פרפרים חלק ראשון מתוך שניים

[mio]

פרפרים

חלק ראשון

הטכנולוגיה של הטיסה בחלל התפתחה במהירות הולכת וגוברת מהרגע בו התברר שניתן לעשות ממנה כסף. עלויות התעבורה אל ומתחנות החלל והירח הלכו וירדו ככל שהתחרות בין יצרני המטוסים גברה. הן היו נמוכות מספיק על מנת להצדיק הקמת מפעלים ומכרות על הירח מזה עשרים שנה. זה זמן מה שטיסה לירח עולה לאזרח הפשוט רק מעט יותר מטיסה בקו ניו יורק סידני לדוגמה. אולם, אנשי החזון של התעשייה לא שקטו על שמריהם. החשש מהירידה ברווחיות כתוצאה מהתמסדות הטיסה לחלל מחד והתחרות הגוברת מאידך הביאו את המובילים בין יצרני החלליות לפתח את הדור הבא – הספינה הבין פלנטרית. האתגרים ההנדסיים העצומים נכבשו אחד אחרי השני רק כדי לגלות שהשוק לא ממש קיים. האנושות השקיעה את משאביה בכיבוש הירח והמסלול. יעבור דור שלם לפחות לפני שתמצא הצדקה כלשהי ליישב את המאדים או איזושהי פלנטה אחרת. המחקר המדעי לבדו לא יוכל לקיים את הטכנולוגיה הדרושה לאורך זמן. על מנת להציל את ההשקעה העצומה בפיתוח הטכנולוגיה הקמנו בחברת לונה-טרה טרנספורט (שחלשה, וחולשת עדיין, על בערך שליש משוק טיסות החלל במערכת לונה-טרה-מסלול) את החטיבה הבין פלנטרית שנשענת על מודל עסקי ייחודי: אנחנו בונים ספינות פלנטריות המתאימות לצוותים בני שלושה אנשים לכל היותר. בעלות נפח מטען גדול יחסית. משכירים אותן לצוותים במחירים נמוכים להפליא. (בואו נקרא לילד בשמו – אנחנו נותנים להם אותן.) תמורת התחייבות לשלושים אחוז מהרווחים שיתקבלו ממכירת… טוב, כל מה שהם יחליטו להביא. חיפוש האוצרות מתבצע בעיקר בחגורת האסטרואידים. שם שילוב של סבלנות, תשומת לב ומזל מפגישים את הספינות עם מגוון אינסופי של מחצבים אקזוטיים. רשימת החומרים שיש להם ביקוש הולכת וגדלה כשטייסים בעלי מעוף מזהים ומביאים מיני גבישים וסגסוגות חדשים שנוצרו בסביבות ייחודיות של כבידה, קרינה וטמפרטורה. הנקודה העדינה בהפעלת המודל הזה היא, כמובן, מציאת הטייסים. אנשים שלא רק ישכילו להחזיר את הספינות בתם המסע. (האורך המינימלי של מסע ששווה משהו הוא שלושה חודשים. מסעות רווחיים לוקחים בדרך כלל בין חמישה חודשים לשנה וחצי.) אלא גם יביאו אתם משהו ששווה למכור. בינם לבין עצמם מכנים הטייסים את עצמם פרפרים. גם אני קורא להם כך. אני מנהל את החטיבה הבין פלנטרית ומציאת פרפרים הוא חלק מהתפקיד שלי.

אין צורך להיות טייס אמיתי על מנת להפעיל בהצלחה ספינה פלנטרית. אנחנו דורשים הכשרה של מהנדס על מנת לסנן את חסרי היכולת הטכנית ומוסיפים קורס משלנו בבליסטיקה אולם רב ההטסה כרוכה בהפעלה של מערכת מחשב ידידותית למדי ואוטומטית כמעט לחלוטין. מה שמאפיין פרפר טוב הוא שילוב נדיר של תכונות אופי: האנשים שלי הם הרפתקנים נחושים. הם בעלי שיקול דעת יציב, תושייה ויכולת לחשיבה לא שיגרתית. הם מסוגלים להתמודד עם שגרה חדגונית לאורך זמן ועם משברים מהירים שדורשים תפקוד מקסימלי בתוך שניות. הם מסוגלים לחיות עם הבדידות העמוקה של ספינה קטנה במעמקי האינסוף ועם הצפיפות הבלתי אפשרית של צוות בן שניים או שלושה אנשים שחיים בנפח של דירה ממוצעת למשך חודשים. ויש להם גם את אותו משהו בלתי מוגדר שהפרופילים לא יכולים לאבחן. את המיון האחרון אני עושה בעצמי ואם להודות על האמת, אני מבסס אותו כמעט לחלוטין על אינטואיציה ותחושת בטן. אני טוב מאד בעבודתי. אני יכול למנות את הפעמים בהם טעיתי על אצבעות יד אחת.

