- This topic has 21 תגובות, 10 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 3 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
הבטחתי יום שבת. קדחת. מצטער, אבל מאז עברתי את אבו-סנינה ואת חברון, וחזרתי הביתה רק ביום שישי. כמו שאמרנו, התנזים לא תומך בספרות מד"ב.
אוקי, הפעם כל החלקים ביחד. לטובת אלא שרוצים רק את החלק השלישי, אני מציב אותו כהודעת תגובה להודעה הזאת, טוף?אתה לא מצפה לפגוש דברים מוזרים בקניון מלחה.
אולי בתחנה המרכזית בתל-אביב, אבל בטח שלא במלחה. זה בסך הכל קניון, ועוד בירושלים, כך שהאופציות הן או פיגוע או קניות, אבל בטח לא משהו מוזר.
זה קרה אתמול. כן, אתמול. יום ראשון, שמונה וחצי בערב. אורי ואני הסתובבנו לפני הסרט.
יצאנו מהבורגר-קינג והבטן כאבה לי אימים, ליתר דיוק המעיים. ידעתי שאכלתי משהו לא טוב. מה שלא ידעתי זה שיש 0.001 אחוז מהאוכלוסיה שצבע המאכל בקטשופ הירוק של היינץ עושה להם קלקול קיבה מינורי, ושאני נמנה עימם.
"השגתי דמות חדשה בבאלדור." אמר אורי.
"וואלה?" אמרתי. "מה הוא? איזה דרגה?"
"סייר, דרגה 6. הרפתקן אמיץ וקשה עורף. עם מעיל ירוק מצויין, כמו… כמו שלה!" אמר בטון מופתע.
הרמתי את ראשי. באמצע הקהל, ליד הדוכן של סלקום, עמדה בחורה שהיית חייב לפחות לשלוח בה מבט, לא היה אחד שעבר לידה ולא הגיב איכשהו. היא היתה מאוד מבולבלת, -מאוד- מבולבלת, אבל לא זה מה שמשך תשומת לב.
זה היה הלבוש. לא משהו נועז, בטח חשבתם, אלא…
ובכן, זאת היתה גלימה בירוק כהה כמו ג'ונגל, מגפי עור גבוהות ואדומות אבל בטח לא של צנחנים, חולצה לבנה מבד עדין מדי, מכנסיים מבד עבה מדי, וחגורה עם אבזם זהוב -מעוטר-. אה, וקשת העץ הארוכה שעל גבה.
"מי זאת?" שאל אורי. "נראית לי מוכרת."
"שחקנית." אמרתי. "יש כל כך מעט מהן, בטח ראינו אותה באיזה כנס ואתה זוכר את הפרצוף שלה."
"בוא, בוא נעמוד בצד." אמר אורי, מושך אותי לכיוון 'גאפ'. "שלא תראה אותנו…"
"אבל מה הקטע עם הביגוד?" אמרתי, ממשיך את קו המחשבה שלי.
"יש אולי איזה לארפ בסביבה?" שאל אורי.
"הייתי יודע." עניתי. אני כמעט אף פעם לא הולך, אבל דואג להתעדכן. אתם יודעים איך זה.
"אולי הם משחקים עם תחפושות בשביל להיכנס לדמות." אמר אורי.
"בקניון?" שאלתי, אבל בקול מרוחק. כי כבר זיהיתי אותה. זאת היתה בחורה שהכרתי לפני הרבה זמן. הייתי איתה במצבים קשים, הייתי איתה ברגעים של אושר. הייתי איתה כשנפצעה, כשהחלימה, כשעברה תהפוכות.
וזה בגלל שהייתי -אותה-.
"אורי, ארר, אני חושב שזאת חץ-כסף." אמרתי.
אורי העיף מבט מהיר בבחורה ובמשך שלוש השניות הבאות עברו על פניו רצף של הבעות ממבולבל, דרך מכחיש, להכרה ולבסוף להשלמה מופתעת.
"נראה לי קצת מוזר," (קצת? חשבתי) "אבל אתה צודק. אתה חייב להיות צודק."
לא היתה ברירה אחרת! היא היתה לבושה בדיוק כמו שתמיד חשבתי, -כמו שרשמתי בדף הדמות שלה-.
חץ-כסף הייתה הסיירת ששיחקתי במשך שנים במערכת המוד"מ הארוכה של חטיבת הביניים. הייתי איתה עד דרגה חמש-עשרה (וואו, פעם הייתי מודד זמן בדרגות, הבנתי פתאום).
שיער חום ארוך וגלי, עיניים ירוקות ומעורפלות… גובה מטר שבעים ושתיים, מבנה גוף חסון. אוקי, אוקי, כושר 13 וזריזות 16, תדמיינו בעצמכם. אני כבר לא הייתי צריך לדמיין יותר, היא עמדה מולי. עם הפגיון הכסוף שלה, ו…
וקשת +3, +2 נגד ענקים. זכרתי מתי היא קיבלה אותה. חשבתי שהיא ארוכה יותר.
"אני חייב לדבר איתה." אמרתי, ויצאתי לעברה. אורי לא אמר דבר, והשתרך מאחורי.
לפתע עצר אותי אורי. זה היה מביך, מכיוון שהיא כבר הבחינה בי מתקדם לעברה.
"מה?" שאלתי, לא מסיר ממנה את מבטי.
"היא מדברת רק צוברית, לא?" שאל.
"כן, אבל צוברית זה בעצם עיברית!" אמרתי.
אורי לא הגיב, והמשכתי אל הסיירת שלי. הי, היא –היתה- הסיירת שלי!
"חץ-כסף?" שאלתי. הייתי כל כך בטוח בעצמי שכלל לא עברה במוחי המחשבה מה אם זאת באמת איזו שחקנית.
"כן? מה?" אמרה חץ-כסף בבהלה או תדהמה. קשה להבחין עם המבטא הארנלי הכבד שלה. "איך אתה יודע את שמי?"
"אני שי, וזה אורי." אמרתי. אורי נד לעברה בחיוך. "אהלן."
"מה?" שאלה חץ-כסף.
"אנחנו, כלומר, אני…" אלוהים אדירים, מה אני עושה? "זה סיפור ארוך. רוצה לשתות משהו?"
"איפה אני?" שאלה חץ-כסף. היא תמיד היתה מאוד מודעת לסביבתה והרגיז אותה לא לדעת מה קורה. ידעתי את זה. לא הייתי צריך להיות קורא מחשבות, צריך היה רק… להיכנס לדמות.
"אני אסביר הכל." אמרתי. "בואי נשב איפשהו."
היא שלחה בי מבט בוחן, אבל לבסוף הנהנה.הלכנו ל-'אפרופו', וניסיתי להסביר לה מה היחס ביני לבינה. זה לא הלך יפה, ולקח לה הרבה זמן להבין את הקונספט. הרעיון של משחק תפקידים היה זר לה, ולא מצאתי שום דבר שישתווה לו בעולם שלה. כששאלה אותי "איך הגעתי לכאן?" הייתי חסר אונים. לא היתה לי שום תשובה, או אפילו תיאוריה איך דבר שכזה אפשרי בכלל.
