- This topic has 30 תגובות, 10 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, 3 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
|י|שראל, ירושלים העתיקה, 1952. משה יפה-אל קדח במיטתו הספוגה, אור נרות קלוש האיר את פניו. סביבו, בחדר הקטן, עמדו וישבו בני משפחתו, מבוגרים וצעירים. משה בן הזקונים היה חביב על כולם, ילד חייכני ושובב אך חכם ומהיר תפיסה. תכונות טובות הועילו במאום למצבו האנוש. טיפות זיעה כיסו את מצחו ומידי פעם פלט אנחה חלושה. הרופא אמר כי ימיו ספורים, ביקורו האחרון היה לפני שבוע ומאז הלך משה ונחלש ועל מיטתו התנקזו דמעות אבל שיבוא.
אחותו הקטנה, חנה, צפתה בו ממושבה בקצה המיטה. אחיה, עימו שיחקה בסימטאות, עמד למות. הקדוש ברוך הוא ממתין לו, כך אמר אבא אך חנה סרבה להפרד. בבית הכנסת התפללה לשלומו חזק מכולם, אחזה בספרים ובכתה בין הדפים. הנה משה נחנק ומשתעל, חנה מסבה את מבטה מטה והיא חשה סגורה ולכודה. כל כך הרבה אנשים בחדר, בוודאי המצב אינו מטיב עם משה הגוסס. משהו חייב להעשות, היא מחליטה. היא קמה ופורצת החוצה, רצה אל הסמטאות, אולי כשתחזור כבר ימות אחיה.|ב|חוץ זולג גשם זלעפות, ברד רטוב מושלך מן השמיים, השמיים שרוצים את משה. שם יושב אלוהים ותחתיו אברהם, יצחק, יעקוב ויתר הכרובים אליהם יצטרף משה בקרוב. היא רצה בגשם, שמלתה רטובה ושערה פזור. נעלי השבת מוצפות במים אך היא קופצת אך תוך השלוליות והטיפות מכות בה. לא יודעת לאן רצה ועד מתי אבל אולי תמשיך לעד, אל מקום בו לא מתים אחים קטנים. . .
היא אינה מרגישה רטיבות, אינה מרגישה דבר. הגשם מציף את רחובות ירושלים הצרים והאפלים אבל היא יבשה. המים מתאדים מעליה והיא עומדת מבולבלת. טיפות נושרות מטה ונעלמות בטרם הגיעו. יד עדינה אוחזת בכתפה והיא מסתובבת, זהו גבר גדול וערום, אפוף אור לבן. חנה רוצה לצעוק ולברוח אבל הגבר מדבר והיא משותקת.
"שמעתי את תפילותייך, חנה, את התחינות והדברים. באתי לחזק ולתת עבור אהבת אחים."
וחנה בוכה, בקשה נשמעה ומלאך קדוש נשלח אליה.
"אחיך מחלים ומבריא ובקרוב יקום על רגליו. המחלה תעקר מגופו החלש."
חנה מתמוגגת "תודה ,ישתבח שמו." היא ממלמלת בהכרת תודה נרגשת.
"שרותי אינם חינם אין כסף , ילדתי," אומר הערום "ולחיים מחיר יקר.".
"עבור אחי אעשה הכל. הצלת נפשות היא חסד גדול."
"קיוותי שתראי זאת כך, יפתי צחורת העור, אעשה עמך מצווה." והוא אוחז בה, מטיל אותה על רצפת האבן וקורע ממנה את חצאיתה. חטא מגונה ומזוהם מתחולל וירושלים שותקת בגשם.
משה פוקח עפעפיים ומחייך, עיניו בורקות בלהט אלוהי והמשפחה צוהלת ושמחה. מודה לאל בקול גדול. חנה צורחת ואיש אינו שומע.|י|שראל, ירושלים, אתמול. שלטים לבנים ואותיות שחורות. נערים לפני גיוס וותיקי פלמ"ח, אנשי ציבור ואנשי רחוב, אמהות שכולות ויתומים אבלים. מסרים ומילים נזעקות מכל פה יורק, נאמרים במקרופונים ומהדהדים במגברים. " משתמטים. . . גנבים. . . עם אחד גיוס אחד" והשנאה מאחדת.