אני מסנן, מראיין, בודק ובוחר אותם. אני גם מלווה אותם לאורך ההכנות למסע. אני פוגש אותם בשובם, מטפל בשיווק ובעיניני הכספים שלהם. אני מקשיב לסיפוריהם ומפשר במריבותיהם. אני אוסף רכילות ומפזר אותה הלאה. אני מקשר בין חברים שלא נפגשים. אני בסיס היציאה ונמל הבית שלהם. יותר מהכל – אני הוא זה שמאפשר להם לצאת לעוד מסע. פרפרי החגורה הם קליקה סגורה ומתבודדת. החבר היחיד בקליקה הזו שמעולם לא טס הוא אני.

אני מחלק את זמני בין ארבעת מרכזי החברה שעל האדמה והשניים שבחלל אולם המקום שאני קורא לו בית הוא החווה בה נולדתי. בכל פעם שלוח הזמנים שלי מאפשר זאת, אני נמצא בחווה. הייתי בחווה באותו ערב בו נתגלתה האבודה. הייתה זו שעת השקיעה. השמיים בערו בכתום ואני הדלקתי את המנורות במרפסת על מנת שאוכל להמשיך לעבור על תיקי המועמדים שעברו את חמשת השלבים הראשונים של המיון.
המחשב הנייד שהיה, למעשה, המשרד האמיתי שלי היה מונח לצידי על שולחן קטן ליד כוס של סיידר חם עם קינמון. למרות זאת העדפתי לקרא את נתונים מעותקים קשיחים. האינטואיציה שלי עובדת טוב יותר עם נייר. באותו ערב גם הניירות לא ממש עזרו. מבטי נדד אל העננה הקטנה של פרפרי לילה שהחלה להתאסף ולרצד מסביב למנורה כשמדי פעם אחד מהם מתקרב יתר על המידה וחורך את כנפיו.
גונג ענוג בסגנון מקדש טיבטי עתיק ניתק אותי מהמנורה והפרפרים. מנהל בדרג כמו שלי בלט"ט לעולם לא מתעלם מהודעות דוא"ל. לפחות לא לפני אחת בלילה בזמן המקומי שלו. פניתי לעבר המחשב והקלדתי. המסר היה קצר:

מצאנו את אחת האבודות נסחפת לעבר לונה.
ספינה שוגרה ליירוט.
חשבתי שתרצה לדעת.
ב.

בראין היה יד ימיני והיה כרגע על הירח. השלווה נעלמה לה כהרף עין. הקלדתי על כמה מקשים והקמתי קשר קולי עם מטה החברה. אחת הפריוילגיות של הדרג הניהולי הבכיר היא שמרכזניות לא שואלות שאלות. תוך דקות ספורות שוחחתי עם המנהל המשמרת בחדר הפיקוח של החברה על לונה. ההוראות שנתתי היו ברורות: ספינת הירוט צריכה להתאים עצמה למסלול של האבודה. להקליט את כל הפרמטרים הבליסטיים האפשריים לפני שתתקרב ליצור מגע. יש לשלוח את כל הנתונים, כולל עותק מלא של מחשב האבודה למרכז בלונה. אין לגעת בחומר ללא אישור מפורש ממני. מלבד, כמובן, גיבוי מלא וכפול.
ניתקתי את הקשר. שריינתי לעצמי מקומות בטיסות שיביאו אותי ללונה בהקדם האפשרי. ראיתי שלוח הזמנים משאיר לי קרוב לשלוש שעות לפני שאצטרך לצאת מהבית וכיביתי את המחשב.
את רוב שלוש השעות ביליתי בבהיה בערב הופך ללילה, בגינה ובפרפרים. ובמחשבות על הספינות האבודות.

