קשורות

[ג"יי האמיתית]

עברה שנה מאז שרונן עזב אותה ומיכל עדיין לא הצליחה להבין למה. והיא דוקא ניסתה להבין. למצוא את הקשר בין הערב האחרון בו יצאו ביחד, ליום אחרי זה שבו הוא אמר לה שזה נגמר. היא ניסתה לנתח את מה שאמרה ומה שלבשה, ואת הבעות הפנים שלו. היא חשבה שאולי כשהתנשקו היא היתה כנועה מדי. אולי הוא חשב שהיא לא רוצה אותו, אולי הוא חשב שהיא לא תסכים לשכב איתו. אבל היא דוקא היתה מוכנה. היא חיפשה אחריו במרכז הכרמל, על מדרגות האבן שהוא והחבר'ה שלו תמיד היו יושבים עליהם שעות בלי לעשות כלום. אבל הוא לא היה בא לשם יותר ומיכל הרגישה מאויימת על ידי החברים שלו. בלילות היא היתה סורקת במחשבתה את כל הקשר שלהם מתחילתו ועד סופו. היתה פעם אחת שהוא רצה לתפוס טרמפים לתל אביב, והיא רצתה לחזור הביתה כי למחרת היה לה מבחן גדול… הוא כעס עליה ואמר שהיא "לא רצינית". אבל היא לא ידעה אם זה היה "זה" או שאולי זה היה משהו אחר שגרם לו להפסיק לאהוב אותה. כי מיכל חשבה שאם היא תדע מה זה אולי היא תוכל לשנות את הדבר הזה, או לפחות להתנצל על זה, והכל יחזור לקדמותו. היא רצתה לשאול את רונן מה קרה ולבקש ממנו שיגיד את האמת, אבל היא לא הצליחה להשיג אותו בטלפון או למצוא אותו בשום מקום. כאשר יום אחד היא ראתה אותו ברחוב, הולך יד ביד עם נערה מהתיכון, היא הבינה שעבר יותר מדי זמן בשביל שאלות מהסוג הזה.

עברה שנה מאז שרונן עזב אותה ומיכל עדיין לא הצליחה להבין למה. היא היתה יושבת בשיעורים ומשרבטת במחברת כל מיני ציורים. עצים, קווים מתפתלים, עיניים בלי פנים, פנים בלי עיניים. היא לא הקשיבה ממש למה שהתרחש סביבה, היא אפילו לא חיכתה שהשיעורים יגמרו. הם פשוט התחלפו ובשבילה זה לא ממש שינה. מורה אחד יצא, מורה אחר נכנס. אחר כך היתה הפסקה. אחר כך צלצול. הבנות היו תמיד מתגודדות ביחד. הבנים היו רצים לחצר או עושים רעש בכיתה. אסנת היתה לפעמים שואלת אותה אם יש לה משהו לאכול ולמיכל לא היה אכפת לתת לה. ממילא היא כבר לא היתה אוכלת את הסנדוויצ'ים הטיפשיים שאמא שלה היתה מכינה לה ורק לה כל בוקר.

יום אחד המורה ללשון בקשה ממיכל לנתח משפט לפי חוקי התחביר שנלמדו בשיעור הקודם. כעבור שעה מיכל ישבה בחדר ההמתנה של המנהלת וחיכתה.
על השטיח זחל תינוק כבן שנה. הוא התקרב לעברה ומיכל חייכה אליו. המורה להיסטוריה הציצה מחדר הצילום, מודאגת, אבל נרגעה כשראתה שהפעוט משחק ונבלעה חזרה ברעש המכונה. מיכל הביטה בתינוק ששיחק בכדור חום מבד: הוא זרק את הכדור, וזחל אחריו. זרק אותו וזחל אחריו. זבוב התנגש בזגוגית של החלון הצר מנסה להגיע אל הצד המואר. מיכל ישבה והתבוננה. הפעוט הדף את הכדור וניסה להגיע אליו שוב. הכדור נזרק – הזבוב זיבזב, הזבוב דמם – התינוק חיפש, הכדור קפץ על הריצפה והזבוב התנגש בשמשה. לבסוף השתרר שקט… הכדור התגלגל מתחת לכורסה עליה ישבה מיכל, והתינוק לא הצליח למצוא אותו. מיכל התכופפה, ירדה על ברכיה וחילצה את הכדור המאובק. היא נערה את הכדור וזרקה אותו לעבר הפינה הנגדית של השטיח. הזבוב יצא שוב במחול. לפתע מיכל ראתה משהו שהיא לא ראתה מעולם: אור הבזיק סביב הזבוב, ריצד לעבר הכדור, קיפץ חזרה ונעלם. מיכל קמה בפליאה והתקרבה אל הזבוב אבל היא לא הבחינה בשום דבר מיוחד. היא הרימה עיניים לעבר תאורת הפלורסנט של החדר, אך זו נראתה כאילו היא פועלת כרגיל. זה היה מוזר, היא חשבה.
"בוא אלי חמוד," המורה להיסטוריה אספה אל זרועותיה את התינוק העולץ, והעיפה מבט קצר לעבר מיכל. רגע לפני שהם יצאו מהחדר התינוק שמט את הכדור… כמו ברק מיכל שוב ראתה את האור המרצד. מרצד סביב הכדור, מרצד סביב הזבוב, ונעלם. אבל הפעם היה נדמה למיכל שהיא הצליחה לראות יותר, שהכל קרה טיפטיפה יותר לאט… היה איזשהו קשר בין תעופת הזבוב לתנועת הכדור. מיכל ראתה את הקשר. היא התכופפה להרים מהשטיח את הכדור בדיוק כשדלת חדר המנהלת נפתחה לרווחה.