מאיר מפלס לו את דרכו, משתדל שלא להתבלט אך מאמצו לשווא. הרי שום הבעת פנים לא תושיע, אף אחד לא מביט על פניו. עבורם הוא "דתי" או "דוס" במקרה הטוב, "עלוקה" או "נטל" במקרה השגרתי. מראהו מקנה לו מעמד מיידי של "אויב העם" זקנו אדמוני וארוך, מעילו עבה ושחור וכובע לו ותחתיו כיפה. קציני משטרת ישראל לא טורחים לגונן עליו והוא אץ לו במהירות אל בניין הישיבה.
"שלום מאיר," מברך אותו אב הבית "הכנס, הם מצפים לך.כל הכבוד שהגעת." מאיר חולף במסדרון בין חדרים, שומע נערים ממלמלים פסוקים, לומדים תורה וצוברים מעלות. הנה הגיע אל גרם המדרגות והוא יורד. אברך אילם פותח לפניו את דלת המקלט ומאיר נכנס בבטחה. החדר חשוך אך מאיר מכירו כאת תפילת שחרית, באופן מדויק ומלא. חיש קל מוצא את מפתן הדלת.
"חזק וברוך! הנה מאיר ישתבח שמו, בא למלחמה באוהלה של תורה."
שלום רבי" מברך חזרה מאיר ומצטרף אל שורת האברכים העומדים.
הרב פותח בדברים "וכעת, לאחר שהשלמנו מניין, אבקש מכם לזכור כי לא הביישן למד. נבחרתם כאותיות בנוסח תפילה, מעטים ומטיבים, עילויים גמורים. מן המקפידים ומן הצדיקים. לקום וליפול לשם קידוש השם. הבא נאמר קדיש עבור אחים ואבות שנגדמו לפנינו." עשרת המובחרים והרב מתכנסים, איש איש בליבו נשא הוא תפילה לאלוהים שבלבו. כאשר סיימו פתח הרב את ארון הקודש בהדרת כבוד. בתוכו השתרעו גרזנים, סכינים, קילשונים ומי כינרת, מסודרים במדפים.
"הצטיידו בני ותתחזקו, בחרו כלים כנגד הטינופת." אחד אחד, בסדר מופתי, באים האברכים ומלקטים נשקים. בין קפלי חליפות מונחים סכינים ואגרופנים, לפידים בידיים ותהילים בכיסים. העשרה אומרים את תפילת הדרך ומהנהנים לרב.
"חזק וברוך, תצלח דרכם." שני עוזרים צעירים מגלגלים את השטיח ועל הרצפה מתגלה סימן המחומש, הפנטגרם. הרב מעלעל בספרון עבש ומתחיל בטקס. מאיר מביט בו בצפייה. הוא נולד מרחם אימו עבור הרגע הזה. הרגע בו תמחק טעותו של אלוהים.|ע|שב אדום צמח על גבי הר הגופרית שחור, נהרות לבה רותחת זרמו בניחותה סביבו. שני שומרים, אוחזי קילשונים, ישבו על צלע ההר, אכלו ושוחחו.
"כמה זמן אתה שומר כאן?" שאל מלשוע.
"מאז הפלישה הראשונה," ענה דילמוש "אני אומר לך, ראיתי המון. הצלבנים היו הראשונים שגילו את השער, דיי בטעות. . . שיחקנו עם קסדות כל אותו הקיץ. אחריהם הגיעו המלומדים מוונציה, הרנאסנס וכל השטויות הללו. הם רצו לחתום על הסכם שלום, חוזה עם השטן. כמה צחקנו באותו החורף."
"מאוד מעניין," הסתקרן מלשוע " מה קרה עם הגמד ההוא?"
"נפולאון? בן אדם צריך לבחור קרבות שמתאימים לגודלו. הוא קפץ נמוך מידי. גם הנאצים ניסו לכבוש אותנו. באו עם מכונות ירייה וטנקים. שלחו אפילו איזה אדיוט עם מטוס."
"אבל מכשור מכני לא עובד כאן."
"בדיוק," אמר דילמוש וליקק את שפתיו " גם בקיץ ההוא שיחקנו בקסדות." והשניים צחקקו וליטפו את זנבותיהם בעונג.
