- This topic has תגובה 1, 2 משתתפים, and was last updated לפני 20 שנים, 2 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
המוכר בחנות "לילה טוב" אהב את העבודה שלו. הוא פגש סוגים רבים של אנשים בכל יום, וזה לא היה דבר של מה בכך.
היו הלקחות שעוד לפני שנכנסו לחנות ידעו איזה חלום הם רוצים. הם תכננו את חייהם מראש ולא היו ספונטניים כלל. היו גם את אלו שאמרו לו: "תביא חלום טוב, בסדר?"
המוכר היה שואל: "איזה חלום בדיוק?"
והם היו אומרים: "מה זה משנה? תפתיע אותי".
היו גם את הנערים המתבגרים והביישנים שנכנסו לחנות בהיסוס, הסתכלו לצדדים וביקשו בלחש חלום רטוב.
היו את אלו שביקשו סיוטים, כדי לערבב אותם עם הקפה של אנשים ששנאו.
והיו גם אנשים שביקשו שינה ללא חלומות.
ניצן ברשטיין היה אחד מהם.***
"תביאי לי קפה, בסדר?"
ניצן ישב ליד שולחנו והתבונן באיש מקריח מתעמק בערימת סרטוטים של גרפים שאיש חוץ ממנו לא הבין. בגלל זה הוא היה המנכ"ל.
"בהחלט ראוי לשבח", אמר לבסוף.
"תודה רבה".
החברה לא צמחה. היא לא הניבה רווחים גדולים יותר, ולא פתחה עוד סניפים. עם זאת, היא לא ירדה בנכסים או הפסידה מניות. למעשה, במשך יותר מחמש שנים, החברה דרכה במקום. לא שזה היה רע, לדעת עמיתיו של ניצן, אבל זה בהחלט היה משעמם.
כשירש את החברה מאביו, היא הייתה משגשגת, הניבה רווחים יפים והייתה כל הזמן במגמת עלייה. הוא דאג שתישאר כך, אבל לא קידם אותה הלאה. הוא לא רצה להתפתח, להשתכלל.
"תשמע", אמר המנכ"ל והניח את הניירות על השולחן, "למה שלא נפתח עוד סניף, נגיד, בהרצליה?"
"בשביל מה?" שאל ניצן.
"תשמע, אתה מצליח להחזיק את העסקים יפה מאוד, והמשקיעים מרוצים, אבל אתה לא חושב שהגיע הזמן להתקדם הלאה? אנחנו נישאר מאחור, בסופו של דבר".
"אני לא אוהב שינויים".
"אבל זה שינוי לטובה, כולם ירוויחו מזה! תחשוב על זה: עשרות סניפים בכל הארץ, בחו"ל, מעבר לים, וכולם נושאים את הלוגו של החברה ומשווקים את המוצר שלנו למליוני בני אדם!"
"אנחנו עלולים גם להפסיד".
"ייתכן שתהיה תקופה חלשה קצת, אבל זו ירידה לצורך עליה, ניצן!"
"אני אחשוב על זה", אמר."הקפה שלך, אדוני", אמרה המזכירה.
"תודה, סימה".
לסימה, אישה חייכנית בשנות הארבעים לחייה, היה כל מה שצריך. הייתה לה עבודה טובה במשרד של חברה מצליחה. השכר היה מצויין, לא היו הרבה שעות, והעבודה לא הייתה מסובכת. כל מה שעליה לעשות היה לטפח את ציפורניה ומדי פעם להכין קפה. לבוס שלה, ניצן, לא היו ממש משימות קשות להטיל עליה, זה לא שהחברה הייתה פעילה במיוחד. היא נשארה בדיוק אותו דבר כמו שעזב אותה אביו, חיים.
"טוב, אז להתראות, ותחשוב על זה".
"להתראות".
הוא שתה את הקפה שלו, אותו הקפה שעוזר לו להישאר עירני עד השעות הקטנות של הלילה, אותו הקפה שמונע ממנו להרדם באופן טבעי.הוא נכנס למכוניתו, פיאט כסופה שנת 95, והתניע. חבריו יעצו לו להחליף אותה, את הגרוטאה הישנה, אבל ניצן העדיף שלא. הרי אם זה עובד, לא צריך לשנות את זה. הוא היה מרוצה מאוד מהחיים שלו כפי שהם. לא היו לו שאיפות כלשהן מעצמו, או משאלות. הוא היה חלול למדי. חלול, ודי שמח.
הוא ירש את מפעל חייו של אביו, וניהל את החברה שעשתה אותו אדם מכובד. החברה התחילה בקטן, אבל התקדמה והפכה למעצמה. יועציו אמרו לו שעם קצת תושיה, היא יכולה להפוך לאימפריה. הרי תמיד יהיה ביקוש למוצר שהם משווקים.
במפעלים, אי שם בנגב, יוצר המוצר שנחשב לפריצת דרך בזמנו, שהביא לאביו את התהילה, וגרם לו להקים חברת סטארט-אפ משלו, נזלת בע"מ.
