- This topic has 2 תגובות, 3 משתתפים, and was last updated לפני 20 שנים, 6 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
"אתה ירדת מהפסים! לגמרי!" הוא מתקרב אלי בצורה מאיימת, אפו הרחב כמעט נוגע במצחי ואני יכול לחוש בריח העגבניות שהוא אכל לארוחת הצהריים.
אני לא עונה. מה אני יכול להגיד?
"על מה חשבת?"
לא. הוא לא יבין. אני פורץ בבכי. בפעם הראשונה.חמישה ימים קודם לכן התפוצצה סיירת הדגל של הצי השלישי. שלושת אלפים שמונה מאות ארבעים וחמישה חיילים וקצינים היו על סיפונה, ולא נותר מהם שריד. גם מהסיירת לא נותר זכר. כורים אטומיים מתוגברים נוטים להיות אחראים לתוצאות מאין אלו כשהם מתפוצצים.
הגיזרה הגאלאקטית היתה שקטה בבוקרו של אותו יום. חלליות מהירות של מבריחים לא ניסו לחצות את קו התפר. יאכטות חלל של עשירי החוג, שנטו לאבד את כיוונן דווקא ליד מעגני הצי הסודיים, לא נראו בגיזרה מזה יומיים. השקט היה מושלם. הייתי צריך להבין שהוא מבשר על בוא הסערה.
גם היום אנחנו לא יודעים מה בדיוק קרה שם. אולי בפיקוד הבכיר יודעים, אבל הם לא מספרים לנו כלום. סצ"ח (ספינת צי החלל) 'שביט', סיירת הדגל של הצי השלישי, פסגת הטכנולוגיה ופאר היצירה האנושית, נעלמה מעל המסכים ביום ראשון בזג"ת (זמן גאלאקסי תקני) 17:33.
לולא ערנותה של תצפיתנית חלל עמוק על הבסיס הקדמי בסנטאורי, ולרישום מדוקדק של עוצמות הקרינה הקוסמית בגיזרה הנדונה, ייתכן שלא היינו יודעים דבר. לבטח, מצבי האישי היה טוב יותר.
הקפיצו אותנו למקום בסיירת מהירה. צוות חיפושים מורחב. שלוש מאות שבעים ושמונה סיירים וקצין אחד. אני.
הפקודות היו פשוטות. באין שרידים, אין קבר. באין זכר, אין אנדרטה. בלי אנדרטה אפשר להמשיך. בלי קבר, אי אפשר. היה זה אחד המאפיינים הבודדים שהבדיל ביננו לבין ציים אחרים, שנהגו להשליך את מתיהם לחלל. אנחנו, כמו תמיד, היינו צריכים לשוב אל עפר. היינו חייבים למצוא שריד.שלוש מאות שבעים ושמונה סיירי חלל מיומנים התפרסו בגיזרה, תחת פיקודי. נצטוונו לבצע סריקה ידנית של החלל. מערכת הלייזר שהגנה על מנועי המניפה היתה עלולה להשמיד את השרידים שעשויים היו לצוף בסביבה. יצאנו מהסיירת. היינו לבד.
אומרים שאף אחד לא יכול לשמוע אותך צועק בחלל. זה לא נכון.
אומרים שהליכת חלל היא חוויה מהנה. גם זה לא נכון.
אומרים שקר בחלל. זה דווקא נכון.
שלוש מאות שבעים ושמונה סיירי חלל ריחפו בחליפות הלחץ הלבנות, יוצרים מתומן מושלם, סורקים את הריק בנסיון למצוא בו דבר, חולפים עוברים בתוך האין, מקווים למצוא ולו סימן למה שהיה בו, ואבד.
ארבעה ימים של הליכת חלל רצופה התמשכו לבלי קץ. שעות השינה הספורות חולקו במשורה, בעת ריחוף בקצהו של כבל אבטחה. ארבעה ימים של קור מקפיא. ארבעה ימים ללא כבידה. ארבעה ימים שבסופם יכולתי לשמוע את זעקתם האילמת של חיילי. די!
ארבעה ימים של חשיכה מעל שמיכה של כוכבים שנוצצים מתחתיך, מתחת לשמיכה של כוכבים שנוצצים מעליך, מצידיה של מנהרה של כוכבים שנוצצים מכל צדדיך.
אומרים שבחלל יש מרחב. זה לא נכון. אחרי ארבעה ימים בחלל, הכוכבים סגרו עלי.
חשתי לכוד כמו גפרור בתוך קופסת גפרורים שקורסת, מצטמקת, מצטמצמת, מתכווצת, וצעקתי. די!
שלוש מאות שבעים ושמונה גפרורים צעקו יחד איתי. שמעתי אותם. במו אוזניי.הפקודות היו פשוטות. לא חוזרים בלי שריד מהצוות. שריד אחד, לקבר אחים.
שלושת אלפים שמונה מאות ארבעים וחמישה שמות נחקקו על לוח פלדה. גם בור כבר נכרה. נותר רק להטמין בו רקמה או עצם או אפילו שערה לפני שיכוסה בעפר ויישא לעד את שמם של הנופלים.ארבעה ימים של בדידות. שלוש מאות שבעים ושמונה חיילים סורקים את החלל, מבכים את גורלם של שלושת אלפים שמונה מאות ארבעים וחמישה מחבריהם לנשק, ומבצעים את תפקידם. ולבם זועק אלי.