במהלך שמונה השנים האחרונות איבדנו שש ספינות.
ספינה שחלה בה תקלה משדרת אותות מצוקה לכל עבר. כמעט תמיד יש מישהו שיקלוט את האות. הספינות מצוידות בציוד שמאפשר הישרדות של חודשיים לפחות ב95 אחוז מהקטסטרופות האפשריות. הצוות שלי ניהל בסיס נתונים רחב של תקלות שקרו ושל תרחישים אפשריים. רק קריאת מצוקה אחת בהיסטוריה של החברה הסתיימה באבדן הצוות.
שש האבודות מעולם לא שיגרו אות מסוג כלשהו. הן פשוט אבדו בחלל ללא סימן. ארבע מתוכן הוטסו על ידי צוותים ותיקים שיצאו למסע השלישי או הרביעי שלהם. תעלומת הספינות האבודות היתה חלק מהפולקלור של הפרפרים. השערות שונות ומשונות הועלו אולם לאיש מאיתנו לא היה מושג מה באמת קרה להן.
הספינות האבודות והפרפרים שלי בתוכן היו הכתם היחיד על החטיבה הבין פלנטרית. אתם יכולים לטעון ששש ספינות מתוך קרוב לחמישים מסעות זה לא הרבה אבל אני ראיתי את האבודות ככישלון שלי. אני שולח את הפרפרים לחלל באמונה שהטכנולוגיה שלנו בטוחה לחלוטין.

שלושים שעות מאוחר יותר כבר ישבתי במשרדי שבמרכז הלונאי מפענח את נתוני המחשב שהועתקו. יש לנו בלונה את תוכנת הבליסטיקה המתקדמת ביותר שבנמצא אולם הבעיה שהזנתי לתוכה היתה כבירה. נתתי לה את העדיפות הגבוהה ביותר שיכולתי לארגן (מיד אחרי חישוב המסלולים של טיסות מתבצעות) . למרות זאת ידעתי שיעברו קרוב לשלושה ימים לפני שאקבל תוצאות.
שאר הנתונים הציבו בפני תעלומות חדשות במקום לשפוך אור על התעלומות הישנות. נראה היה שמערכות האבודה מתפקדות. לא היה, כמובן, ממה למחזר חמצן, מים ומזון והמצב הזה נמשך כבר, כנראה, קרוב לשנה. אולם כל השאר עבד ללא תקלה. המעגלים החשמליים, המכונות, המחשבים. הספינות שלנו יוצאות מצוידות לשנתיים של קיום חיים בעזרת מערכות המיחזור וכאמור, חודשיים של מנות חירום במקרה שהמערכות קורסות. הספינה הזו ניצלה את כל משאביה עד תום ופשוט המשיכה להיסחף עד שצירוף מיקרים בליסטי הביא אותה למסלול שלקח אותה (השד יודע במשך כמה זמן) לסביבת לונה. והיו ,כמובן, שתי הגופות של אנשי הצוות.
הם היו בעל ואשה. ציוות שאינו יוצא דופן. זכרתי אותם כצוות יציב ואמין. שררה ביניהם תמיד הבנה שקטה מהסוג שמיצר נישואים טובים לאורך זמן. הם ריחפו בחלל הגשר, יד ביד, שלווה אינסופית על פניהם והם מתים לחלוטין.

עד שהגיעו התוצאות של הניתוח הבליסטי כבר הכרתי כל שביב אינפורמציה. סיירתי בספינה. עברתי על כל רשומת מחשב וכל פרט שנראה היה שיכול לשפוך אור על התעלומה. לא מצאתי שום עדות לשליחה של שדר מצוקה כלשהו. ידני או אוטומטי. מחשב הספינה לא ניתח את מצבו כמסוכן בשום שלב של הטיסה. הפרט המוזר ביותר היתה תוצאת הנתיחה. נראה היה שהשניים מתו מהתייבשות. הפתולוג טען שהם לא שתו או אכלו דבר בימים האחרונים לחייהם.

[mio]

חלק שני

אני חושב שהחלטתי עוד לפני שהמחשב אמר שזה אפשרי. אם היה מישהו על לונה שהייתי יכול לצרף אלי – הייתי מן הסתם עושה זאת. אבל הפרפרים היחידים במערכת היו בחופשה על כדה"א ולא ניתן היה להשיג אותם. (הם הלכו לטפס על איזה צוק נידח באוסטרליה אם אני לא טועה). לא רציתי לחכות לאף אחד מהחדשים שתיקיהם ננטשו בתוך תיק המסמכים שלי מאז אותו ערב על המרפסת. גביתי כל בדל טובה שמישהו בהנהלה היה חייב לי אי פעם והישגתי את אישור מועצת המנהלים. הכרתי את החומר על בוריו וכמעט תמיד יש לנו לפחות ספינה אחת בכוננות ליציאה. במשך שבועיים סיימתי את כל ההכנות. העמסתי על מחשב הספינה את כל רשימותי משנים של האזנה להרפתקאות הפרפרים. עברתי פעמיים על רשימת התיוג המלאה. העברתי את כל חובותי לבראין. הוספתי (בעזרת מהנדס תוכנה של החברה) תכנית חרום חדשה למחשב הספינה. ויצאתי.