אבל למי היה איכפת? נהנתי לדבר איתה. ידעתי בדיוק מה היא חושבת, אז היה קל לי יותר למצוא ניסוחים שיתאימו לה. הרגשתי שהכרתי אותה כבר שנים, כאילו היא החברה הכי טובה שלי. אלא, כמובן, שזה היה חד צדדי בלבד. ההרגשה היתה מוזרה מאוד.
בכל מקרה, היא בחורה נחמדה. לא לפי הגדרה; הגדרתי אותה כלא מתעניינת בגברים ובת-שיחה מאוד נוקשה כשהיא עצבנית, אבל הרי ידעתי איך לשבור לה את הקרח.
היא הודהמה מהדברים שידעתי עליה. אורי ואני אמרנו לעזאזל עם הסרט וישבנו במשך שעה וחצי ורק הרצנו קטעים מהרפתקאות שהיא וחבורתה עברו: אני ואורי הסברנו את זריקות הקוביות, והיא תיארה כל מני דברים קטנים שלא ידענו. הסתבר למשל שלקוסמת החבורה היתה עצירות במהלך כל המבוך של זנדור, והפייטן היה מכוון את הנבל שלו בצרימה נוראית, לפעמים עד השעות המאוחרות של הלילה.
לא היה איכפת לה שאני יצרתי אותה ושלטתי בחייה. היא אמרה שזה לא נכון.
חץ-כסף תמיד היתה מאמינה גדולה בגורל אישי, ודבר, מעולם, לא הצליח לשנות את דעתה, לא השנה שבילתה בכלא במישורים הנמוכים ולא שטיפת המוח
האילת'ידית. מפגש לא צפוי עם השחקן שלך בעולם זר לא ישנה דבר.
בשבילי זה היה בלתי אפשרי – בשבילה זה היה עוד פרט מוזר ביקום.
בחורה מרתקת. ודמיונית לחלוטין, כמובן.בשעה שתיים עשרה ועשרים יצאנו מהקניון אל מגרש החניה.
חץ-כסף, תמיד פרקטית, שאלה "בסדר, ואיפה אני אישן?"
אוו.שבת בבוקר.
הסיירת שלי ישנה בחדר השני.היא באמת הסיירת שלי, לא? כלומר, ממש שלי. סוג כלשהו של Action figure ?…
למחשבות האלה התעוררתי. ממצמץ, בוהה בתקרה וחושב על הדמות שלי.
קמתי, התמתחתי, והלכתי לצחצח שיניים. בהתחשב בכך שרק לפני שתי דקות הייתי חסר הכרה, הייתי אחוז התרגשות עצומה. הסיירת שלי ישנה בחדר ליד!
לא יכולתי להתאפק. תוך כדי צחצוח (שקט), דחפתי את הדלת של חדר האורחים והצצתי פנימה. ים של שיערות חומות כיסה את הכרית, כל השאר היה מכוסה מתחת לשמיכת הבד הדקה והצהובה.
צהוב. נדתי בראשי. זאת היתה תמונה מאוד מוזרה, לראות את ההרפתקנית האמיצה הוותיקה ישנה על מיטת ספפה של עמינח, מכוסה בשמיכה צהובה.
סגרתי את הדלת בעדינות, וסיימתי עם הצחצוח.
מה השעה בכלל?
כרגיל שכחתי את השעון שלי ליד המיטה. הלכתי לקחת אותו, ואם כבר חזרתי לחדר אז גם התלבשתי. לכבודה, אתם יודעים. רציתי לעשות רושם טוב על התיירת.
נכנסתי למטבח והתחלתי להרתיח מים.
מה רציתי?
אה כן, השעה. הצצתי בשעון בעודי שופך קפה לתוך ספל ירקרק כלשהו. שבע בבוקר.
מה לעזאזל אני עושה ער בשבע בבוקר? בטח המתח הורג אותי. לא מתח לקראת מה שעומד לקרות, אלא מתח בכלל, דווקא בגלל שאין לי מושג מה עומד לקרות.
בהיתי דרך החלון בעודי שותה את הקפה. פוזה מאוד ציורית. הרהרתי קצת בפוטנציאל הטמון בהופעתה הפתאומית של חץ-כסף. אם אפשר להביא דברים מהדמיון למציאות, ובכן, הפוטנציאל מוגבל רק ב… דמיון. רק צריך לכתוב אותם ברשימת הציוד של דף הדמות.
הרמתי את הגבות בהערכה, בוהה בשמש המשתקפת מחלונות הוילה ממול.
"המממררר." נהם מישהו מאחורי, וכל כך נבהלתי שכמעט נחנקתי מהקפה. הסתובבתי במהירות וראיתי את הדמות הנהדרת שלי בוהה בי בעייפות.
עכשיו, זה חשוב שתדמיינו את התמונה הבאה כמו שצריך: בחורה גבוה ורחבת כתפיים וחזה, שיער חום ארוך וגלי מפוזר לכל כיוון, ופרצוף שכנראה לא ראה עדיין איך הוא נראה במראה הבוקר. היא לבשה מעיין מכנסי סווצ'ר בצבע כחול כהה, וחולצה לבנה גדולה עם סמיילי מוציא לשון עליה.
זאת, להזכירכם, היתה סיירת בדרגה 15, שעברה ביצות בלילות חשוכים, ישנה ביערות טחובים ומעפישים, לחמה ביצורים עצומים ונוראיים, והתעסקה עם מכשפים רבי כוח.
היא נשענה על המקרר ופיהקה.
משהו נשבר בי. הבנתי, פתאום, באותו הרגע, כמה שהיא באמת -באמת- מולי. היא בן-אדם לחלוטין. לא "הסיירת שלי". היא אדם משל עצמה, נפרד, שלא קשור אלי בשום צורה. הרגשתי כל כך מיותר, אל תשאלו אותי למה.
"בוקר טוב." מלמלה חץ-כסף. היא לא היתה טיפוס של בוקר. "יש משהו מעניין לאכול?"
אני הגדרתי אותה כשונאת בקרים מושבעת. איך זה מסתדר עם האנושיות הכל כך ברורה שלה?
בררר.
"בוקר." חייכתי אליה. "יש קורנפלקס."
"שזה…?" שאלה, מסיטה את שיערה הצידה.
"את חייבת לנסות כדי להבין." אמרתי. הרגשתי שאני מתנשא מעליה, למרות שהיא בגיל עשרים ושמונה ובעלת נסיון חיים מוכח (כמה מאות אלפי נקודות נסיון, בכל זאת…)
"תביא." אמרה חץ-כסף. אם באמת התנשאתי, היא לא הרגישה."וזה ספר החוקים." אמרתי, מראה לה את ספר השחקן, מוד"מ, מהדורה שניה. כן כן, זה עם הלוחם על הסוס בכריכה קשה.
חץ-כסף פתחה אותו ודפדפה. "אין לך מושג כמה שזה מוזר." היא אמרה, נדה בראשה בתמהון. "סוגים… דרגות… לקחו את העולם שלי והחליטו להגדיר אותו בחוקים למשחק. בשם האבות."
