- This topic has 2 תגובות, 3 משתתפים, and was last updated לפני 18 שנים, 10 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
רגב עמד מתחת למכסה המנוע, רוכן מעל מכוניתו החשופה. ידיו היו פרוסות לשני צידי המנוע, על פניו היה מבט מרוכז, וכל כוחותיו הושקעו בניסיון להיראות כמישהו שיש לו מושג מה הוא עושה. הוא סקר בעיניו את כל החלקים שהתגלו בתוך המכונית העירומה, כל אותו זמן חושב שאולי כאן הבעיה, או שהוא לא בטוח אם החלק הזה אמור להיות איפה שהוא היה, או שמעניין מה הדבר הזה עושה.
רגב נע במקומו בעצבנות. הוא היטה את שיווי משקלו מרגל אחת לשניה, מנסה לחשוב מה לעשות. האמת הייתה, שהתנוחה בה הוא עמד, הייתה הכי הרבה שהוא ידע על תיקון מכוניות. עם זאת, הוא קיווה שבאיזוהי דרך נס, תיגלה לפניו התשובה למחלתה של מכונת הפחים הארורה. ואם אפשר, לפני שרונית תמצא את הארנק שלה, ותחזור למטה. אך רגב היה מנוסה מספיק במצבים שכאלה, בשביל לדעת שתקווה עזרה רק לעיתים רחוקות, ואף פעם לא עזרה בצורה שאליה התכוונת.
"שלום" נשמע קול מאחוריו. רגב היטה את ראשו, מקפיד עדיין לשמור על ידיו לצידי המנוע החשוף, על מנת לא לאבד את מעט השליטה שהייתה לו במצב.
מאחוריו עמד איש נמוך, לבוש חולצת פסים מכופתרת. המקום היה מוצל למדי, אך האיש חבש כובע מצחייה אדום. הוא חייך בצורה שגרמה לרגב להרגיש לא לגמרי בנוח.
"אני חושב שאני יכול לעזור לך", הוא אמר. רגב השיב לו בנסיון כושל להרמת גבה.
"אני איש מכירות", הסביר האיש הנמוך. "אה", הגיב רגב, שחש כי כל התמונה מסתדרת לו, ופנה בחזרה לבהייה במנוע.
"אני מוכר שקט נפשי", המשיך האיש, ללא היסוס.
"כבר יש לי ביטוח", השיב לו רגב, עדיין מביט במנוע.
"אני לא מוכר ביטוח. אני מוכר שקט נפשי".
"אה…" מילמל רגב, שמאס בשיחה הזאת, עוד לפני שהחלה, "אל תגיד לי שמוכרים עכשיו קונדומים מדלת לדלת. כי בכל מקרה, אם המכונית הזאת לא תתניע בדקות הקרובות, אני לא ממש אצטרך אותם."
"לא, לא", השיב האיש, שנראה נחוש להבהיר את עמדתו, "אני מוכר שקט נפשי".
"הבנתי", השיב רגב, מסתובב שוב אל האיש, הפעם עם כל גופו, "אתה מוכר שקט נפשי". הוא שילב את ידיו, והאיש הנהן, חיוכו המטריד מתרחב.
"היה לי בחור בפלוגה שמכר שקט נפשי", רגב אמר, מטה את ראשו, "הוא קיבל עשרים ושמונה בפנים כשתפסו אותו". רגב קיווה שבזאת הסתיימה השיחה, והיה משוכנע בכך כשראה את רונית יוצאת מפתח הבניין. הוא הסביר לאיש המכירות, שהוא חייב ללכת לחשוב על יתרונות אמינים לטיול רגלי, וקיבל לידיו את הכרטיס שלו, אותו טחב לכיסו. הוא הסתובב רגע לפני שסגר את מכסה המנוע, וסינן במהירות, "אתה לא יודע במקרה משהו על תיקון מכוניות?", אך האיש כבר הלך."אתה זוכר שאתה צריך ללכת לסדר את הבלמים במכונית?". רגב נחנק לרגע מהדגנים שאכל, וטיפת חלב נזלה לו מהסנטר. "כן, אה, בטח שאני זוכר". עכשיו כשהיא אמרה את זה, זאת אומרת, הוא זכר.
"איך הלך אתמול עם רונית?", שאלה אורנה בטון עליז, ופתחה את הארון כדי להוציא לעצמה גם קרטון של דגני בוקר. רגב גולל בפני אחותו את סיפור המכונית שהתקלקלה.