הניתוח הבליסטי הצליח להפיק קירוב של המסלול אותו עברה החללית רק עבור החצי השנה האחרונה. בשחזור של מינוס שבעה חודשים זינקה ההסתברות לשגיאה לאזור ה40 אחוז והגיעה ל95 אחוז בחישוב של מינוס שנה. זו דרכו של המחשב לומר לי שאין לו מושג איפה הסתובבה החללית הזו בזמנים שקדמו לחצי השנה האחרונה. מערכת הקואורדינטות שאנחנו משתמשים בה למיפוי היא קוטבית גליליות. המרכז נמצא בשמש, זד אפס הוא המרכז הממוצע של החגורה וטטא אפס אינו קבוע אלא מסתובב מסביב לשמש במהירות המסלולית הממוצעת של האסטרואידים בחגורה. כלומר – מיקומו של אסטרואיד מסוים נשאר פחות או יותר באותן קאורדינטות בכל זמן. כך יכולתי לחזור למקום בו נפרדה האבודה מהאסטרואידים בדיוק של 97.5 אחוז (אליבא דמחשב). הרעיון היה לחזור לשם (בערך חודש טיסה) ולהסתובב במשך שלושה חודשים באזורים בהם מאמין המחשב שהאבודה הסתובבה. התכנית החדשה שהוספנו היתה תכנית חזרה אוטומטית ללונה שניתן להפעיל בלחיצת כפתור בודדת. התכנית תופעל באופן אוטומטי ארבעה חודשים מהיציאה ללא אפשרות להתערבות חיצונית. היה זה אמצעי בטיחות שכפתה עלי מועצת המנהלים כתנאי ליציאתי. פרפר אמיתי לעולם לא היה מסכים לתכנית חרום בלתי נשלטת אבל אני הייתי להוט לצאת.

החודש הראשון היה אחד מאושרים בחיי. קראתי שוב את כל התרשמויותי מהשיחות עם הפרפרים (נהגתי לנהל מעין יומן. צבירת זיכרון ארגוני של טיסות חלל היה חלק מהגדרת התפקיד שלי). תרגלתי אינספור תרחישי חרום. קראתי פעמיים את שלושת הספרים שהבאתי איתי ובאופן כללי נהניתי מהחיים. לראשונה הבנתי מה מושך את הפרפרים חזרה לחלל כל פעם מחדש. השליטה המוחלטת על חייך. בלי חובות, ישיבות, דוא"לים ולוחות זמנים. השעון הביולוגי שלי הכתיב את סדר היום ו"הכוכב הרחוק" גזלה בערך שעה ממנו. בשאר הזמן פשוט חייתי.

כשהגעתי לחגורה – זה אפילו השתפר. הסקרנות והרצון לשפוך אור על תעלומת הספינות האבודות דירבנה אותי לפעילות לאחר חודש הבטלה. הקלדתי תאוצות בכיוונים שונים ומשונים לפי המלצת המחשב. סרקתי במכשירי כל אסטרואיד גדול שחלפתי בסביבתו. לא חיפשתי מחצבים והייתי מצויד בהרבה דלק (חסכנו בכל השאר. לא תיכננתי להעדר יותר מששה חודשים במקרה הגרוע) מה שאפשר לי תנועה מהירה יותר מזו שהפרפרים תארו כאידאלית.
לא מצאתי כלום.
התקווה הגדולה ביותר שלי, שהיתה בלתי רציונלית לחלוטין, היתה למצא ספינה אבודה נוספת. אולם כל מה שהיה רומז להסבר כלשהו היה גורם לי לראות במסע הצלחה.
במשך חודשיים וחצי של שיטוט בגזרה הזו של החגורה לא העליתי דבר. הנוף היה מרשים. כמה מהאסטרואידים היו יפהיפיים אולם הכל תאם את מה שניתן היה לצפות לו מתיאורי הפרפרים.
ביום המאה ושמונה למסע הבחין המכ"ם באסטרואיד גדול במיוחד בכיוון טטא חיובי (עם כיוון השעון). המחשב הציע מסלול ואני אישרתי אותו. אחרי חצי יום של תאוצות והתחמקויות מאסטרואידים קטנים ראיתי אותו לראשונה בעיני. קשה היה לקבוע מרחוק מה היה צבעו. הוא נראה כנע על הסקלה שבין שקוף לכסוף ראי כשעל פניו מנצנצים כל גווני הספקטרום. נשימתי נעשתה מהירה ככל שהתקרבתי אליו. האסטרואיד נראה כמו יהלום ענק. היתה לו צורה של ביצת ענקים. שטח הפנים שלו היה אינסוף משטחים מלוטשים בערבוביה של גדלים וצורות גאומטריות וכל היופי שאי פעם היה ושאי פעם יהיה – חי בתוכו.

