- This topic has 8 תגובות, 5 משתתפים, and was last updated לפני 20 שנים by
.
-
תגובות
-
-
שם הסיפור הוא filler בלבד, לעת עתה. אם למישהו יש רעיון לשם קצת יותר טוב, הוא מוזמן להגיד לי…
נסו לא לסרס אותי יתר על המידה…
X
מנגינה מתוקה מתנגנת בקודה,
וקאי מתנועע בחיבוק עצמי
נטול כנפים.הנר בוער
ונטיפיו
יוצרים
פסל
של חיבה וגעגוע.היא מחכה שהשוקו יתקרר,
ובינתים,
קאי אוחז את הכוס ורוקד עמה.הוא חזר מטיול, ולובש את מיטב שמלותיו: חושך וקטיפה.
שמלה אחת, הזוהרת בזוהר השמש, אבדה לו. אך הוא זכה בעצמו. הוא זכה בנסיך חלומות. הוא שוחט דרקונים ונודד בשדות קרח בחיפוש אחרי נוצות לבנות. הוא עטוף במעיל סרפדים חסר שרוול, ומתוכו בוקעת כנף יחידה, שחורה וכסופה.
והוא רוקד בתוך שדות של קרח בעוד שנוצות לבנות נשפכות עליו ממעל.X
הוא מתהלך לו ביום חורף מושלג. אצבעותיו, מרושתות בשחור, מקבלות את צבעו התכלכל של הקפאון.
הוא מרגיש את הקור צורב במורד גרונו ובתוככי נחיריו, ורגליו נוהרות אחר מקום של חום.
אט אט, מתוך לובנו הצרוב של השלג, מתבהר לו מראהו של גן. חומתו גבוהה ומסותתת, ומבין חרכיה, הוא זוכה במבט:
חציו מושלג. מבין שכבות השלג, בוצצים שיחים כהים ועצים עירומים. שבילים שטוחים בלבן בין הצמחים המתים, ופה ושם, זרדים כהים משחימים את השלג.
בחציו השני של הגן שורר קיץ. אור שמש חם זורם בין עלי העצים הירוקים ושוטף במזרקה נוצצת בה שטות חבצלות מים. על גדות החומה, צומחים ורדים. צבעם ארגמן. וכדם שנקרש, נוזל ועובר את הקו המפריד בין חצאי הגן, הם מכתימים את השלג הלבן בדימומם.
קאי שולח ידו דרך הסדק בחומה, אל עלה כותרת בודד, ומלטפו. המגע רך, וידו הקפואה, נדקרת מהרכות ומדממת על השלג.
ולפתע, השלג מאחוריו מרשרש. הוא מסתובב לאחור, ורואה פתיתים נמסים בין עקבותיו של אריה. עם כל צעד, קאי מרגיש את האויר מתחמם, וכשהאריה מגיע לכדי שתי פסיעות ממנו, קאי נוכח לדעת שהאריה בוער באש קרחית, וצבעו צבע דם קרוש.
קאי מתעורר במיטה רחבת ידים, ומעליו מסתלסל אפריון בערבסקות סאטן של זהוב וורוד. הוא נטמע בחמימות שמסביבו ומרגיש עצמו מתמוסס אל תוך נוכחותו של האריה. קאי, כך אומר האריה, הוא הראשון שדימם על דרכו מזה מאות בשנים.בחצות הליל, מתעורר קאי לנוכחות במיטתו. החושך מסביבו סמיך ונוזלי, ובין כתמי השחור שוחה גוף זר. קאי אינו נרתע למגע ידיו. המגע רך, עדין ואוהב. קצות אצבעותיו של הזר עוברות על פניו, על עורו החיוור של קאי והוא מרגיש את מגען צורב כעלי ורדים. מגע הידים מושך אותו מטה, והוא צונח. נשיקותיו של הזר חודרות את פיו ברכות של בקיעת ניצן, ולשונו של הזר מושכת אותו מטה איתה.
בבוקר, צריבת השמש על עיניו מעירה את קאי. אור יום בלתי מעוקר החודר מצידו הקיצי של הגן. הוא קם כדי לסגור את החלון, ורואה את האריה מתהלך בגן. ריחו ריח דם.