חברת נזלת בע"מ סיפקה את התרופה האולטימטיבית לאנשים הסובלים מהמחלה הזו, תרופה שעד אז לא הייתה מוכרת למדע. מזה חמישים שנה היא עסקה בייצור המוני של האמצעי היחידי נגד התופעה הלא נעימה.
חברת נזלת בע"מ שיווקה ממחטות נייר.***
ליד חנות "לילה טוב" עצרה מכונית. המוכר לא ממש התמצא בדגמים, אבל הוא ידע שזה אוטו ישן. הוא נזכר שפעמים הראשונות שראה את האוטו הזה הוא התפלא מאוד, למה ניצן, שהיה חייב להיות אדם די עשיר, לא התהדר במכונית חדשה.
"צהריים טובים", אמר ניצן.
"צהריים טובים, אדון ברשטיין, איך העסקים?"
"כרגיל", ענה ניצן וחייך, "מה איתך, אמנון?"
"אף פעם לא משעמם".
אמנון, המוכר בחנות "לילה טוב", הוציא צנצנת קטנה ממדף שהיה מאחוריו והניח אותה על הדלפק.
"שינה ללא חלומות, אדוני, כרגיל".
"צנצנת?" הוא הצביע על הדבר המונח על הדלפק בתמיהה.
"אה, כן, כמעט שכחתי. תקשיב, בפעם האחרונה אמרת שלקח לזה קצת זמן להשפיע, שלקח לך קצת זמן עד שנרדמת".
"נכון".
"אז הזמנתי משהו יותר חזק, שכל מה שנשאר לך לעשות זה לפתוח את הצנצנת. בלי לשאוף שום דבר במיוחד, בלי לשתות כלום ובלי לסתום את האף שהחומר לא ייצא, פשוט לפתוח את המכסה ולנשום את האוויר. זה הכי טוב שיש בשוק, תוצרת גרמניה", הוא הדגיש את המילה האחרונה, בעיקר כדי להשרות רושם.
"אתה בטוח שזה יעבוד כמו שצריך?" שאל ניצן בחשש.
"מאה אחוז. אם יש בעיה, תפנה אליי. אני אחזיר לך את הכסף ואביא לך את הבקבוק, כרגיל".
"אני לא יודע, אני לא כל כך אוהב שינויים".
"ניצן, ניצן, תסתכל עליי".
הוא הרים את עיניו.
"כמה זמן אתה מכיר אותי?" שאל אמנון.
"חמש שנים, אני מניח".
"פעם מכרתי לך משהו מאיכות ירודה? משהו שלא עובד?"
"לא".
"זהו. אז תשמע", הוא הניח יד בוטחת על כתפו, העטופה בחליפה מחוייטת, "קודם תן לזה צ'אנס. אם לא עובד, לא קרה כלום. אתה בא לכאן באמצע הלילה ואני מחליף את זה. אתה יודע שאני פתוח עשרים וארבע שעות".
"אוקיי".
ניצן הודה למוכר, לקח את הצנצנת ואמר:
"לילה טוב!"
"נזלת בע"מ!" החזיר לו אמנון ושניהם צחקו.לפני חמש שנים אמנון פתח את "לילה טוב", חנות למכירת שינה מותאמת אישית. הייתה לו שינה בכדורים, בסירופ ובזריקות, אבל הכי משובחת הייתה השינה באוויר: רק לפתוח את המכסה והופ! – האדם נרדם בשינה מותאמת אישית, לבחירתו. חלום טוב, סיוט, חלום אירוטי, ואפילו, אם ירצה, שינה נטולת חלומות.
כשהעסק היה בחיתוליו, ולאמנון היה קשה קצת לכסות את ההוצאות, גילה אותו ניצן ועזר לו להתבסס, אבל רק בתנאי שיישאר בקטן, כמו שניצן אוהב. בלי שאיפות, בלי רצונות.
בלי חלומות.***
ניצן ברשטיין, יו"ר חברת נזלת בע"מ, החנה את הפיאט הכסופה, שנת 95, בפתח ביתו. זה היה בית רגיל לגמרי, בניין קומות צנוע לחלוטין. אמנם לא שיא העוני, אבל בהחלט לא מהודר במיוחד. אדם העובר ליד רחוב העופרת 19 בחיים לא היה יכול לנחש שכאן גר בנו של חיים ברשטיין, ממציא ממחטות הנייר.
לעצור, להעביר לניוטרל, למשוך את בלם היד, לכבות את הפנסים, לסובב את המפתח, לצאת מן האוטו, לבדוק שכל הדלתות נעולות ולעלות הביתה.
כל יום, אותו דבר. אבל ניצן לא היה מוטרד מזה, זה לא הפריע לו. הוא לא רצה לשנות משהו, להתקדם בחיים, הם היו משביעי רצון גם ככה.
