקשה לדמיין את הלילה הארוך והאפל המצפה לה, לילה בלי שחר.
19.
רק עשר בערב. רק עשר בערב וכבר היא מרגישה משהו מזדחל עליה, כמו נמלה שמעקצצת את דרכה במעלה הגב לכיוון הצוואר והראש. בספה של אימא אין נמלים, היא יודעת, ולכן האימה כבר מתחילה לשתק. גל השאיר לה את מספר הטלפון שלו "אם תצטרכי," אבל היה ברור שגם הוא וגם ליאת לא מסוגלים להלין אותה. ואחרי הריב עם אימא היום כנראה שגם פה לא תוכל להישאר הרבה זמן. אבל זה לא מה שמפחיד.
חלק מהדברים שלה עדיין אצל שחר. הוא יכול להתנקם בהם אבל יש לו שיטות אחרות להגיע אליה. היא תיקח אותם מתישהו במהלך היום, ותשאיר את המפתח. אם תצליח לעבור את הלילה, היא מזכירה לעצמה. האזהרות האחרונות של גל וליאת ממשיכות להדהד: "שחר לא יוותר עלייך בקלות," גל הסביר, "וגם אנחנו בסכנה אם נמשיך לעזור לך." שילה מבטיחה לעצמה שלא לפחד, מייד חוזרת בה ואז חוזרת שוב. "רוצח התבונה," זוכרת?
שתים-עשרה בדיוק. היא מתחילה לשקוע לתוך העייפות ולא מסוגלת לשמור את עצמה ערה. ברגע שהיא עוצמת עיניים היא מאבדת תחושה. מאבדת את הכל. כאילו שום דבר לא נותר בסביבתה והיא עצמה לא כאן. בחושך שעוטף אותה יש שמץ ביטחון, והיא יודעת שהכל יהיה בסדר. היא מרגישה את שחר לידה ורוצה לחבק אותו, לנשק, לגעת בגוף החם הזה שלצידה.
והוא מתרחק. במכה אחת היא צונחת לתוך המציאות, קמה במהירות ואוספת את הדברים. רק כששחר פותח לה את הדלת מיידית, בשתיים ורבע לפנות בוקר, היא מבינה מה קרה. לא נופלת לזרועותיו, רק עומדת מולו ושואלת, אילמת, "למה?" והוא מביט בה באותן עיניים שכבר ירדה לעומקן, וכל מה שהיא רואה בהן הוא ייאוש שחור גדול.
20.
"אני לא מאמין שהיית איתו שוב אחרי כל מה שאת יודעת," שותה מוטי את הקפה, "מה זה, זיון מתוך רחמים או משהו?" – והיא ידעה שהוא יהיה ציני ומפוכח, ולכן הזמינה אותו, במבוכה, לארוחת בוקר בבית הקפה האהוב עליהם. "מעין פעם אחרונה," היא מנסה, אבל מוטי משתיק אותה. "מה פתאום אחרונה. גם אם נאמין לכל ענייני השערים וכולי," הפסקה משונה, "עדיין ברור שהוא משחק בך. עושה בך מה שהוא רוצה. לא יודע, אולי את צריכה לחפש דרכים 'מיסטיות' לחיזוק הרצון האישי שלך."
היא מקשיבה, למרות שנראה שמוטי לא מתייחס לעניין ברצינות. "יש אפילו אצלנו בחנות כל מיני ספרים כאלה, לא רחוק ממדפי העב"מים והאסטרולוגיה," הוא מצחקק. "אבל ברצינות, באמת כדאי שתתמקדי בעצמך. מה מושך אותך אליו? איזה דפקט פסיכולוגי מכל אלו שקיימים אצלך מכריח אותך לרדוף דווקא אחרי מי שמתעלל בך ואפילו לא מתנצל, ולשכב אתו ולו רק מתוך רחמים? מה?" קולו של מוטי מתחיל לעלות אבל נראה שהסביבה מתעלמת.
רק שילה מקשיבה ומשתיקה אותו. "טוב, אני אנסה. באמת. היום אני לוקחת את הדברים ומחזירה את המפתח. בטוח." ואכן כך, ממש באותה קלות שאמרה את המלים. פתק על הדלת יפנה את שחר לחדווה השכנה שאצלה השאירה את המפתח בלי הסברים מיותרים. גם בפנים אין, שום מכתב פרידה שעלול להיות מופנה נגדה. לא נגעה באבנים, והשאירה אצלו כל מה שנתן לה. לא צריכה לזכור.