הוא שב אל המיטה ונטמע בה מחדש. שינה מלטפת את עפעפיו, וכעבור זמן מה, אופף אותו ריח שוקולד.בלילה, שב הזר אל מיטתו, וקאי מתאהב. באזנו, הוא מרגיש את הבל פיו של הזר לוחש לו דברי אהבה, ובידיו, מרגיש הוא שיער ארוך וסגול, עינים ארגמניות, עור חיוור ועצמות בולטות. הם מתערבבים זה בזה, וידיו של קאי כבר אינן מסוגלות להבדיל מי הוא מי. הוא מתבונן בזר באצבעותיו דרך החשיכה הנוזלית, ובלילה הבא, מבקש להדליק את האור.
הזר אינו מסכים, לא משנה כמה מפציר בו קאי. בקולו הרך ובטון קשה ומבריק כאבן חן, הוא מסרב. שוב ושוב קאי מפציר בו, ושוב, הזר נושם סירוב אל תוך אזנו. בין נשימה לנשימה, אומר הזר כי לעולם לא ייראה בפניו, וקאי, נעלם בין נשיקותיו, מחכה.
לבסוף, נרדם הזר בין זרועותיו. קאי מלטפו ביד אחת, ובשניה מגשש אחר נר.
מגע הנר קר וקשה כשיש, ופתילו נוקשה כאחד הזרדים שבחוץ. אור נדלק, ושוטף את פניו של הזר בזרמים של צהוב. פניו כה יפות בשנתו, וכה שלוות. פיו הרך בצבע דובדבן, וכשקאי נושק לו, אצבעותיו מתלפפות בשיער הסגול הכהה, שתי עיני ארגמן נפקחות לעומתו, נחרדות. פיו מתעקל בהבעה של אימה, ושפתיו יוצרות תבניות של מילים.
רק לאחר מעשה, מבין קאי מה התרחש. הדי קולו של הזר מבשרים בראשו שוב ושוב, בדמות יונה לבנה, את הטרנספורמציה שהוטלה עליו. את הקללה.
האריה פוקח את עיניו במיטתו של קאי בצורת אדם ושפתי הדם שלו יוצרות מילים המסבירות לקאי כי עליו לעקוב אחר היונה משך שבע שנים. אחר, פורח הזר מהחלון ומטיל נוצה לבנה אחריו, כעקבות.
וקאי יוצא לאחריה. הוא רוכב על כנפיו, אוסף נוצות לבנות כמוות, ויודע שדרכו נכונה. החורף מתמיר עצמו לקיץ, השלג נמס וורדים עוקצים ברגליו היחפות, כשסוף סוף, נשכב לישון.
וקאי חולם: הזר על מיטתו, שפתיו כהות ודובדבניות. שיערו הסגול כהה כל כך שנראה כמעט שחור. עורו הרך חיוור וקרני השמש מצמחות לו נוצות. כל שיערו נושר ובמקום פה הדובדבן צומח מקור חד, סכיני. הזר שוטף בדם, נוצותיו מתכסות בדם קרוש, ורק עיני היונה שלו נשארות לבנות. קאי מתהפך וזע, אך אינו יכול להתעורר.והוא נודד בשממות חורפיות מושלגות, וגנים מדממים בפריחה. שבעה קיצים, והחורף השביעי על סף סיומו.
ובחפשו אחר הנוצה הבאה, הוא אינו מוצאה. עיניו אינן מצליחות להבחין בה בשממה השלגית. הוא מחפש ותר, ועיניו נכאות. מראה עיניו שובק חיים, ובחשיכה שמסביבו, שומע הוא קולות זעקה. הוא כורע ונחבא והזעקות אינן מרפות. נדמה כי הן בכל מקום ומגיעות מכל כיוון. וכשקאי מתעורר, הוא יודע כי נכשל.השקיעה מפלחת פסי ארגמן ואש בשמים, וקאי, ביאושו, טס לעברה. הרוח מתירה את שיערו ודומה כי רוצה היא לתלשו, ולתלוש כנפיו, ולהפיל את גופו חזרה למקום ממנו בא. אך קאי ממשיך לנסוק. השמש מתקרבת, ואיתה מטר של רסיסי קרח בפניו. פניו שרוטות וזבות דם, והוא שואל את השמש. אך השמש אינה יודעת היכן היונה, וקאי לבסוף נותן לרוח להפילו. הוא נופל ומתרסק אל תוך מכה של רטיבות, ומתנפץ אל תוך תיבה במצולות הים. שיערו סובב אותו כדיו במים, ידיו מגששות באפלת הקרקעית ובמגע טחבי ומוצק. הוא סוחב את התיבה עמו, בעוד טס לכיוון הירח.
