ריבוע

[shif29]

אני בוחרת ריבוע ונכנסת לתוכו. פוסעת בשקט ובזהירות כמה צעדים פנימה, ומתיישבת להקשיב.
שקט מוחלט. בכל מקום בשוליים אפשר לשמוע תיקתוקים, ואני בכוונה חיפשתי נקודה מתה.
הריבוע הזה הוא שלי. רכשתי אותו מחברה שמוכרת ריבועים, זו חברה פיקטיבית בעולם פיקטיבי, אבל לפי כל החוקים זה שלי.
שלי כמו הכוכב רמינגדון בללון, שמת מזמן ורק את אורו המאחר להגיע רכשתי.
האור הזה שלי, והכוכב שלי.

ומה עכשיו? מרחבים לבנים. אני מנסה להאריך את הזמן הלבן ככל האפשר. אם אמלא את הריבוע אצטרך לצאת. לא יהיה לי יותר מקום.
"סליחה?" – אני מרימה את ראשי. ילדה מלוכלכת כבת חמש, מטפטפת עלי ארטיק שוקולד נוזל.
אני מסמנת לה בידי להמשיך ללכת, אבל היא לא מסכימה. עומדת שם כמו מפגרת עם הארטיק ביד ומטפטפת עלי.

זה לא שאני כמהה לילד או משהו כזה. בהחלט מסתפקת בריבוע שלי, המואר באור הכוכב. ובשום אופן לא מוכנה לוותר על נקודה אחת של לובן בוהק עבור דמעות של ילדה.
אבל מאוחר מדי כי הכל מלא שוקולד דביק.
"טוב, מה את רוצה?" אני מרגישה אי נוחות, כתמים שחורים מתחילים להופיע בריבוע שלי.
הילדה מתחילה לבכות. "איבדתי את אימא שלי" היא אומרת. "סליחה אולי את יודעת איפה היא? את יכולה אולי להגיד לי?"

"אני לא יודעת" אני משיבה. "איך היא נראית?"
שאלה טפשית. קודם כל, אין כאן אף אחד חוץ מאיתנו, וחוץ מזה, מה היא כבר תגיד? גדולה? אהובה? חמה? שומרת מגוננת?
אני תוהה מה מאחורי כל זה. מניעים פסיכולוגיים וכל הבולשיט הזה. לכל דבר יש סיבה.
שולי הריבוע מתחילים להעשות שקופים. אני לא מבינה למה.

"יש לה עיניים חומות" מספרת הילדה, "והיא גבוהה מאוד, ורזה, בערך בת חמישים" – –
ככל שהמשפטים מתארכים היא פחות ופחות נראית בת חמש. והמקום בריבוע הולך ומתעט.
הדבר היחיד שנראה אינסופי, עכשיו כשהלובן נדחק לפינות התחתונות, הוא הארטיק. מטפטף ומטפטף והיא רק מחזיקה אותו, רק מחזיקה לא אוכלת.
"את לא אוכלת את זה?" אני שואלת לבסוף.
האישה בת החמישים פלוס שעומדת מולי מחייכת.
"מוזר נכון?" היא משתפת. "אני לא יכולה לגעת בו, הוא של הילדה שלי."
"ואיפה היא?" אני מתחילה להתעצבן.
"היא תכף תבוא," עונה לי האישה הממושקפת.
"אני חשבתי שזו את", אמרתי.
"לא לא" היא צוחקת" אנחנו פשוט מתחלפות בנקודה הזו. היא של שתינו.
"אבל הארטיק הוא שלה".
"כן".
אני מבינה פחות ופחות. אולי זה לא היה רעיון טוב לקנות את הריבוע, כי אני לא ממש יודעת מה לעשות איתו, הפעם. המילים המתקרבות נראות יותר ויותר משונות, כלומר, הן רגילות אבל מתארות מצב מוזר.
אני הודפת אותן. הודפת אותן אבל הטפטוף לא מפסיק.

שאלה לבורא היקום: מה הייתה הכוונה בכל זה?.
והדת נמשכת. תמיד אנחנו רואים פחות מדי, ומבקשים לדעת יותר. אין ריבועים לבנים, עונה לי אלוהים, יש רק אנשים ריקים.
ואת לא אחת מהם.
אני לא אחת מהם.