"אתה צריך לנסות לפחות עשר פעמים להתניע, לפני שיש לך בכלל סיכוי שזה יצליח", אמרה לו אורנה, שהתלבטה בין הסוג עם תוספת הסוכר, לבין זה שמצופה בדבש. רונן הצליח להתניע את המכונית, בסופו של דבר. אחרי שרונית הלכה.
אחרי שבחרה בסוג עם הדבש, התיישבה אורנה ליד רגב, והזכירה לו שצריך לשלם את חשבון החשמל, "אני יודע", הוא השיב לה. "אה, וקובי מהעבודה שלך התקשר". רגב התכווץ מיד, כששמע את השם, ונאנח. במשך שנתיים כמעט, הוא שימש כמשכין שלום בין קובי, חבר טוב שלו מזה שנים, לחלי, האחיינית של מנהל המחלקה שלו. המריבות הקטנוניות ביניהם היו בלתי פוסקות, ואיכשהו על רגב נפלה האחריות לפייס בין השניים. או בימים בהם הדבר לא היה אפשרי, האחריות לוודא, שלפחות אף אחד לא נהרג.
אורנה המשיכה, והזכירה לו לגבי עוד חמישה דברים – הוא ספר – עליהם הוא לא רצה לחשוב, ואם אפשרי, אפילו לא לדעת.
"אני בחופש היום? אי אפשר לקבל קצת…".
"… קצת שקט", אמרה אורנה וצחקה, "אתה תמיד אומר את זה. תפסיק לקחת את הכל כל כך קשה". אורנה נזפה קלות באחיה שגם שכח לערוך את הקניות לשבוע, ויצאה לעבודה.
באותו יום נשאר רגב בבית, וניסה, ללא הצלחה, להירגע ולא לחשוב על שום דבר. בצהריים הושארה לו הודעה במזכירה. זה היה קובי מהעבודה, שאמר שנמאס לו מחלי, ושהוא זרק את הדברים שלה מחוץ לחלון.
הוא החליט להעביר את שארית היום בצפייה בטלוויזיה, שתמיד עזרה לעמעם את מחשבותיו, וצפה בשעשועון מתמטיקה בטלוויזיה החינוכית. הוא חשב שהלך לו לא רע, עד שכיבה את הטלוויזיה בכעס עצמי, כשהבין שמדובר במשחק לגילאי בית ספר יסודי.לפני שהלכה לעבודה, נזכרה אורנה שרשימת הקניות עדיין אצל רגב, והיא עוד צריכה לעבור במכולת לפני שתלך לעבודה. היא הוציאה את הרשימה מכיס המעיל שלו, ויצאה מהבית.
"אפ מנפה להבוג אופי…", מילמל רגב, שניגב את הלשון שלו עם מגבת.
"אני לא מנסה להרוג אותך… ותוציא את המגבת מהפה, אתה לא בן חמש"
"הוא פנה אליי ברחוב…"
"אוי, איפה אתה חי?", אורנה לקחה יעה, והחלה לנקות את המרק שנשפך על הריצפה, "זאת ישראל. קיבלתי שלוש הצעות נישואין מאנשים ברחוב. פעם אחת, מישהו שישב מולי ברכבת ניסה למכור לי מניות של החברה שלו. זאת פשוט ה…", היא חשבה לרגע, "…תרבות פה".
"ונראה לך שזה מצדיק את זה שהאכלת אותי, במשהו שקנית מהסוכן מכירות ההוא?"
" הייתה לו חנות מאוד מכובדת. ואישור ממשרד הבריאות. ובובה כזאת של כלב, שמזיז את הראש כנוגעים בו ו…"
"ראית את החיוך שלו?"
"אתה תמיד אומר שקשה לך, ורע לך ואתה…" היא הניפה את ידיה באוויר, הסתכלה למעלה, "מוטרד מהחיים". רגב עזר לנקות את המרק שנשפך על הריצפה ורק אמר, "אם את מנסה להרוג אותי, יש דרכים יותר טובות, את יודעת".
"אז אני מבינה שאתה לא מרגיש יותר נינוח, או רגוע, או פטור מכל בעיותייך עליי אדמות?"
"זה לא מצחיק. ראיתי את כל החיים שלי חולפים מול עיניי", הוא לעג לה.
"באמת? איך היה?"