גלי הים נשברים לרסיסי כספית שחורים תחתיו, והירח אינו יודע מהם יונים.
קאי מתחיל לפול, סחרחורת וכאב מובילים נפילתו. בהסתחררותו, הוא קוטף כוכב שנפל יחד איתו. בהתרסקותם לאדמה, לוקח הכוכב צורת ביצה, ובקול חלק ולבן, הביצה מדברת. היא מספרת על מערת סרפדים בקצה היער, ועל סכין שיש לטווח מהם. את הסכין, היא אומרת, יש לטבול בדמו של דרקון.קאי הולך וצולע אל עבר המערה. ידיו בוערות בעוד הוא קוטף את הסרפדים, ומדממות בעוד הוא טווה את הסכין. בסיימו, בידים צרובות ומוכתמות בדם, הוא לוקח את הסכין, עליו מפשטת עצמה הביצה, ככסף מותך. הסכין מוכסף, והביצה נעלמת, ומשירה אחריה אך נוצה לבנה אחת.
וכשמשב רוח אלים מחדיר עצמו לתוך המערה, הוא מעיף את הנוצה איתו, וקאי מתעופף אחריה בכנפיים מרוטות. לכשנוחתת הנוצה על האדמה, מוצא קאי יונה. צבעה לבן כמוות, מבנה גופה עדין וסגלגל. היא שרועה על הקרקע, ואין בה רוח חיים.מעל היונה, גוחן דרקון ופוער לסתותיו נכחה. וקאי שולח את ידו, ודוקר את הדרקון בראשו. דם כהה פורץ מן הראש, כזרם סמיך של אבני אודם, ושוטף את היונה, ולפתע מונח לפני קאי הזר, אהובו, וכולו מגואל בדם.
במקום הדרקון, עומדת כעת בחורה יפהפיה, לבושה בגדי פאר. שיערה הצהוב מתגולל במחלפות מפותלות לאורך גופה החטוב והשחום. עיניה בוערות באש שחורה.
ברגע של עלפון דעת, היא חוטפת את הזר, וכשקאי חוזר לחושיו, הוא ממהר אחריה, מועד וצולע בריצתו. כנפיו אינן עומדות לו יותר, וכוחותיו אובדים לו. הוא מתמוטט וצונח לו ארצה, בעלפון.הוא מתעורר לצלילן הכסוף של חצוצרות חתונה וחגיגה. מול עיניו עפר ולכלוך, וחום המגיע מכירה מבעבעת בקצה החדר, מסביבו אנשים משרתים. אחת מהם ניגשת אליו, והמים בכוס שהיא נותנת לו צוננים וקריסטליים בגרונו.
היא מספרת לו כי מצאוהו מעולף על חומות הארמון, בכנפים מגואלות דם. משתה חתונה מתקיים באולם הנשפים שלמעלה, המלכה מתחתנת עם בחיר ליבה בעוד שלושה ימים, ודם יזרום כיין לגודל המאורע.
היא אינה מספרת לו כי הלילה יתן קאי את נשמתו לזר. אינה מספרת כי לילה זה הוא הארוך בשנה.
ובעוד צלילי הנשף נשפכים אל תוך חדרי המשרתים כחלוקי נחל במפל, מרגיש קאי את דקירות שבבי הזכוכית בתוך ורידיו.כשקולטת עינו שתיבת העץ נמצאת כאן עימו, הוא ניגש אליה, מתוך ערפול חושים, ובתנועה רובוטית פותח אותה.