השוליים נעלמים פתאום ונשיא החברה מופיע. הוא פונה קודם כל לאישה. "כדאי מאוד שתנקי את זה, אחר כך נחליט מה לעשות איתך", הוא אומר לה והיא רצה משם, עם הארטיק, ומביאה סמרטוט ודלי. ואז, הוא פונה אלי.
"אני מתנצל", הוא אמר, "אלה טפילות ידועות, חיפשנו אותן חודשים וכשמכרנו לך את הריבוע קיווינו, כמו בכל פעם, שהן יופיעו אצלך. אחרי כמה חודשים של מעקב הצלחנו להבין אל מי הן באות ברוב הפעמים. את לא נשואה, מתקרבת לארבעים, אין לך ילדים ואת מסורה לקריירה תובענית".
"אני לא מבינה איך הצלחתם לגלות שהיא כאן" אני אומרת לבסוף, "הרי אסור לכם להכנס".
"יש לנו כלבים" הוא עונה לי, "שמריחים שוקולד. זה מטריף אותם, וכשהם התחילו להתרוצץ ולייבב הבנו שעלינו עליהן".
האישה חזרה עם דלי מגב וסמרטוט והתחילה לעבוד. הארטיק לא היה איתה. זה הפתיע אותי.
"מה קרה לארטיק?" שאלתי.
"הם לקחו לי אותו" היא בכתה. בעודה מנקה. "הם אמרו שהילדה שלי לא תצטרך אותו בפנימיה שהיא הולכת אליה. הם אמרו שאני לא אראה אותה יותר אם אני לא אעלים את כל הטיפות" היא עמדה על ארבע וקירצפה, מודאגת. שתקנו. עד שדיבר מנהל החברה.
"זה מספיק" הוא אמר לאישה. שני חיילים נכנסו, אסרו אותה באזיקים ולקחו אותה משם, מקללת ונוהמת.
"אני מתנצל על אי הנעימות" אמר הנשיא. "תגידי לנו איך נפצה אותך ונשתדל לעשות כל דבר".
"מה עם הריבוע שלי" שאלתי לבסוף.
"את תקבלי אחר, אם תרצי. נקי ולבן לגמרי" הוא מחייך חיוך בהול. משונה.
"אני לא רוצה ריבוע אחר" אמרתי. כמה פעמים כבר אפשר להחליף מקום.
"את חייבת לקבל פיצוי כלשהו" התעקש הנשיא. "אלה החוקים".

האור התעמעם, נותן לי רעיון. "אני רוצה כוכב אחר, עם אור חזק יותר" אני מכריזה. הנשיא לא מתווכח. "ואני רוצה גם את הילדה" מיהרתי לפלוט. שיהיה.
הוא מחייך. "או, עכשיו את מדברת." הוא אומר לי, ומושיט לי את ידו.
"כוכב, וילדה. ראי זאת כעשוי".
אני לוחצת את ידו, והוא נעלם, משאיר את השולים כהים, כמו בהתחלה. אני יושבת לי שם, מוקפץ נקודות שחורות אבל לא אכפת לי. ריח הלימון של חומר הניקוי אופף אותי, אני מחכה., עד שטיפת שוקולד נושרת לי על האף. אני מלקקת אותה.
"סליחה" נשמע הקול הקטן.
אני מרימה ראשי לאט. ילדה כבת חמש, עם ארטיק שוקולד ביד. אני בוחנת בזהירות את שולי הריבוע, באור החוור שהולך ומתחזק.
"אני לא מרשה לך לאכול ארטיק" אני אומרת לה. "רק אחרי ארוחת הערב".

[???]

אהבתי את הניגוד הבולט שנוצר בין העולם ההי-טקי של הריבועים הלבנים, לבין הילדה והארטיק הנוטף. הרעיון מצא חן בעיני: הריקנות "נקייה", הרווקה הקרייריסטית, והרצון בסופו של דבר לגדל את הילדה.
אבל אין כאן התפתחות אמינה ומרתקת שלוקחת את הקורא בצורה חלקה מההתחלה לסוף. למשל, הדיאלוג עם אלוהים באמצע לא ממש נדבק.

כדאי לנסות לשפר את זה

[shif29]

זה תיאור של חלום שנראה לי בדיעבד (וגם תוך כדי) ספקולטיבי.
בהחלט אתה צודק שזה חומר גלם מכמה בחינות, וגם אני לא מתה על הקטע על אלוהים.

אני אנסה להוריד אותו…

[איש בגלימה אפורה]

דרושים פיתוחים נוספים לעלילה ועוד קצת רקע על הריבועים, הכוכב ובכלל כל העולם הזה. כמו כן דרוש שיפור רציני לקטע אם אלוהים. אך סך הכול זהו סיפור מוצלח מאוד.

[מאת]

תגובות