בערב הלכה ל"אראקיס," לפגישה עם ליאת וגל. היא עזרה להם לסגור את החנות והם עלו למעלה ועשו משהו שקוראים לו "דיקודינג." הרעיון היה לנתק אותה מהפחד המשתק שחשה כלפי שחר ולאפשר לה לעמוד בסיוטים שעוד יבואו. היא לא כל-כך האמינה, בהתחלה, אבל אחרי שראתה את עצמה מתנתקת ממנו בעיני הדמיון, הייתה לה תחושה שזה קורה גם במציאות. היא שאלה את ליאת, שבצעה את התהליך, כמה בדיוק היא חייבת ולמי, אבל גל הבהיר שהם עושים את זה מתוך דאגה לטובתה ותחושת אחריות כלפי "השטויות של שחר."
הלילה התקרב. גל הסיע אותה למלון סביר במרכז העיר, שם שכרה חדר למספר ימים, "עד שאני אצליח למצוא דירה ולהתארגן." הוא חיבק אותה לפני שנפרדו וביקש שתהיה חזקה. זה עזר. עכשיו הייתה חייבת לשמור על עצמה.
המיטה האנונימית קראה לה ברגע שהגיעה לחדר, אבל למרות עייפותה קראה עוד פרק מ"חולית," וסימנה את התקדמותה באחת הסימניות שקיבלה ממוטי. "לשמור על הרוכסן," חשבה לעצמה, למרות שבכותונת הלילה הקלילה שלבשה לא היה לאזהרה שום עוגן להיאחז בו. ולמרות הכל, תחושה נעימה יחסית קדמה את פניה בכניסה לעולם הלילי והיא החליקה לתוכו בעדינות משונה שנבעה אולי מהביטחון הפתאומי שהפעם תתעורר באותו מקום.

21.
שבע בבוקר. שום שעון מעורר לא צלצל, כי עדיין לא מצאה עבודה חדשה, אבל שילה קמה. התעוררה. מספר שניות חלפו עד שהבינה איפה היא נמצאת, עוד מספר שניות עד שהסיוטים חזרו אליה והיא הרגישה את שריריה הזועקים ואת גבה הכואב כאילו רצה כל הלילה אחרי רכבות נמלטות. או מפניהן. הבנה כללית של המצב הסביבתי הביאה לה גם את תחושת הסיפוק, שכאילו חיכתה בפינת מוחה עד שתקרא לתוך התודעה. "עברתי את הלילה," נשמה לרווחה, "עכשיו הבוקר והכל טוב." משהו בגופה החלוש והעייף סירב עדיין להאמין.
הימים הבאים היו מטורפים לגמרי. ניסיונות נואשים למציאת עבודה, ביום, הצטרפו לסיוטים החוזרים-ונשנים בלילה. ב"שיחת-הבוקר-אל-מוטי," מוסד קבוע ששילה יצרה כדי לשמור על השפיות, הייתה מספרת על המלחמות שעברה ומנסה לתכנן את הזמן. זה עזר. קולו האנליטי של מוטי הרגיע אותה, ועם הזמן התחילה להרגיש שהחיים חוזרים אליה.
באותו זמן הייתה גם בקשר עם גל וליאת, ולאחר שבועיים הם הזמינו אותה להיפגש. "אולי כדאי שתשני עוד פעם אחת עם שחר," אמר גל כשהגיעה, משאיר אותה בהלם עם כניסתה לחנות. "רק כדי לסגור את הסיפור," הוסיפה ליאת, שזיהתה את המבט המבוהל על פניה. עדיין זה לא ברור.
"אני לא בטוחה," היא ניסתה, "אני עדיין לא מוכנה." הם היו כבר אחרי ספל קפה שני, ושילה כבר שמעה פעמיים את ההסבר של גל וליאת. נכון, זו תהיה סגירת מעגל ברורה אם תצליח לנעול את השער כשהיא ישנה אצל שחר, אבל לצעוד ישר לתוך המלכודת? ולמה דווקא עכשיו, כשהיא מתחילה לבנות לעצמה מחדש את החיים, כשהשיגה כבר עבודה וגם חוזה לדירה היא חותמת בקרוב?
"זה לא משכנע, אני מצטערת," פלטה בגסות מפתיעה. "אני לא מוכנה להיות כלי במאבק שלכם עם שחר. או נגדו." כבר התחילה לקום מהכיסא, אבל משהו עצר בה, מבטיהם של גל וליאת ממוקדים בה יחדיו כמתחננים. "אני מצטערת," חזרה, הפעם בשקט. "זה בסדר," הנהן לעומתה גל, מבטו שקט ומלטף כמו בתחילה. "יש לי משהו לתת לך," הוא לחש, וידיו מששו בתיק כדי להוציא אבן סגולה, שקופה יחסית לאלו שקיבלה עד היום, שהייתה מחוברת לתליון כסף קל.