לרגע קל, עיניו מסתנוורות מעוצמת האור. לכשעיניו מסתגלות, נגלית לעיניו שמלה הזוהרת בזהב, משובצת אבני טופז וכולה נוגה נוכחותה של השמש. באותן תנועות מכניות, הוא לובש את השמלה, ועולה לאולם הנשפים.קאי מרגיש את ערב הסולסטיס, נחגג בנשף מסכות של בשרים ודם. שיחי קיסוס ודבקון תולים על קירות האולם ומכתימים את הלובן בירוק ואדום. שופכים עצמם על הקירות ומלטפים את בשרם החשוף של החוגגים, הנגלה מבעד לשכבות של בד חצי שקוף.
המגע מבהיק על בשריהם של החוגגים בערבוביה של חושים. ריח הדם ניגר באוויר. מדי פעם, נער או נערה, משלח ידו לגעת בפירות הארגמניים ונקטע באמצע דרכו בנזיפה. פה ושם, בסתר, מרגיש קאי לשון נוגעת בפירות העגלגלים כפטמות, והנערים, מוחם כחלחל ומורעל, תוהים אם הפטמות מתוקות גם הן, כפירות הדבקון.
נשים מחוללות, תולשות קיסוס בדרכן וממשיכות, עטופות בשובל שיחי מסתחרר.
קאי נחלש. עוצמת המוזיקה וקצבה מטילים עצמם על אזניו. על מנת להמנע מנפילה, הוא מוצא עצמו הולך.
הוא גומע צעדים, נפרדים בתחילה, ובמהרה מוצא עצמו שבוי בתנועה של אינרציה. המופסקת ברגע שהוא חוזה בפנים לפניו.משנכנס, כל העינים דבקות בו. שיערו השחור עומד בניגוד כה יפה לזוהר השמלה, עיניו הבהירות משקפות את האור, וכל שבבי המראה שבורידיו משקפים אותו אף הם. לשניה אחת, התזמורת מפסיקה נגינתה, וכשהמנגינה מתחילה מחדש, היא נוגה וזוהרת בזכות עצמה ואור יקרות מתפשט על פני כל החדר.
המלכה קוראת לקאי לצידה, וקאי פוסע ברגליו היחפות על רצפת האבן הקרה, מסונוור מכדי לראות את דרכו. וכשמוצא את עצמו עומד ליד המלכה, הוא שומע את קולה, מתכתי ופעמוני, מבקש לקנות את השמלה. פצע דם נמס בליבו של קאי, ולפתע הוא מתפכח: "לא עבור כסף או זהב, אלא עבור בשר ודם אמכור לך".משיורד הלילה, נותנת המלכה לקאי גישה לחדרו של הנסיך.
החדר עוטף ונוזלי כבראשונה. החושך חמים ומרגיע, עורו של קאי עודו כחלחל מהקור, ראשו עודו מסוחרר מהצבעים שבנשף. הקונטרסט שבשקט הולם במוחו וצליל זעקה דקה מתגבר באזניו עד השתלטות על המרקם הדק של המציאות. בפצפוץ עדין של לחץ, הצפצוף משתתק, וקאי נותר, בשקט מוחלט וחושך נוזלי, בחדר אחד עם הזר הישן. ראשו מסוחרר עליו.
הנסיך, הזר, ישן שנת ישרים. פניו שלוות ומתוקות כבפעם הראשונה. פניו קרועות ומדממות כבחלומות שרדפו את קאי מזה שבע שנים. שפתיו עודן דובדבניות. שיערו נטמע בחשכת החדר, ואצבעותיו של קאי תרות בעודו עומד אל הדלת ונאחזות בדבר מה גלילי, בוער. ממרחק, הוא מקליט במוחו את דמותו של הזר, צורב אותה בעיניו לאור הנר. כשמפנה את מבטו, דמותו הישנה מטיילת כרוח רפאים על אישוניו, וכשמפנה הוא מבטו חזרה, רגליו הולכות בעקבותיו.