"כן, בהחלט." אמרתי, מחניק גיחוך. "בשם האבות", כאילו מתוך ספר פנטזיה, שנועד לתת יותר אמינות לדמויות, יותר עומק, על ידי המצאת דברים חדשים להגיד "בשם" שלהם. אבל היא -באמת אמרה את זה-.
פשפתי בתוך תיק המוד"מ שלי, ומצאתי את ערימת הדפים שלמעשה היתה החבורה שלנו.
הי, הנה דף הדמות של חץ-כסף!
"חץ, הנה הדף שלך." אמרתי, מחייך ללא שליטה, והגשתי לה אותו. הבעת התדהמה שלה רק התרחבה, בזמן שהיא לקחה ממני את הדף האפור באיטיות. היא קראה כל פרט ופרט.
"זה כבר ממש מוזר." היא אמרה ברעד מסויים, נרתעת לאחור מעט-מעט. "תכונות? כוח 15..? תבונה 12?" היא התנשמה בכבדות והישירה אלי מבט דורש. "אתה פשוט ישבת וכתבת את… אותי?"
"כן." אמרתי, והרגשתי שהתשובה פשטנית מדי. אז הוספתי "זה לקח הרבה זמן."
"כמה זמן?" היא שאלה, עוברת על פני רשימת הנשקים.
"שלוש שעות, בערך." אמרתי.
"-זה- הרבה זמן?" היא שאלה, מעקמת את שפתיה.
"תראי, זה מראה שהשקעתי בדמו– אררר, לא נעים לך לשמוע את כל זה, נכון?"
"אני מרגישה כמו דמות במשחק!" היא אמרה.
אני כבר הרגשתי בדיוק את ההפך. ואתמול, כשהרגשתי כמו שהיא מרגישה עכשיו, -לה- לא היה איכפת בכלל מכל מה שסיפרנו לה. כמה מוזר, התחלפנו בהרגשותינו.
היא עברה על פני כל דף הדמות. המבט בעיניה היה מזועזע. אייייש.
התחלתי בטקטיקת ההכחשה. "תראי, אצלנו זה רק משחק, אבל אצלכם זה העולם." נזכרתי פתאום במשהו שקראתי בדימונס לא מזמן. "המפף, אולי העולם שלי הוא משחק של מישהו אחר..?"
"או לא." אמרה חץ-כסף, מישירה אלי מבט. "כי הוא לא מעניין מספיק, נכון?"
"מה?"
"עשיתם משחק על העולם שלי בגלל שהוא יותר מעניין מהעולם שלכם." אמרה חץ-כסף בטון מאוד קר. "אני בכיוון הנכון?"
"כמובן." אמרתי. "אבל אין סיבה שתקחי את זה קשה בגלל-"
"סיבה מצויינת. בכל זאת, מה זה משנה? זה לא אמיתי." המשיכה חץ כסף."וכשאתם אומרים שמישהו מת, למי איכפת? הוא רק דף דמות. נכין חדש. יש חוקים מסודרים, עם אינדקס ותוכן עניינים, יפה מאוד."
ראיתי לאן זה מוביל. "חץ, את לא מבינה. אנחנו לא שולטים בכם, אין לך כוח 15 בגלל שרשמתי, אלא…"
"אלא מה? אז מה הסיבה שיש לי 'כוח 15' ?" שאלה חץ-כסף בבוז. "אתה רוצה לומר לי שזה צירוף מקרים?"
"אני…"
"מה?"
"אני לא יודע." הודתי.
"אז יכול להיות שאתם כן שולטים בנו." אמרה חץ. "עד שיוכח אחרת."
אני זה שקבעתי שיהיה לה הגיון חד כתער. ועכשיו גם הרגשתי על זה אשמה.
חץ-כסף בחנה את דף הדמות. ופתאום עלה לי רעיון.
"חץ," אמרתי. "אפשר לבדוק."
"איך?" שאלה הסיירת.
קמתי, הלכתי לשולחן והרמתי עיפרון.
"בואי נשנה את דף הדמות."
"לשנות את דף הדמות." אמרה חץ.
"כן."
"הממ."
"הממ?"
"לא מוצא חן בעיני."
מה? "א.. אבל, זה הניסוי האולטימטיבי, זה יוכיח-"
"המה?" קטעה אותי חץ-כסף בתנועת יד.
"האולטימטיבי." אמרתי. "המוחלט."
חץ הנהנה. "דבר."
"זה יוכיח אם יש קשר בינך לבין המשחק. אם באמת אנחנו שלטנו בכם כל השנים האלה או שזה רק צירוף מקרים מדהים."
"הממ. אני מהרהרת שייתכן וזה יסכן את עצם קיומי."
"סליחה?" מלמלתי. ממתי לסיירים יש הרהורים פילוסופיים?
חץ נתנה לי את הדף והתיישבה לידי על המיטה.
"מה שאתה מחזיק הוא ייצוג שלי על נייר, נכון?"
"קצת מלודרמטי, אבל כן."
"מלודרמטי?"
"מוגזם."
"למה אתה לא מדבר בצוברית פשוטה?"
"במה?"
"צוברית."
"זאת עברית."
"מה?"
"לא חשוב," אמרתי בחטף, "אנחנו סוטים מהנושא!"
"אז נחזור אליו." הכריזה חץ. היא נעה קצת והתקרבה אלי, עיניה קבועות בדף. "לא מוצא חן בעיני שאתה רוצה לשחק עם עצם קיומי, זה הכל."
אה כן, הקשיחות הסיירית. השרדות, זאת המשמעות של להיות סייר. בלי סיכונים מיותרים וכו' וכו'. לא במקום עכשיו.
"תראי," התחלתי, והבנתי פתאום כמה קרוב היא יושבת אלי, כמה ראשה קרוב לשלי. אהה, זה בטח נובע מאחוות החבורה הידועה: כשחמישה אנשים שונים צריכים לחיות ביחד יום ולילה בתנאים קשים, מצילים את אחד את השני מסכנות חיים כל הזמן, כל הגבולות הסוציולוגיים הקלאסיים נופלים. או משהו כזה.
אולי אני מתחיל להגזים בכמות הניתוחים שלי..?
זה נעשה מעט מביך, אז קמתי והלכתי לשולחן.
"תראי," אמרתי שוב, לוקח עפרון ומחק. "אני לא מתכוון להפוך אותך לגמדה, בסדר? רק משהו קטן."
"כמו מה?" שאל חץ-כסף.
הבטתי בה לרגע, ושירבטתי בזריזות מספר מילים בראש הדף.
"מה.. מה אתה כותב?" שאלה חץ-כסף בחשש. הבטתי בה, וליבי החסיר פעימה. פס כסוף לאורך השיער. בדיוק כמו שכתבתי.
"יש לך פס, כסוף, בשיער…" אמרתי.
עיניה של חץ הצטמצמו. "מה עשית, שי?"
"זה בדיוק מה שעשיתי." אמרתי, והראתי לה את הדף. היא קמה מהמיטה וחטפה אותו מידי.
"שיער: חום וגלי עם פס כסוף." הקריאה.
"כן." אמרתי.
"ובאמת יש לי פס כסוף."
"כן."
חץ הביטה בי.