ארבעה ימים של בדידות. קצין אחד סורק את החלל עם חייליו, מבכה את גורלם של שלושת אלפים שמונה מאות ארבעים וחמישה מחבריו לנשק, מבכה את בדידותם של שלוש מאות שבעים ושמונה מפקודיו. וזעקתם נוגעת לליבו. לליבי.הוצאתי את אקדח הלייזר שלי וחתכתי את הזרת השמאלית שלי. חצי אצבע. זה יספיק.
פתחתי זיקוק ירוק. נמצא שריד. המשימה הסתיימה. זעקתכם נענתה."על מה חשבת?" הוא חוזר.
לא. הוא לא יבין. אני פורץ בבכי. בפעם השנייה.
"תעיפו אותו מהעיניים שלי," הוא אומר, ושני השומרים מובילים אותי לתאי. -
קודם כל ברוכה הבאה.
שנית, אין פה סיפור אלא רעיון. למרות שברור מהיכן הוא לקוח ( עיתוני סוף השבוע ).
את נותנת תיאור מאוד יבש של הסיירת והספינות, פיצוץ הכורים האטומיים והסריקה אבל רק תיאור לא סיפור.
אמנם יש לו לתיאור שלך פאנץ' (שבו אני אטפל מאוחר יותר) אבל זה לא הופך אותו לסיפור.
חוצמזה את חוזרת על המספרים הרבה מאוד פעמים:שלושת אלפים שמונה מאות ארבעים וחמישה חיילים וקצינים היו על סיפונה,
הקפיצו אותנו למקום בסיירת מהירה. צוות חיפושים מורחב. שלוש מאות שבעים ושמונה סיירים וקצין אחד
שלוש מאות שבעים ושמונה סיירי חלל מיומנים התפרסו בגיזרה
שלוש מאות שבעים ושמונה סיירי חלל ריחפו בחליפות הלחץ הלבנות
שלוש מאות שבעים ושמונה גפרורים צעקו יחד איתי
שלושת אלפים שמונה מאות ארבעים וחמישה שמות נחקקו על לוח פלדה
ארבעה ימים של בדידות. שלוש מאות שבעים ושמונה חיילים סורקים את
החלל, מבכים את גורלם של שלושת אלפים שמונה מאות ארבעים וחמישהוזה עוד לא הכל, בסוף נשברתי את זה קשה לקרוא אפילו כתיאור עיתונאי.
בקשר לפאנץ', הוא לא אמין.
מה המספר חותך לעצמו את האצבע, מה עם כאבים, האם זה נראה הגיוני בעידן של בדיקות ד.נ.א שמישהו בכלל יאמין לו, אייך הוא יסביר את האצבע החתוכה?
אם הוא הקצין האחראי כפי שכתבת, אז למי הוא בדיוק נותן דין וחשבון בשטח, מילא אם חזרו לאיזה בסיס גדול.זהו בינתיים
בהצלחה
מיכאל -
א. החזרה על המספרים, הן של ההרוגים והן של צוות החיפוש, מדגישה לדעתי את הטראגדיה של האובדן של חיי האדם ומדוע כה חשוב למצוא ולו שריד אחד ויחיד מכל אותם אנשים שאבדו. כמובן, החזרה על מספר אנשי צוות החיפוש מדגישה את המצב, שעל סף יאוש, שבו נימצאים החיילים תחת פיקודו, והאחריות להם שהניעה את המפקד לצאת ולעשות מעשה. בקיצור, החזרה היא במקום ולעיניין.
ב. בדיקות DMA או לא, כשאדם נואש וחושב שאין שום מוצא אחר, הוא יעשה כל מה שאפשר. לדעתי הכותבת קלעה כאן היטב לתחושת ההתמוטטות של האדם והמחשבה הקיצונית אליה הגיעה על מנת לחלץ את עצמו ממנה. ללא שום קשר להיגיון ולתוצאות שיבואו אחר כך. המעשה היה נכון לאותו הרגע.
ג. הכניסה לפרטים של כאבים ודם אינה נחוצה בסיפור כזה, שעיקרו ההתמודדות של האדם עם משבר נפשי. למרות שעלי לציין כי אינני מבינה כיצד בוצע הניתוח המיוחד הזה בתוך חליפת חלל, וכיצד לא שמו לב לכך שחסרה לו אצבע.
כך גם הדקדקנות בנוגע להיותו הקצין האחראי או לא- תמיד יש אחראים יותר.ועכשיו לביקורת"
נכון, יש כאן רק תיאור, לא סיפור, לא פיתוח דמיות. לדעתי יש פוטנציאל. צריך לפתח את הדינמיקה של גילוי האסון, דילוגים בין המפקד לפקודיו שמעבירים את תחושתם, כו'.
כלומר לכתוב סיפור ולא סקיצה של רעיון, שכפי שכבר אמרתי, מאוד מצא חן בעיני.
-