הוא עלה הביתה, ביד אחת אוחז את המפתחות וביד השניה את הצנצנת, חושב על השינה הטובה שמצפה לו, שינה נטולת חלומות.***
אמנון הכי אהב את השעות הקטנות האלו של הלילה, מתי שאין כמעט קונים ואפשר פשוט להיות לבד ולחשוב. לחשוב לעצמך כל מיני תהיות קיומיות, שרק אדם שנמצא לבד בחנות למוצרי שינה בשעות הקטנות של הלילה יכול לחשוב. אם זה היה, למשל, אדם שנמצא לבד על שפת הים, אז היו לו מחשבות עמוקות, אבל לא דומות לאלו. אם הוא היה בחנות למוצרי שינה בלילה עם חברים, הוא גם לא היה חושב על מה שאמנון חשב. אלו מחשבות ספציפיות, פרטניות.
אמנון חשב על סוגי החלומות שאנשים לוקחים. אם בן אדם לוקח כל הזמן חלומות טובים, אולי הוא רוצה לחיות באשליה? אם הוא לוקח חלומות אירוטיים, אולי יש לו חסך מיני? ומה בקשר לאדם שלוקח שינה נטולת חלומות?
הוא חשב על כך זמן מה. די הרבה זמן, יחסית. מה שטוב בחוסר שינה הוא שהיא בעצם גורמת לך לחיות את החיים בשלמותם, ולא לבזבז שליש מהם בשכיבה אופקית. מצד שני, היא גם מפנה לך המון זמן פנוי.מה הופך אנשים למאושרים? העובדה שהם מצליחים להגשים את המטרות שהציבו לעצמם בחיים, העובדה שהם מצליחים, נאהבים, נחשקים.
אמנון הניח את הצנצנת של השינה נטולת החלומות על הדלפק והתבונן בה.
מה הופך אנשים לאומללים? העובדה שהם לא מצליחים להגשים את המטרות שהציבו לעצמם בחיים, העובדה שהם מתאכזבים שוב ושוב מהמציאות העגומה הטופחת על פניהם בחוסר רחמים.
אמנון פתח את הצנצנת וניסה לגרום לעצמו להרדם לשינה חסרת חלומות. האוויר התפשט בחנות, אבל לא קרה כלום. הוא נעצב וסגר את המכסה.
"מגע עם מים מנטרל את השפעת התרופה. כמו כן היא אינה אפקטיבית נגד מחלת האינסומניה", נכתב במדבקה על הצנצנת.
הוא נאנח בעצב, בידיעה שלעולם לא יזכה לישון.
'אם אין להם שאיפות, או מטרות? אם לא אכפת להם לאן יגיעו?' הוא שאל את עצמו.
אם אין להם חלומות?***
ניצן נעל את הדלת והניח את המפתחות על השולחן. שעון המטוטלת שעל הקיר צילצל שתים עשרה פעמים. הוא הניח את הצנצנת על השיש ומזג לעצמו מים מהברז לתוך כוס. הוא התבונן בצנצנת וחשב לעצמו האם באמת יקרה משהו רע אם יפתח אותה, האם באמת יירדם. השאלה כירסמה בו כמו טרמיט בגזע עץ. זה בדיוק כמו שאומרים לילד קטן שאסור לו לקלל, והוא מקלל, כמו שאומרים לו לא לראות סרטים עם אלימות, והוא רואה. הוא עושה זאת דווקא, כדי להכעיס את המבוגרים. אולי כדי לבדוק אם באמת יקרה לו משהו רע אם ידחוף את האצבע לשטקר של החשמל.
ניצן פתח את הצנצנת. זה לקח בדיוק שתי שניות עד שנשם את השינה נטולת החלומות שיצאה מתוך הצנצנת לתוך נחיריו. זה לקח עוד שניה עד שהתחיל להרגיש עייף ומטושטש, איבד את השליטה על גופו ונפל לרצפה.
המים בברז זרמו כל הלילה.ניצן ברשטיין חלם חלום. חלום ראשון מזה חמש שנים. בחלום הוא עף, עף גבוה, מעל העננים, ביחד עם להק של ציפורים. נחליאלי, דוכיפת, עורב ותוכי, כולם מעורבבים יחדיו, מחזיקים אותו ועפים יחד איתו. הוא הרגיש הכי נפלא בעולם, הוא הרגיש שהוא יכול לעשות הכל.
ופתאום, הציפורים הפכו לתות, לימון, בננה ופרח. הוא התבונן בעירבוביה שנוצרה וניסה להבין מה משמעות הדבר, עד שלפתע, בבת אחת, הפירות והפרח נהפכו לממחטות נייר. ממחטות בצבע כחול, אדום, סגול, וצהוב. על כולן היה את הלוגו של חברת נזלת בע"מ. הוא איבד את האחיזה בהן, הממחטות כבר לא יכלו לשאת אותו. הוא נפל, נפל כמו סלע, במהירות עצומה, עד שנחת על הקרקע.הוא התעורר בשבע בבוקר, כמו בכל יום, אחרי שינה של שבע שעות, רק שבאותו יום הוא היה מוטל על הרצפה בביתו, רטוב כולו ממים, ששטפו את הזיעה הקרה ממצחו.