"די משעמם".לפני שהלך לישון, שמע רגב הודעה שהשאירה חלי מהמשרד. היא סיפרה לאישתו של קובי שהוא בוגד בה, והוסיפה גם, שלדעתה, יש סיכוי לא רע בכלל שזה נכון.
אחרי אותו יום, אורנה לא סיפרה יותר לרגב שהיא שמה את הנוזל שקנתה מהמוכר, באוכל שלו. בכל זאת, היא קנתה ארבעה בקבוקים, ולא הייתה לה כוונה לתת להם להתבזבז.שבוע לאחר מכן, רגב ישב מבולבל מעט על הספה. הוא הגיע הביתה מהעבודה, לאחר שמוקדם יותר באותו יום, כשנדרש לתווך בעוד עימות בין חבריו למשרד, אמר לשניהם שהם יכולים ללכת לשבת על גלידה. קללות אף פעם לא היו הצד החזק שלו, אבל הכוונה הובנה. כשהגיע מנהל המחלקה, וניפנף כלפיו בזעם את העט הנדיר שלו, מנה לו רגב, שלושה דברים שהוא יכול לעשות עם אותו עט. אף אחד מהם לא היה נעים במיוחד.
לא התגובה עצמה הפתיעה אותו, כמו מהעובדה שהוא היה לגמרי שלם איתה. במקום לחשוב איך פעולותיו יביאו את סופו של העולם כולו, כמו בדרך כלל, הוא היה אדיש למדי לכל העניין, ולהשלכות שללא ספק יבואו.
רגב הפעיל את הטלוויזיה, וצפה באותו שעשועון מתמטיקה משבוע שעבר. הוא הרגיש גאה לחלוטין, כשהצליח לפתור שאלה לגבי סכום הזוויות במשולש, לפני כל אחד מבני העשר בתוכנית."מה עשית לאחי?", אורנה נכנסה לחנות, מתנשפת.
איש המכירות עמד מאחורי הדוכן. הוא לבש את אותה חולצה כחולה מכופתרת, חבש את אותו כובע מצחיה, וחייך את אותו חיוך מטריד, כמו בפעם הקודמת שהייתה אורנה בחנות.
"עוד לקוחה מרוצה?", הוא שאל, והזיז את ראשה של בובת הכלב הקטנה, שהייתה לידו.
"זה היה אמור לעשות אותו קצת פחות מוטרד מכל דבר, אבל הוא השתנה לגמרי. כבר לא אכפת לו מכלום. אתמול קיבלנו התראה ממס הכנסה… מס הכנסה!", היא נשמה, בפעם הראשונה מאז שהתחילה לדבר, "הוא עשה מזה מטוס, ואז העיף אותו על מישהו ברחוב, ואמר שנסתדר איתם כבר…", היא הניחה את ידיה על הדלפק, והביטה במוכר, "עם מס הכנסה".
"יש לי כמה חברים במס הכנסה", הוא חשב לרגע, "בכל מקרה, הכל היה כתוב על התווית". הוא הוציא בקבוק, והניח אותו על הדלפק. אורנה רכנה לכיוון הבקבוק, וקראה את התווית.כנראה ומכיל חומרים מסוכנים. לא ממש בדקנו.
עשוי להביא לתופעות לוואי לא רצויות.
כמעט בודאות יגרום לשינויי התנהגות.
לא מומלץ לצריכה לילדים קטנים, ונשים בהריון.
בעצם, לא מומלץ לצריכה בכלל.אורנה הזדקפה, פיה פעור. "א…", היא ניסתה להתעשת, "אף אחד לא קורא את הדברים האלה!". היא השפילה את מבטה לריצפה.
רגב הבחין בשינוי שחל בו בזמן האחרון. הגישה שלו לדברים השתנתה, אבל הוא לא יכל בדיוק לשים את האצבע על זה. בכל מקרה, הוא ידע שהוא אמור להיות מוטרד מכל העניין, אבל הוא לא היה.
הוא ידע גם, שהוא אמור להיות מאוד מוטרד מכך שהוא לא מוטרד, אך הוא לא חשב על העניין מעבר לכך.אורנה די הצטערה על כך ששאלה את המוכר, מי הוא בכלל. הוא כבר חבש את הכובע בחזרה, אבל מראה שתי הקרניים הקטנות שנחו על ראשו הקירח, היה צרוב במוחה.
"אז אתה…"
"שד", הוא אמר בהחלטיות, "יציר הגהנום, משרתו של השטן, שליח הרוע… כל הקלישאות האלה".
