- This topic has 9 תגובות, 7 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 7 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
כבר חודש שאני מנסה לשפר את הפואמה הזו, ומשפרת שוב ושוב. מכיוון שבכל השבוע האחרון לא מצאתי שום דבר חדש לשנות, אני מוצאת שזה זמן טוב לפרסם…
פנטסיה אפילה בצבעים
בלב ליבו של יער עד
מחוללת לה נימפה זהובת עינים
לכבודה מוריקים העלים על כל בד
ושמש-פז שולחת זהב-קרנייםמסתר צופות בה עיני עלם כחולות
את השמש מחליף סבא-ירח הטוב
לאורו התכול לא יעז להתגלות
יודע שבמלואו, יצבע את עיניו בצהובלאורה הבהיר של הלבנה המלאה
הציעה לה הנימפה מצע תלתן וטחב רך
כוכבים מכסיפים את שמלתה הצחורה, הנאה
ראשה על כרית עלים, והיא חשה בטוח כל-כךעת בוקר, עיניו אדומות בבכי, נס העלם הרחק משם
אבוי, הוא הבין מה אירע עת חשך הליל
שמלת הנמפה הברה הוכתמה בנהרות שני וארגמן
עוד רודפהו חיזיון צווארה הגא, משוסף בשיני זאב מיילל. -
-
קודם כל נהנתי… למרות שלשיר לטעמי חסר בית או שניים. הבתים כתובים נפלא ובהחלט מעוררים רגש. אבל הוא כה קצר עד שבסופו של דבר נותרים עם שמלת נימפה ביד.
*בהתייחס ל-אבל למה?* :קשה לי לראות מוות לחינם בחיים, ובמידה מסוימת גם קשה לראות מוות לחינם בסיפורים. והתחושה שלי שגם כאן היה במידת מה מוות לחינם, האומנם?
ולאחר השאלה הפתוחה… שבוודאי תשמחי לענות עליה, לעצמך אם לא לי. אשאל שאלה קוסמת לפורום הזה… האם יום יתאפשר לנקד במחוזותינו… למרות שהשואל לא הולך תמיד לפי כללי הדקדוק…. כי בשירים, אף יותר מסיפורים, חלק מהמלים מבקשות אותן.
-
-
הנושא והעלילה מצויינים. יש לי בעיה עם העיבוד הפואמי דווקא – חוסר המשקל, ותחושה מסויימת של עודף מילים ("שמלת הנמפה הברה הוכתמה בנהרות שני וארגמן" במקום, אם נלך עד המינימום האפשרי, "שמלת צחור הוכתמה ארגמן", הלירי יותר). עדיף היה, לדעתי, להשאיר יותר לקורא ולוותר על כמה מהביטויים. כרגע נוצר רושם שממש רצית להשתמש בכמה שיותר מילים כדי להעביר את המסר, על חשבון אמנות הצורה. חבל, כי היצירה ממש סובלת מזה – לדעתי כמובן.
-X-
רק בקריאה שנייה נגלה לי הסיפור כולו, וההסתרה הזו טובה. לא ברור מדי, גם לא נעלם לגמרי. יופי.
-X-
שלושת הבתים הראשונים מזכירים מאוד, באופן מתמיה אפילו, משהו שכתבתי פעם. כנראה שמוטיב הנימפה-המחוללת-והצופה-הנסתר קיים אצל כולנו באופן תת הכרתי. או משהו.
-X-
(שימו לב לשימוש החדשני בתחליפי-כוכביות בטקסט לא-סיפורי.)
-
הסיפור עצמו חבוי אך מתגלה בקריאה שניה – וזה יפה. אבל יש משהו מוזר בקצב של שתי הפסקאות האחרונות. אני מסכימה שכדאי להוריד חלק מהדימויים. מעבר לכך, הפואמה קצרה מדי. אין מספיק זמן להקשר לדמויות… אולי כדאי להוסיף לילה אחד שבו לא קורה הדבר הנורא יהיה מעניין. או ליצור מצב בו נוצר ביניהם קשר מסויים, כך שהטרגדיה בסוף תהיה גדולה יותר… ככה יש משהו קצת "חלש" בטקסט.
-
-
-
-
-