אני לא משורר. אני מהנדס שעלה לגדולה והיה מנהל ועכשיו הוא פרפר. חוסר היכולת שלי להביע את מה שראיתי כאב לי בצורה פיסית ממש. נפשי זמררה בתוכי. דמי געש. עיני כאבו עם כל מיצמוץ. האורות, הגוונים והצורות נעו ללא הפסק ולא היו פחות משלמים ומושלמים בכל רגע ורגע. המחשב הכניס אותי למסלול הקפה איטי מסביב לפלא הנפלא הזה כשכיפת הגשר השקופה פונה אליו. לא נותר לי אלא לרחף בחלל הגשר – ולהביט.
שבועיים ריחפתי כך.
מדי פעם נעצמו עיני וחלמתי את הפלא עד שהתעוררתי חזרה אליו.
לא התקרבתי אפילו לרוויה.
מדי פעם גבר הכאב בבטני והייתי שולף מגש של מזון מוכן מבלי להתיק את עיני. אוכל אותו בלי לחוש בטעם.
עשיתי את צרכי במקום – מיזוג האוויר דאג להם.
ליבי פעם בקצב איטי ואחיד. נשימותי נעשו עמוקות ושלוות.
לא חשבתי. לא ניתחתי. לא אספתי נתונים ולא העלתי השערות.
ינקתי את המראות לקירבי ושילחתי את נפשי לטייל בתוכם.

צפירת התאוצה הצורמנית העירה אותי מאחד הנימנומים לא נים שהייתי שרוי בהם. המחשב הודיע לי בקול סמכותי שתכנית החרום תיכנס לתוקפה בעוד שישים שניות.
כאחוז תזזית זינקתי לעבר מנעל האוויר. הייתי מתורגל ללבוש את חליפת החלל שלי בעשרים וחמש שניות בדיוק. חטפתי את כל ארבעת מיכלי האוויר של הספינה ויריתי את עצמי החוצה.
הפעלתי סילונים והתרחקתי מהספינה. מצליח בקושי להמנע מלהשרף על ידי ההצתה של המנועים. המחשב לקח את "הכוכב הרחוק" לדרך הארוכה הביתה.

האוויר יגמר בעוד שתים עשרה שעות.
נצמדתי אל הפלא.
אני פרפר.
כנפי שרופות.
אני מאושר.

[גל]

פשוט, עם כל אמצעי הבטיחות והכל, קשה לי לשער ש:
1) הגיבור לא נמצא בקשר רדיו תמידי עם הבסיס
2) כנ"ל מחשב הספינה
3) לבסיס אין שליטה מרחוק על מחשב הספינה, למקרה שהקשר עם הגיבור (ראה סעיף 1) ינותק (לא בצורה טכנית, כמובן).

עוד ניטפוק:
אזהרה של 60 שניות בלבד על תוכנית החירום? הייתי מצפה לפחות לשלוש אזהרות: 12 שעות, שעה וחמש דקות (כמובן, יכול להיות שהיו צפירות כאלו, והוא התעלם מהן)

ובכלל, אני לא ממש מקבל את הטענה הסופית שבני אדם הם כמו פרפרים (הכוונה, אני מניח, היא עשים, שכן אלו הם אלה שנמשכים לאור ונשרפים, לא פרפרים).

והערה אחרת – תנסה לקצר את הפתיחה, או להכניס חלק ממנה לתוך הסיפור עצמו. אמנם זה לא מאוד ארוך, אבל אותי זה קצת ייגע.
אתה יכול לקצר לפחות שליש מהפתיחה: כל הקטע של איך התחפתחה תרבות המסע בחלל לא ממש מענייין או רלוונטי לסיפור, וברגע שאתה מספר שהגיבור שהוא מנהל של חברה מסחרית שמוכרת חללליות כריה להרפתקנים, חלק גדול מההקדמה הזו כבר משתמע ממנה.

וזו תרומתי להיום.

[אבישי 1]

שמע, זה בכלל בכלל לא רע.
כעיקרון אני מסכים עם הניטפוקים של גל, ובעיקר דורש לקצר את החלק הראשון; אבל חוץ מזה, מאוד נהניתי מזה, וזה תמיד סימן טוב. אם עוד טיפת ליטוש יהיה לך כאן משהו רציני.

[מאת]

תגובות