"זה יגן עלי, אני מניחה," היא ניסתה להתבדח אבל לא כל-כך הצליחה. "תודה," הוסיפה, כשראתה את מבטיהם מצטלבים. "זה יעזור," הפיג גל את המתח, והם נפרדו בחיבוק. שילה הגיעה הביתה בערב וענדה את האבן רק לפני השינה, משום מה. משום מה גם הלכה למיטה מוקדם יחסית ומצאה את עצמה תוך דקות בתוך הקרבות המוכרים כבר. שוב קולות זועקים, שוב אנשים שחורים, שוב המסך האדום שלא ראתה הרבה זמן –
והיא נשאבת לאחור, פתאום, למקומות שהיא זוכרת רק מהימים הראשונים, לאנשים מעט פחות שחורים ומשונים. ועוד, ועוד, פתאום מוצאת את עצמה בחוץ, מסתכלת אל תוך חור עצום שנפער מתחתיה ומזהה את הרוכסן שפתח אותו מתחיל אט-אט להיסגר בעוד היא מתרחקת ממנו, מצמצם את התמונה לתוך מה שהיא יודעת שנמצא לפניו ומכסה אותו כמו מעטה צלופן על מתנה. העיניים של שחר.
הן מביטות בה, מבקשות. הן מתחננות שוב שתתקרב, שתסתכל, שתיתן להן הזדמנות. הרוכסן מצטמצם לנקודה אחת שחורה ונעלם בתוך הכחול של שחר, שמביט בה מקרוב-קרוב ורוצה את אהבתה, והיא כמעט מתפתה אבל בורחת ופוקחת את עיניה –
ורואה את שחר שוכב לידה במיטה. מבט חטוף נוסף משכנע אותה ששוב הגיעה לדירתו: כנראה שהייתה מטושטשת מאוד אתמול, או שהחליטה בסופו של דבר לקבל את עצתם של ליאת וגל. לא משנה. קרני השמש הראשונות חודרות את התריסים הקלים, והג'ינס שלה, שהיא מזהה מרוח על הכסא במרכז, מעלה בה ספקות בקשר למה שעשתה הלילה. היא קמה.
שחר מביט מהמיטה, ערני, כשהיא מתחילה להתלבש. "את שוב חושבת שאת הולכת?" הוא מחייך, עיניו נוצצות ולא אומרות לה דבר. "לא," היא לוחשת, "אני הולכת." מבטו מתערפל לשניה, כמו תמיד כשהוא רואה אנרגיות, ואז חוזר ומתבהר והיא רואה בלבול ופחד קל שלא היה בו מעולם. מטושטש, כמתוך חלום, הוא קם לישיבה והיא ניגשת אליו, בוטחת, וסוגרת בתנועה איטית ומחושבת את רוכסן הג'ינס מול עיניו.

[אבישי]

כתוב מצויין, כהרגלך. התיאורים ובניית הדמויות נהדרים. משכנע מאוד. זורם ומתקדם, אבל נקטע במפתיע. אולי החמצתי משהו, אבל הסוף לא היה מספיק סוף בשבילי. הרי כבר הלכה וחזרה והלכה, ואז, כדי לסיים הכל, היא שוב הולכת… לא ממש ברור מה כל כך מיוחד בסוף הזה. אבל זה נסלח לך, בגלל האווירה המציאותית להחריד והכתיבה המצויינת. אפילו המיסטיקה דיברה אליי, ובדרך כלל אנחנו ברוגז. כל הכבוד.

[Boojie]

באמצעות הרוכסן.

[???]

I knew you could
באמת, לא יכולתי להפסיק לקרוא. מזל שהבוס לא עבר כאן שעה שלמה …

[שלמקו]

לבנות סדרת "היקום המיסטי" משלך?

בסך הכל, השימוש בחולית מאד נחמד (אם כי קשה לי להאמין שמישהו יכול באמת להסתבך כל כך עם הספר, במיוחד אחרי שראו את הסרט), ורק חבל שמיסטיקה זה לא כוס הדם שלי…

[NY]

עלילה!
לא רע. לא רע בכלל. הסוף לא ברור – סימבוליות זה יופי טופי, אבל *סוף* של ממש, איזו תובנה לגבי ההתרחשויות, או הארה, או סיכום או משהו – חסר לי.
אני גם הרגשתי שההתייחסות ל-"חולית" מוקצנת מעט. אולי חשיפה איטית יותר של זהות הספר המדובר, או אפילו העלמת שמו לחלוטין, תוך מתן האפשרות לקורא הידען להבין במה מדובר, תוך מתן אפשרות לאלה שלא מכירים את הספר להבין טוב יותר במה מדובר.

[מאת]

תגובות