מאז אותו יום מיכל התחילה להבחין ביותר ויותר דברים שהיו קשורים זה לזה. במקום לשרבט שירבוטים במחברת היא היתה עורכת רשימות של הקשרים שהיא גילתה. היא כבר לא חשבה בלילות על רונן כל כך הרבה, והמורים הסיקו שכאשר היא כותבת היא מסכמת את מה שנאמר בשיעור, והניחו לה לנפשה, מרוצים. בהתחלה היא היתה יכולה לראות רק קשרים מקומיים, קשרים "קטנים" כמו שהיא קראה להם: זוג עלים שתמיד היו נעים יחד ברוח, או צליל חזק שהיה יכול לגרום לוילון לנוע (גם אם החלון היה סגור). בהתחלה זה היה ריצוד של אור סביב החפצים שרמז לה על הקשר ביניהם, אחר כך היא פשוט ראתה את זה, פשוט "ידעה". הקשרים לא היו קבועים אבל הם בדרך כלל היו מחזיקים לפרק זמן מסויים. לפעמים רק לשניות ספורות, לפעמים אפילו לכמה שבועות. מיכל היתה רושמת את כל מה שהיא ראתה בכל מקום שהיא ראתה, והיתה וחוזרת לבדוק אם הקשרים שמצאה ממשיכים להתקיים ולכמה זמן. בערימת גרוטאות, לצד הכביש הראשי שהוביל משכונת זיו לתחנת הדלק שברוממה, היא גילתה אבן שהיתה קשורה לקור של עכביש. כאשר היא הרימה את האבן, הקור רטט, והעכביש יצא לחפש אחרי הטרף. הקשר הזה המשיך להתקיים במשך שלושה שבועות שלמים, ומיכל חזרה לבדוק אותו מדי יום.

לפעמים הקשרים היו מובהקים. למשל, היתה ארוחת ערב אחת שבה כל פעם שהיא נעצה את המזלג שלה באפון ירוק, אבא שלה הרים את הגבות. זה נמשך במשך שתי דקות שלמות והיה מבדר מאד. אבל היו גם קשרים פחות ברורים, למשל, היו לה קוביות של "שש בש" שנראו כמו קוביות רגילות אבל למעשה מיכל גילתה שהתוצאות שלהם היו תלויות זו בזו. במקרה של הקוביות היו תוצאות שהלכו יותר טוב ביחד, אבל לא תמיד. "אחד" נהג להופיע לעיתים יותר קרובות עם "ארבע" – אבל לא בכל פעם. מיכל בילתה סופשבוע שלם בתיעוד התוצאות של זריקת הקוביות. זה היה מבלבל למדי כי באמצע הניסוי הקשרים השתנו.

ככל שמיכל גילתה יותר קשרים בין חפצים ובין חפצים ופעולות, היא התחילה להרגיש שהיא עלתה על משהו באמת גדול, משהו שכדאי לספר עליו למישהו שיוכל להבין ולהסביר לה את התופעה, ואולי אפילו לפתור בעזרתה שאלות שעד היום היו בלתי פתירות. למיכל היה שכן שלמד פיסיקה בטכניון. יום אחד היא חיכתה לו בחדר המדרגות והתחילה לשאול אותו כל מיני שאלות "כלליות" בפיסיקה, או במה שהיא החשיבה כפיסיקה. יוני שמח על כל השאלות, ולא היה לו אכפת כלל לשבת איתה שעות על גבי שעות במטבח הצר של דירת הסטודנטים שלו, ולספר לה על כל מיני תופעות פיסיקליות "מדהימות".

יוני היה גם זה שהציע למיכל ללכת לשמוע את ההרצאות של פרופסור צבי שביט, שנועדו לקהל הרחב. הוא אמר שהוא מרצה אדיר, ושההרצאות הפתוחות הן ברמה שהוא מאמין שהיא תוכל לעקוב אחריה. "נראה לי שמה שמעניין אותך קשור למכניקת הקוונטים, ליחסים בין חלקיקים במרחב. שביט כבר לא צעיר," יוני הוסיף, "אבל הוא היחיד שהצליח לקדם בשנים האחרונות את המחקר בתחום. על 'מחשבים קוונטיים' כבר סיפרתי לך?" יוני שאל, והתחיל בהרצאה נוספת. מיכל לא הבינה את רוב הדברים שיוני הסביר לה ("אולי רק את הרעיון הכללי"), אבל היא החליטה ללכת להרצאה בכל זאת. בהתחלה היא קצת חששה להיכנס לבדה, אבל לא היה נראה כאילו זה מפריע למישהו, ובקהל היו אפילו כמה תלמידי כיתה ח' שהיא זיהתה מבית הספר. אחרי ההרצאה היא ניגשה אל הפרופסור ושאלה אותו אם היא תוכל לשוחח איתו.
"יש משהו שאני רוצה להראות לך," היא אמרה. "משהו חשוב."

פרופסור צבי שביט הביט בה בספקנות.
"אולי יש 'קשר' בין הצ'ופצ'יק של הקומקום לשרוך של נעלי השמאלית אבל אני לא יכול לראות אותו. את מבינה?" מיכל לא ממש הבינה על איזה קומקום הוא מדבר והיא נעלבה מהנימה של הדברים, אבל היא בכל זאת התעקשה.
"יש קשר בין העט שמונח על השולחן לבין משהו שיש לך בכיס." צבי שביט רוקן את תוכן הכיס שלו. היתה שם ממחטה, ארנק ועט. עט שנראה זהה לעט שעל השולחן.
"זה העט. יש קשר בין העטים."
"הם מאותה חברה. אני אדם עקבי."
"זה משהו אחר," מיכל לא ויתרה. היא נטלה את העט בידה ומששה אותו. אחר כך היא הניחה את העט על השולחן החלק וסובבה אותו בתנופה. העט הסתחרר ונעצר כשהוא מצביע לכיוון דלת היציאה. אחר כך היא נטלה את העט השני, וסחררה גם אותו. העט נעצר כשהוא מצביע לעבר החלון, שהיה ממוקם בכיוון הנגדי.
"זה הקשר," היא אמרה. היא סובבה שוב את העט הראשון, ואחר כך את העט השני. שניהם הצביעו הפעם למקומות אחרים, אך עדיין לכיוונים הפוכים. צבי שביט הזדקף נטל את העטים, והחל מסובב אותם בעצמו.
"מעניין," הוא אמר. "מפתיע." הוא המשיך לעשות זאת במשך קרוב לחצי שעה, שקוע כולו בתנועה, מתעלם מהנערה הצעירה שישבה על הכסא לידו.
"את יכולה לראות 'קשרים' בכל מקום?" הוא שאל לבסוף.
"לרוב," מיכל אמרה.
"אם ככה אז בואי נלך למעבדה."

