פנטזיה קצרה על בדידות האלוהים

[ח.א.]

בראשית ברא אלוהים את הפחד. והפחד היה מסודר מאוד, עם סיבות ותוצאות, ואלוהים נטע אותו בכל דבר ודבר שברא לאחר מכן. ואלוהים צחק, שכן מה שהניע את כולם היה הפחד מהמוות – למרות שהיה ברור לאלוהים שהמוות איננו קיים. למעשה, היה זה הפחד מפני איבוד ה'אני' שנטע אלוהים בכל אחת ואחת מהבריות. מדוע עשה זאת? סיבותיו שמורות עמו. אך אז בא האדם ואכל מעץ הדעת, וגילה שהפחד יכול להיות גם משתק, ושהפחד יכול להיות מעורר תאווה, ושהפחד מוסיף ללחם תבלין שלא היה בו קודם ולחיים הוא מוסיף חדות וצבע. והאדם טיפס על הרים, והאדם זינק מצוק לצוק, והאדם קפץ לבריכות רדודות מגבהים אדירים, והאדם חש עד טירוף את פעימות ליבו הדוהרות. וכשבא אליו האל בגן ואמר לו לא לפחד מן המוות והסביר לו שלעתיד לבוא תהיה שלווה גדולה, כשינוח האדם בחיק האלוהים, נחרד האדם ואמר 'מן השלווה הזאת אני מפחד, אינני רוצה אותה.' והאדם גירש עצמו מן הגן, והאדם ביקש שלא לשוב אליו יותר לעולם, והאדם גירש עצמו מן האלוהים ולא רצה לשמוע את שירת המלאכים אלא רק את זמרת ליבו הסוער. והאלוהים התעצב אל ליבו וביקש מן המלאכים למצוא לו פתרון. אלא שהם לא הבינו כלל מה הניע את האדם. אז שלח האלוהים את המלאכים לשבת עם האדם זמן מה, ולהבין ללבו, ואולי לשכנע אותו לשוב. והמלאכים עשו זאת, ולמדו להתענג גם הם את סערת האדרנלין, וזינקו על הגבעות ולא שבו אל האלוהים. האלוהים נותר לבדו. אז זעק זעקה גדולה אל הבריאה וכל חי וחי שמע את זעקתו 'מה יש בפחד שמושך כך את כולם, שכולם נוטשים אותי עבורו?' וכל חי וחי השיב לו בשירה המיוזעת, המבוהלת של רגע המוות ושל החוויות הראשונות ושל הנצחונות הראשונים שבחיים, והאלוהים הבין לפתע שהבריאה זרה לו. כי האלוהים אינו יכול למות, ולעולם לא יידע מהו פחד. אז קמה הבריאה על יוצרה, ומכיוון שלא היה ביכולתה להשמיד אותו, הפנתה לו את גבהּ, כי אם האלוהים אינו יכול להבין ללב כל חי בדבר כה בסיסי, הרי האלוהים חדל להיות רלוונטי.
וכשמת כל חי וחי עלו הנשמות אל האלוהים ושבו אל חיקו ולא הבינו מה היו קודם, ושכחו את הפחד, ושכחו הכל, ורק התענגו על השלווה שבחיקו, והאלוהים מצא בהם נחמה פורתא, אך לא נוחם של ממש, כי הנשמות חייכו כל העת והיו משעממות ולא היה בהן הצורך לתנועה ולהידחקות קדימה שקיים בליבו של הבורא. והאלוהים גילה שהחיים זרים לו כי את הפחד שנטע בחיים אינו מסוגל להבין. והאלוהים גילה שנשמות המתים זרות לו כי היה בהן רק הסיפוק שבעצם קיומן, ולא הצורך לברוא. והאלוהים הבין שגם אם יברא אלפי עולמות לעולם לא יוכל לברוא חי אחר בצלמו ובדמותו, והאלוהים ביקש למאוס בבריאה אך הצורך לברוא היה דוחק מדי, ולבסוף מאס האלוהים בעצמו, ומכיוון שהוא נצחי הרי הוא מואס בעצמו עד עצם היום הזה.

[???]

טוב, קודם כל זה די מקורי וכתוב יפה. בד"כ מנסים להציג את האהבה/תאוות בצע/שנאה/סקרנות בתור הרגשות הדומיננטים ביקום, אבל המחבר בחר להתמקד דווקא בפחד.

הבשורה הרעה היא שלא ממש השתכנעתי בחשיבותו של הפחד לכלל הבריאה. נראה לי שבטרם אלוהים יזעק "מה יש בפחד שמושך כל-כך את כולם", טוב יעשה המחבר אם ינסה להדגיש עוד קצת יותר את חשיבות הפחד. (כמובן תוך שימוש מושכל בעיקרון ה"הראה, על תספר")…

נב. רק דעתי האישית. לא מתיימר להיות אובייקטיבי או צודק.

[ח.א.]

תודה על הביקורת. אולי אנסה להוסיף כמה שורות באמצע.

[מאת]

תגובות