"אתה בחור טוב," החמיא דילמוש "עוד תגיע רחוק." שער כחול ומתרחב נפתח מעליהם ועשרה לובשי שחורים נחתו סביבם, לפידים של אש קודש בוערים בידיהם. "אולי נדבר על זה?" הציע דילמוש. "הללויה" זעקו האברכים ושרפו את השומרים התמימים.
העשרה הכירו את הגהנום כפי שהכירו את תפילת מנחה, באופן מלא ומדוייק. כיחידת קומנדו מילא כל אחד את יעודו באמונה שלמה. שוכני גהנום מופתעים "תוקנו" בגרזנים מבורכים. עשרת הנועזים פילסו את דרכם אל המטרה, מפיצים ייסורים בכל אשר יפנו|ב|כיסאו המרופד ישב השטן והדיף אדי גופרית. במבט רואה כל צפה במתרחש ולשריו שישבו לצידו אמר " אין הם מעכבים את התכנית במאומה. הסירו את המחסומים, יום הדין הגיע. ללא רחמים וכפרות, ללא סליחה ומחילה לעוונות. שחררו את רסן הלגיונות!"
ומתוך מעמקי הרי געש פרצו קללות מהלכות כמתיבת פנדורה. בגדלים שונים המתינו עד ליום הדין והנה הוא הגיע. שיירות של שדים צעדו וריחפו, מתנקזים אל מאורת היציאה.
השטן הביט והבטיח חרטה על מעשי התוקפנות. הוא ישכים לשרוף את אלו הבאו להרגו. השמיים ידממו וקינת נשים תהדהד בארץ. . .|מ|הר מגידו פרצו הרעות. רותחים ומבעבעים. מכאן יתפזרו אל כנפי תבל וילמדו את תורת השטן בכח הזרוע. השדים הגיחו בזעם רצחני ונעצרו מופתעים. . .
מולם עמדו מאות אלפים, בעליי ציציות וזקנים וחיוך זדוני על פניהם. ממטולה ועד אילת, ירושלים ועד תל אביב. מן הכוללים ובתי המדרש. זומנו מישיבות ונקראו מאימונים. ממושבי המקובלים ומחצרות האדמורים. איש איש בנשקו ומעלותיו. מוכנים להגן, להרוג ולמות לשם קידוש השם.
"שמע ישראל, התקיפו!" הורה הרב הראשי ובקול ששון ושמחה נהרו החיילים מכל סלע ועץ. היום יסתמו את שערי הגהנום. . .ולא ישא גוי אל גוי ולא ידעו עוד מלחמה.|ד|ויד וגיל ישבים בניידת למרגלות ההר. גיל מעשן סיגריה ודויד אוכל םנדוויץ.
"מה הם עושים שם?" שאל גיל.
"אין לי מושג, בטח הילולה, תראה את הזיקוקים." ענה דויד.
"משוגעים הדתיים האלה. אם הם היו משקיעם בצה"ל את מה שהם משקיעים במסיבות שלהם."
"עזוב, קח, אישתי הכינה לך סנדוויץ עם מיונז ונקניק."
"תודה," אמר גיל ונגס בכריח "טעים" הוסיף.|ה|רשעים, הממירים, הקוצרים, הזדים והכופרים נסוגו לאחור. בני המקובלים ניזונו מכח הקמעות וברכות הרבנים. כאריות עזים הפכו לשמשונים וביצורי הגהנום פילחו חורים כבחמאת שבת ובחלה לקידוש. לוחמים שחורים השיבו צדק אל מקומו. כה נוראה ונפלאה היתה המערכה וגיבורי ישראל עשו שפטים ביושבי בוץ התחתית.
|ע|שרה אברכים נועזים עמדו מול משמר השטן. מול שערי כס הרשע הקדום.
עשרה מול חמישים. חמישים רושפי אש מכונפים מול עשרה חובשי כיפה ומאיר בראשם. מאיר יפה-אל, בנה של חנה שהרתה ללא מגע גבר. בנה של שומרת מצוות, המשיח. . .
ההסתערות החלה וחרב אש קרעה ספר תהילים ודברי תורה ניפצו ראשים. שחור ואדום טבחו זה בזה ובעוד מתרחש המאבק בין בני תמותה נימולים למשוקצים טמאים, פרץ מאיר יפה-אל אל אולם הכס הבוער. שרי הגהנום זינקו והתנפלו עליו בשאגה אדירה והוא שחט את כולם כתרנגולות כפרה.