הוא קם במהירות, סגר את הברז, ניגש לארון כלי הניקוי והחל בפינוי מאסיבי של המים בעזרת המגב, פעולה שגרמה לשכנים להיות מופתעים למדי, כי הם מעולם לא ראו את ניצן מחוץ לביתו. חלק גדול מהם בכלל לא ידעו שהוא גר איתם בבניין, והתפלאו למה לא שמו לב לזה עד עכשיו.
בנוסף ללילה המשונה שעבר עליו, ניקוי ההצפה בביתו ותשלום מיסי ועד הבית (הגזבר לא ממש הצליח לתפוס אותו בחודשים האחרונים), ניצן ברשטיין גם איחר לעבודה לראשונה בחייו.
סימה מאוד התפלאה על האיחור הזה, וכבר חשבה שהבוס שלה מת, חדשות מאוד רעות בשבילה, ועוד יותר רעות לעסקים של החברה, אבל בדיוק כשהתחילה ממש לדאוג וחשבה לטלפן אליו, הוא נכנס למשרד, נוטף מים ועל פניו חיוך. סימה, במהלך כל שנות עבודתה בחברת נזלת בע"מ, לא זכרה את ניצן מחייך.
"תשיגי לי את המנכ"ל", אמר.
לפתע עלה במוחה זיכרון ישן. היא הייתה מזכירה צעירה, וחיים ברשטיין לקח את בנו לסיור במקום העבודה שלו. ניצן היה אז ילד קטן, קצת שמנמן, לבוש בחולצת טי-שרט אדומה, מכנסיים קצרים וסנדלים. חיים פרש את המטריה והניח אותה להתייבש ליד הכניסה, אחר כך יישר את חליפתו ההדורה והתבונן בבנו, ניצן, רטוב מכף רגל ועד ראש, ומחייך.
"יש לו כישרון לצרות", הוא טפח על כתפו, "את עוד תראי, סימה, הוא יהיה איש עסקים טוב", אמר וצחק."זה פשוט גאוני!"
"נכון? היה לי חלום ו-"
"אני מיד מטלפן לאיש יחסי הציבור שלנו. אנחנו נעשה מליונים!" קרא בשמחה המנכ"ל ויצא מהחדר, אוחז בטלפון הסלולרי שלו בידו.
ניצן התמוגג בכסאו למספר דקות, מגלגל במוחו את הרעיון המדהים, הרעיון שבא לו לגמרי במקרה, הרעיון שיזניק את חברת נזלת בע"מ לגבהים חדשים. הוא הולך להיות גדול כמו אביו. הוא ראה במוחו את הכותרות בעיתונים, את הפרסום, את ההצלחה…
"אני יוצא למפעל, סימה", אמר וצעד לעבר הדלת, אוחז במזוודתו, "אל תעבירי לי שיחות".
"בסדר גמור", אמרה וחזרה לצבוע את הלק בציפורניה.
'הוא נראה כל כך שונה', חשבה, 'כאילו היה רדום כל השנים האלו, ורק עכשיו התעורר. כמו ילד קטן, עם זיק שובב בעיניים'.***
שמואל זלצמן לא כל כך אהב את העבודה שלו, אבל לא הייתה לו ממש ברירה. כשהתחיל לעבוד בחברת נזלת בע"מ, לפני שבע עשרה שנה, הוא היה צריך כסף בשביל לשכור דירה. כשהמשיך והתחתן, הוא היה צריך את הכסף כדי להביא אוכל למשפחה שלו. ועכשיו? עכשיו הוא צריך לממן את לימודי האוניברסיטה של הבת, את שיעורי הנהיגה של הבן, ואת הניתוח הפלסטי המי-יודע-כמה של אשתו. לא משנה כמה שיגיד לה שהיא הכי יפה בעולם בעיניו, זה לא יספיק. תמיד היא תתבונן במראה ותמצא חסרונות בעצמה. חסרונות, שלתקן אותם עולה ממש "גרושים", כדבריה: בסך הכל חמישה עשר אלף שקלים בשביל להקטין את האף. כמובן שאף אחד מהם לא יעשה שום דבר כדי להשיג כסף, אז הוא חייב לעבוד.
כל פעם שהיו נפגשים עם חברים של המשפחה, עוד אחד מהערבים האלו שכולם יושבים בסלון, אישתו מכינה פשטידה וכולם מדברים על פוליטיקה משעממת, היה מוזכר נושא העבודה – כמה טוב שיש פרנסה, כשיותר מחצי מדינה מובטלים. אישתו תמיד הייתה מדליקה את המזגן ומנמיכה לשתי מעלות צלסיוס, כולם היו מתחילים להתעטש, ואז הייתה מושיטה, כאילו במקרה, את ממחטות הנייר נושאות הלוגו של חברת נזלת בע"מ, ומציינת כדרך אגב ששמואל שלה עובד שם. אז האורחים היו מיד מגלים סקרנות יוצאת דופן.
"במה אתה עוסק?" היו שואלים אותו.
"אני… מהנדס ייצור", היה מגמגם.
