רוביקה

[שי 1]

פעם אחת גלשתי באינטרנט וראיתי באנר. היום לא ממש משתמשים בבאנרים, הכל זה אנימציות מקפצות ומנגנות שלוקח חצי שעה עד שמוצאים את כפתור ה"איקס". אבל ראיתי באנר.
בבאנר, שהיה עם רקע לבן, הייתה מצויירת אישה. האישה חייכה. כמובן שהיא חייכה, אחרת זו לא הייתה פרסומת.
במרכז היו אותיות לבנות על מסגרת כחולה, כי אם לא הייתה מסגרת כחולה היו אותיות לבנות על רקע לבן, ואז לא הייתי מבין מה כתוב.

"ניתוחים מיוחדים בתל השומר – שאיבת שומן, שינוי מין, השתלת אוזניים, הגדלת מוח, ועוד…"
הגדלת מוח? אף פעם לא מזיק. בעיני רוחי ראיתי את עצמי פותר קוביה הונגרית, עושה תואר בפיסיקה ניוטונית, פותר בעיות במכניקה קוונטית, דברים של חכמים.
אם פעם לא הייתי מבריק במיוחד במקצועות הריאליים. בד"כ מצפים ממישהו כזה להיות טוב במקצועות ההומניים, אבל גם בזה נכשלתי. חוץ מספורט. הייתי ממש טוב בזה.
בתיכון תמיד היה את הגאון הזה של הכיתה. קראו לו יצחק. נהניתי לפוצץ אותו במכות. הוא היה דורש כזה, בלי חברים, כולם צחקו עליו. אבל קיבל מאיות בפיסיקה, המאנייק.

אז לחצתי על הבאנר, הגעתי לאתר עם מצגת פלאש חובבנית במסך הפתיחה והעתקתי את מספר הטלפון על פתק קטן. חייגתי באצבע רועדת מהתרגשות, תמיד רציתי להיות חכם יותר.
"תל השומר, מדברת דנה"
"שלום דנה" אמרתי, "אה… לחצתי על איזה באנר עם ניתוחים מוזלים…" התחלתי לגמגם, וזה לא מצא חן בעיניי, כי אני לא חסר ביטחון עצמי או משהו.
"מיד אעביר אותך למוקד מרפאות חוץ"

"מרפאות חוץ שלום" ענה לי קול גבר עצבני
"ראיתי פרסומת על ניתוחים מיוחדים?"
"כן, אעביר אותך לרופא, זה רעיון שלו. לשים פרסומת באינטרנט…" הוא צקצק בלשונו, חושב על ימים ישנים וטובים, שהכל היה פשוט יותר.

"ניתוחים מיוחדים, מדבר דוקטור ליפשיץ"
"שלום דוקטור, אני רוצה לעשות הגדלת מוח"
"אדוני, אני מקבל עשרים פניות ביום מאנשים כמוך, אולם הניתוח הוא מורכב, מסוכן ויקר, אתה בטוח שאתה רוצה לקחת את הסיכון?"
"אני בטוח, ויש לי מספיק כסף מהכדורגל"
"יפה. תגיע מחר למרפאה בשעה שמונה בבוקר לאבחון ראשוני"

ניתקתי את הטלפון עם חיוך. הכל יהיה בסדר, אני אהיה חכם יותר. אני אצלצל בדלת של רויטל, ואבקש ממנה לחזור אליי, כי אני כבר לא כזה מטומטם וחסר רגשות. אני אפתור תשבצים ואזכה בפרסים. אני ארכיב את הקוביה ההונגרית שתלויה לי על המדף, מבולגנת עוד מהתיכון.