אותו ערב הם בילו במעבדה עד שעה מאוחרת, מבצעים מדידות ומתעדים את התוצאות. הכל לפי הקשרים שמיכל הצביעה עליהם. היו כל כך הרבה, בכל מקום. היא ניסתה גם להסביר לו את המהות של הקשרים השונים במילים שלה, והוא רשם כל מה שאמרה כשהוא זורק מדי פעם לחלל האויר מושגים כמו "קיוביט" ו"התקשרות". השעה היתה כבר תשע בערב והם עדיין היו במעבדה. איזה מזל שההורים שלי בקונצרט, חשבה מיכל.
"אני רוצה להזמין כמה פיסיקאים נוספים, הנה. בסדר?" מיכל לא היתה ממש בטוחה, אבל צבי שביט היה נלהב ונרעש והיא לא הרגישה שהיא יכולה לסרב. הוא החל לערוך שיחות טלפון. מיכל ישבה בצד והקשיבה. "אתה מוכרח לבוא. תופעה מדהימה!" הוא אמר בשיחת טלפון אחת, וגם: "יכול להיות שזאת פריצת הדרך שחיכינו לה," או: "יכול להיות שירדתי מהפסים" ואפילו: "אתה חייב לעזור לי לבדוק אותה. אולי זאת תרמית".
מיכל הרגישה מחנק קל בגרון. היא חשבה על כל האנשים החשובים שיבואו להתבונן ולבחון אותה. צבי שביט שלף מארון נסתר יין אדום "כדי להרגע קצת" וגם "לחגוג את המאורע." הוא מזג לעצמו וגם לה, למרות שהיא היתה רק בת ארבע עשרה, והיא בכלל לא אהבה לשתות אלכוהול. רונן תמיד רצה שהיא תשתה איתו ועם החברים שלו, היא נזכרה. צבי שביט לגם מהיין, חייך אליה, והציץ בהתרגשות לעבר דלת הכניסה של המעבדה. ריצוד עבר באור הפלורסנטי העמום של המעבדה. ריצוד קליל. יין אדום, דם, קריש דם. מיכל היתה מהופנטת לתנועה של הכוס, מתואמת להפליא עם תנועה של… משהו במוח של האיש שמולה.
בשבועות שאחר כך היא חזרה ואמרה לעצמה, שהיא לא ידעה מה זה, שהיא לא ממש הבינה מה קורה, שאין לה שליטה על הקשרים, היא הרי לא ממציאה אותם רק רואה אותם! אבל זה לא הקל על תחושת האשמה שהיא חשה. האמבולנס, שהזעיקה הגיע תוך דקות ספורות, ומיכל נרעשת ומבולבלת מיהרה להסתלק מהמקום. היא לקחה אוטובוס הביתה. היא הגיעה רק רבע שעה אחרי ההורים שלה.

ההורים שלה ישבו בסלון ונראו נרגשים ושמחים. הם שאלו את מיכל מאיזה בילוי היא חוזרת כל כך מאוחר אבל לא המתינו לתשובה. "יופי," אבא שלה אמר בפיזור דעת. "נחמד מאד."
"שבי איתנו רגע. יש משהו שאנחנו רוצים לספר לך," אמה אמרה. מיכל התיישבה ולא ידעה למה לצפות. לא היה שום קשר שהיא יכלה לראות כרגע בחדר שיכול היה לרמוז לה מה הולך להתרחש.
"איך להגיד את זה…" אמא שלה נראתה קצת נבוכה, ואבא שלה עזר:
"אמא בהריון. והמשפחה שלנו הולכת קצת לגדול…" ההורים שלה נראו מתוחים לראות מה תהיה תגובתה. מיכל היתה שמחה ולרגעים ספורים היא שכחה את כל מה שקרה באותו ערב. היא קמה וחיבקה את אמא שלה, ואחר כך גם את אבא שלה.
"את שמחה?" אמה שאלה.
"כן," מיכל אמרה. "אתם יודעים כבר אם זה בן או בת?"

במהלך החודשים שלפני הלידה מיכל הגיעה לכמה החלטות חשובות. היא החליטה לעזוב את בית הספר, ולהוריה שהתנגדו נמרצות היא הודיעה שהיא מתכוונת ללמוד בעצמה הרבה יותר ממה שהיא למדה במסגרת הרגילה, וגם לעשות בגרויות. "יהיה לי ממוצע ציונים שיאפשר לי ללמוד אפילו רפואה," היא הבטיחה להם והם לבסוף נכנעו. היא החליטה גם שאחרי התקרית הטראומטית עם צבי שביט, שבאותו לילה עצמו נפטר בבית החולים, היא תחכה לפני שתביא את תוצאות "המחקר" שלה למישהו אחר, ואולי היא אפילו תעשה את זה באופן אנונימי, למה לה להסתבך?
היא בילתה שעות רבות בקריאה. יוני השאיל לה ספרים בכל נושא שהיא רצתה, והיא המשיכה כמובן לתעד קשרים, כמו לפני כן, ואפילו במשנה מרץ, עכשיו שהיא לא נאלצה לבזבז את הזמן בבית הספר. חלק מהקשרים שמיכל הבחינה בהם היו חדשים ואחרים… היא הבחינה בקשר בין הסומק על לחייו של יוני לנוכחות שלה בדירתו, וגם בקשר בין הלמות ליבה, כשהיתה חוזרת הביתה משיטוטיה, להמצאות ה"טוסטוס" של יוני בחניה. היא שמה לב גם לכך שככל שהבטן של אמה תפחה, הוריה בילו זמן רב יותר בהסתודדויות וצחקוקים.