אדם מול סיוט הדורות, כך עמדו השניים, בלב מרבץ כל רוע. השטן קם ממושבו ומאיר קרב אליו. "ללא רוע אין טוב, לא מעשה נוולה לא תתכן מצווה. אני מפציר בך בני להאזין להגיון החם הזורם בעורקיך. נעימה היא רוח השאול"
ומאיר אוחז בגרזן עליו חרוטים שיר מזמור והוא יודע כי זהו גורלו, ככתוב
מעלה, בספר החיים.
"מורשת אבות מנחה אותי, בלכתי ובבואי, במושב ליצים ובדרך רשעים.
בא היום כי תסיר טלפיים מן הכס. שיני אבות תכהנה ובנים יאכלו מתוק."
"מה?" שאל השטן בבלבול וראשו התגלגל למרגלות רגליו של מאיר וגרזנו. הגהנום קפא מתנועה והשדים עמדו אובדי עצות.
את כס המלכות ניקה במטלית לבנה והתיישב בנוחות. הוא חש כאדם המוצא את עתידו. דור הולך ודור בא ואין חדש תחת השמש.
כעת ידע איש איש ושד שד את מקומו בעולם הזה וההוא.|י|שראל, תל אביב, היום, עכשיו. שמעון ישב בבית הקפה בשינקין. מלצרית מעורטלת למחצה מגישה לו צלחת מזון וכוס משקה. הוא שותה את המילקשייק ומריח את הסטייק. מולו צועדת משפחת אברכים, שמעון לא מבין כיצד בחום הקיץ הם הולכים במעילים ובשכבות. הכל בשחור, הכל בזעה. איך הם יכולים? שאל את עצמו. הם לא מבינים כלום מהחיים האמיתיים, חשב, ונעץ את שיניו בחזיר.
אחד האברכים החזיר לו מבט מחייך. הוא ידע מה מצפה לו לו בחיים שמעבר, הוא ביקר בהם. . . גמול ועונש הפכו את עורם עם שלטונו של מאיר. אחד משלהם יושב עכשיו על הכיסא והוא יביא את יום הדין האמיתי. יחי אדוננו, מלך המשיח! ותבוא גאולה ישראל, במהרה בימנו. |אמן|. -
מה שנאמר לגבי עץ אפל תקף גם כאן. העברית התקנית פשוט עוברת אצלך שחיטה לא כשרה.
תכונות טובות הועילו במאום למצבו האנוש???? (רמז: תכונות טובות אלו לא הועילו במאום במצבו האנוש).
עם כל הכבוד לבדיקות איות במחשב כדאי עדיין לתת סיפורים לקריאה למגיה אנושי (או לפחות תבוני). כריח למשל הוא "כמו ניחוח" ולא סנדוויץ'….
חוץ מזה הסיפור קצת לא מגובש. כאילו, מה בדיוק היתה הפואנטה? האם אלוהים הוא טוב או רע? האם ה"משיח" החדש הוא בעצם השטן החדש?
כמו כן, כדאי להעמיק קצת במיסטיקה יהודית לפני שבוחרים בה כרקע לסיפור. אולי אני טועה, אבל אני די משוכנעת שהמיסטיקה הקבלית אינה משתמשת בסימן הפנטגרם. אם כבר, הפתח לגיהינום יהיה חתום במגן דויד (המכונה גם חותם שלמה) שבו אסר פעם שלמה המלך את אשמדאי מלך השדים…
טוב, זה כבר די ארוך…. -
-
למרות הבעיתיות בהגהה. (אני מעיר לך בפעם הזיליון, כך נדמה)
האם עשית את מה שיעצו לך כותבי הפורום ?
האם "ישנת" על הסיפור כמה לילות ?
לא נראה לי.דבר אחד מאד פשוט צריך להכנס לראש:
לא כולם סלחנים כמוני בענייני הגהה.
לא כולם יעשו מאמצים לראות את הסיפור מבעד למסכת ההתעללויות בקורא.
יש כאן פוטנציאל גדול שחבל לפספס כי סה"כ הרעיון נחמד, הסגנון מוצלח מאד (לפחות אני אהבתי) והסיפור בכללותו טוב, אם כי חסר לו גיבוש מסויים.בקיצור, אל תתייאש מהביקורות.