מקרוב, מראהו של הנסיך כמראה רפאים במראה שחורה. קאי מרגיש את השתקפויות העבר חוזרות ומתגבשות אל תוך תווי פנים, ותווי הפנים זעים ונושמים, ועודם תרים אחר צורה להסתדר בה. נשימותיו אמורפיות- חזהו עולה בהד של שאיפה ולרגע נראה כגלתיאה. כשפולט הנסיך את האוויר בהתמוטטות של נשיפה, מתפוגגות בועיות האשליה ומגלות, שוב, את פניו היפות, הישנות. תווי הפנים לא עוד מרקדים במחול חמקמק אלא צורבים עצמם על הרשתית. חדים וזכוכיתיים, פני פורצלן מסורטטות, ולרגע, נדמות הפנים כמסכה. קאי שולח את ידו ואצבעותיו אסירות התודה, נתקלות במגעו המנחם של בשר אנוש רך. נוקשות מקור, כבפעם הראשונה בה ליטף את הורד בחצרו, מלטפות האצבעות את פניו של הנסיך, והוא אינו מתעורר. קאי אינו מרגיש את מגע עורו של הנסיך, אך מראה אצבעותיו על פניו, מעורר אשליה של מגע. חוסר התחושה מוביל את המגע והוא הופך ליותר ויותר אגרסיבי. אצבעותיו של קאי אינן שוקטות, בהתקף טירופי, כאחוזות אמוק, נעות שוב ושוב בתנועות רפטטיביות, והזר אינו מתעורר. והזר אינו מתעורר. ועודו ישן.
לבסוף, כורע קאי ודמעות עושות דרכן אל שברי הזכוכית בליבו. דמעה אחת, שניגרת על פניו של הנסיך, גורמת לו לזוע מעט. וקאי ממשיך ללטף, בידים פצועות ושרוטות, עד שפניו של הנסיך מדממות לאור הבוקר האפרפר, ועיני הארגמן שלו נפקחות עם גופו לתוך חיבוק שותת דם של הטמעות עם קאי.ביום הבא, מתחתן הנסיך עם המלכה.
X
וקאי רוקד, תחת גשם של נוצות.
-
-
טוב, אז הנה זה בא. בחרתי את שני הדברים שהכי הציקו לי בסיפור שלך. הראשון הוא התוארים, למשל:
מישהי כתב/ה:
> בלילה, שב הזר אל מיטתו, וקאי מתאהב. באזנו, הוא מרגיש את הבל פיו
> של הזר לוחש לו דברי אהבה, ובידיו, מרגיש הוא שיער ארוך וסגול,
> עינים ארגמניות, עור חיוור ועצמות בולטות.שימי לב שכתבת בטעות שהוא מרדיש מידיו (כלומר, ממש), שיער סגול (איך הוא יודע מה הצבע?) ושהעיינים ארגמניות וכו'. אני מקווה שתסכימי איתי שיש עם זה בעיה קלה. זו כמובן רק דוגמא אחת, אבל זה קורה בעוד כמה מקומות. התחושה שלי היא שאת רואה בעיני רוחך את הסיפור באופן מאוד חי ולכן את קצת נסחפת עם התיאור שלו.
הנושא השני הוא Deus Ex Machina, ואפשר לראות אותו אולי הכי טוב פה:
מישהי כתב/ה:
> קאי מתחיל לפול, סחרחורת וכאב מובילים נפילתו. בהסתחררותו,
> הוא קוטף כוכב שנפל יחד איתו. בהתרסקותם לאדמה, לוקח הכוכב
> צורת ביצה, ובקול חלק ולבן, הביצה מדברת. היא מספרת על מערת
> סרפדים בקצה היער, ועל סכין שיש לטווח מהם. את הסכין, היא
> אומרת, יש לטבול בדמו של דרקון.איך קאי קוטף את הכוכב? למה הכוכב הופך לביצה? איך היא יודעת את כל זה? איך זה מתקשר לחיפוש של קאי אחרי הזר? ומתי אנשים יפסיקו לרצוח דרקונים? מה הם כבר עשו לכם?
בקיצור (שוב דבר אחר בהודעה הזו לא קצר), חסרות הסיבות לדברים, למה שכל זה יקרה.