לבסוף הגיע הלידה. זאת היתה בת, ויחד הם החליטו לקרוא לה נוגה. מיכל ראתה אותה לראשונה בבית חולים "כרמל", דרך הזגוגית. אבא שלה ודודה שלה לא הבינו למה היא בוכה. דודה שלה ניסתה לרמוז משהו על "קינאה שמופיעה בגיל מבוגר", אבל מיכל לא קינאה, או שום דבר כזה, היא פשוט היתה בהלם מוחלט לגלות, שהיא ואחותה התינוקת היו קשורות.

קשורות.

כשנוגה הגיעה הביתה מבית החולים מיכל היתה ברקיע השביעי. היא טיפלה בה לפחות אותו מספר שעות ביום כמו אמא שלה, ובנוסף היא בילתה שעות רבות בהתבוננות ביצור הזעיר, מנסה להבין מה משמעות הקשר שביניהן. את הקשר היא ראתה כמו הילה שעטפה את שתיהן, אך פרט לאהבה הרבה שהיא חשה כלפי אחותה, היא לא הבינה מה ה"חוקים" של הקשר החדש הזה. בכלל, עצם הגילוי שאנשים יכולים להיות קשורים זה לזה הדהים אותה, והיא התחילה להסתובב ברחובות כשמבטה, שפעם היה מופנה לקרקע בחיפוש אחרי אבנים, צמחים ורמשים, הופנה כעת כלפי אנשים, כלפי זוגות, וגם בודדים, מחפשת אחרי סימנים נוספים של אהבה.

מיכל קוותה שהקשר בינה לבין נוגה לא יהיה בן חלוף. כאשר נוגה היתה בת שנתיים, ומיכל בת שש עשרה וחצי, הן עדיין היו קשורות, ומיכל הרגישה שעוצמת הקשר ביניהן רק גוברת ככל שהזמן עובר.

בפורים מיכל ויוני יצאו לטייל עם נוגה בעגלה. הם טיילו בטיילת לואי, שליד מרכז הכרמל והשקיפו על גן הבהאיים ועל כיפת הזהב, שנצצה בשמש. נוגה, שהיתה מחופשת לארנבת, נהייתה צמאה, אז הם נעצרו ליד מכונת משקאות כדי לקנות לה מיץ. נוגה כבר התחילה לבכות, ויוני ניסה להסיח את תשומת לבה ברעשן החדש שהם קנו בדרך. טררררר, הרעשן הרעיש. מיכל מצאה לבסוף בכיס האחורי של מכנסיה מטבע של חמישה שקלים. היא הכניסה אותו לחריץ ולחצה על הכפתור. טררררר. שום דבר לא קרה.
"כדאי שתכניסי את המטבע, לא?" יוני אמר.
"אבל הכנסתי אותו," מיכל אמרה בעודה מבחינה שהמטבע קפוץ בין אצבעותיה. מוזר, היא חשבה.
יוני קשקש שוב ברעשן. "מיץ מנגו מנגו," הוא שר לנוגה. ואז מיכל הבחינה בקשר חדש באמת, כזה שהיא לא ראתה אף פעם. זה משהו באמת גדול… היא חשבה.

הרעשן והמטבע היו קשורים זה לזה, והריצוד ביניהם היה מהיר וחזק במיוחד. כמו רכבת שדים שהסתחררה בין שני העצמים הכל כך… לא שייכים. מיכל הסיקה שהקשר ביניהם היה כל כך חזק, שהפעולה של הרעשן הצליחה לבטל פעולה שכבר נתקיימה בעולם. פעולה אחת הצליחה לשנות את מה שכבר התרחש ולחזור – גם אם רק לשניה בודדת – בזמן.
מיכל הרימה את נוגה וחיבקה אותה חזק חזק.
"נראה לי שאתה יותר מוכשר בזה," היא אמרה ליוני ונתנה לו את המטבע, לוחצת את ידו בחום. יוני, שהיה מאוהב בה, אך בגלל ביישנותו הרבה וגילה הצעיר לא העז לעשות דבר בנידון, הסמיק ומהר לקנות לבנות שאיתו שתייה.

התגלית הזאת הרעישה את עולמה של מיכל, האפשרות למצוא קשרים שיכולים לפעול גם על מימד הזמן פתחה אותה לעולם חדש של יחסים, שלא היתה מסוגלת להבחין בהם קודם. היא חשדה שמקרים רבים של שיכחה או בלבול ואפילו תאונות דרכים, נגרמו בגלל קשרים שהביאו לתזוזות לא צפויות של עצמים ולחזרות קצרצרות בזמן. אבל למרות הפוטנציאל, ולמרות שהיא ממש חיפשה, היו רק פעמים ספורות שהיא הצליחה "לתפוס" קשר כזה. פעם אחת, בלילה, נוגה התעוררה והתחילה לבכות. מיכל, שעדיין לא ישנה, נכנסה לחדר שלה ובפטיפון הישן שמה תקליט. בוב מרלי שר "נו וומן, נו קריי", ונוגה שכבה על הגב, בעיניים פקוחות ומצצה במוצץ. מיכל ישבה שעונה אל הקיר ובהסח הדעת, לאור העמום של מנורת הלילה, בחנה את הקשרים שבחדר. כתמיד, היה את נוגה ואותה, מוארות באור חוור, וגם חרוז צבעוני שהתגלגל מתחת למיטה, וצרצר שצירצר בחוץ… מיכל עצמה עיניה והאזינה למוסיקה. בהתחלה היא חשבה שיש שריטה בתקליט, אבל היו כל כך הרבה קפיצות… ואז היא ראתה, את המוצץ והריצוד שנמשך לעבר הפטיפון. הקפיצות של המחט בטח שורטות את התקליט נורא, היא חשבה וקוותה שנוגה תרדם במהרה. אבל… האם לא יתכן שבכל פעם שנוגה ינקה מהמוצץ, הן חזרו שבריר של שניה בזמן? אפשר לבדוק את זה, היא חשבה. שעון היד שלה לא שיקר: 02:31:45:22 ואז הספרות השתנו: 02:31:45:19!
מיכל נשפה בסיפוק וחשבה שיום אחד היא תספר לנוגה איך בזכותה שיר של חמש דקות וארבעים שניות נמשך כמעט שש דקות.