מה עכשיו? הרגע הוכחתי את מה שלא רציתי להוכיח, שיש לי שליטה מלאה על חץ. שתמיד היתה לי. שהיא וכל האנשים בעולמה הם בובות על חוט ש–
"זה יפה לי?" שאלה חץ, קוטעת את מחשבתי.
"הפס? מאוד."
"באמת?"
"תמיד רציתי שיהיה לך פס כסף, אבל אורי אמר שזה מוגזם."
איפה הייתי? אה. בובות על חוט של השחקנים. נתונים למרותם. הדמות שלי עשתה תמיד כל מה שאני רציתי, ואפילו לא ידעה–
רגע. היא הדמות שלי, אני השחקן שלה. למה הנחתי מיידית שהקשר בינינו לא קיים עוד? -מה אם אני עדיין יכול לשלוט בה-??
"חץ," אמרתי, "שבי על המיטה."
חץ התיישבה על המיטה והביטה בי. "מה קרה?" שאלה.
זה לא מוכיח עדיין כלום.
"חכי כאן רגע." אמרתי ויצאתי לכיוון המטבח. הקשר ביני לבינה לא צריך להיות מוגבל במרחק; לעזאזל, הוא לא מוגבל במימד.
במטבח נשענתי על הכיור והרהרתי. איך לעשות את זה? אין פה שה"מ להגיד לו מה אני רוצה לעשות.
"חץ קמה, לוקחת דף ורושמת עליו 'אני סיירת נחמדה'." מלמלתי. אולי צריך יותר פירוט. הוספתי "לוקחת דף מהשולחן שבחדר."
חיכיתי בחוסר סבלנות מספר שניות וחזרתי לחדר.
חץ-כסף, סיירת קשוחה בעלת אישיות חזקה ועצמאית, ישבה ליד השולחן כשמולה מונח דף עליו רשום במילים ברורות: אני סיירת נחמדה.
"למה רשמת את זה?" שאלתי.
חץ הביטה בדף שמולה. "משעמם לי." אמרה בניד כתפיים. "אתה יוצא ונכנס ועושה שטויות, ואני לא מבינה מה לעזאזל אתה עושה, וצריכה לחכות לך עד שתסיים כדי שנוכל לשבת בשקט רגע ולהבין יחד מה המשמעויות של זה."
אבל כבר ידעתי מה המשמעויות.
וסיפרתי לה בדיוק מה עשיתי עכשיו ובדיוק מה זה אומר לגביה ולגבי.
היא לקחה את זה קשה.חץ-כסף היתה צריכה קצת זמן לבד, ואני בכל מקרה הייתי זקוק למקלחת. החלטתי לתת לה הרבה זמן לחשוב, אז הלכתי על אמבטיה.
בעודי נכנס לאמבט החמים חזרתי להרהר.
יש פה שאלה מוראלית קשה, לא? אני מסוגל, טכנית, להשלים את חלומו האפל של כל גבר: שליטה מלאה בבחורה יפה. שליטה מלאה עד כדי כך שאני גורם -לה- לרצות לעשות כל מה שאגיד לה, כאילו היא חשבה על זה בעצמה. לא רק שלא תדע שנוצלה, היא פשוט לא תחשוב על זה ככה.
מאיפה מגיעות המחשבות האלה? זה בגלל שאני במקלחת?
בכל מקרה, זה קו מחשבה לא נכון. אני לא אדם שכזה, ברור שלא. אפילו שמוצגת לפני האפשרות המושלמת, חסרת חסרונות לחלוטין, לניצול מיני של אישה.
לפתע עברה בי צמרמורת. כי היא לא -אישה-! היא הדמות שלי. חלקנו הרבה זמן ביחד, הרבה חוויות. היא כמעט כמו מעין בערך סוג של אחות. כמעט.
אבל איך אוכל להמשיך להיות בקרבתה עם הידיעה שכל מה שלא ימצא חן בעיני בגופה או בגישתה אני אוכל לשנות? האישיות שלה, הדעות שלה, כמו חסרות משמעות.
אפשר– אההה!
"חץ!" צווחתי. "מה את עושה פה?!"
לפני רגע לא היה שם כלום. עכשיו על סף האמבטיה ישבה חץ-כסף, רגליה משולבות, יד אחת בחיקה ויד אחת פרוסה לאורך המעקה. היא חייכה, ולא הצלחתי לזהות אם בהומור או בנבזות.
"באתי להפריע." אמרה.
אה. גם וגם.
"איך הגעת הנה?" שאלתי, מתאסף לתוכי בצורה בלתי מורגשת. למה לא עשיתי אמבט קצף?!
"הבנתי משהו." אמרה חץ. "ישבתי וחשבתי על יחסי השחקן-דמות."
"אני שמח." מלמלתי. "את יכולה להעביר לי את החלוק?"
חץ התעלמה והמשיכה. "אני למעשה בשליטתך המוחלטת. אם באמת תרצה, תגרום לי להביא לך את החלוק- או למעשה, -לרצות- להביא לך את החלוק. אבל…"
"אבל…?"
"הבנתי שעד עכשיו דיברנו רק על היחס שלך אלי. מה לגבי היחס שלי אליך?"
"מה, בין הדמות לשחקן?" שאלתי בבלבול. "מה כבר יש בין הדמות לשחקן…?"
חץ חייכה שוב.
"אני יציר דמיונך." אמרה חץ. "אתה יצרת אותי. מה שאומר, למעשה, שאני חלק ממך."
"סליחה?" מה עכשיו, מיסטיקה?
"הופעתי כאן במקלחת בגלל שמעשית, שי, אני תמיד איתך." אמרה חץ, מביטה בי. "בכל מקום שבו אתה נמצא, גם אני שם. בכל מה שאתה עושה, אני איפשהו בירכתי מוחך, מסתכלת. אני קוראת את מחשבותיך, אני -חלק- מהן. כך שאם אני רוצה אני יכולה להיות גם פיזית לידך. הייתי צריכה רק… להפעיל את זה."
"זה מגוחך." מלמלתי, אבל לא בהרבה התלהבות. "לפי זה, כל דבר שאי פעם יצרתי או חשבתי עליו נמצא במוחי. כולם נמצאים איתי בכל מקום-"
"זה נכון." אמרה חץ. "אבל כמה מהדברים האלה התגשמו בשר ודם?"
"או אלוהים." מלמלתי.
חיוכה של חץ הפך לחיוך נצחון. "כך שאתה רואה, אתה שולט בי, ואני חלק ממך. אלו שני צדדים של אותו המטבע."
"אני צריך לחשוב על זה." אמרתי.
"אני יודעת." אמרה חץ וקמה. היא פתחה את הדלת וצעדה החוצה. "ואין צורך שתגיד לי לאיזו מסקנה הגעת, שחקן שלי. אני כל הזמן אסתכל מהצד."
ובסיום מפוצץ זה, יצאה מהמקלחת.
"תסגרי את הדלת." אמרתי, בעצם בלי סיבה. מה זה משנה בעצם?באותו ערב יצאתי עם חץ לקפולסקי. רציתי שתטעם דברים חדשים, וגם היינו צריכים לדבר.