"בוקר טוב!" קורא לעברי אדם בעל שיער לבן וחיוך עם שיניים קצת עקומות
"בוקר טוב דוקטור ליפשיץ" אני עונה. בכיתה י', כשאני ויצחק עוד היינו חברים וישבנו אחד ליד השני, המורה לאנגלית הייתה נכנסת, וכולם היו אומרים: "גוד מורנינג מיס כוהן". אני ויצחק היינו אומרים: "גוד מורנינג מיס בוהן", ומתפתלים מצחוק. אף אחד לא שמע את זה חוץ מאיתנו.
"תקרא לי תומר"
"בסדר, דוקטור ליפשיץ"
"תומר"
"סליחה, דוקטור"
"תמתין פה, אני אכין את חדר הניתוח" הוא אמר ויצא

מחט ניתקעת בזרוע ימין.
תמיד הייתי מרים את יצחק עם זרוע ימין, צוחק וזורק אותו על הרצפה. הוא היה אוסף את העט, הסרגל והמחשבון שנפלו יחד איתו כשהחברים שלי היו צוחקים. רויטל הייתה מושכת לי בחולצה ואומרת שככה לא מתנהגים, ואני ממש מטומטם חסר רגשות. יצחק היה שותק. רויטל הייתה חוזר אליי אחרי שבוע.
"מרגיש ישנוני?" הדוקטור שואל
"לא, זה די כואב"
"הבנתי. סימה! תביאי עוד מורפיום!"
"סליחה על הטרחה" אני אומר
"אין דבר, אתה פשוט בהמה מגודלת"
"תודה, אני חושב"
ליפשיץ מזעיף פניו. "אתה טועה, אתה לא חושב, אתה אפילו לא קרוב לזה. או! תודה סימה"
שיער בלונדיני ותווי פנים רוסיים היו הדבר האחרון שראיתי לפני שנרדמתי.

בחלום ראיתי את יצחק, מרים את יד שמאל ועונה למורה על המשוואה בשלוש נעלמים, את רויטל אומרת לי להפסיק להרביץ, ואת דוקטור ליפשיץ צוחק בקול שטני. "בהמה מגודלת, חה חה!".

"אני לא רעב"
הכל מטושטש. קיר מלא ציורים של ילדים שרצו תוספת כישרון נגלה למול עיניי. אני רואה את סימה עוזבת את החדר עם עגלת אוכל ריקה, חוץ מצלחת אחת עם תפוחי אדמה ונקניקיות.

יצחק קם מהרצפה ומוריד אבק מחולצת המשבצות, רויטל צוחקת, חבוקה בזרועותיי, ודוקטור ליפשיץ מחייך. אני מתעורר.

"צריך לקחת לחץ דם" אומרת סימה, כמעט בהתנצלות.
זרוע ימין, פעם עושה שריר לרויטל ועכשיו משמשת ככלי להעברת אוכל אל הגוף שלי.
"תביא את יד שמאל, זאתי עם אינפוזיה"
אינפוזיה, כן.

טיק, טיק, טיק.
"לחץ דם בסדר גמור, תומר תיכף יבוא לבקר" אומרת סימה במבטא רוסי קל. בטח הרבה זמן בארץ.
אני שוכב על המיטה ומסתכל על הקיר עם הציורים. השבלול הימני יותר יפה מהמשמאלי. הרבה יותר.
"מה נשמע? עדיין שומע קולות?"
"לא, דוקטור"
"תקרא לי תומר"
"סליחה"
תומר שואל את המטופלים לשלומם, רק שבחדר יש רק אותי ואת מנחם עם השתלת האוזניים.
"מה שלומך?" שואל איש בחלוק לבן ופנקס.
"הכל בסדר, תומר"
שתיקה.
"קראת לי תומר?" הוא שואל בפליאה
"מה הבעיה?"
"אתה כבר מראה אותות חיוביים" הוא מחייך ומשרבט בפנקסו משהו בכתב לא ברור. אני כמעט בטוח שאם הייתי מביט מבט פנימה לא הייתי מבין הרבה. כתב של רופאים, נו.
אני נרדם.