פשוט שפר הגהה וחזור עם משהו יותר מגובש וקריא מבלי לאבד סגנון והתלהבות, דברים שאינם פחות חשובים מכללים בלשון.בהצלחה !
-
הסוף באמת קצת מעורפל.
דבר נוסף, למה לדבוק במצב של ימינו, שגם כך הוא רגיש דיו. במיוחד כשהמסר לא חד-משמעי. אלא אם-כן יש פה ניסיון לאמירה מסויימת בנושא, מה שלא נראה לי.
נסה להביא תקופה שונה(דורש מחקר), ומיסתורית יותר. או לחילופין להמציא תקופה משלך, אם-כי זה יוריד לחלוטין את החלק האוטנתי בסיפור, אז אולי עדיף שלא. -
-
-
נכון, גם לי מאוד הציקו כמה מהטעויות שיש בסיפור, אבל רצוי להעיר על שגיאות כתיב ו*הגהה*
בסיפור בלי שגיאות כתיב והגהה משל עצמך.אני יודעת שלא נהוג להעיר על הודעות אבל זה הציק לי..
לעניין הסיפור:
משום מה הפואנטה מצאה חן בעיני יותר מהסיפור עצמו. אולי היה אפשר לוותר על ההקדמה, ובכך לוותר גם על העובדה שמאיר הוא הבן של חנה.והתיאורים ממש יפים.
-
-
-
למרבה הפלא אין קשר בין פתח הגהנום למיסטיקה קבלית. בשער השתמשו צלבנים, איטלקים וגרמנים, אף אחד מהם לא ידע כלום על יהדות (פרט לכך שחלקם חפץ להשמידה מעל פני האדמה). אם לגהנום מגיעים ע"י פנטגרם שום מגן דויד לא יעזור. זו הדרך. . .
המחומש הוא כלי הכרחי עבורם, לא סמל דתי.
אין גם אלוהים בסיפור, לא כדמות. מאיר מחליף את השטן ולאלוהים לא אכפת, הוא בחופש (שם שלט "הלכתי, מייד אשוב.").
תודה על ההערות, אני מודה לכל מי שקורא.אם כבר מדברים על אלוהים, כאן הוא עלול להתגלות. בחילופי דעות, רעיונות, מגע עם זר והפיכתו לקרוב.
המפתחות לשלום ואיחוד עולמי הם האינטרנט, ספורט ובחורות יפות.
תודה שקראתם גם את זה, אתם ממש חביבים. -
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
קרוב לוודאי שהדת אכן אחראית להוצאת האנושות ממצב של ברבריות ע"י החדרת המוסר.
שיטת הפעולה שלה פשוטה: אלוהים הוא מצלמת טלוויזיה שעוקבת אחריך לכל מקום ורואה את כל הדברים הקטנים והמלוכלכים שאתה עושה, ובסופו של דבר גם מענישה אותך. ואכן, כך הוא נתפס ברוב הדתות המונוטאיסטיות.
אין על כך עוררין, זוהי שיטה מצויינת לשליטה בהמונים.
(עוד מישהו נזכר באורוול או שזה רק אני ?)עכשיו, במאה ה-21 (ולמעשה מזה זמן רב) הדת סיימה את תפקידה ונזקיה עולים בהרבה על תועלתה(אם עדיין נותרה כזו) משום שרובנו כבר יודעים מוסר מהו גם מבלי לקרוא על כך בכתבי קודש ולהיות "יראי שמים" (קרי: חיים בפחד מתמיד מהמצלמה דלעיל).
פונדמנטליזם, מלחמה על פיסות אדמה "קדושות", עינוי הגוף והנפש למען "העולם הבא", ביזבוז משאבי האנושות לטובת מטרות חסרות תכלית (יופי. הוא יודע את התלמוד בע"פ. איך זה עוזר לו לגמור את החודש מבלי לעבור דרך הכיס שלי ?) וטפילות הן רק מקצת התופעות הזוועתיות שאנו
סובלים בחיי היום-יום. במיוחד כאן. והכל תודות לדת.התעוררו !
ראו את הדת כפי שהיא- תרגיל מבריק ביחסי ציבור (תרגיל שלדאבוננו יצא מכלל שליטה)
לטובת המוסר, ולא עוד "מסורת מכובדת".הן מהעריסה כבר יצאנו.