ודיברנו, המון. קצת צעקנו אחד על השני. באיזשהו שלב הפכו לפתע הצעקות לצחוקים, והתבדחנו אחד על חשבון השני כל שאר הערב.
למחרת בבוקר, כשאורי הגיע הוא נדהם מהצורה בה ישבנו אחד עם השני, מהצורה בה דיברנו, קוטעים את המשפטים אחד של השני.
"רק יום אחד וכבר אחד בתוך השני," הוא אמר. "חשבתי שיקח לכם יותר זמן."
כששאלתי למה הוא מתכוון, הוא אמר שהיה לו ברור שהקשר יהפוך לרומנטי, כמה זמן אפשר להמשיך ביחסי שחקן-דמות?
חץ ואני צחקנו. מה פתאום קשר רומנטי?
אורי אמר שהוא כבר לא מבין אותנו.מאז עבר שבוע, ודברים קרו ביני לבין חץ. כלומר, תמיד אהבתי אותה בתור דמות- היא היתה היצירה הכי טובה שלי – אבל אני חושב שיש יותר מזה עכשיו. אני חושב שאורי צדק.
טוב, העתיד נראה מעניין. כלומר, היא -באמת- תמיד איתי במחשבתי. לפעמים היא מופיעה לידי משום מקום וזה מבהיל אותי אימים, אבל היא אומרת שהיא עושה את זה בכוונה וצוחקת נורא אחר כך. ואני מצידי יכול לגרום לה להפסיק לעשות את זה. אבל אני לא. כי היא יודעת עלי הכל, עד הסודות הכי קטנים באישיות שלי, דברים שאני מסתיר מעצמי, וחייבים לכבד את זה.
היא נפלאה. אני לא יודע מה הביא אותה אלי, אבל אני מודה לו מקרב לב.אה, ודבר אחרון. דף הדמות שלה נמצא אצלה. היא אומרת שכל שינוי בו יעשה מרצונה החופשי. (ושאם אני אעז לשנות את רצונה החופשי היא תקצוץ אותי עד דק עם פגיון +2, +3 נגד ענקים.)
לא עגול ולא שטוח – ננסק
-
"לשנות את דף הדמות." אמרה חץ.
"כן."
"הממ."
"הממ?"
"לא מוצא חן בעיני."
מה? "א.. אבל, זה הניסוי האולטימטיבי, זה יוכיח-"
"המה?" קטעה אותי חץ-כסף בתנועת יד.
"האולטימטיבי." אמרתי. "המוחלט."
חץ הנהנה. "דבר."
"זה יוכיח אם יש קשר בינך לבין המשחק. אם באמת אנחנו שלטנו בכם כל השנים האלה או שזה רק צירוף מקרים מדהים."
"הממ. אני מהרהרת שייתכן וזה יסכן את עצם קיומי."
"סליחה?" מלמלתי. ממתי לסיירים יש הרהורים פילוסופיים?
חץ נתנה לי את הדף והתיישבה לידי על המיטה.
"מה שאתה מחזיק הוא ייצוג שלי על נייר, נכון?"
"קצת מלודרמטי, אבל כן."
"מלודרמטי?"
"מוגזם."
"למה אתה לא מדבר בצוברית פשוטה?"
"במה?"
"צוברית."
"זאת עברית."
"מה?"
"לא חשוב," אמרתי בחטף, "אנחנו סוטים מהנושא!"
"אז נחזור אליו." הכריזה חץ. היא נעה קצת והתקרבה אלי, עיניה קבועות בדף. "לא מוצא חן בעיני שאתה רוצה לשחק עם עצם קיומי, זה הכל."
אה כן, הקשיחות הסיירית. השרדות, זאת המשמעות של להיות סייר. בלי סיכונים מיותרים וכו' וכו'. לא במקום עכשיו.
"תראי," התחלתי, והבנתי פתאום כמה קרוב היא יושבת אלי, כמה ראשה קרוב לשלי. אהה, זה בטח נובע מאחוות החבורה הידועה: כשחמישה אנשים שונים צריכים לחיות ביחד יום ולילה בתנאים קשים, מצילים את אחד את השני מסכנות חיים כל הזמן, כל הגבולות הסוציולוגיים הקלאסיים נופלים. או משהו כזה.
אולי אני מתחיל להגזים בכמות הניתוחים שלי..?
זה נעשה מעט מביך, אז קמתי והלכתי לשולחן.
"תראי," אמרתי שוב, לוקח עפרון ומחק. "אני לא מתכוון להפוך אותך לגמדה, בסדר? רק משהו קטן."
"כמו מה?" שאל חץ-כסף.
הבטתי בה לרגע, ושירבטתי בזריזות מספר מילים בראש הדף.
"מה.. מה אתה כותב?" שאלה חץ-כסף בחשש. הבטתי בה, וליבי החסיר פעימה. פס כסוף לאורך השיער. בדיוק כמו שכתבתי.
"יש לך פס, כסוף, בשיער…" אמרתי.
עיניה של חץ הצטמצמו. "מה עשית, שי?"
"זה בדיוק מה שעשיתי." אמרתי, והראתי לה את הדף. היא קמה מהמיטה וחטפה אותו מידי.
"שיער: חום וגלי עם פס כסוף." הקריאה.
"כן." אמרתי.
"ובאמת יש לי פס כסוף."
"כן."
חץ הביטה בי.
מה עכשיו? הרגע הוכחתי את מה שלא רציתי להוכיח, שיש לי שליטה מלאה על חץ. שתמיד היתה לי. שהיא וכל האנשים בעולמה הם בובות על חוט ש–
"זה יפה לי?" שאלה חץ, קוטעת את מחשבתי.
"הפס? מאוד."
"באמת?"
"תמיד רציתי שיהיה לך פס כסף, אבל אורי אמר שזה מוגזם."
איפה הייתי? אה. בובות על חוט של השחקנים. נתונים למרותם. הדמות שלי עשתה תמיד כל מה שאני רציתי, ואפילו לא ידעה–
רגע. היא הדמות שלי, אני השחקן שלה. למה הנחתי מיידית שהקשר בינינו לא קיים עוד? -מה אם אני עדיין יכול לשלוט בה-??
"חץ," אמרתי, "שבי על המיטה."
חץ התיישבה על המיטה והביטה בי. "מה קרה?" שאלה.
זה לא מוכיח עדיין כלום.
"חכי כאן רגע." אמרתי ויצאתי לכיוון המטבח. הקשר ביני לבינה לא צריך להיות מוגבל במרחק; לעזאזל, הוא לא מוגבל במימד.
במטבח נשענתי על הכיור והרהרתי. איך לעשות את זה? אין פה שה"מ להגיד לו מה אני רוצה לעשות.
"חץ קמה, לוקחת דף ורושמת עליו 'אני סיירת נחמדה'." מלמלתי. אולי צריך יותר פירוט. הוספתי "לוקחת דף מהשולחן שבחדר."
חיכיתי בחוסר סבלנות מספר שניות וחזרתי לחדר.
חץ-כסף, סיירת קשוחה בעלת אישיות חזקה ועצמאית, ישבה ליד השולחן כשמולה מונח דף עליו רשום במילים ברורות: אני סיירת נחמדה.
"למה רשמת את זה?" שאלתי.