שמואל זלצמן לא היה מהנדס ייצור, שמואל זלצמן עבד על הסרט הנע. במשך חמש עשרה שנה הוא היה ההוא שמושך את הידית. דן היה מושך את החוט, יוסף היה יוצק את התערובת, ושמואל – מושך ידית.
באותו היום שמואל קם בבוקר, והחליט שנמאס לו. מעין הרגשה כזו, שמי שלא מכיר את שמואל לא היה מבין מאיפה לעזאזל זה בא לו. הרי יש לו עבודה טובה בחברה מצליחה – נזלת בע"מ, שיא הטכנולוגיה והעושר.
סביר להניח שגם מי שהיה מכיר את שמואל זלצמן, כמו אשתו, למשל, לא היה מבין למה האדם העייף, המקריח והמזדקן קם באותו יום בבוקר, שתה את כוס התה, אכל פרוסת טוסט עם עגבניה, הלך לעבודה, אמר שלום לכולם, ואז, חמש דקות לפני הפסקת הצהריים, צעק: "די!"
אולי זה בגלל שגם מי שהכיר את שמואל זלצמן, לא ממש הכיר אותו. אם מישהו היה מכיר את שמואל כמו ששמואל היה מכיר את עצמו הוא היה יודע, שאי אפשר להמשיך באותה עבודה מחורבנת במשך שבע עשרה שנה, למשוך באותה ידית חלודה במשך עידנים, מבלי לדעת אפילו מה היא עושה. שצריך להתקדם בחיים."די!" צעק שמואל ועזב את הידית.
תוך דקה כל פס הייצור הלך פייפן. שמואל היה בהחלט חלק אינטגרלי מהתליך יצירת ממחטות הנייר.
"מה קורה לך, שמואל? עוד חמש דקות יש הפסקת צהריים, אל תעשה עניינים, תחזור לעבודה", אמר דן.
"לא, אני לא חוזר לעבודה. מה שקורה עכשיו הוא שאני הולך".
"הולך? למה הולך? מה קרה לך?" שאל יוסף. הוא לא שם לב למעשיו ויצק את התערובת מחוץ לקערה.
"לא נמאס לכם, תגידו לי? שבע עשרה שנה. שבע עשרה שנה אותו דבר. אין לכם חלומות, שאיפות? להיתקע כאן כל החיים, זה מה שאתם רוצים?"
"על מה הוא מדבר, לכל הרוחות?" שאל דן את יוסף.
"בחיי שאין לי מושג", ענה.
"לא משעמם לכם? למשוך באותו חוט כל היום, לצקת את אותה תערובת, במשך שבע עשרה שנה? אתם יודעים מה אפשר לעשות במשך שבע עשרה שנה?"
"מה יש לך?"
"אני הולך, להתראות".
קרוב לוודאי ששמואל זלצמן באמת היה הולך. הוא היה חוצה את מפתן דלת הברזל של המפעל, חוזר הביתה לאשתו ואומר לה שהוא התפטר. היא הייתה מתייפחת וצורחת עליו איך הם יחיו עכשיו, איך טליה תלמד באוניברסיטה, איך אלירן יוציא רישיון, אבל בעצם תחשוב על נקודת החן ההיא, ליד הלחי, שהיא רוצה להסיר. ביתו הייתה מגיעה הביתה ושואלת שאלות רטוריות, כמו איך אלירן יוציא רישיון, כשבעצם רק תחשוב על המרצה החתיך ההוא מקורס פסיכולוגיה, שהיא רוצה לראות שוב. רק אלירן היה חוזר הביתה, שומע שאביו התפטר וצורח עליו: "דווקא כשהתחלתי להשתפר!"
ושמואל? שמואל היה מוציא מחשבון הבנק שלו את החיסכון ששם בצד, שלושים אחוז מהשכר שלו בכל חודש, במשך שבע עשרה שנה, ויוצא לחופשה בהוואי.
זה לא קרה."כפי שאתה רואה, אדון ברנשטיין, המפעל שלנו הוא בין המפעלים המתקדמים בעולם. הנה המכונות עם גלגלי השיניים…" אמר מהנדס הייצור שהתנדב ללוות את ניצן לסיור.
"מצויין, מצויין. גלגלי שיניים זה טוב".
"והנה הפחם, נשרף בצורה נקיה ביותר".
"בהחלט משביע רצון, מוטי".
"ואחרון חביב, פס ה- שמואל! מה אתה עושה?! תחזור מיד למקום שלך!"
"אני לא רוצה".
"מה זה?!"
פניו של מהנדס הייצור, מוטי, האדימו מזעם. אם זה היה סרט מצוייר, הוא היה מוציא גם עשן מהאוזניים.
"אני מתפטר. נמאס לי. שבע עשרה שנה, אותו דבר. למשוך באותה ידית. למה אני לא מקודם בעבודה? למה אני תקוע באותו מקום לנצח? שלום ולא להתראות".
"חכה רגע, שמואל", אמר ניצן.