פעם אחת היא ויוני התבוננו בשידור ישיר של משחק חצי הגמר בכדורסל מיד אליהו. המשחק עמד להיות מוכרע בקליעות עונשין של קבוצת "ריאל מדריד". התוצאה היתה 87-86 למכבי.
"רק שלא יקלע, שלא יקלע, שלא יקלע," יוני מילמל והניח על לוח ליבו קמע קטן של בודהה, שאחותו הביאה לו מטיול בהימאליה. ואז היא ראתה את זה. זה לא היה ברור כמו בחיים, בגלל הריצוד של המסך, אבל זה היה שם: הבודהה הקטן, יוני, והכדור. קשורים. אם יוני יזיז את הבודהה ברגע הנכון, הכדור לא יכנס לסל. היא יכולה לעזור, היא חשבה.
"תן לי גם להחזיק בקמע," היא אמרה, וכשהשחקן שחרר את הכדור היא הסיטה את הקמע קצת לעברה. הכדור היה בחוץ. "החמצה במילימטרים ספורים," התלהב השדרן. היא עשתה אותו דבר גם בזריקה השניה. המשחק הוכרע, עם ישראל יצא לרקוד ברחובות ויוני חימם בורקסים במיקרוגל.
"אני חייב לספר על זה לאחותי," הוא אמר בחיוך.

יום שבת אחד אחרי הצהריים מיכל ישבה אצל יוני בסלון. הם דיברו על כל מיני דברים, ואיכשהו מיכל סיפרה לו שפעם, לפני שנתיים היא היתה מאוהבת במישהו שעזב אותה, והיא אף פעם לא ידעה למה. היא אמרה שהיא היתה בטוחה שזה בגלל משהו שהיא עשתה. או בגלל משהו שהיא לא עשתה, היא הוסיפה אחרי הרהור. יוני לא אמר כלום. הוא רק לקח את היד שלה ושם אותה ביד שלו. הם ישבו ככה כל הערב עד שהירח זרח.

שבוע לאחר מכן ההורים של מיכל ונוגה נסעו לחופשה ראשונה מאז הלידה.
"תשמרי על הבנות שלי," אמא שלה אמרה וחיבקה אותה. דודה ציפי באה לבשל כל יום ארוחת צהריים ובערב מיכל ונוגה היו הולכות לטייל בשכונה ולקנות פאלפל ומיץ. יוני, שהיה עסוק בלימודים לבחינות, הצטרף אליהן רק לעיתים נדירות.
מיכל הרגישה שיש לה משפחה אמיתית עכשיו. הורים, אחות, וגם חבר. רוב האנשים שהכירו אותה בעבר, ולמעשה גם אלו שפגשו אותה בהווה, עדיין חשבו שהיא היתה משונה למדי. "מסוגרת" ו"דכאונית" היו שתי מילים שדבקו בה. לפעמים היא הצטערה שאף אחד מהם לא באמת מכיר אותה, אבל זה לא כל כך שינה לה יותר. לא כמו פעם. ומי יודע, אולי פעם זה גם היה נכון, היא חשבה.

במהלך החופשה של הוריה, חבר של אבא שלה מהעבודה הציע שהן יצטרפו אליו ולאשתו לטיול ביערות הכרמל. "אני אסחוב את נוגה בהייקפוס," הוא הבטיח. מיכל הכינה את התיק יום לפני כן. היא לא שכחה לארוז גם קרם הגנה נגד השמש ואת חתול הבד שנוגה אהבה לסחוב לכל מקום. זה היה יום מקסים. מיכל סחבה את נוגה על הגב ונוגה שרה ודיברה לה בתוך האוזניים על כל מיני חיות שהיא פגשה בגן. בצהריים הם עשו פיקניק ב"שוויצריה הקטנה". האווירה היתה עליזה והחברים של ההורים שלה פינקו את שתיהן בכל מיני מטעמים. לפנות ערב הם התחילו לצעוד חזרה למכונית. נוגה רצתה ללכת לבד, ומיכל הורידה אותה ונתנה לה יד. הן השתרכו לאיטן אחרי הזוג המבוגר.
בדרך הם מצאו "פרח סבא", סביון שהלבין, ומיכל בקשה מנוגה לנשוף ולבקש משאלה. "תבקשי מה שהיית רוצה לקבל מתנה."
"חתול." נוגה אמרה. ומיכל, שידעה מראש שהסביון קשור לגור חתולים שהסתתר מאחורי פח זבל בחניון, קיוותה שהוא יופיע בעקבות השינוי.
"הנה החתול," קראה מיכל, נדהמת בעצמה, כשהן סיימו לעלות את העליה והגיעו לחניון. "רוצה שניקח אותו הביתה וניתן לו גבינה?"
"כן!" קראה נוגה וזרחה כמו הכוכב במרומים. מיכל הלכה להביא קופסת קרטון מהמכונית. רק לחצי דקה היא הלכה. כשהיא חזרה נוגה כבר לא היתה שם.

קשורות.

מיכל הבחינה בה עומדת בירידה ליד מכולה. וליד המכולה היא הבחינה בפיגומי בנייה, ובתהום העמוקה. היא רצה, קוראת בשמה, אך רגע לפני שהספיקה להגיע נוגה הסתובבה לעברה, התנודדה והחלה נופלת. לאאא! מיכל צרחה ללא קול. ואז כמו מכת ברק פגעה בה התובנה והיא ידעה מה עליה לעשות. היא הבינה את מהות הקשר! יש בכוחה להפוך את מה שהתרחש, לגעת במה שהזמן כבר החל אוכל. הן קשורות. קשורות. קשורות. רק שבריר שניה חלף. רק שבריר שניה! מיכל קפצה אל התהום.