חץ הביטה בדף שמולה. "משעמם לי." אמרה בניד כתפיים. "אתה יוצא ונכנס ועושה שטויות, ואני לא מבינה מה לעזאזל אתה עושה, וצריכה לחכות לך עד שתסיים כדי שנוכל לשבת בשקט רגע ולהבין יחד מה המשמעויות של זה."
אבל כבר ידעתי מה המשמעויות.
וסיפרתי לה בדיוק מה עשיתי עכשיו ובדיוק מה זה אומר לגביה ולגבי.
היא לקחה את זה קשה.חץ-כסף היתה צריכה קצת זמן לבד, ואני בכל מקרה הייתי זקוק למקלחת. החלטתי לתת לה הרבה זמן לחשוב, אז הלכתי על אמבטיה.
בעודי נכנס לאמבט החמים חזרתי להרהר.
יש פה שאלה מוראלית קשה, לא? אני מסוגל, טכנית, להשלים את חלומו האפל של כל גבר: שליטה מלאה בבחורה יפה. שליטה מלאה עד כדי כך שאני גורם -לה- לרצות לעשות כל מה שאגיד לה, כאילו היא חשבה על זה בעצמה. לא רק שלא תדע שנוצלה, היא פשוט לא תחשוב על זה ככה.
מאיפה מגיעות המחשבות האלה? זה בגלל שאני במקלחת?
בכל מקרה, זה קו מחשבה לא נכון. אני לא אדם שכזה, ברור שלא. אפילו שמוצגת לפני האפשרות המושלמת, חסרת חסרונות לחלוטין, לניצול מיני של אישה.
לפתע עברה בי צמרמורת. כי היא לא -אישה-! היא הדמות שלי. חלקנו הרבה זמן ביחד, הרבה חוויות. היא כמעט כמו מעין בערך סוג של אחות. כמעט.
אבל איך אוכל להמשיך להיות בקרבתה עם הידיעה שכל מה שלא ימצא חן בעיני בגופה או בגישתה אני אוכל לשנות? האישיות שלה, הדעות שלה, כמו חסרות משמעות.
אפשר– אההה!
"חץ!" צווחתי. "מה את עושה פה?!"
לפני רגע לא היה שם כלום. עכשיו על סף האמבטיה ישבה חץ-כסף, רגליה משולבות, יד אחת בחיקה ויד אחת פרוסה לאורך המעקה. היא חייכה, ולא הצלחתי לזהות אם בהומור או בנבזות.
"באתי להפריע." אמרה.
אה. גם וגם.
"איך הגעת הנה?" שאלתי, מתאסף לתוכי בצורה בלתי מורגשת. למה לא עשיתי אמבט קצף?!
"הבנתי משהו." אמרה חץ. "ישבתי וחשבתי על יחסי השחקן-דמות."
"אני שמח." מלמלתי. "את יכולה להעביר לי את החלוק?"
חץ התעלמה והמשיכה. "אני למעשה בשליטתך המוחלטת. אם באמת תרצה, תגרום לי להביא לך את החלוק- או למעשה, -לרצות- להביא לך את החלוק. אבל…"
"אבל…?"
"הבנתי שעד עכשיו דיברנו רק על היחס שלך אלי. מה לגבי היחס שלי אליך?"
"מה, בין הדמות לשחקן?" שאלתי בבלבול. "מה כבר יש בין הדמות לשחקן…?"
חץ חייכה שוב.
"אני יציר דמיונך." אמרה חץ. "אתה יצרת אותי. מה שאומר, למעשה, שאני חלק ממך."
"סליחה?" מה עכשיו, מיסטיקה?
"הופעתי כאן במקלחת בגלל שמעשית, שי, אני תמיד איתך." אמרה חץ, מביטה בי. "בכל מקום שבו אתה נמצא, גם אני שם. בכל מה שאתה עושה, אני איפשהו בירכתי מוחך, מסתכלת. אני קוראת את מחשבותיך, אני -חלק- מהן. כך שאם אני רוצה אני יכולה להיות גם פיזית לידך. הייתי צריכה רק… להפעיל את זה."
"זה מגוחך." מלמלתי, אבל לא בהרבה התלהבות. "לפי זה, כל דבר שאי פעם יצרתי או חשבתי עליו נמצא במוחי. כולם נמצאים איתי בכל מקום-"
"זה נכון." אמרה חץ. "אבל כמה מהדברים האלה התגשמו בשר ודם?"
"או אלוהים." מלמלתי.
חיוכה של חץ הפך לחיוך נצחון. "כך שאתה רואה, אתה שולט בי, ואני חלק ממך. אלו שני צדדים של אותו המטבע."
"אני צריך לחשוב על זה." אמרתי.
"אני יודעת." אמרה חץ וקמה. היא פתחה את הדלת וצעדה החוצה. "ואין צורך שתגיד לי לאיזו מסקנה הגעת, שחקן שלי. אני כל הזמן אסתכל מהצד."
ובסיום מפוצץ זה, יצאה מהמקלחת.
"תסגרי את הדלת." אמרתי, בעצם בלי סיבה. מה זה משנה בעצם?באותו ערב יצאתי עם חץ לקפולסקי. רציתי שתטעם דברים חדשים, וגם היינו צריכים לדבר.
ודיברנו, המון. קצת צעקנו אחד על השני. באיזשהו שלב הפכו לפתע הצעקות לצחוקים, והתבדחנו אחד על חשבון השני כל שאר הערב.
למחרת בבוקר, כשאורי הגיע הוא נדהם מהצורה בה ישבנו אחד עם השני, מהצורה בה דיברנו, קוטעים את המשפטים אחד של השני.
"רק יום אחד וכבר אחד בתוך השני," הוא אמר. "חשבתי שיקח לכם יותר זמן."
כששאלתי למה הוא מתכוון, הוא אמר שהיה לו ברור שהקשר יהפוך לרומנטי, כמה זמן אפשר להמשיך ביחסי שחקן-דמות?
חץ ואני צחקנו. מה פתאום קשר רומנטי?
אורי אמר שהוא כבר לא מבין אותנו.מאז עבר שבוע, ודברים קרו ביני לבין חץ. כלומר, תמיד אהבתי אותה בתור דמות- היא היתה היצירה הכי טובה שלי – אבל אני חושב שיש יותר מזה עכשיו. אני חושב שאורי צדק.
טוב, העתיד נראה מעניין. כלומר, היא -באמת- תמיד איתי במחשבתי. לפעמים היא מופיעה לידי משום מקום וזה מבהיל אותי אימים, אבל היא אומרת שהיא עושה את זה בכוונה וצוחקת נורא אחר כך. ואני מצידי יכול לגרום לה להפסיק לעשות את זה. אבל אני לא. כי היא יודעת עלי הכל, עד הסודות הכי קטנים באישיות שלי, דברים שאני מסתיר מעצמי, וחייבים לכבד את זה.
היא נפלאה. אני לא יודע מה הביא אותה אלי, אבל אני מודה לו מקרב לב.אה, ודבר אחרון. דף הדמות שלה נמצא אצלה. היא אומרת שכל שינוי בו יעשה מרצונה החופשי. (ושאם אני אעז לשנות את רצונה החופשי היא תקצוץ אותי עד דק עם פגיון +2, +3 נגד ענקים.)