קולו של יו"ר חברת נזלת בע"מ, גם כשהיה הכי רגוע, שקט ובלתי נשמע כמעט, היה בעל נוכחות מרשימה הרבה יותר מזו של מהנדס הייצור.
שמואל עצר והסתובב. "כן, אדוני?"
במשך כל שנות עבודתו, שמואל זלצמן ראה את מר ברשטיין רק פעמיים: כשקיבל אותו לעבודה כשהחברה הוקמה, לפני שבע עשרה שנה, ועכשיו.
"באתי לפה כדי לעשות שינוי בפס הייצור. אני חושב שאתה יודע מכולם איך המפעל הזה עובד".
"אדוני!" מחה מהנדס הייצור.
"מהיום אתה מהנדס ייצור", פסק, "מוטי, לך תתייצב מאחורי הידית".
הוא חייך אל שמואל, כמו ילד קטן שעשה מעשה טוב, ויודע את זה, גם אם לא ממש יודע למה."כבוד גדול הוא לי, אדון ברשטיין, אתה אדם דגול, אדון ברשטיין", אמר שמואל ולחץ את ידו של יו"ר חברת נזלת בע"מ.
"אתה יכול לקרוא לי ניצן. עכשיו, בוא איתי ונתכנן מה אנחנו הולכים לעשות".***
אמנון שמע ראה את הפיאט הכסופה שנת 95 מגיעה אל החניה. בקלילות מפתיעה יצא ניצן מהמכונית. אמנון תהה על פשר הדבר, כי כמו שהוא מכיר את ניצן, תמיד לוקח לו לפחות חמש דקות עד שהוא מסיים להחנות. הוא צריךלעצור, להעביר לניוטרל, למשוך את בלם היד, לכבות את הפנסים, לסובב את המפתח, לצאת מן האוטו, לבדוק שכל הדלתות נעולות ורק אז לבוא אל החנות.
"מה שלומך, אמנון?" הוא שאל, מחייך.
"אתה בסדר, ניצן? אתה קצת…"
"קצת מה?"
"מאושר", אמר אמנון לבסוף.
"זה דבר רע?"
"לא, אני מניח שלא", הוא השיב לו חיוך, "איך היה מה שהבאתי לך אתמול?"
"מצויין, פשוט מצויין. אבל היום אני רוצה משהו אחר".
"משהו אחר?"
"חלום טוב".
"חלום טוב?"
במשך חמש שנים כל מה שניצן ביקש הייתה שינה נטולת חלומות, ועכשיו הוא מבקש חלום, ועוד חלום טוב?
"איזה חלום?"
"מה זה משנה? תפתיע אותי".
'בעצם, אם בן אדם רוצה לחלום חלום, אז עדיף שיהיה טוב, לא?' חשב אמנון לעצמו.***
שמואל זלצמן סובב את המפתח בדלת, ראה את אישתו ושני ילדיו יושבים ליד שולחן האוכל, וצעק: "קודמתי!"
טליה שמטה את הסכום והמזלג, רצה אליו וחיבקה אותו.
"אני כל כך שמחה בשבילך!"
"אתה גדול אבא", אמר אלירן.
"שמואל שלי", אמרה אישתו ונישקה אותו.
שמואל השתחרר מהחיבוק המשפחתי, הוציא מאוורר מכיסו וכיוון אותו במלוא העוצמה על אישתו. זה לא לקח הרבה זמן עד שהייתה צריכה ממחטה.
"הה…הה…"
חיש מהר שלף שמואל מכיסו ממחטת נייר אדומה, עם לוגו חברת נזלת בע"מ.
"הפצ'י!" פלטה לבסוף והתעשטה לתוך הממחטה.
"לבריאות", אמר.
"אף פעם לא ראיתי ממחטה אדומה", אמרה טליה בפליאה.
אשתו סיימה לנגב את אפה וקפאה. היא הסתכלה עליו, על הממחטה האדומה, על טליה, ושוב על הממחטה האדומה.
"זה המוצר החדש שאנחנו עובדים עליו, ממחטות עם ריח. בינתיים יש רק בריח תות. בקרוב יהיה גם בריח של בננה, ולימון ו-"
היא התנפלה עליו בחיבוק, ממלמלת: "אתה כל כך מוצלח, שמואלי".***
ניצן שכב במיטתו, בוהה בתקרה ומחייך. זה הולך להצליח, הוא הולך להצליח. הצנצנת עם החלום הטוב הייתה אחוזה בידו. הוא התכוון לפתוח אותה ועצר. בשביל מה הוא צריך את זה, את האמצעים המלאכותיים? הוא יכול לחלום את חלומותיו בעצמו.
הוא הניח את הצנצנת על השולחן ליד המיטה, ואת הראש על הכרית ושקע בשינה עמוקה.***
בבוקר, כשאלירן רצה לצאת מהבית, בדרך לבית הספר, אחרי שאמר לכולם "יום טוב", אימו עצרה אותו ודחפה לכף ידו אריזה של ממחטות נייר בריח תות. הוא נשבע שלא ישתמש בהן אלא אם יהיה מוכרח, ולקח שלושה אריזות ממחטות רגילות, לבנות, בריח של כלום.