למחרת שוחחתי קצת עם מנחם. הוא ממש נחמד, סיפר לי כל מיני בדיחות ודברים מצחיקים שקרו לו בצבא. מתישהו החלטתי שהגיע הזמן לעבור לפסים אישיים.
"עשיתי ניתוח להגדלת מוח" אמרתי
"מה?"
"הגדלת מוח"
"מה??"
התחלתי להתעצבן, אני שונא להגיד את אותו הדבר יותר מפעם אחת.
"אל תשים לב אל מנחם, הוא עבר השתלת אוזניים ולגוף קצת קשה להתרגל" אמר תומר, עומד בפתח הדלת.
"אני מרגיש הרבה יותר טוב" עניתי על השאלה שלא נשאלה.
"מצויין. היום אני רוצה שתלך קצת במסדרון"
"רק עם סימה" אני אומר
"בסדר" הוא מחייך, "סימה, לכי איתו"
אני עובר לתנוחת ישיבה ומכניס רגל אחרי רגל לנעלי הספורט שלי, וקם.

מכירים את ההרגשה הזו, שאתם מסתובבים במקום הרבה זמן וכשאתם מפסיקים העולם נראה נופל? התחושה די דומה אצל מי שקיבל תוספת מוח. הרגשתי כמו החייזרים בסרט "הפלישה ממאדים" עם הראש הענק והמוח עטוף בבועה של זכוכית.
"סימה?"
"כן?"
"אני לא מרגיש כל כך טוב"
"תחכה קצת, תוך כמה שניות זה עובר. הגוף צריך להתרגל"
צדקה הרוסיה. אחרי חצי דקה אני עומד זקוף ומושיט את ידי בתנועת ג'נטלמן, המזמין את בת זוגתו לריקוד.
"שנלך?" אני שואל. סימה מחייכת.

אחרי כמה ימים כבר הקפתי את כל המסדרון פעמיים, בלי סימה.
הלכתי למיטה, חלצתי את נעלי הספורט והתחלתי לאכול מהצלחת את תפוחי האדמה והנקניקיות שהיו על הארונית ליד המיטה. אני חותך לפרוסות את הכל בעזרת סכין הפלסטיק, עד שמיטה חדשה נכנסת לחדר.

אני מדבר עם האיש, הוא דווקא נחמד. מסביר לי קצת על תאוריית הכאוס, על הצפנה קוונטית. לפעמים היה משתתק, שוכח מושגים ונזכר רק אחרי כמה שניות. יום אחד הוא ממש הפסיק באמצע.
"פעם זכרתי את כל זה בעל פה" הוא אמר
"חבל, זה מעניין, הייתי רוצה לשמוע עוד"
"על מה אתה פה?" הוא שאל בלי קשר
"הגדלת מוח"
"אני על הקטנה"
"הקטנה??" התפלאתי, "למה שמישהו יעשה הקטנת מוח?"
"לפעמים זה לא טוב לדעת יותר מידי" אמר
הנהנתי בהבנה. בזמנו לא הבנתי את זה, אבל הנהנתי בכל זאת.
"איך קוראים לך?" הוא שאל פתאום
"איתן"
"אני יצחק"
"יצחק קירשנבאום?"
"כן! איתן קאופמן?"
"כן!!" צעקתי. קפצתי מהמיטה וחיבקתי אותו.

"האמת היא שנראית לי מוכר כבר מהרגע הראשון" יצחק אמר לי אחרי כמה ימים.
"כן, גם אתה לא השתנית במיוחד" אמרתי, "עדיין עם משקפיים".
הוא חייך.
סימה באה ומודדת לי לחץ דם. היא מפטירה ליצחק: "היום תנסה ללכת".
כשיצחק קם, הוא נפל. סימה עזרה לו לקום. מצאתי על הארונית שלו קוביה הונגרית מבולגנת, לפני כמה ימים הוא ניסה לסדר אותה מחדש, התייאש, אמר שפעם ידע לפתור כאלו כמו כלום, ונרדם.