התוצאה היא שמקבל יותר הרושם של "אוסף של דברים שקורים" מאשר של "עלילה". במאמר מוסגר, הייתי גם מנחש שזו הסיבה שלא קיבלתי תגובות עד עכשיו…על הצד החיובי, יש לסיפור כמה וכמה סצינות שנחקקו לי בזיכרון כתמונות. קאי נופל מהשמיים, למשל. כך שכן הצלחת להעביר משהו מאוד… חזק? נוגע? אמיתי? לא יודע מה המילה שאני מחפש, אבל משהו (גם אם לא "הסיפור") נשאר איתי אחרי הקריאה.
עכשיו קדימה, לשכתב
-
אני חולקת.
לא הכל חייב להיות במסגרת החוקים הנוקשה של המציאות. אני מודעת יפה לתיאורים שכתבתי ולעובדה שהם לא מתיישבים עם חמשת החושים המוכרים לנו.
העלילה מבוססת על מבנה אגדתי. בסיפורים כאלה, דברים רבים בלתי-טבעיים ובלתי-מוסברים קורים, בדרך כלל באגביות, בדיוק כפי שתיארתי בסיפור שלי. ניסיתי לסמוך עצמי על מבנה כזה ואני מאמינה שמבנה כזה הוא קביל, משום שהוא שרד כמה מאות שנים.
כמו כן, יש דברים שנמצאים בעלילה ואינם נאמרים. כמו למשל, העובדה שהיא מתרחשת בתוך ראשו של קאי. או ארמזים לסיפורי האחים גרים. אני אוהבת לחשוב שמותר לי לבטוח באינטליגנציה של הקוראים הפוטנציאלים.אני בדיעה שהעלמת ועיוות המידע תורם לסיפור ולאווירה שאני מנסה לייצור בו. לנסות לדחוק את הסיפור לכיוון שכלל לא התכוונתי אליו, לא יהיה הדבר החכם ביותר לעשות, מבחינתי.
אולי זה לא היה הפורום הנכון לפרסום. נראה כי הקוראים פה מעדיפים מבניות וחוקיות מאוד מסוימת של סיפור (ואת זה ראיתי גם בעצים אחרים), שיכולה לעבוד יפה מאוד במקרים מסוימים, אבל במקרים כמו שלי, נכשלת קשות.
-
1. לא טרחתי לחפש פגמי הגיון בעלילה, כיוון שהבנתי מהר מאד שבסיפור זה הדבר לא רלוונטי. עם זאת, העלילה לוקה בתסמונת "ואז ואז". קורה א', ואז קורה ב', ואז קורה ג', אבל הקשר בין א', ב' ו-ג' הוא אסוצייטיבי במקרה הטוב. כן, אני מבין שכנראה זה מה שרצית, אבל אנ'לא חייב לאהוב את זה.
2. הסגנון: רואים שהשקעת עבודה בנסיון ליצור סגנון ואוירה אגדתיים. רוב הזמן זה עובד, אך יש מעידות סגנוניות המעיבות על השמחה:
א. שימוש במילים מודרניות או בביטויים המרמזים על טכנולוגיה: "בחורה", "תנועה רובוטית", "מקליט במוחו", "נותנת המלכה לקאי גישה"
ב. שימוש במילים לועזיות במקום מילים עבריות קיימות: "קריסטליים", "סולסטיס", "קונטרסט", "רפטטיביות".
על רקע השפה העשירה (לעתים, לטעמי, עשירה מדי – "בוצצים" וכו'), הבעיות הללו בולטות מאד. -
קראתי די מזמן, ולאחרונה קראתי שוב,
יש עושר בשפה, והכל מאוד עשיר בתמונות ודימויים, לא הפריע לי ש"אין היגיון" למשל שהוא חש צבעים.
היגיון חיצוני מהסוג הזה לא תמיד חשוב ולרוב אותה השעיה מרצון של חוסר האמון, שהיא פעולה התנדבותית שעושה כל קורא, בפרט של מדע בדיוני, יכולה לגשר על פערים כאלה בין הסיפור לבין המציאות.
אגב, כתבת כאן, אם הבנתי נכון, מן וריאציה קצת הומוסקסואלית לסיפור היפה והחיה.
יש בזה יופי, ובכל זאת…הסיפור לא נגע לליבי.