בעיתון המקומי הוקדשה כתבה שלמה לטרגדיית ההתאבדות של מיכל לוין, נערה שנפלטה מבית הספר בסוף חטיבת הביניים, ולא הצליחה למצוא את מקומה מאז. העיתונאי שערך תחקיר בנושא שער שמדובר באהבה נכזבת לנער מבוגר ממנה, שנטש אותה בעקבות סרובה לקיים איתו יחסי מין. היתכן שדווקא הלחץ הנפשי שהופעל עליה גרם לנערה להמשך ליחסים עם סטודנט לתואר שני המבוגר ממנה באחת עשרה שנה? חברים לספסל הלימודים העידו עליה שהיא היתה מכונסת בעצמה ובעולמה. "היא היתה יכולה לשבת שעות ולהסתכל על… נמלה," סיפר אופיר, בן כיתה לשעבר. "היא היתה עושה כל הזמן רשימות של חפצים. כמו… כסא, נעץ, ספוג, לוח… פעם אחת שאלתי אותה מה היא רושמת, והיא אמרה שהיא מתכננת כבר עכשיו מה היא רוצה לקבל לחתונה. זה היה מוזר כזה. מפחיד," העידה נועה, שישבה לצידה בכיתה טית. הכתבה המשיכה וסיפרה שהנערה בחרה לשים קץ לחייה בטיול ב"יערות הפסטרוליים של האוניברסיטה". הטיול היה, לפי עדות כל הנוכחים, מוצלח ושלו: "היא נראתה כל כך שמחה," אמרה ג', חברת משפחה, "לא יכולנו לנחש שהיא תעשה כזה דבר." ד"ר קליינברג, ראש המחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים טירת הכרמל לבריאות הנפש, הצליח לשפוך מעט אור על הנושא והסביר, שלפעמים, כדי למצוא את הכוח לשים קץ לחייו, אדם צריך לחוות יום חיובי, כזה שנותן את הכוח לעשות את המעשה האלים והסופני. "כנראה שאפילו בשביל להתאבד אדם זקוק לתקווה," הוא קבע.
"היא הותירה אחריה במותה שני הורים ואחות צעירה," סיים העיתונאי את הכתבה. "יהי זכרה ברוך."

[גל]

איזה מזל שיש אינטרנט בשווייץ (את עדיין שם, נכון ?)

בעיה אחת היתה לי – לא נראה לי סביר שההורים של מיכל ו/או הרשויות יאשרו לה ככה לנטוש את ביצפר בגיל כזה צעיר ו"ללמוד לבד".
בדרך כלל זה קורה מתוך בחירה של ההורים שהילד יעבור חינוך "אלטרנטיבי".
בכלל, לא ברור לי למה היא החליטה לפרוש מביצפר וגם לא ברורה לי החשיבות של זה בסיפור.

[Nemo]

נהנתי לקרוא – קיימות מס' טעויות קטנות.

[???]

עם עברית… אינטרנט יש בכל מקום.
לגבי בית הספר, אולי זה בגלל שלאחרונה פגשתי כמה בנות (אמנם שוויצריות) שהחליטו לעשות כזה צעד, כך שזה לא נראה לי חריג באופן בלתי סביר.
מבחינת הסיפור עצמו, בשבילי זאת ההרגשה שהיא החליטה, שהיא בחרה כיוון.. בעיני זה פשוט חלק מהשינוי שעובר עליה בסיפור. אבל אולי אני יכולה לארגן משהו שיראה קצת יותר אמין.
לא יודעת. ומה דעתכם חברי פורום דוממים שאני מצפה שיכסחו אותי וירעיפו עלי הערות מחכימות?
(טוב טוב, קחו את הזמן… זאת מין תופעה כזו שאחרח שמפרסמים סיפור הזמן עובר לאט יותר…)

[???]

אין שום דבר בלתי אמין בילד שהחליט לעזוב את ביה"ס וללמוד בעצמו. לא בישראל (אני מכיר כמה כאלה), ואם גם לא בשוויץ – כנראה שזה עניין אוניברסלי למדי.

הסיפור, באופן כללי, מוצלח מאד. העניין היחיד ש*קצת* הפריע לי הוא ההצגה של תפיסת ה"קשרים" של הדמות הראשית באופן ויז'ואלי ("ניצוצות"). זה מקשה יותר על הסספונד, ופחות יפה, מבחינת האסתטיקה של הסיפור (לפחות בעיני) מאשר האפשרות השניה איתה המשכת ("תחושה", "הבנה" קצת הוליסטית של הקשרים).

[אבישי 1]

מצויין. ממש, ממש טוב. הצורה שבה את חושפת את נפש הגיבורים שלך תמיד עושה גם לשלי משהו.
נקודות קטנות שיעשו את זה מושלם:
1. שגיאות הגהה – פיסוק, שגיאות כתיב וכאלה. מעט אמנם, אבל זה לוקח בדיוק חצי דקה לתקן, אז למה לא.
2. והנה הביקורת האמיתית: השיא של הסיפור, שבו מיכל מבינה את הכוח שלה, הוא המקום היחידי בו הכתיבה שלך חוטאת בחובבניות. *בשום אופן, אף פעם, אל תגידי לנו מה הדמות שלך הבינה פתאום*. זה הורס את כל הכיף. כותבים מתחילים משתמשים בזה הרבה, בדרך כלל כדי לפתור בעיות סיספונד: "ואז… הבנתי ש ואז ", וזה בדרך כלל קורה כשהסיפור גרוע מדי מכדי שהקורא יוכל להגיע לתובנות שהדמות הגיעה אליהן, בלי שיעזרו לו. הסיפור שלך לא כזה, וחבל שהחלק הזה מוריד מאיכותו. אם היית כותבת רק כי "מיכל הבינה", בלי לספר לנו מה, היינו מבינים גם אנחנו באותו הזמן, או בפסקאות שיבואו – וזה (כלומר משחק החשיבה תוך כדי קריאה) האפקט הכי טוב שסיפור מד"ב יכול ליצור. הסיפור שלך מצוייד לחלוטין לספק את האפקט הזה, ויהיה בזבוז אם הוא לא יעשה כן.

[NY]

כעת, בטובך, עיין בכללי הפורום, ובפרט באלה הנוגעים לתגובות לסיפורים כאן. רמז: התגובות צריכות להיות *מפורטות*.
תגובתי שלי בוא תבוא, אגב.