כשיצחק חזר, עייף ומבולבל, הושטתי לו את הקוביה.
"יפה, יפה" אמר תומר, שהגיע משום מקום, "אני חושב שאתה מוכן ללכת"
"דוקטור ליפשיץ," מלמל יצחק, "אני לא רואה כל כך טוב"
"זה בגלל המשקפיים, אתה כבר לא צריך אותן"

לפני שהלכתי, יצחק העניק לי בתור מתנה את הקוביה ההונגרית.
"אני כבר לא אשתמש בזה, קח אותה".
אני מהסס.
"קח, נו!" הוא מפציר בי, "ועשה לי טובה, תזרוק את המשקפיים שלי לפח בדרך החוצה"

אני מצלצל בפעמון הדלת של רויטל, מתנצל על שהייתי כזה מטומטם חסר רגישות, ומגיש לה קוביה עם שש פאות באותו הצבע. היא מכניסה אותי הביתה. אנחנו פותרים ביחד תשבץ ואחר כך רואים ערוץ המדע, מחובקים. אני מסביר לה קצת על תאוריית הכאוס. היא מחייכת ונותנת לי נשיקה.

אני מתקבל לעבודה בחברת מחשבים. יצחק הבוס שלי, בעזרת קצת פרוטקציות ומשיכה בחוטים. הוא קורא לי לחדר ואומר שלא יקרה כלום אם נשחרר תוכנה עם כמה באגים, כל עוד נעמוד בתאריך. אני אומר שלא יקרה כלום אם נאחר בחודש או חודשיים, ועדיף להוציא את הכל גמור. הוא מהנהן בהסכמה.
הוא לא מבין את זה, אבל מהנהן בכל זאת.

למחרת יצחק מכנס מסיבת עיתונאים לכבוד השקת התוכנה הגאונית, שעתידה לעשות היסטריה, "Rubik-Solver 3000". אני מתפרץ ואומר שזה עדיין מוקדם. הוא מפטר אותי על המקום, לקול צחוקם של העיתנאים. אני שותק.
לפעמים זה לא טוב לדעת יותר מידי.

[shif29]

קודם כל, אחלה סיפור:
כתוב מצויין יש לך סגנון ושפה, ויש להם ייחוד.
מאוד מאוד אהבתי את הקטע עם אוליבר טוויסט עם הטוויסט. מגניב.

הערות בכל זאת:
משקפיים זה זכר. משקף אחד, משקפיים.

ו – הייתי מוותרת על שתי הפסקאות האחרונות, במסגרת הזאת.
כלומר: כשהוא בא לבחורה הביתה עם הקוביה ההונגרית וכל זה זה יופי של סיום, של פרק או סיפור
אבל לחלק בו הוא מגלה שזה גם לפעמים לא טוב וכו', לא הקדשת מספיק זמן, והוא פחות מרשים מהקטע עם רוויטל. (חבל לטשטש את הסיום עם משהו חדש ועדיין לא מפותח)
קיצור: אני הייתי מורידה שתי פסקאות אלו, מסיימת עם רוויטל והגיבור מחובקים, משאירה את זה ככה: הגיבור עשה הגדלת מוח כדי להרשים בחורה, וזה עבד.

או ממשיכה לכתוב – עוד פרק, ורק שם בפרק החדש מתחילה לברר איפה זה נהיה בעייתי, התוספת מוח הזאת.

בכל מקרה אחד היפים שקראתי פה.

[שי 1]

תודה רבה, דבר ראשון.

אכן תודה על תיקון שגיאת הדקדוק. בד"כ אין דבר החומק מעיניי המוסתרות מאחורי משקפיים (!), אבל הפעם חרגתי ממנהגי ואדע זאת להבא.

אני חייב להודות שגם אני חשבתי לסיים את הסיפור שתי פסקאות קודם, אבל אז החלטתי שכדאי לסגור את העניין עם יצחק בדיוק כמו שצריך לסגור את העניין עם רויטל. אולי אפילו יותר.