אלירן היה מצונן. הוא לא היה חולה או משהו, פשוט אלרגי למעברי עונות, כשהמון אבק הסתובב באוויר. יחסית לאנשים אחרים שאלרגים למעברי עונות, אלירן יצא די בזול, ולא חטף שפעת, חום או כאבי ראש. הוא פשוט היה מצונן והתעטש בסביבות החמש פעמים בדקה. אלירן לא ידע למה, אבל זה קרה לו במיוחד בבוקר. בערב העסקים נרגעו קצת.
אם אלירן היה יכול, הוא היה נשאר בבית, שוכב במיטה ורואה טלוויזיה, אבל זו הייתה תקופת הטרום-בגרויות, מתי שכל שיעור חשוב, ואסור להפסיד שום דבר. אלירן היה חייב ללכת לבית הספר, אחרת הוא היה מפספס חומר שהיה קשה לו מאוד להשלים. חוץ מזה, אמא שלו הכריחה אותו.בשיעור אחד, שאלירן אפילו לא זוכר מהו, כי היה מטושטש לגמרי, הוא הרגיש דגדוג באף, הדגדוג המוכר כל כך. הוא הרגיש שבעוד דקה הוא מתעטש ומרטיב את כל הכיתה. אלירן חשב מהר והוציא את הממחטות האדומות בריח תות מכיסו.
מה שקרה בהילוך איטי היה זה שלאלירן ניצבו שתי אפשרויות: אפשרות אחת הייתה להוציא מהתיק ממחטת נייר רגילה, דבר שלא היה גוזל ממנו זמן יקר. האפשרות השניה והמהירה יותר, הייתה להשתמש בממחטת נייר בריח תות, שהייתה בכיסו. בזמנים של התעטשות, לא ממש חושבים על התוצאות וההשלכות של פעולה, ורק רוצים לקנח את האף. העניין היה יכול להסתיים הרבה יותר גרוע. למשל, אם אלירן היה מקנח את אפו בחולצתו.
קולות צחקוק נשמעו עת אלירן קינח את אפו בכל כוחו, משמיע קולות של חצוצרה שלא הלך לה, ומטביע את "אוצרותיו" במטפחת אדומה."היי, יוני, מה נשמע?" קרא אלירן.
"אז ככה, הא?" שאל יוני, חברו.
"מה?"
"אבא שלך מקודם בעבודה, ואתה חושב שאתה טוב מאיתנו. מתחיל לבוא לבית הספר עם ממחטות אדומות. מה זה הדבר הזה?" הוא חטף את האריזה מידו.
"זה משהו שעובדים עליו עכשיו, ממחטות בריח תות. עוד מעט יהיו גם ממחטות בריח של בננה ולימון".
יוני קירב את אריזת הממחטות, שהייתה פתוחה קמעה, לאפו, ושאף מלוא הניחוח.
"תשמע, זה הדבר הכי מיותר שהרחתי בחיים שלי".
"כן, אני יודע שזה קצת דבילי, אבל זה גם די נחמד, אני חושב".
"כאילו שאין לנו מה לעשות! כאילו שאין מלחמות בעולם, והמצב הכלכלי נפלא, ואין מובטלים, והכל מושלם ויפה, אז במקום לקחת אנשים שאין להם כסף להאכיל את המשפחה שלהם, כמו אבא שלי, אז לוקחים מישהו שכבר יש לו עבודה, ומקדמים אותו בשביל איזו המצאה טפשית!" הוא נופף באריזה.
"זה לא אשמתי שאבא שלך מובטל, יוני, אל תפיל את זה עליי".
יוני חייך בנבזות, הוציא את כל הממחטות מהאריזה וקינח את אפו תוך כדי שימוש בכולן.
"אוקיי, אתה צודק, אני אפיל את זה על הרצפה", אמר ושמט את אריזת הממחטות מידו.***
"אדון ברנשטיין, אתה לא חושב שכדאי קודם לשווק את המוצר לקהל מצומצם יותר, לראות איך הם מגיבים?"
"שטויות, שמואל! ההמצאה החדשה גאונית! כולם יאהבו. שימו את הממחטות בריחות החדשים בעדיפות ראשונה, ותתחילו לייצר את הכל באופן מוגבר. בעוד כמה ימים נתחיל לשווק!"
שמואל זלצמן לא רצה להתווכח עם ניצן, ולומר לו שהיום הבן שלו, אלירן, חזר הביתה ואמר לו שהרעיון עם הממחטות בריחות הוא דבילי. שמואל זלצמן היה די בטוח שכל העניין הולך להיכשל, אבל הוא לא רצה לקלקל את מצב הרוח הטוב של אדון ברנשטיין, בדיוק כמו שהנהג ההוא בטלוויזיה לא רצה להעיר את החבר שלו, שישב במושב האחורי למרות שידע שהוא הולך להרדם עוד מעט. הוא חשב לעצמו: אולי אני לא ארדם, למרות הכל? אולי אני לא אעשה תאונה? אולי עוד מעט הוא יתעורר?***
במשך ארבעה חודשים ניצן חולם את חלומותיו בעצמו. בהתחלה אמנון עוד היה מתפלא כשלא הגיע, אבל בסופו של דבר הוא הבין שניצן השתחרר, שהוא רוצה להתקדם בחיים, שיש לו שאיפות, מטרות.