[Nemo]

[Nemo]

[ג"יי האמיתית]

תודה לך על ההערה החשובה!
הרגשתי שהסוף לא מספיק טוב, אבל לא ממש ידעתי איך לשפץ אותו. אני חושבת שאני אנסה לכתוב את זה אחרת, בלי לתת את התובנה המפורשת. עם זאת, אני סקרנית לדעת אם עוד אנשים שותפים לדעתך לגבי הסוף. (תשובות, אגב, יתקבלו בברכה).

הסיבה שאני שואלת היא שאני מאד לא רוצה לכתוב סיפורים שאנשים אחרים לא יבינו או רק אחוז קטן מהם יבין. קוראי מד"ב רגילים לסיפורים על קצה גבול ההבנה – אבל אני רוצה שמהסיפור שלי יהנה גם מי שלא מגדיר את עצמו כחובב. (בקיצור, אני רוצה שאמא'שלי ואבא'שלי שהם אגב בהחלט אינטליגנטים עם חמש יודים אפילו גם יבינו.)

ועומר, תודה גם לך. אתה צודק בעניין ויזואליית היתר של הקשרים!
אחרי שקראתי את תגובתך הבנתי שאני בעצמי לא אוהבת את זה כל כך.

[NY]

ראשית – למרות האמור מטה – חיבבתי את הסיפור.
וכעת, כשנתתי לחשדך סיבה ראשונה להבשיל ולהפוך לכעס סתם, הרי השאר:

א. כעקרון, השאיפה להיות מובנת היא דבר טוב מאד, כמובן, אך יש להזהר מלהאכיל את הקוראים בכפית, או "לזלזל" באינטליגנציה שלהם. אני אישית משתדל בדרך כלל לכתוב עם מינימום "הסברים", ולהוסיף לאחר מכן רק במקומות בהם החוסר ממש זועק לשמים. גם כאשר ההסברים דרושים, הרי שיש דרכים פחות בוטות מאשר "ואז היא הבינה ש…".
ב. הדבר שהפריע לי בסיפור, בעיקר, היה רוחב/קוצר היריעה לעומת העלילה והפואנטה. מדוע רוחב/קוצר? ובכן – אם מדובר בסיפור פואנטה, הרי שהוא ארוך הרבה יותר מדי. אם, לעומת זאת, מדובר בסיפור בו הפואנטה היא רק אחד מהרעיונות אותם מנסה המחברת להעביר (וזה המקרה כאן, כך אני חושד), הרי שהוא קצר וחפוז מדי, והקצב מוזר: את מתארת סצינה בפרטי פרטים, ואז קופצת שנה קדימה. הדבר מערער, לטעמי, את ה"אמונה" של הקורא בסיפור. אם בחרת בקצב איטי – מצוין! אך דבקי בו, פרטי עוד על הגיבורה שלך וקורותיה, וכו'. אם בחרת לחלוף על פני השנים – צמצמי את הסצנות המפורטות.
ג. כמה הערות אסתטיות קלות (ומועילות, אני מקווה) לסיום: לא חייבים לחזור על שם הגיבורה כל כך הרבה פעמים – "היא" עובד יופי; "מאז אותו יום מיכל התחילה להבחין" – אני ממליץ: "מאז אותו יום החלה מיכל להבחין" (שימי לב גם לשינוי המילה וגם לשינוי המיקום, החשוב אף יותר); "במקום לשרבט שירבוטים במחברת" – אני מציע "במקום לשרבט במחברת" או "במקום לשרבט סתם במחברת" (כעקרון, למעט מקרים מכוונים מאד, רצוי להמנע מחזרה על אותו שורש בצמידות – "נפלתי נפילה", "נשך נשיכה" וכו'); כדאי למעט בשימוש בסוגריים – אך ורק כאשר אין שום פתרון אחר ("גם אם החלון היה סגור" יכול להפתר בפסיק); "היתה ארוחת ערב אחת שבה…" – אולי כדאי "במהלך ארוחת ערב אחת, למשל, היא שמה לב כי בכל פעם שנעצה את מזלגה באפון ירוק, הרים אביה את גבותיו" – מעט פחות מסורבל. מיד לאחר מכן "זה נמשך במשך" – שוב, שורשים חוזרים (אולי "למשך כמה דקות שעשע אותה הדבר מאד", אם כי יתכן שאני מליצי מדי לעת ערב, שלא לדבר על הארוחה שאכלתי כרגע…); בכל הפיסקה שתוארה כרגע אין שום סיבה להזכיר את שמה של מיכל, שכן אנו כבר יודעים אותו ואין לה מתחרות שם; "ושההרצאות הפתוחות הן ברמה שהוא מאמין שהיא תוכל…" – חבל. אולי "ושההרצאות הפתוחות יהיו מובנות גם לה, לדעתו" (או "אפילו לה"); מדוע צריך לחזור על שמו ותארו של פרופ' צבי שביט כל הזמן? אפשר להסתפק ב"הפרופסור" או "צבי" או איך שאת רוצה…

טוב, זהו להיום. כולי תקווה שנתן להפיק תועלת מהערות אלה, שנרשמו על קיבה מלאה מעט יותר מדי (ולמרות חברה שאכלה מעט יותר מדי, ועכשיו היא מכה את כותב שורות אלה בעזרת מלוא החופן כלי מיטה ובית בתואנה האוילית שהוא מטריד את שנתה. אללי! קשים חיי המבקר!)…

[mio]

ועם זאת:

הסיפור "עבד" עליי ברמה הרגשית הרבה יותר מברמה האינטלקטואלית. התהליך שעובר על מיכל יותר "מורגש" מאשר מובן (לי לפחות) אני מעדיף את זה כך ולכן הפריעה לי הפיסקה האחרונה שנראית כאילו באה להסביר לנו את מהות הטרגדיה.
עזבי את ההסברים. הרגשנו שמשהו עצוב קרה. שהתהליך המופלא שהיא עוברת הגיע לאיזה שיא ואז היא מתה. הרגשנו שאף אחד מסביב לא ממש הבין את כל זה – כל ההסבר בסוף קצת מיותר בעייני.
קראתי שוב את הסיפור בלי הפיסקה האחרונה ושוב הרגשתי אותו בצורה מאד דומה.