"יש לך…", היא בלעה את הרוק שלה, "יש לך גם זנב?". הוא צחק ואמר, "זה סתם סטריאוטיפ".
"אבל הקרניים…", היא המשיכה. "כמו שראית, זה לא סתם סטריאוטיפ".
"אז אתה חובש את הכובע כל הזמן כדי להסתיר את הקרניים?"
"לא…" הוא נראה מופתע מהמחשבה, והשיב כמעט בלחישה, "אני קצת מתבייש בקרחת".בערוץ הראשון הייתה תוכנית נפלאה על ילד שבדי אחד, ועופות. רגב לא נהנה ממנה כל כך, אפילו כשראה אותה כילד קטן. הוא הרגיש קצת מאוכזב כשהטלוויזיה כבתה, ביחד עם כל שאר המכשירים החשמליים בבית. הוא התרכז לרגע, למרות שהשתדל להמנע מכך בזמן האחרון… אורנה לא אמרה לו לשלם איזה חשבון? הוא היה בטוח שהיא הזכירה משהו על התראה אחרונה.
בכל מקרה, הוא חש משועמם. במזכירה שלו הייתה הודעה אחת, משוטר. מסתבר, שהגופה של חלי, מהמשרד שלו, נמצאה בבוקר, מוטלת ליד מכולת אשפה, וכרגע מתנהלים חיפושים אחרי קובי. השוטר רצה לדבר איתו בנושא.
בכל מקרה, רגב השתעמם מההודעה, וכיבה את הטלפון לפני שהסתיימה. הוא החליט לצאת לנהוג, מבלי לקבוע לאן.
רגב נכנס למכונית, ורגוע לגמרי, לאחר שנים עשר נסיונות התנעה, נסע לדרכו.אורנה נסוגה אחורה, אך לא הפנתה את גבה לסוכן המכירות, מתוך מחשבה שלהפנות את הגב למישהו עם קרניים, לא יכול להיות רעיון טוב. בתנועה חלושה, היא הושיטה את ידה לכיוון ידית הדלת, ונעצרה. "בעצם… להביא לאנשים שלווה פנימית, לא אמור להיות יותר התחום של מלאכים?".
"אולי, אבל אני לא באמת מביא לאנשים שלווה פנימית. הם מקבלים, במקרה הטוב אדישות, לזמן מסויים. מה שאני מוכר זה מזון מהיר לנפש, שאולי עוזר לאנשים למעט זמן, עד ש…"
"עד ש…מה?".הנהגים האחרים צפרו וצפרו, אבל רגב לא האט. הוא נסע במהירות שנראתה לו הכי מהנה, לאותו רגע, ולא שם יותר מדי לב לאנשים האחרים (ויותר חשוב – למכוניות האחרות) שעל הכביש.
הפעם הראשונה שבה כן חשב שהאטה תשרת אותו בצורה הכי טובה, הייתה כשהתקרב לעיקול חד בדרך. הוא לחץ על דוושת הבלימה, אך המכונית המשיכה לדהור קדימה. הוא חשב לרגע, העיקול מתקרב במהירות.
אורנה לא אמרה שצריך לתקן משהו במכונית?רפי היה בשעה האחרונה של המשמרת שלו, כשהגיעה הקריאה. הייתה לו קרחת – כזו של בנאדם שהוליד שלושה בנים לפני גיל שלושים, ומבט עייף – כזה של בנאדם שעובד בסופי שבוע בשביל להאכיל את שלושת הילדים שלו.
מאוחר יותר הוא הסביר לאישתו הכועסת, שבדיוק התכוון להתקשר אליה, כשאיזה מטורף, או שיכור, או מסומם (וכנראה שכל השלושה, הוא חשב) החליט לנהוג עם המכונית שלו לתוך מעקה בכביש, והלאה.
המקום היה מוצף בשוטרים, כתבים ובעיקר עוברי אורח סקרנים.
רפי עמד בצד, ולא עשה יותר מדי, הוא רק רצה לישון. הוא הסתובב, כששמע קול שלא זיהה, פונה אליו. בעליו של הקול לבש חולצה מכופתרת. למרות שהייתה זאת שעת ערב מאוחרת, הוא חבש כובע מצחייה, וחייך את החיוך הכי מוזר שרפי ראה בחייו.
משב רוח עבר על פניהם, והאיש שם את שתי ידיו על הכובע, עד שזו חלפה.
"אני חושב שאני יכול לעזור לך", הוא אמר. -
-
-