שהוא כבר לא מאושר.
תהליך ייצור הממחטות החדשות עלה הרבה כסף, שלא כוסה. הצרכנים לא התלהבו במיוחד, וחיפשו תחליפים. די מהר כל אחד בנפרד הבין שאפשר להשתמש בנייר הטואלט, שעד אז השתמשו בו רק בשירותים, גם כדי לקנח את האף. פרוטה אחר פרוטה, ניצן ברשטיין הבין שכבר לא יזכה להגשים את חלומו. ביום שלישי אחד, באמצע הלילה, אחרי עוד חלום רווי סיוטים, הוא יצא לקזינו המקומי והפסיד את כל מניות חברת נזלת בע"מ במשחק קלפים. בבת אחת, ביום אחד, הוא איבד את כל מפעל חייו, ומפעל חייו של אביו.אמנון, המוכר בחנות "לילה טוב", מסיים לקרוא כתבה על האדם שהכיר חמש שנים, ומניח את העיתון. הוא כבר לא עובד עשרים וארבע שעות ביממה, פשוט אין לו כל כך צורך. אנשים באים והולכים, אבל תמיד יהיו כאלו שיצטרכו את שירותי החנות, כי כולם צריכים לחלום בסופו של דבר.
אמנון כבר התגבר על האינסומניה, ומתחיל להתרגל לישון. בהתחלה הוא נרדם על הדלפק בחנות, אחרי זה על הרצפה, ולאט לאט הוא למד. הוא הניח את ראשו על ספרים, על בקבוקים, ובסוף על כריות. אמנון עדיין צריך את הצנצנות כדי להרדם, אבל זו גם התחלה טובה בשביל אדם שרק עכשיו לומד איך לישון.בפינת רחוב חשוך, על מזרון קרוע ומטולא, שוכב אדם בחליפה מחוייטת ומאובקת, מלוכלכת ודהויה, וחולם. שערו אינו מטופח, פיו מדיף ריח חזק של אלכוהול ובגדיו מרופטים. בכיס מכנסיו שוכבת לה מטפחת אדומה, בריח תות. כשניצן ברשטיין קם בבוקר הוא מוציא אותה מכיסו, מתבונן על הלוגו של חברת נזלת בע"מ, ושואף את מלוא הריח. לא נשאר הרבה, במטפחת הישנה, ריחה גווע לאיטו, עד שתהיה חסרת ריח לחלוטין. אבל עד אז, עז שהריח ייגמר וניצן יצטרך למצוא חלום חדש, הוא מסתפק במה שיש.
ניצן חולם. בחלום הוא ילד קטן, ביחד עם אביו. הגשם יורד ואבא פותח מטריה, אבל את ניצן לא מעניינת המטריה. הוא רוצה לקפוץ בשלוליות, לתת לגשם לטפטף עליו. הוא מדלג על המדרכה הרטובה, ומחליק. אביו מרים אותו, מסדר את חולצתו הרטובה ומחייך. הם ממשיכים ללכת ומגיעים למשרד של חברת נזלת בע"מ. אבא שם את המטריה בפינת החדר ואומר:
"יש לו כישרון לצרות, את עוד תראי, סימה, הוא יהיה איש עסקים טוב".
הוא מתעורר. הגשם יורד ומרטיב את בגדיו. הוא קם מהמזרון ומסתכל על השמיים, נותן לגשם לשטוף אותו. בהבעה עצובה, כאילו יודע כבר מה הוא הולך לראות, הוא מוציא את המטפחת האדומה מכיסו. היא רטובה לגמרי, ואיבדה את צבעה. הוא מקרב אותה לאפו, ולא מריח דבר.ניצן, רטוב לגמרי, עומד בגשם ומסתכל על הטיפות, על השלוליות, ועל המטפחת. הוא נזכר בימים שהיה ילד קטן, שהכל היה פשוט. אבל עכשיו הוא העז לחלום וזה לא הביא לו דבר. רק מטפחת בריח של כלום.
-
מבחינת עלילה, יש לך המון חזרות מיותרות כמו סוגי השינה שנמכרים, ההרגלים של ניצן ועוד.
אני לא מדברת על חזרות שנעשו להדגשה, אלא על תיאורים שחוזרים על עצמם. למשל אם אתה כותב בסוף שריח הממחטה ייעלם בקרוב, זה מספיק. אם אתה כותב שהוא מריח ואין יותר ריח, זה גם מספיק. שניהם אחד אחרי השני זו חזרה מיותרת.
אני חושבת שהסוף הפאסימי עושה עוול כלשהו לסיפור. לא משנה כל הקונפליקט והשינוי שחל בניצן, הכל בסוף נהרס. חבל.
-