אני אסיים בחזרה על הכותרת – אהבתי. אהבתי כי הצלחתי להתרגש. וזה די מפליא כי אני בדרך כלל לא חוזר לסיפורים עם סוף עצוב.

[ג"יי האמיתית]

אף פעם לא חשבתי על העניין של הפעלים הכפולים…
אני אקרא את הטקסט תוך מחשבה ותשומת לב לכך, ותודה גם על ההערות האחרות. אני צריכה לבחון אותן עם כל הטקסט ולראות מה עובד ואיך.

לגבי ההערה המרכזית שקשורה לזרימה ולזמנים. אני מודעת לזה שהסיפור מצד אחד קצר מצד שני מכסה זמן רב ומצד שלישי מתאר סיטואציות באופן פרטני. לי זה לא נראה כמו בעייה, ככה שאני חייבת לחשוב על זה, ולבדוק את העניין לפני שאני מקבלת את הביקורת הזאת. (להבדיל מההערות של אבישי ועומר שישר אמרתי – וואלה הם צודקים).
קשה קשה להוציא מלה טובה ממך, NY

לגבי ההערה של MIO, מטה, אני דוקא אוהבת את הפיסקה האחרונה. בעיני היא מחדדת את הפערים בין לראות דברים מבפנים ומבחוץ, וגם מצליחה קצת לרדת על העיתונות המקומונית הזולה של חיפה… לא יודעת.
ו
שוב אני פונה אל הפורום – מה אתם חושבים על הערתו של ניר ועל ההערה של MIO?

בתאבון – אני הולכת לארוחת צהריים!
יעל

[ג"יי האמיתית]

[נחשו מי]

אבל זה לא עצם הערבוב של תיאור סיטואציה עם קפיצה של כמה שנים קדימה. זה פשוט שהקצב בעייתי. זה מתחיל כמו סיפור שמתרכז בסיטואציה של גילוי התופעה, ופתאום זה מפתיע והופך לסיפור של *כמה* קטעים שמתפרשים על פני כמה שנים, מה שהופך את הקטע הראשון להרבה יותר מדי ארוך – או את הקטעים הבאים להרבה יותר מדי קצרים.

או באופן גרפי – אם הסיפור בנוי מקטעים א' עד ד', הוא אמור להראות בערך ככה:
א א א. ב ב ב. ג ג ג. ד ד ד.

אבל הוא נראה יותר כמו:
א א א א א א א א א א א א א א א א א א – ב ג ד!

את מבינה את הבעיה? הקטעים הבאים לא מקבלים את המשקל שמגיע להם. אי לכך, הם פחות אפקטיביים. וחבל, כי זה סיפור ממש מהנה, מרגש ומצוין (כהרגלך), ויש לו פוטנציאל להיות, אה, *ממש ממש* מהנה, מרגש ומצוין.

[NY]

להוציא ממני מלה טובה, זאת אומרת. ואת קיבלת את זו שלך מיד בתחילת הודעתי, למען לא יהיה ספק. שערוריה!
מענ"מ (מישהי עם ניק וגו') הגדירה את בעיית הזמנים והרציפות באופן טוב למדי. אני יודע שמשמעות הדבר היא שינוי קיצוני במבנה הסיפור, אך לדעתי יש בכך צורך.

[ג"יי האמיתית]

אני חייבת להגיד שהביקורת שקבלתי הפעם מכולכם היתה מאד מועילה, ואני מרגישה שאולי לא רק לסיפור הזה אלא גם לביקורת העצמית שלי לעתיד. באמת באמת.

שכתבתי את הסיפור, תוך תשומת לב לנושא הזמנים (בין השאר) ואני חושבת שעכשיו הוא עובד יותר טוב.
כנראה שהבעייה היא שאני לא רוצה להסכים איתך, ניר, ולחשוב שדרושה רויזיה *קיצונית* בסיפור. אני לא יודעת אם ההתנגדות שלי נובעת מעצלות, או מכך שנדמה לי שהשינויים שעשיתי מספיקים… אולי אאא בב ג ד זה מספיק טוב? תמיד צריך אאא בבב גגג דדד???

בכל מקרה אם למישהו מכם יש חשק לקרוא את הסיפור המשופץ ולחוות דעה נוספת אני אשמח. (למרות שאני באמת לא מצפה לזאת).

[???]

מיכל מתה בשביל שאחותה תחייה?

ובלי שום קשר לפאונטה, אני מצטרף לדבריו של ניר. קיימת באמת בעיה של קצבים בסיפור, ותחושה של חוסר איזון בין האקספוזציה להמשך ולסוף…

אצלי לפחות, בעיקר בזכות זה שלא הבנתי את הסוף, קיימת תחושה של תנועה במעגלים כדי לחזק את הרעיון אבל בעצם יוצא שהרעיון עצמו נשאר בגדר תעלומה (עד כמה סבוכים הקשרים? מה הכוח של הקשרים? איך זה בעצם משפיע על החיים היום-יומיים?) הצורך להבין יותר נבע בזכות העובדה שלקשרים הוצגו זוויות רבות, כשהיא כנראה בחרה לנצל את קשר הזמן…אבל שוב, תקני אותי אם אני טועה, כיוון שהסוף לא כל-כך ברור לי.

כמו כן, ישנה בעיה של זמנים כמו לדוגמא :

באותו ערב הם בילו…,מבצעים…

לדעתי נכון יותר לכתוב :
אותו ערב הם בילו במעבדה…ביצעו מדידות… ותיעדו את התוצאות…

שימוש עודף בהיא והם, במקומות שניתן לדייק יותר או לקצר…הדבר עוזר לזרימה

כמו לדוגמא :

"ויחד הם החליטו לקרוא לה נגה – ויחד החליטו, או המשפחה החליטה…

[ג"יי האמיתית]

אני עצמי לא חושבת שמיכל ידעה בוודאות מוחלטת את התוצאות של הפעולה שלה… אבל אולי זאת אהבה בצורתה הטהורה ביותר, המוכנות להקריב את עצמך אפילו רק בשביל הסיכוי.

[מאת]

תגובות