יכולתי כל הדרך להאחז באגדה הידועה, וכך לא ללכת לאיבוד, אבל הריקוד, הסיום, ההתחלה, איכשהו לא הצלחתי להזדהות באמת עם הגיבור.
אני לא כל כך יכולה לענות על השאלה למה, אולי הכתיבה נסחפה לתוך עצמה, אולי היא מילולית מדי, (יש דבר כזה?) יותר מדי מילים ותיאורים ופחות מדי פערים, מהפערים שמתמלאים ע"י הקורא.
אולי זה העניין.
תסלחי לי שאני קצת מפתחת את הרעיון תוך כדי כתיבה, אני לא יודעת מה מזה ידבר אליך, אז אני לא רוצה להתנתק ולצנזר את עצמי…
אבל ככה:
סיפור צריך לבנות עולם חסר, לדעתי.
כמו שכתיבה דרמטית, של טקסטים, צריכה להיות, שוב, לדעתי ומתוך נסיוני, 70% מהתוכן שצריך להאמר.
כדי להשאיר מקום ריק, שימלא השחקן, הצופה, הקורא. כי זה אותו דבר, בכתיבת פרוזה.אני אגדיל ואומר שהסיפור שלך נכתב מקרוב מדי.
כאילו ראית את הכל כל כך מבפנים, שהביקורת העצמית שלך, לגבי הרעיון הכולל והחלל בין הסיפור לבין הקוראים שלך הלכו לאיבוד.אני אשתדל, אם תרצי, להסביר יותר לעומק, אבל בינתיים אני אעצור…
הערה אחרונה: ברור שיש לך יכולת התנסחות וכתיבה ושפה עשירה.
ולכן גם לי מאוד מאוד צרם השימוש הפתאומי במילים לועזיות.
ממה שהבנתי מהתגובה שלך לתגובות, את מתייחסת למה שכתבת במושגים של שירה.
ואם כך הוא – על אחת כמה וכמה… -
הסיפור שלך *לא עובד*.
למה?
נועם נתן לך את דעתו במסגרת החוקים שהוא מכיר.
דעתי היא שונה במקצת (לא יותר מדי) אבל אין לי חשק לכתוב אותה משום שאני יודע שהיא תיתקל במשהו כמו – "אני לא חושבת כך, אנא פתח את ראשך."
אבל גם אני לא הרגשתי שהסיפור עובד. יש בו דברים טובים, אבל באופן כללי הוא לא.
הכללים והחוקים האלה הם סוג של תקשורת, מהסוג שמחזיק הרבה מאוד שנים. לא רוצה לתקשר עם אנשים אחרים (בפורום הזה – לשיטתך), אל תתקשרי. אבל תהיי מוכנה לכך שיש סיכיו סביר שגם עם הקוראים שלך יהיו לך בעיות תקשורת.
סופרים טובים ומנוסים (שעברו בד"כ אימון מאסיבי בכתיבה לפי חוקי התקשורת האלה) יודעים איך לעקם את החוקים בכדי ליצור משהו חדש.
לעיתים גם הם עושים זאת בצורה לא מדהימה, אבל להם, בניגוד לרוב המפרסמים כאן, יש קוראים סבלניים שמכירים אותם ומוכנים לחפור בטקסט.רוצה לשמוע שעשית משהו נועז ומדהים שמגרה את הנפש? יש הרבה פורומים שיגידו לך את זה. אבל, הם גם יגידו את זה לכל חובב הקלדה מזדמן שמחליט להקיא משהו על הנייר(האלקטרוני). רוצה חוות דעת שתלמד אותך מה החוקים שיקשרו בינך ובין הקורא לפני שאת יוצאת למסע משלך?
זה אחד משני המקומות שאני מכיר ברשת (תרצי לדעת היכן השני, תגידי).
נצלי את ההזדמנות ללמוד.
או שלא.
בחירה שלך כמובן. -
כתיבה מעניינת.
בכדי לכתוב את הביקורת, הייתי צריך לקרוא את הסיפור פעמיים.
שאלת מדוע לא קיבלת תגובות.