שוב תודה על המחמאות.

[shif29]

עם רויטל לא סגרת, אלא פתחת. התחלה חדשה, סיפור חדש –
אבל עם יצחק, זה כמו התנערות מכל הסיפור… שתי הפסקאות האחרונות כתובות כמו תקציר של משהו – ויחסית לשאר הסיפור נראות כמו כתיבה לא אחראית כל כך.
אני בעד לתת לקוראים להחליט, או לדמיין את המסקנות שיסיק המספר מהתהליך שעבר. אתה כאילו סתמת את החור הזה.
ואולי, פשוט להעביר את העניין עם יצחק לפסקה קודמת? ואז זה יתחבר לסיפור: הוא משיג עבודה, ואז מגיע לרוויטל הבייתה, וכל זה.
(בכל מקרה את עניין הפיטורין ומוסר ההשכל הייתי מורידה…)

אבל זו רק דעתי…

[Nyx]

טוב, כמו שאמרה shif29, הרעיון של הגדלת מוח ושאר ניתוחים מיוחדים נחמד. אני משערת שהכוונה היא יותר הגדלה של IQ ולאו דווקא של המוח עצמו.

ברמת הסגנון אין לי הערות, אבל היו כמה דברים שקצת הפריעו לי מבחינת התוכן:
ההתחכמות עם צבע האותיות והרקע בהתחלה לא ממש מצחיקה, ולדעתי מיותרת.
יש לי קצת בעיה עם הקשר בין איתן ויצחק. הם היו חברים עד כיתה י' ואז קרה משהו ולא רק שהם לא היו חברים, אלא שאיתן ממש התעמר ביצחק. לא ברור לי מה היתה הסיבה לכך. קנאה? למה בכיתה י' הוא לא קינא? ולמה יצחק סלח לו כל כך מהר – זה בגלל הניתוח?
גם לא לגמרי ברור למה יצחק רוצה להקטין את ה-IQ. הסיבה שהוא נותן ממש לא מספקת, מה עוד שהוא נשאר לעבוד ממש באותו תחום. זה נראה שהוא הוריד לעצמו את ה-IQ במידה די גדולה אם הוא לא מסוגל להרכיב את הקוביה ההונגרית. הייתי מצפה למצוא אותו עובר לתחום אחר לגמרי, ולא נשאר במקום שבו כל עובד זוטר יהיה יותר חכם ממנו, מה טוב בזה?

וסתם הערה – מהסיפור שלך נראה שהרשעות של המספר נובעת מהטיפשות שלו, כי החברה שלו כעסה עליו על ההתנהגות הבריונית שלו וחוסר ההתחשבות ולא על חוסר ידע, ובכל זאת שיפור ה-IQ החזיר אותה לזרועותיו. נראה שתוספת ה-IQ שיפרה לו גם את המוסריות. זה בכוונה? (ברור שהקשר בין המשקפיים ל-IQ מכוון, אבל אז הייתי מצפה מאיתן לסבול מבעיות ראיה לאחר הניתוח).

[שי 1]

הגדלה של המוח היא אכן לא בהכרח הגדלה של אייקיו, אבל אם הגוף נשאר אותו דבר והמוח גדל, ההנחה היא שהחלק של האינטיליגנציה גדל, ולא החלק שעוזר לשליטה באגן הירכיים.

לא ממש מצחיקה? מצטער לשמוע. בכל אופן, המספר לא מנסה להצחיק וגם אני לא. מה שכן, יש כאן התחכמות שלדעתי לא גורעת, אלא סתם מתחכמת. נכון שלא צריך להתחכם סתם, אבל זה כבר עניין של כל אחד.

יש איזשהו חור בסיפור, שהוא בכוונה, שמתישהו בתקופה שלפני התיכון יצחק התחיל לקבל ציונים טובים, ואיתן התחיל לקנא.
הסיבה שאיתן נותן היא סתומה ותוכננה להישאר כזאת, עד לשורת הסיום של הסיפור, שמסירה קצת מן המסתורין האופף את המשפט שיצחק אמר.