-
את טרילוגית האלף האפל כבר קראתי מזמן. גם את רומח הדרקון. *מתחבא מאחורי השולחן*.
(יופי, הם הלכו. איפה הייתי? אה, כן.)
אין שום חידוש במה שאתה מספר. לא בעניין משחקי התפקידים, ולא בעניין התנועה על מימד שלמקו ™.
לעומת זאת, הנה לי רעיון לך: שירותך הקרבי מעסיק כל כך את מעייניך – אולי תכתוב משהו בסגנון? (נא לא לחזור על פלוגה ז', בבקשה) -
החלק הזה מגובש יותר, רגשית וכתיבתית, משני הקודמים. אבל הבעיה היא גם מה שכולם כתבו – חוסר המקוריות – וגם זה שהסיפור כל-כך ארוך מדי. אם הוא היה מתקצר בערך לרבע מאורכו, כשהרוב דברים מהחלק האחרון, אולי היה אפשר לדבר.
אני לא מנסה לכתוב לך מחדש את הסיפור, אבל יש לי תחושה שדווקא במקום המעניין שנוצר לך לרגע כשעסקת במשמעויות האתיות של אפשרות השליטה – במיוחד כאשר זה נגע בעניין המיני – דווקא במקום הזה התחמקת מהמחויבות לסיפור שלך ופתרת את הכל באופן מאוד חלק, סכריני ומעצבן.
ובכל זאת – ברוך הבא לפורום, ותהא דרכך צלחה. -
טוב, אהלן גם לכם, מדב"ים ומדב"ות…
1. חשבתי באמת האם להתמקד יותר בקונפליקט הפנימי הקשה-משהו של שליטה מינית והחלטתי שלא. אני רואה בזה נושא "דורש כתיבה", שנורא מתחשק לי דווקא כן להתעמק בו, ולא כמשהו מסורבל שיש להימנע ממנו.
אבל לא זאת היתה המטרה של הסיפור, המטרה היתה לפתוח אפשרויות ממצב פנטזי קיים. (והאם פספסתי את זה?)2. הסיפור ארוך? -זה- סיפור ארוך? שיייש. טוב, למדתי עוד משהו…
3. לא מקורי? מסתבר. אני אחזור להתחבא מאחורי הטיעון המשומש אך המוצלח: לא ידעתי!
מעולם לא שמעתי על ציר שלמקו (לפחות לא בשם הזה, שיש לומר נשמע מעניין משהו
).
יש לי שאלה למחשבה בשבילכם, ותקנו אותי אם אני טועה, אבל המטרה של הפורום היא לא לעודד כתיבה עברית מקורית של מד"ב ופנטזיה?
כתבתי על עקרון מעבר דמויות בדיוניות בין מימדים. אוקי. לא מזמן קראתי כאן סיפור על עתיד האנושות הקרוב והאפל מבחינה חברתית-אישית. אין איזה מיליון סיפורים כאלה?
אם פשעתי בהעתקה מוחלטת של סיפור מהעבר, אז כולכם צודקים. אין טעם ב-עוד- סיפור על מעבר דמויות. אבל האם הסיפור שלי כל כך דומה לאותו סיפור קדום שבוודאי כולכם מדברים עליו?
אם פשעתי רק בכך שחזרתי על -קונספט-, אז לדעתי אתם פשוט מאוד לוחצים עלי חזק מדי בנושא. ספרתי עד עכשיו שישה ניסוחים שונים למשפט הג'נרי "אתה כותב על מעבר דמויות בין מימדים על בסיס ציר שלמקו."
תבקרו אותי כאוות נפשכם, זאת אחת המטרות של הפורום, למיטב הבנתי. אבל לא צריך את הרשעות (אוקי, לא רשעות) הזאת, הרגשתי מספיק נורא כבר ככה כשקראתי את ביקורת "ציר שלמקו" הראשונה. תארו לעצמכם שיגידו לכם שמה שכתבתם -ממש כבר לא מעניין אף אחד-, ואתם בכלל לא יודעים למה.הגיבו לי אנשים!
-
ננסק כתב/ה:
>
> טוב, אהלן גם לכם, מדב"ים ומדב"ות…
> 1. חשבתי באמת האם להתמקד יותר בקונפליקט הפנימי הקשה-משהו של
> שליטה מינית והחלטתי שלא. אני רואה בזה נושא "דורש כתיבה", שנורא
> מתחשק לי דווקא כן להתעמק בו, ולא כמשהו מסורבל שיש להימנע ממנו.
> אבל לא זאת היתה המטרה של הסיפור, המטרה היתה לפתוח אפשרויות ממצב
> פנטזי קיים. (והאם פספסתי את זה?)דווקא החלק הראשון היה מבטיח מהבחינה הזו, אבל שני החלקים האחרים היו נורא סתמיים בעיני. כן, הם היו כתובים טוב, אבל סתמיים מבחינת העלילה.
(ניטפוקון – שים לב ש"בגלל ש" זו שגיאה בעברית).> 2. הסיפור ארוך? -זה- סיפור ארוך? שיייש. טוב, למדתי עוד משהו…
הסיפור ארוך יחסית לכמות העלילה שיש בו. הוא קצת מייגע. גם סיפור של מאתיים מלה יכול להיות מייגע. זה קשור לקצב של התרחשויות האירועים יחסית למורכבות שלהם וגם, מן הסתם, טעמו האישי של הקורא.
אני מסכימה עם נונין שהסיפור הזה ארוך יחסית למה שקורה בו.> 3. לא מקורי? מסתבר. אני אחזור להתחבא מאחורי הטיעון המשומש אך
> המוצלח: לא ידעתי!
> מעולם לא שמעתי על ציר שלמקו (לפחות לא בשם הזה, שיש לומר נשמע
> מעניין משהו ).
> יש לי שאלה למחשבה בשבילכם, ותקנו אותי אם אני טועה, אבל המטרה של
> הפורום היא לא לעודד כתיבה עברית מקורית של מד"ב ופנטזיה?
> כתבתי על עקרון מעבר דמויות בדיוניות בין מימדים. אוקי. לא מזמן
> קראתי כאן סיפור על עתיד האנושות הקרוב והאפל מבחינה
> חברתית-אישית. אין איזה מיליון סיפורים כאלה?
> אם פשעתי בהעתקה מוחלטת של סיפור מהעבר, אז כולכם צודקים. אין טעם
> ב-עוד- סיפור על מעבר דמויות. אבל האם הסיפור שלי כל כך דומה
> לאותו סיפור קדום שבוודאי כולכם מדברים עליו?
> אם פשעתי רק בכך שחזרתי על -קונספט-, אז לדעתי אתם פשוט מאוד
> לוחצים עלי חזק מדי בנושא. ספרתי עד עכשיו שישה ניסוחים שונים
> למשפט הג'נרי "אתה כותב על מעבר דמויות בין מימדים על בסיס ציר
> שלמקו."
> תבקרו אותי כאוות נפשכם, זאת אחת המטרות של הפורום, למיטב הבנתי.