לדעתי זה מפני שהסיפור שלך (ואני חולק על העובדה שזה אכן סיפור) הוא מסובך, והפתיחה שלו יוצרת דחייה מסויימת מהמשך הקריאה. השיר המקוטע כבר על ההתחלה, וההמשך הגדוש, נותנים את ההרגשה שלקרוא את הסיפור הולכת להיות עבודה קשה. ומה לעשות – אנחנו קצת עצלנים! לדעתי אנשים התחילו לקרוא ופשוט וויתרו באמצע כשלא מצאו את הידיים והרגליים, וכך הרגישו שזה לא יהיה במקום לכתוב ביקורת.
אז נתחיל בדברים הטובים: יש לך יכולת מילולית גבוהה ואת מצליחה לשחק איתה באופן מרשים בכדי להעביר את התמונה (להוציא מעידות חוזרות שאותן פירט התפוח הגדול NY) אבל פה בדיוק נעוצה לדעתי גם החולשה הגדולה של הסיפור: הוא מורכב, רובו ככולו, משרשרת ארוכה של תמונות רצות, מה שמעניק לסיפור תחושה של וידאוקליפ. לכל אורך הסיפור לא התחברתי ריגשית לא לדמויות ולא לעלילה, מה שהותיר לי זמן להתרשם מסגנונך אומנם, אבל גם לזרוק מבט ימינה ללא הרף (אל סמן הגלילה) כדי לראות עוד כמה זמן נישאר עד שהקליפ יגמר. רוב האנשים יוותרו על המשך הקריאה במצב כזה, והעדר הפניות הוא כאמור העדות הטובה ביותר לכך.
ועכשיו על העלילה: המשחק של שילוב בין הזיות ויזואליות להבלחות מרובות מאגדות עם, אומנם מספק לך שלל תירוצים טובים להניע את הדמות הראשית הלאה, אבל היא הותירה שאלה פתוחה: למה את זקוקה להם כל כך? האם את חוששת לקחת את מושכות העלילה לידיך? קיבלתי את ההרגשה שאת מעדיפה לאייר תמונות קיימות ורעיונות של אנשים אחרים, תוך שאת משבצת בתוכם תמונות תלושות משלך, בתקווה שמתוך בליל הסיטואציות הנקודתיות תיצמח לה משמעות יש מאין, ומתוך שאת סומכת על יכולת הכתיבה הציורית שלך שתפיח בכל העסק חיים. ובכן, לא חשוב באיזו עטיפה את משתמשת – כאשר פותחים את האריזה, המתנה צריכה להיות מסעירה בהתאם.
ועכשיו על אומנות: (ובחלק הזה, יתכן שאני לגמרי מנותק מהמציאות – אבל הי!- זה פורום מדע בדיוני ופנטסיה, כך שזה כמעט מתחייב מעצמו. אז אל תכעסי אם אני טועה לגמרי) אופן כתיבת הסיפור וכן התגובה שלך לביקורות גרמו לי להרגיש שאת מתחבטת בשאלות של אמת אומנותית ובצורך של הקהל להתאים עצמו לכללים המשתנים ולגבולות המטושטשים של האומנות, ושהוא צריך לתת לך אשראי נרחב של מאמץ וזמן בזכות הגישה האומנותית שלך לכתיבה. זו מלחמה שקשה לנצח בה, ומי שלא נופל חלל לכל הפחות חוזר פצוע. את יכולה ללכת בדרך הקשה והבודדה הזו, או שאת יכולה להיות ערמומית וללמוד כיצד ליעל את האומנות שלך כך שגם תצליח לרתק את הקהל. סגנון הכתיבה שלך הוא אומנם מרתק, אבל זה מספיק לשלוש או ארבע פסקאות, אחרי זה צריך לכל הפחות עלילה, או פילוסופיה מרשימה וברורה. עדיף שניהם.
ועדיין- הסגנון שלך הוא כאמור מבטיח. אני חושב שכדי לייצר קו מחשבה אמיתי צריך לפחות שתי נקודות, אה?! אני באמת הייתי מעוניין לקרוא סיפור נוסף שלך אם ניתן. אם לא בא לך לפרסם כאן, אפילו אתן לך את האימייל שלי. מעניין אותי לראות מה עוד את עושה עם כישרון הכתיבה שלך.
דיעה אישית. -
-