הגיע הזמן להתקדם הלאה.טוב, חלאס קשקשת.
אני הולך לחטוף איזה בייקון.
יום טוב. -
-
ישנן שתי סיבות שגרמו לי לפרסם את ההודעה:
1. מישהו כאן אמר משהו שהרתיח אותי (אני מודה, לא ממש קשור
לפורום) ופשוט איבדתי את העשתונות.2. אני סקרן מאד לדעת כיצד חובבי מד"ב דתיים מסוגלים ליישב את
הסתירה (המובנית, לדעתי) בין מד"ב לדת. ההודעה דלעיל הייתה אמורה
לשמש כפרובוקציה לדיון בנושאים אלו.סעיף 1 אינו קשור ביותר, אך סעיף 2 נראה רלוונטי מאי-פעם, במיוחד לאור העובדה שהאייקון הקרוב יעסוק באלוהות. דיון בפילוסופיה של המד"ב (וכיצד הדת מוצגת בו) הוא במקום, ויש לכך קשר הדוק לסיפור (לשם שינוי). על כל פנים, זה קשור יותר לסיפור מדיונים נוסח "חולם מלא או חסר, בעד ונגד" שמתקיימים כאן השכם וערב.
בטובך, שקלי נא את החלטתך מחדש.
-
-
1. תגובתי לא היתה מופנית רק אליך, אלא לכל מי שהתחיל לעסוק בנושא.
2. דת – בעד ונגד – אינה נושא הפורום הזה.
3. דיון על דת – בעד ונגד – יהיה ארוך מאד (כמו שאני בטוחה שאתה יודע), ויתפוס המון מקום בפורום. זה אומר שדיונים על סיפורים ייעלמו מהדף הראשי לטובת הדיון הזה. הפורום הזה הוא פורום לסיפורים, כך שזה יהיה להחטיא את מטרת הפורום.
4. אם אתה מעוניין לדון בסוגיית "דת ומד"ב – איך זה משתלב" אתה מוזמן לפנות לכל אחד מפורומי המד"ב הרגילים ברשת, שם אני בטוחה שיקבלו אותך בזרועות פתוחות, ושם זה המקום המתאים לדיון כזה.
בקצרה: הדבר החשוב ביותר שעומד לנגד עיני זה שאסור שדיונים בנושאים צדדיים, ולא משנה כמה מעניינים או רלוונטיים, יפריעו לדיונים על סיפורים מקוריים, שהם מטרת הפורום הזה. הדיון שאתה מציע מעניין מאד, אבל אין לו מקום כאן – פיזית.
תודה. -
-
אין לי ברירה, זה יותר מידי מפריע לי.
איני יודעת עד כמה רחב הידע שלך בנצרות, אבל יש בעייתיות מסויימת בבחירת הפנטוגרם כשער כניסה לגהינום. האמונה הנוצרית אומרת שהכניסה לגהינום הינה מלוע של חיה אכזרית בעלת ניבים חדים וכו' (ראה כמעט כל ציור המתייחס ליום הדין האחרון). ומכיוון שהתייחסת, לתקופות שונות בנצרות זה מעט בעייתי.
השימוש בסמל בנאלי כל כך הורסת, בכל דת לסמל הפנטוגרם יש משמעות אחרת ואף כמה משמעויות שונות.יש בעייתיות מסויימת לחבר את סופו של הסיפור לתחילתו. מלבד המשפט, הסתמי משהו, שמאיר הוא בנה של חנה אין קשר בין החלקים.
ואני עדיין לא מבינה למה הילדה היתה צריכה להאנס. אני לא זוכרת שמרים (מריה) נאנסה. אור האלוהים נגלה אליה בחלום (גניבה ברוטלית מהמיתולוגיה היוונית-רומית) ואמר לה כי היא הרה, לא היה שם אקט פיזי כל כך של אונס ועוד של ילדה.
גם אם זה היה השטן שאנס אותה, מה יש הוא לא יכול היה להפרות אותה באותה צורה, היה חייב להיות שם מגע פיזי? המגע הפיזי *מבטל* את האלוהות או את השטניות, במקרה הזה, במיוחד בנצרות.ועדיין אהבתי את הסיפור.
שימוש יפה בדת ועקיצות יפות עוד יותר לעשרת הדיברות, או לפחות לדיבר הראשון. -
-