למה יצחק סולח? אנשים סולחים. הרבה פעמים קורה ששני אויבים מושבעים משלימים לאחר כל כך הרבה שנים, רק כי הם שמחים לראות אחד את השני ושוכחים הכל. יצחק כנראה נזכר רק בתקופות הטובות וסלח לאיתן.

קצת פספסת את הנקודה בקשר לסיבה להישארותו של יצחק באותו התחום. יצחק אינו מגיע למעמד בעזרת חוכמה, אלא בעזרת כוח ופרוטקציות, ושד יודע מה עוד. מה, לא נתקלת בבוסים מטומטמים וכוחניים?

זה בכוונה. יש את העניין שנקרא אינטיליגנציה רגשית. באשר להערה שאיתן היה צריך לסבול מבעיות ראיה – היא בהחלט במקום (לא שהשאר לא היו, אבל הייתי חייב לומר את דעתי. אין כאן ביקורת על הביקורת) ואני בהחלט מקווה להקפיד על כך יותר בפעם הבאה. שהרי פרטים קטנים עושים את הסיפור.

תודה על הביקורת הבונה.

[נעם]

וחבל, כי השאלה מה היה קורה עם אפשר היה לשנות את מנת המשכל של מישהו יכולה להיות ממש מעניינת. אבל היו בסיפור הזה המון דברים שלא התאימו לי:

1 כל מערכת היחסים בן יצחק ואיתן (וגם רויטל, אם אנחנו כבר בנושא), נראת לי מעושה. דוגמה אחת בולטת: רויטל נפרדה מאיתן (שלא לומר, זרקה אותו), לא ראתה או שמעה ממנו (לפחות למשך הניתוח ותקופת התאוששות) והנה יום אחד הוא מופיע על סף דלתה, מספר לה שעבר ניתוח מהפכני ובמקום להיות להרגיש (חרדה/פחד/עצבנות בחר את המתאים לך) היא מתאהבת בו מחדש די בו במקום. עכשיו, זה לא שהייתי מתנגד שדברים כאלו יקרו (במיוחד לי), אבל אני חייב לשאול: מה?!?! אני נאלץ להמליץ לחשוב שוב את הנושא של מערכות היחסים בסיפור הזה.

2. השלבים לפני הניתוח. גם אני, כמו כולנו, הרהרתי באפשרות לעבור ניתוח רדיקלי בעל פוטנציאל לשנות את מהותה של אישיותי ואמרתי לעצמי: "הגדלת מוח? אף פעם לא מזיק.", מידי התקשרתי לבית-החולים וקבעתי תור בלי כל בלבולי המוח של הבירוקרטיה הרפואית, בדיקה האם אני בגיר ושפוי בדעתי, בדיקות-דם וכו'. זה שהדברים האלו עולים כמו תל"ג של מדינה אפריקאית קטנה, או קשים ומסובכים רפואית או…. אני מקווה שהנקודה מובנת. זה נראה כאילו רצית לעשות fast-forward לחלק הזה, שזה בסדר, באמת לא חלק מעניין. רק הצורה מפריעה לי.

3. הקוביה ההונגרית. הבנתי, הוא רוצה להיות מסוגל לפתור קוביה הונגרית. צריך להיות חכם בשביל לפתור קוביה הונגרית. בסדר. הבנתי בפעם הראשונה. גם בשנייה. כשהכנסת את הקוביה הזו בפעם השלישית כבר התעצבנתי. יש עוד דרכים להראות שאתה חכם. (לא, אני לא יודע לפתור קוביה הונגרית).

4. הסיום משאיר אותי בהרגשה שכל מה שרצית לומר בעצם הוא: זה שתהפך ליותר חכם לא יהפוך אותך ליותר מאושר. או משהו כזה.