> אבל לא צריך את הרשעות (אוקי, לא רשעות) הזאת, הרגשתי מספיק נורא
> כבר ככה כשקראתי את ביקורת "ציר שלמקו" הראשונה.זו רשעות, זו? חביבי, אתה עוד לא יודע כלום…
אין בעיה לחזור על נושא שכבר השתמשו בו. מאוד קשה היום להמציא רעיונות לגמרי חדשים. אבל מן הצד השני, לחזור על נושא סתם ככה בלי להכניס איזשהו אלמנט חדשני וכשהסיפור לא עד כדי כך מותח ומרגש, זה קצת חסר טעם. זה מה שניסו להעביר לך כאן.
הרעיון כבר משומש, ולכן אם אתה רוצה להשתמש בו, אתה צריך לבנות אותו בצורה חדשנית או לעשות לו איזה טוויסט נפלא או איזה משהו אחר, שיגרום לנו לרצות לקרוא את זה. כשאני קראתי את הסיפור שלך היתה לי תחושה של "עוד סיפור שכבר ראיתי", וכל הזמן חיכיתי שיקרה משהו שיצדיק כתיבה נוספת באותו רעיון, והמשהו הזה פשוט לא קרה.
יכול להיות שאילו היית מעמיק בנושא המשיכה המינית, או נכנס להסברים לגבי למה זה קרה בכלל, יכול להיות שאז היתה מתקבלת תחושה ש"היה שווה" לקרוא את זה. יכול להיות גם שלא, הכל תלוי בתוצאה.העובדה שאתה לא נתקלת בסיפורים מסוג זה, לא משנה את העובדה שהם כבר נכתבו. "אי ידיעת החוק לא פוטרת מעונש"
> תארו לעצמכם
> שיגידו לכם שמה שכתבתם -ממש כבר לא מעניין אף אחד-, ואתם בכלל לא
> יודעים למה.אוי, נורא ואיום. סליחה על הציניות, אבל כבר הייתי במצב הזה, ושרדתי. נכון, זה מאוד לא נעים לשמוע ביקורת לא טובה. נכון, אתה בטוח שמה שכתבת זה כליל השלמות. נכון, אתה לא מבין איך יכול להיות שמישהו אחר לא יתלהב כמוך ממה שכתבת.
ננסק, אני מאוד רוצה שתמשיך לפרסם כאן, כי אני חושבת שיש לך כישרון ורעיונות טובים.
אבל תזכור, בבקשה, שמה שלפעמים נראה לך במבט ראשון כביקורת איומה ונוראה, לאחר כמה שעות יראה לך כביקורת בונה וסבלנית (שוב, מנסיון אישי אני כותבת את זה). נסה לראות את הדברים בצורה החיובית יותר. רוב המבקרים כאן כותבים בעצמם, ונתקלו בעצמם בביקורות גרועות.>
> הגיבו לי אנשים!הנה, הגבתי.
-
-
ראשית, לא קיבלת ביקורות 'מרושעות' יחסית לסטנדרד של הפורום. בכל אני מסכים עם בוג'י – פורום הוא תבנית נוף מנהליו, ופורום עם NY בתפקיד הזה לא הולך להיות רך כצמר גפן. קרא תגובות על סיפורים אחרים וראה שרף המרושעות דווקא לא היה גבוה במיוחד במקרה שלך, למרות העובדה שפםורמט הצגת הסיפור היה מנוגד לרוח כללי הפורום.
באופן אישי אני מעדיף לכתוב קודם כל את הדברים הטובים (אם יש) ורק אז לעבור לביקורת, אבל לאחרים אין כזו סבלנות, אני מניח.
אל תתן לזה לרפות את ידייך. הגב לביקורת, התווכח עליה, השתכנע או לא. המשך לכתוב.
קח בחשבון שהכותבים כאן הם בערך הקהל הכי 'מתוחכם' של חובבי מד"ב-פנטזיה שיצא לך להיתקל בו. מה שנראה חדשני ויוצא דופן לך ולחברייך הקרובים עלול להיות משהו שהפורום הזה נתקל בו לפחות עשר פעמים בוריאציות שונות. 'ציר שלמקו', אגב, נקרא על שם שלמקו, אחד המגיבים כאן, ואני אתן לו את הזכות להסביר מה זה בדיוק (ובכל מקרה, הוא ודאי לא המציא את הרעיון).
הבעיה בסיפור שלך הייתה 'חוסר ערך מוסף'. התלונות לא היו על כך שלקחת נושא נדוש. קרא את רוב הסיפורים כאן ותראה שרובם על נושאים נדושים לא פחות. אלא שבסיפור זה לא היה לך ערך מוסף כלשהו – רעיוני, רגשי, פילוסופי – משהו. אני הרגשתי 'התחלה' של ערך מוסף כזה כשנכנסת לנושא המדיכה המינית, ולכן התאכזבתי שלא המשכת בו. ואגב, אין לאף אחד כאן מונופול על מה *צריך* להיות הערך המוסף הזה, ויש מחלוקות לגבי מה חייב להיות ומה לא חייב להיות בסיפור (אני יודע, נכנסתי לאחת כזאת לא מזמן). -
-
-
-
כהסיפור בראש שלי אני יודע כל פרט בו, הכל מובן, הכל מושלם. להעביר אותו לצורה כתובה, בה הכל סטאטי, היא ירידה מסויימת בשביל הסיפור, שמתאזנת אך ורק אם אנשים קוראים אותו והרעיון-עלילה מועבר הלאה. סיפור שנשאר במגירה (לא על מנת לפרסם אח"כ, אלא בשביל לא לפרסם בכלל) לדעתי מפספס את המטרה שלו.
דוגמא- בראש שלי התגובה הזו הרבה יותר טובה…
-
-
אני לא משאירה סיפורים במגירה. כי מראש, סיפורים שלא באמת מעניינים אותי, אני לא כותבת (לכתוב זה כזה מאמץ!)
הנקודה היא שאני לא כותבת בשביל קורא פוטנציאלי, אני לא חושבת כשאני כותבת "האם זה מוצא חן בעיני הקורא הדמיוני שלי" – אני כותבת בשביל עצמי ואיך שנראה לי נכון. בשלב מאוחר יותר אני עשויה לתקן נקודות שלא נראות לי ברורות או מעניינות מספיק. אבל כשאני כותבת? אני לא ממענת את הסיפורים שלי לאף אחד.
אבל זו אני, ואני די מאמינה שבכתיבה יש המון גישות, וכל אחת מהן נכונה לאנשים מסוימים ולא נכונה לאחרים. -
-
-
כשאמרתי "תארו לעצמכם שאתם הייתם כותבים משהו והייתם חוטפים בלי לדעת למה" לא התכוונתי לעצם הביקורת! הטיחו בי כל מה שברוחכם, אם זה הגיוני ויש בזה טעם.
מה שהתכוונתי הוא ההרגשה שכולכם יודעים מה הולך פה עם ציר שלמקו, ואני מואשם כל הזמן שאני עובר אותו, בלי לדעת בכלל למה! התכוונתי להרגשה הזאת ספציפית, לא לביקורת ככלל. -
-
-
-
-
-