היו עוד כמה נק' שהפריעו לי, אבל נראה לי שכבר זרקתי מספיק רפש בהודעה אחת…

[שי 1]

1. לא הבנתי מה הבעיה במערכת היחסים בין יצחק לאיתן, ואם אתה מתכוון לזה שיצחק משלים איתו בו במקום, אז הגבתי על כך בתשובה קודמת.
בקשר למערכת היחסים בין רויטל לאיתן, ובכן, רויטל היא אישה שסולחת בקלות, כמו שמודגש בסיפור. היא מתעצבנת מהשטיקים של איתן, אבל תמיד חוזרת אליו.
בפעם האחרונה כנראה שזה היה רציני במיוחד (או שזה עוד אחד מהריבים הקטנם האלו), ועכשיו איתן בא בפתח דלתה ומבקש סליחה. כמו שמשתמע מדמותה של רויטל, היא סולחת לו הפעם המי-יודע-כמה. ככה היא.

2. הנקודה מובנת, באמת שכחתי מכל העניין.

3. חלק מהעניין הוא שאני יודע לפתור ומכור לקוביה הונגרית, ולכן נתתי לה תפקיד משמעותי בסיפור, במעין דמות/חפץ עיקרי. באותה מידה יכולת לטעון שאזכרותיו של יצחק מעצבנות אותך, או רויטל, או סימה, או המשקפיים. לדעתי קוביה הונגרית היא דבר מאוד הגיוני ומאתגר, אך עם זאת מאוד מטאפורי, ולכן החלק שלה בסיפור חיוני, ודרכו מאפיינים את החוכמה הפוחתת של יצחק ואת החוכמה הגוברת של איתן, את התנצלותו של איתן בפני רויטל וכו'.

4. זה מה שרציתי לומר? יכול להיות. אין לי מושג מה רציתי לומר. ניתן לפרש את הסיום בהמון מובנים. אתה יכול לפרש אותו כך שחוכמה שכלית מקנה לך חוכמה רגשית, או שחוכמה מקנה אושר (רויטל), או שתמיד יהיו אדיוטים בעולם, או שבעצם יצחק, אפילו אחרי הקטנת המוח, יותר חכם מאיתן, בריון ושחקן כדורגל לשעבר.

רפש? מה פתאום. תגובה לא-אוהדת אינה פחותה מחשיבותה של תגובה אוהדת, ולכן אם יש לך עוד דברים שהפריעו לך וחשובים, הגד נא לי.

[נעם]

נראה לי של רוב הדברים אנחנו יכולים להסכים שלא להסכים, לגיטימי. מה שכן, אם כבר בקשת, אז ישנה פסקה שאיתן מדבר עם הבחור שעבר השתלת אוזניים (מנחם). "במקרה" דווקא כשאיתן מחליט לספר לו סוף-סוף שהוא עבר ניתוח להגדלת מוח הבחור חוטף התקפת חירשות רצינית. זו מקריות מיותרת. בכלל הפסקה הזו לא תרמה לי מבחינת הסיפור, אני הייתי משנה אותה.

[שי 1]

אתה די צודק, סתם רציתי להכניס קצת הומור. כנראה שאני לא מצחיק מספיק.

[נעם]

להאם אתה מצחיק. הומור בכתיבה הוא *ממש* קשה. בעיקר בגלל שאין שליטה על הקצב שבו מסופר הסיפור. על פי רוב, הומור כמו במקרה הזה, לא כ"כ עובר.

מה שכן, אפשר להפוך את לסצינה אחרת, לא מצחיקה אבל מעניינת. הנה כמה דברים שחשבתי עליהם:

1. איך זה בשביל איתן לשוחח עם משהו בפעם הראשונה בתור "חכם".
2. מה הסיפור של מנחם? למה והוא ואחרים באים לשם?
3. זה מקום טוב לאיתן לספר למנחם (ולנו) קצת על התוכניות שלו לעתיד.

משהו בסיגנון הזה…

[מאת]

תגובות